שולה מורצקי בסיפור זוכה פרס בתחרות סיפורים של עיתון “הארץ” על אישה, קוף, וכל מיני דברים אחרים.

“הקוף” זכה במקום השני בתחרות סיפורים של עיתון “הארץ”, ולאחר מכן הופיע בספר ציפיות וסיפורי בדים אחרים (עריכה תמי לבנת מלכה, עריכה לשונית ורד זינגר, הוצאת פרדס 2018).

המערכת

כריכת ספרה של שולה מורצקי ״ציפיות וסיפורי בדים אחרים״

במטבח ריח לא נעים. אולי מדג מלוח שקילפה, או מבצל שפרסה לפני שעה, אולי השאירה בדלי סיגריות רטובים. אולי הריח בכלל נודף מגופה. מלי מרחרחת את אצבעותיה. לא ממנה. ידיה מדיפות ריח לימוני מהקרם שמרחה. האשפה אסופה בכמה שקיות, מוכנה להורדה. היא חשבה שכרגיל, מחר תוריד את הזבל, אך ממש לא נעים כך בבית. היא לוקחת שקית גדולה ומרכזת בה את השקיות הקטנות מפח האשפה שבמרפסת ומהמשולש שבכיור. שקית אחת מטפטפת. לא פלא שיש ריח רע. מלי בודקת בקפידה שהשקית הגדולה אטומה ויוצאת מהבית בלי לטרוק ולנעול אחריה את הדלת. תרד, תעלה בשתי שניות.

על המראה במעלית מודבקת הודעה בכתב־יד “נא לא להיכנס למעלית עם שקיות מטפטפות”, ועל דף נוסף “נא לא לעשן במעלית”. מי מעשן במעלית? בזווית העין היא מבחינה בבדל סיגריה. הבדל בדיוק מהזן שהיא מעשנת, רק שלא יחשבו שזה שלה, הרי כמעט ולא נותרו מעשנים בבניין. היא גוחנת ואוספת את הבדל, מכניסה לשקית ובוחנת שוב את תחתיתה. יבשה, בסדר.

חדר האשפה חשוך. שוב צריך להחליף נורה. מאחורי הפחים הגדולים היא שומעת רחש. משהו זז שם. כנראה חתול. היא נזכרת כיצד פעם חתול מבוהל זינק לעברה בדיוק כשפתחה את הדלת. היא לא ידעה אז מי היה מבוהל יותר, החתול או היא עצמה.

היא נכנסת בזהירות, מצמצמת את עצמה, משאירה מרווח למקרה שיקפוץ חתול, מנסה להסתגל לחושך ופתאום משהו מזנק לקראתה. זרועות דקות וארוכות מתלפפות סביב צווארה. גוף חם וקטן נדבק לחזה. מה זה הדבר הזה? לבה של מלי פועם בחוזקה, הידיים הארוכות והשעירות האלה כמעט חונקות אותה, ובינתיים עיניה הסתגלו לחשכה. אלוהים, זה קוף, קופיף. בלי שתספיק להבין את המתרחש ידיה מחבקות את הגוף הקטן והיא מרגישה שגם לבו פועם בחוזקה על חזהּ והראש הקטן נדחף לצווארה ונח לו שם..

היא מנסה לשחרר אחת מהזרועות של הקוף אך הוא מתנגד ואף מחזק את אחיזתו. היא מנסה לשחרר את ראשו והוא חושף שיניים. היא לא יכולה לפענח את מבטו. הוא עומד לנשוך אותה? הוא מרגיש מאוים? אבל הוא כל־כך חמוד וכל־כך מבוהל ולא מוכן לעזוב..

מלי עולה אתו במעלית, ושם באור מלא הם בוחנים אחד את השני. הוא מרחיק לרגע את ראשו מצווארה ומביט ישירות לתוך עיניה, מה אומר המבט הישיר הזה? היא נכנסת לביתה עם הקוף צמוד לגופה. אולי תתקשר לאחד מבניה, שיעזרו לה, אבל כבר מאוחר והיא שונאת להפריע.

מלי ממלאת מים בקערה. הקוף מסרב לשתות מהקערה וגם מסב ראשו מאצבעה שטבלה במים. היא שותה קפה ומעשנת סיגריה, הקוף לא מוכן לזוז. מתחפר בה. זנבו הארוך מתנועע מול פניה בקצב אחיד כמו מגב, ימינה שמאלה, ימינה שמאלה.

