אבי גולדברג מביא את אחד מסיפוריו המוקדמים של הסופר הידוע דיימון ראניון. הסיפורים האלו אינם מתרחשים במרכז הפשע של ברודווי, כמו הסיפורים המפורסמים שלו (שתורגמו גם לעברית למשל בספר “ברנשים וחתיכות”), אלא בארץ מולדתו קולוראדו.
קראו את החלק הראשון.
ולמטה בהמשך את החלק השני.
המערכת
מילר הזקן הלך אל העיר וגילה שזה בדיוק מה שהתרחש, ושהמצחין הגיע לבית החולים בגלל פציעה קלה. הוא גם התבשר שאת גופתו של כחוש הביאו חזרה לעיר, ושרוב האנשים חשדו והבינו מה באמת התרחש על הרכבת. מילר סיפר להם בדיוק איך זה קרה, במיוחד לעובדי הרכבת, ואמר להם שהנוצץ עזב את העיר. הוא גם שיגר מברק למשפחה של כחוש והם ארגנו רכבת מיוחדת שהעבירה את ארונו לביתו.
למילר הזקן נודע שמבקר הכרטיסים ביקש מהמצחין לאפשר לכחוש לנסוע, וכי שאר אנשי צוות הרכבת הודיעו למצחין שאם הוא יעז לזרוק את הנער מהרכבת הם יבואו עימו חשבון. זה בדיוק מה שאיתגר את מרק עצם וגרם לו להעיף את הנער מהרכבת. אחר כך נודע לנו שזה סיים את פרק הרכבות בחייו של המצחין וכי הוא נעלם ברגע שהשתחרר מבית החולים.
בינתיים אני ,מילר, והנוצץ החלטנו לסיים את העבודה ההיא בלה חונטה.
בטרם עזבנו את החורשה בדרך לעיר, קרא לנו מילר הזקן, לי ולנוצץ, והשביע אותנו לסיים את העניין של מרק עצם. הייתה לו תחושה רעה לקראת הג’וב שעמדנו לבצע. אפשר היה לראות את זה. קולו היה חגיגי: “אני רוצה שאתם תפתיחו לי, תישבעו שאם קורה לי משהו ואני לא יכול לעשות זה בעצמי, אתם להרוג את מרק עצם המצחין”.
והבטחנו, כי לא באמת שיערנו שאי פעם ניקרה למצב שבו נצטרך לקיים את השבועה הזו.
אותו לילה מילר והנוצץ נתפסו על חם, ואני, חמקתי משם בעור שיני.
מילר נידון לשבת הרבה שנים, לנוצץ קצבו פחות שנים אבל הוא הצליח להתחמק מבית הסוהר זמן קצר לאחר מכן, בערך בזמן שהסתלקתי מאותה סביבה.
כמה שנים אחר כך, בלילה קר וקודר, בעיירה מסוימת שלא אנקוב בשמה, ישבנו במעצר. הצטופפנו שם חמישה. הוחזקנו כחשודים בפריצה לבית שרק לאחד מאתנו היה קשר כלשהו אליה. אני גם לא מזכיר את שמו של האחד ההוא. היינו שם אני, ואחד שתיין ,מקיו הפַסְפוּס, שאתה לא מכיר, וחפרפרת קיד ההוא, המתאגרף הזקן, והחבר היהודי, הכייס, וכמובן פריסקו הנוצץ. נדחסנו שם עם ערימה של מסטולים ונוודים שהביאו כל הלילה והשליכו לבית המעצר. כל מיני עצירים הובאו לשם למעצר במהלך לילה.
הכלוב הזה נמצא במורד המדרגות מתחת לתחנת המשטרה, בעיירה ממש לא מיליון קילומטרים מנהר מיסורי, כך שאם תתאמץ תוכל לדעת את שמה.