מלי מושיטה לו בננה עם הקליפה. הוא מתעלם. היא מקלפת את הבננה ומושיטה לו, הוא מציץ לרגע ומיד חוזר לצווארה. אולי הוא בכלל גור קופים, איך היא יכולה לדעת? אולי הוא עדיין לא אוכל מזון מוצק. היא מועכת את הבננה ומורחת מעט מהעיסה על שפתיו אך הוא אינו מתרצה. נועל בחוזקה את פיו כמו ילד עיקש. יחד הם ניגשים לכיריים והיא שופתת מים מהולים בחלב, מוסיפה קוואקר ובוחשת. הקוף מסתכל בעניין כאשר היא נושפת על הכף החמה ונדמה לה שהוא מחקה את כיווץ השפתיים. אבל אינו מנסה לטעום.

הטלפון מצלצל. הקופיף נבהל מהצלצול החזק. לבו פועם במהירות ורעד עובד בגופו.

“כן?”

“שלום בן שלי, מה שלומך? אצלי הכל בסדר, אתה יודע, כרגיל. עבר יום טוב. בשבוע הבא ביום ג’? כן, אבוא. אני כבר רושמת ביומן”. מלי מנתקת את השיחה. היא החמיצה את הרגע לספר, לשתף, להתייעץ. היא לבד. ממשיכה ללטף ולחבק את הקופיף ולהרגיעו. תחושה מוכרת וצובטת של געגועים לופתת אותה. היא קמה ממקומה והקופיף שוב נצמד בחוזקה. מלי יוצאת אתו מהמטבח אל החדר הסגור. שנים לא נכנסה לשם. עכשיו היא פותחת את הדלת, לא מסתכלת לכיוון המיטה הקטנה, הולכת ישר אל השידה ובביטחון פותחת את המגרה התחתונה ומוציאה משם מוצץ. היא חוזרת אתו אל המטבח, שוב מחממת את החלב ומעבירה לבקבוק מים קטן שרוקנה, מלבישה את הפטמה על פיית הבקבוק. עם קיסם שיניים היא מנקבת את פטמת המוצץ ושמה בפיה לבדיקה. צריך לחורר עוד טיפה להגדיל את הנקב. היא מתיזה מעט חלב פושר על שפתיו, הפעם הוא משתף פעולה ומלקק, מרים את ראשו וכשהיא מצליחה להכניס את הפטמה לפיו הוא יונק בשקיקה בעיניים עצומות למחצה.

“די חמוד, בוא נעשה קצת הפסקה”. היא לא יודעת כמה זמן לא אכל ולא שתה. ראשו נח על כתפה ברוגע והיא שוב עושה אתו את הדרך אל החדר הסגור. עכשיו היא פותחת מגרה אחרת ומוציאה משם חיתולים. כמו שחששה, הוא מרטיב מעט את שמלתה בשתן. בלי לחשוב מלי מקפלת את החיתול למשולש ובעודו בידיה חוזרת לתנועות המוכרות של ההחתלה. “בוא חמוד, צריך ללכת לישון”.

הקופיף הישנוני מתעורר כשהיא מנסה להשכיב אותו על שמיכות לצד מיטתה. מלי מעבירה אותו אל המיטה. לאט, לאט הם נשכבים ביחד והוא נרדם במתיקות כשידה מקיפה את גופו החמים. בתחושה מעורבת של אושר ודאגה מלי נרדמת.

לפנות בוקר היא מרגישה באצבע גרומה שנוגעת בעדינות בלחייה, כמעט מלטפת, עוברת על קו המצח, מרימה קווצה משערותיה. מלי מתעוררת ונזכרת, מביטה בקוף שלה. הוא אחר, הוא קופצני, עיניו סקרניות. הוא אפילו מתרחק ממנה, יורד בקפיצה מהמיטה ומתחיל לטייל בסביבת החדר, זנבו מורם.

היא הולכת למטבח להכין כוס קפה והקוף אחריה. מה עליה לעשות עכשיו? היא תוהה. להתקשר לגן החיות? לצער בעלי חיים? קודם כל תחכה, ובשמונה תתקשר ותודיע שהיא חולה ולא תגיע לעבודה. אף אחד לא יתרגש מזה. נדמה לה שהקוף מסתכל על הבננה, היא מושיטה יד כדי לקלף, אולי למעוך, אבל הוא חוטף אותה מידיה ומקלף בעצמו במיומנות. היא צריכה להחליף לו חיתול. ואיך תצא לקנות חלב? אולי תעשה משלוח בטלפון. תזמין בננות. מה עוד קופים אוכלים?

היא שומעת את העיתון נזרק ליד דלת הכניסה, אחר־כך תפתח בזהירות.