הסתובבנו שם בבית המעצר והסתלבטנו על השיכורים, ואז “המשליך” הבריג פנימה עוד פרצוף, אחד גבוה שהתנהג כאילו הוא שתוי או פסיכי, ובקושי היה מסוגל לעמוד על רגליו. הבזק אחד של זיכרון וידעתי שזהו המצחין. זיהיתי אותו. הוא התקפל בפינת התא על הרצפה ברגע שהמשליך הרפה מזרועו.
הנוצץ ואני זינקנו אליו. הנוצץ דיווח לכולם כי מדובר במרק רגל המצחין. החפרפרת וכול שאר העצורים הכירו את הסיפורים שסופרו אודותיו, במיוחד על העסק על ההלשנה בכלא, ועל מה שקרה למנצ’סטר הכחוש ברכבת. באותה תקופה היו שמועות מסוג זה נפוצות בארץ במהירות הבזק. ברגע שהמשליך חזר למעלה בעטתי בו בשפיץ המגף וניערתי אותו.
“מה העניין איתך, רכרוכי שמן?”
הוא רק מלמל.
“עמוד!” אני אומר לו, אבל הוא לא זז. הנוצץ וחפרפרת תופסים אותו בזרועותיו ויחד ומייצבים אותו על רגליו. הוא היה סמרטוטי כמו מטלית ניגוב רטובה. בדיוק אז שמענו את המשליך יורד במדרגות והתרחקנו מהמצחין.
עכשיו המשליך דחף לתא עוד מסטול – לא סתם מסטול אלא אחד שצוחק, ברנש מוצף באלכוהול וצוחק ללא הרף כאילו היה מהמר שזכה בערימה של כסף. הוא היה בחור קטן ושדוף, קל יותר מכובע קש. הוא צחק בקול גבוה וצרחני, שנשמע יותר כצווחה מאשר צחוק אמיתי. מהרגע שהמשליך פתח את הדלת וזרק אותו פנימה למעצר, הוא צחק. מה שהדהים אותי היה שהצחוק נשמע מלאכותי בדציבלים גבוהים. לא היה בצחוק שלו אפילו צליל אחד עליזות.
הבחור הקטן שכב על הרצפה ורקע ברגליו והמשיך לצחוק את הצחוק המשונה הזה. המצחין הבחין בו, ופלט צעקה למראהו.
“אל תיתנו לו לגעת בי!” הוא צעק, מתגלגל אל עבר הקיר.
“אל תיתנו לו להתקרב אליי!”
“למה מה מצחין, אתה כזה גדול וגבר, אתה יכול לאכול אחד כמוהו חי!”
אני אומר לו.
השיכור הצחקן המשיך לשהק, הוא בכלל לא הסתכל עלינו, לא על המצחין ולא עלי.
“הוא משוגע”, אומר ה”חבר היהודי”, הכייס.
“תסתום לו”, אמרתי לנוצץ. הוא ניגש אליו והרים את המסטול הקטן ביד אחת, אחז אותו בצווארון, והצמיד לו כפה על הפה בידו השנייה.
המסטול איבד את ההכרה כשצחוק תקוע בגרונו. מרק עצם עדיין רבץ צמוד לקיר התא, גונח, אבל הוא ראה שהאיום הוסר ונראה שהוא נרגע אחרי שהנוצץ הרדים את המסטול.
מיד אחר כך ירד המשליך עם עוד שיכור לתא.
ניצלתי את ההזדמנות ושאלתי אותו על המצחין, “מי זה הסמרטוט הזה?” היתממתי. “מה יש לו, הוא חולה?” שאלתי.
“הא? זה, הוא מהחבר’ה הטובים”, השיב המשליך. “הוא רק חיסל את אשתו הערב, הרג אותה למוות באגרופיו. הרג את המסכנה רק בגלל שארוחת הערב שלו לא הייתה מוכנה בזמן, או משהו חשוב כזה. הדם שאתה רואה על שרווליו, זה הדם שלה. הוא די חלשלוש עכשיו, הא? גיבור גדול. הוא לא היה כזה חלשלוש לפני כמה שעות, החולדה! זה הרצח המרושע ביותר שראינו אי פעם בעיירה הזאת. על בטוח שהוא ייתלה, אבל רק אם לא יעשו לו לפני כן לינץ’!”