מלי חוזרת אל החדר הסגור, לוקחת כדור מהארון. הקוף מנסה לתפוס משהו צבעוני שמושך את עינו אבל מלי ממהרת לסגור את הארון ולצאת במהירות מהחדר ולסגור את הדלת. היא מגלגלת את הכדור הצבעוני על הרצפה. תחילה הקוף זהיר. עוקב, נוגע, בורח, מנסה לגלגל. הנה הוא צובר תעוזה והם משחקים, מגלגלים וזורקים. מלי חייבת לאכול משהו לפני שתיטול את התרופות הקבועות. היא קוצצת סלט ירקות והקוף קופץ אחריה מנסה לחטוף עגבנייה.

“לא, בן־בן, אסור!”

דמעות מציפות את עיניה. היא קראה לו בן־בן. איך יכלה ככה לשכוח את עצמה. צריך לתת לו שם. “בובי” היא מנסה. השם מתגלגל טוב על לשונה, תקרא לו בובי עד שיתרגל. היא מוציאה במהירות עוד כמה חיתולים מהחדר הסגור. עוד מעט תצטרך להפעיל את מכונת הכביסה. טוב שיש לה מייבש. מה היו אומרים השכנים אם פתאום היתה תולה חיתולים. היא צריכה להוסיף לרשימת הקניות חיתולים חד־פעמיים. בינתיים היא מוציאה מהחדר הסגור קופסה גדולה עם אבני לגו צבעוניות שמשמחות את בובי. הם יושבים יחד על השטיח ומשחקים. היא מנסה ללמד אותו לחבר קוביות אבל הוא מעדיף לפזר ולאסוף ולהניח בקופסה ולהוציא מהקופסה.

היא לא הבחינה איך הזמן חלף כל כך מהר והנה כבר ערב. מלי מתקלחת והקופיף מגלה את נפלאות האמבטיה. הרצפה מוצפת מים. היא גורפת ומייבשת והקוף נתלה על המגב. הוא מפיק קולות קופיפיים שנשמעים כמו קולות צחוק. הוא משעשע אותה. מזמן שלא צחקה כך. נראה אם יאפשר לה מחר לשטוף את הבית.

…”כן”, ענתה לטלפון. הפעם הצלצול לא החריד את הקופיף.

“לא אבוא כנראה כמה ימים. אני יודעת? כנראה איזה וירוס, בקושי זזה, מחר אלך לרופא”

מראה הבית מצחיק אותה. כל חפץ שהיא מחזירה למקום נשלף ונזרק על ידי הקוף. שוב הוא נתלה על המגב. צלצול בדלת מצמיד את הקוף חזרה לגופה אבל היא ממהרת להכניס אותו אל חדר השינה ולסגור אחריה את הדלת. השכנה בפתח..

“דאגתי לך, לא נראה לי שהלכת היום לעבודה והעיתון נשאר בחוץ”

“תודה, נכון, יש לי איזה וירוס, מחר אלך לרופא. תודה על העיתון”. היא לוקחת את העיתון ומניחה אותו גבוה על הארון. רק חסר לה שהקוף יתחיל לפזר את הדפים ולקרוע אותם.

הקוף בסדר. רק פיזר כמה כריות בחדר והוא כל־כך שמח לקראתה. “בוא בובי, בוא לשחק”. הוא מגיב לשמו החדש והם חוזרים לשחק על השטיח. היא מוסיפה עוד מצרכים לרשימה שתזמין דרך הטלפון. תזמין מחר, על הבוקר, אולי תיזכר בעוד משהו. בלילה לפני שהם נרדמים מלי מספרת לו סיפורים. “כמה שאתה קוף נחמד”, היא אומרת לו והוא מקשיב עד שעיניו נעצמות. בבוקר היא מתעוררת לליטוף העדין וכל כך נעים לה. אחרי הקפה והסיגריה היא מתקשרת לסופר ומבצעת הזמנה. כשפעמון הכניסה מצלצל הקוף רץ לחדר השינה.

“שלום”, אומר השליח, “שכחת להכניס את העיתון”.

לפני שהיא משחררת את הקוף מחדר השינה ומפזרת את הקניות היא לוקחת את העיתון וכותרת ענקית באותיות מודגשות תופסת מיד את עיניה.

זהירות — סכנה — קופים.

קבוצת אוהבי חיות מיליטנטית המטיפה נגד התעללות בבעלי חיים פרצה לפני יממה למעבדת ניסויים בבעלי חיים שבתחום מכון ויצמן ושיחררה מכלוביהם שניים־עשר קופים.