בדרך החוצה מהמעצר הוא דחף בעיטה למצחין. המצחין נאנח.
ואז אמרתי: “רבותי, חייבים לגמור עם זה, יתנדנד על חבל התלייה או לא, הבחור הזה גמור.”
“אני”, קרא מישהו, ושאלתי מי זה.
“אני!” אמר הנוצץ, צועד קדימה.
“אני!” אמר היהודי.
“אני!” צייץ חפרפרת.
“כולנו!” אמר המסומם.
“תעמידו אותו!”
האורות עומעמו והיה חשוך בתא. רק איוושת פסיעות האנשים שחלפו על המדרכה מכוסת השלג מעל לראשינו נשמעה, וזליגת זרזיף המים בכיור, ונחירותיהם של השיכורים, שכולם ישנו. חמישתנו היינו היחידים שהיו ערים בתא. “הנוצץ” ו”חפרפרת” העמידו את “מרק עצם” על רגליו, והפעם הוא לא היה כל כך נרפה. נראה שהוא הבין שמשהו עומד להתרחש. עיניו היו פקוחות לרווחה ובהו בנו.
“מצחין”, אמרתי בלחש, “אתה זוכר את הנער שהשלכת מהרעשן שלך לפני שלוש שנים?”
“ושירית לי בזרוע?” שאל “נוצץ”.
המצחין היה חיוור כסיד, אבל עיניו התחפרו בחזרה אל תוך קדקודו.
“לא!” הוא לחש. “אל תזכירו לי את זה. זה שיגע אותי מאז! אני משוגע עכשיו! הייתי משוגע גם הערב כשהרגתי את הצעירה הקטנה. הכל בגלל המחשבות על הכחוש. הוא בא אלי לעתים קרובות בלילות”.
“ובכן, מצחין”, אמרתי לו, “לפני זמן רב נגזר עליך למות. הייתי שם כשדינך נחרץ. והיינו מבצעים אותו כבר, אם לא היית מרים רגליים ומסתלק. אני מניח שנצטרך לחסל אותך הלילה.”
“לא חבר’ה!” הוא לחש. “עדיין איני מוכן למות! אל תפגעו בי!”.
“למה אתה מתעקש מצחין, ממילא הם יתלו אותך. אתה תתנדנד בכל מקרה!”, אמר החבר היהודי.
“לא! אלוהים אדירים, לא!”, צרח מרק עצם, “הייתי משוגע הלילה כשהרגתי אותה, אני משוגע גם עכשיו, והם לא תולים משוגעים. משוגעים לא כשירים למות”.
עמדתי מולו פנים אל פנים. ראשו התרומם מעט תוך כדי דיבור והלסת שלו בלטה החוצה. פתאום הנעתי את שמאלי, כאילו כדי לתת לו סטירה, והוא הראה שהחושים שלו פעילים, הסיט את הלסת שלו והיא הזדקרה בהתחמקות, והוא אמר שוב “לא”.
אחר כך נעצתי את הימנית שלי בתנופה מהברך מעלה ופגעתי לו ישר בלסת. “הנוצץ” ו”חפרפרת” נרתעו לאחור.
מרק עצם לא התמוטט, הוא פשוט החליק מטה, כאילו גופו נמס לתוך נעליו.
כולנו הסתערנו עליו באותו זמן, ועצרתי אותם. מרק עצם נפגע אבל הוא התאושש במהירות. אתה לא יכול להרוג בחור כזה גדול בחבטות.
היה לי רעיון אחר. תא הכלא היה מואר על ידי כמה נורות ליבון, ואחת מהן השתלשלה על חוט חשמל ממש מעל הכיור, והחוט שארכו היה כמה מטרים היה כרוך כך שלא ישתרך על רצפת התא. הצבעתי על זה, אבל החבר’ה לא קלטו את הרעיון שלי מיד. המתג של האורות היה שקוע בתוך שקע, והוצאתי אותו. השתררה חשיכה בתא.
הייתי צריך לעבוד מהר מחשש שהמשליך למעלה יבחין שהאורות כבויים וירד לראות מה הבעיה. אלומת אור מבחוץ הבליחה דרך סורג המדרכה, כך שיכולתי לראות מה אני עושה.
משכתי את חוט החשמל וקרעתי אותו בחיכוך על קצה הכיור, עד שנקרע ליד בית המנורה. אחר כך דחפתי את החוט בחזרה לשקע. החבורה רעדה, וגררה את המצחין, קירבה אותו למקום שבו קצה החוט מגיע אליו.
פתחתי את צווארונו, כרכתי את קצהו החשוף של חוט החשמל, הקצה שהיה קודם מחובר לבית המנורה, סביב צווארו, וחיזקתי אותו. בשלב זה הוא כבר החל לחזור לחושיו, אבל נראה שהוא לא הבין מה קורה. כולם חוץ ממני נסוגו לדרגשים ואני סובבתי את המתג בדיוק כשהמצחין התאושש והתרומם על רגליו. הזרם הכה בו כשהוא היה על ארבע. הוא הזדקף, צפוד, כמו חייל מתוח בהצדעה. היה מבט מוזר על פניו – מבט מופתע. ואז, כאילו מישהו פגע בו מאחור, הרגליים שלו ניתקו מהרצפה והוא התנודד מותח את החוט, וזה ניתק כנגד כובד משקלו, בדיוק כשאני ניתקתי את הזרם.
המצחין צנח על הרצפה והתכרבל כמו עכביש גדול, וריח כשל קותל חזיר מטוגן הציף את התא.
ניגשתי אליו והנחתי ידי על חזהו כדי לחוש בליבו. עדיין פעם. אבל פעימותיו היו חלשות מאוד.
“אין מספיק זרם,” לחש חפרפרת, “חייבים לעשות את זה בדרך אחרת”.
“תלה אותו על חוט החשמל”, אמר הנוצץ.
“איכס, לא!”, אמר היהודי. “זה מחליא אותי לראות את זה, להקפיץ מישהו בזרם חשמלי ולתלות אותו באותו זמן. זה יותר מידי. בואו נשתמש במגף”.
“זה לא הוגן, טוב מידי עבורו” לחש מק קיו.
“זה קצת חוקי מדי. לבעוט בו!”
קולו של המשליך נשמע מתנגן במורד המדרגות: “הברנש הגדול הזה ער?”
“כן”, צעקתי בחזרה, “כולנו ערים, הוא לא נותן לנו לישון”.
“תגיד לו שעדיף שהוא יתפלל על נפשו עכשיו”, צעק המשליך.
“בדיוק הודיעו לי שהאספסוף מתגודד בחוץ, מחכה שנוציא אותו!”
“עזבו אותו”, לחשתי לחבורה. חפרפרת הכין כבר לולאת תלייה מחוט החשמל, והנוצץ הפך דלי כדי להעמיד עליו את המצחין.
הם נסוגו לאחור ומרק עצם שכב מתוח על הרצפה.
ניגשתי אליו וחשתי שוב את ליבו. אני לא זוכר אם הוא פעם, או לא. לא יכולתי להיות בטוח באותו רגע. לא היה לי זמן לוודא, כי פתאום משהו חצה את התא, משהו שנראה לי כמו צל, או כמו חולדה גדולה.
ואז נשמע הצחוק הצווחני של אותו מסטול צוחק. הוא החליק לאורך התא, חצי מעוות, מהיר כמו קרן אור, ולפני שידענו מה קורה הוא התנפל על מרק עצם והידק את ידיו בחוזקה סביב צווארו של הבריון הגדול. הוא צחק את הצחוק המטורף שלו ללא הרף.