עד למועד הדפסת העיתון לא ניתן היה להשיג תגובה מדובר המכון. מגורמים יודעי דבר, שלא הסכימו להזדהות, נודע שהניסויים כוללים שימוש בתרופות מצילות חיים, לא לפני שהקופים מודבקים במחלות מסוכנות. הם ידעו לספר שלגופי הקופים מוזרקים נגיפי מחלות ולאחר זמן, כשמתגלים סימני מחלה, מוחדרים לגופם שבבים עם תרופות ניסיוניות. ממקור מהימן נוסף נמסר שיש חשד מבוסס שמשתמשים במכון, בחסות הממשלה, בקופים לצורך הפצת מגפות.

ובאותיות גדולות יותר נכתב: על כל מי שבא במגע עם קוף, או אפילו הבחין בקוף מרחוק, להתקשר בדחיפות למוקד חרום 2780*.

מלי מתחילה להסתובב בבית עם הקוף בידיה, פותחת רדיו וטלוויזיה והמבזקים פורצים בשצף: “הוכרז מצב חירום לאומי. ניידות מצוידות היטב במעבדות, בצוותי חירום מקצועיים ומילואימניקים שגויסו בצו שמונה מגיעות לבתים על פי קריאה לתחקור ולאיסוף הקופים ומבצעות בדיקות מיידיות בבני האדם שבאו במגע עם הקופים. עד לשעה זו נאספו עשרה קופים, שהוכנסו להסגר והם עוברים בדיקות מקיפות”.

מבזק נוסף מתריע: “הוכנו חדרי בידוד לאנשים שיימצאו נגועים”.

על מרקע הטלוויזיה מוקרנים צילומי וידיאו מחתרתיים ממעבדת הקופים ובהם נראים קופים בכלובים, חלקם שוכבים וחלקם מחזיקים במוטות כלוביהם או מתרוצצים מקצה הכלוב הקטן לקצהו.

מלי מחזיקה את הקוף המלופף סביבה. היא מרגישה כיצד גופו רועד ולבו הקטן מגביר את קצב פעימותיו. אולי משהו מוכר לו. היא מחבקת ומלטפת את הקוף כדי להרגיעו ומבחינה בבעתה בבליטה קטנה ופצע על זרועו..

הדיווחים ממשיכים לזרום: נעצר מנהל מעבדת הניסויים במכון והוא נמצא בחקירות.

טל גלבוע, העומדת בראש האגודה נגד התעללות בבעלי חיים, נעצרה גם היא, ונכון לרגע זה שומרת על זכות השתיקה.

עדיין לא אותרו שני קופים. כל מי שיודע דבר על הימצאם חייב על־פי חוק לדווח מיד למוקד.

בידיים רועדות, כשהקוף צמוד לגופה ודמעות בעיניה, מחייגת מלי למוקד החירום.

נימוקי השופטים:

זה סיפור על אשה וקוף. על אדם ובעל חיים. על אם ותינוק. על אשה וגבר. על חוויה אנושית וחוויה זרה שנצמדות זו לזו והופכות לשותפות גורל. זה סיפור על המפגש עם הזר, האחר, שיש בו דבר מענג ודבר מאיים. זה סיפור שמתחיל בהפרעה, משהו לא עובד בסדר הקיים, יש ריח לא טוב באוויר, והגיבורה מלי יורדת אל חדר האשפה, אל מרתפי הבניין הטמאים, הפסולים מלשון פסולת, ושם, בתוך תת המודע הקולקטיבי האפלולי, היא מוצאת את החיים החדשים שלה. זוהי גיבורה עם סדק, ומה שנכנס לתוך הסדק הזה הוא דווקא “גוף חם וקטן נדבק לחזה”.

ברקע “הקוף” מהדהדים מיתוסים שונים על קשרי אדם־חיה — מהמינוטאור דרך גרגור סמסא ועד היפה והחיה. ולרגע אחד נולדת האפשרות, התקווה, שהמגע ביניהם יציל אותם. מלי בבדידותה, בזיקנותה, יש לה בנים בוגרים, וגם כשהיא מדברת עם אחד מהם אין לה עם מי לחלוק את רגעי חייה. אל מול הבן הבוגר והרחוק נצמד אליה תינוק קטן בדמות קוף וגעגוע חמים עולה בה להיותה אם, להיותה אשה אוהבת ונאהבת. אבל נדמה שהמציאות החיצונית, ההיסטרית בסגנון הישראלי המוכר, מכריעה לבסוף כל אפשרות לאהבה, לשמחה, לחיים מסוג אחר.

השאר תגובה

אנו שמחים על תגובותיכם. מנגנון האנטי-ספאם שלנו מייצר לעתים דף שגיאה לאחר שליחת תגובה. אם זה קורה, אנא לחצו על כפתור 'אחורה' של הדפדפן ונסו שוב.

הזן את תגובתך!
הזן כאן את שמך

שלוש × 2 =