“אני אגמור אותו בשבילך!” הוא צייץ. הוא הידק את ידיו סביב צווארו של מרק עצם. בעטתי ברקתו חזק ככול שיכולתי, אבל זה לא ניתק אותו ממנו.
החבורה משכה אותו, אבל הוא רק גרר את מרק עצם איתו לאורך הרצפה. לבסוף כשהרפה ממנו והזדקף יכולנו לראות שהוא לא היה בכלל יותר שיכור מאתנו. הוא פלט את הצחוק העצבני הזה פעם נוספת, ובדיוק כשהנוצץ כיוון את הדלי אל ראשו, הוא אמר: “אני אָחִיהָ!”. אחר כך הוא המשיך לבעוט בבריון.
נכנסנו לתאים שלנו וזחלנו לתוך הדרגשים שלנו. מרק עצם היה שרוע על הרצפה.
הנוצץ גרר את הצוחק הקטן לפינה. האמת, הלכתי לישון מיד. חשבתי שהמשליך יגלה מה שהתרחש בפעם הבאה כשהוא יזרוק שיכור לתא.
אבל באותו לילה לא היו יותר שיכורים. התעוררתי מהמולה גדולה במדרגות. הדלת נפתחה בחבטה, וחבורה נכנסה, פראות בעיניהם וצעקות בגרונם. המשליך היה איתם והם אחזו בו חזק.
“תמשיכו, חבר’ה!” הוא צעק לעברם.
“זה הבשר שלכם!” הוא עודד את החבורה, והצביע על מה שהיה מרק עצם. הגברים התנפלו עליו כמו להקת כלבי ציד על ארנב, ולפני שהספקת למצמץ כבר היה חבל כרוך סביב צווארו של מרק עצם, והם שוב נדחסו, גוררים אותו אחריהם במעלה המדרגות. הם בטח חשבו שהוא ישן, ולא שמו לב שהוא לא הזיז שריר בעצמו. והם לקחו את הגווייה של מרק עצם המצחין, או מה שהיה פעם מרק עצם, ותלו אותו על עמוד טלגרף. ראינו את זה כשהצצנו החוצה למחרת בבוקר.
כשהמשליך הבחין בדם על רצפת התא, הוא אמר: “אלוהים, הם טיפלו בו באכזריות! וזה הגיע לו”. אם ההמון לא היה מגיע… אבל ההמון כן הגיע.
באותו בוקר הבטתי בשרידי מרק עצם המצחין תלוי על העמוד ולידי המסטול הצוחק.
“היא הייתה אחותי”, הוא אמר.
אני לא יודע בוודאות אם אנחנו הרגנו את מרק עצם, אם המסטול הצוחק עשה את זה, או אם ההמון גמר עליו, אבל הוא היה מת, והגיע לו למות. לפעמים אני מהרהר קצת על זה, אבל לא מגיעות אלי רוחות רפאים, כמו שאמרתי לך. אני לא יכול לדעת מה גמר אותו.
יש קבר לא מסומן בבית הקברות לעניי העיירה הזו, שאני סיפרתי עליה, ומדי פעם כשאני מגיע לשם אני עובר דרך בית הקברות ומהרהר בחטאיו של מרק עצם המצחין. אבל אני ישן טוב בלילות. עשיתי את מה שהיה צריך לעשות, ואני עוצם את עיניי ואני אף פעם לא רואה את מרק עצם המצחין בחלומות.
הוא פנה שוב להביט מהצוהר.
“אמרתי חלק מהנידונים”, השיב רד שיקגו, עדיין מביט החוצה, “כמו הנדון למוות הזה שצוחק בתא הסמוך.”
צחוק רם וצווחני הדהד במסדרונות הכלא.
דיימון ראניון ויקיפדיה
