התערוכה “בוםQ! בנג! דוינג! – ילדי הקומיקס הישראלי” מתקיימת בגלריה על הצוק בנתניה. זוהי אחת התערוכות הראשונות על הקומיקס העברי שלוקחת נושא ספציפי ומראה כיצד התפתח במשך השנים.
התערוכה מציגה קטעים מסיפורי קומיקס שונים שפורסמו ב”דבר לילדים” בשנות השלושים והארבעים של המאה הקודמת, וקומיקס מודרניים של אורי פינק, שי צ’רקה, נמרוד רשף, ויוצרים רבים חשובים נוספים בשנים האחרונות. כולם מציגים את הילד הישראלי במגוון של צורות, פעולות, וסיפורים.
להלן ראיון עם דניאלה גרדוש אוצרת התערוכה.
אלי: מאיפה נוצר העניין שלך באמנות ויזואלית בכלל ובקומיקס בפרט?
דניאלה: כדי לענות על השאלה הזאת יש צורך בגילוי נאות, כמו שמקובל לומר, שאנוכי, אוצרת התערוכה, בתו של דוש (קריאל גרדוש), הקריקטוריסט הנודע מבכירי הקריקטוריסטים בארץ. ליצירתו היומית ב”מעריב”, ופרשנותו דרכה לאירועים ולמצבים הייתה השפעה רחבה על השיח הציבורי במשך עשרות שנים. לא רבים יודעים שיצר גם קומיקס, גם לילדים, בשנות ה-50, וגם למבוגרים. בשנים 50-53 פרסם את רצועת הקומיקס הראשונה למבוגרים בישראל – “רותי” עם גיבורה אשה צעירה ופמיניסטית. כמו כן יצר טורי קומיקס פוליטי בתחילת שנות ה-60 ב”מעריב”, ובשנות ה-90 ב”ג’רוסלם פוסט”, את “שרוליק”.
דוש עסק גם באיור מכל הסוגים, בכתיבה, ובמחקר קריקטורה וקומיקס עולמיים, ועוד. אי אפשר שלא להזכיר כשמדובר בדוש והישגיו את שרוליק – הילד המיתולוגי שיצר כדימוי ויזואלי המייצג את ישראל, שכיכבה בקריקטורות שלו. זו הדמות עם כובע הטמבל והסנדלים היתה לימים לסמל לאומי ולאייקון תרבות.
אין ספק שלכך שגדלתי בבית כזה היתה השפעה גדולה על העניין וההיכרות שלי עם אמנות ויזואלית בכלל, וקריקטורה וקומיקס בפרט. ספרים, חוברות, ופרסומים של קומיקס וקריקטורות מהארץ ומהעולם, ואלבומי אמנות כמובן, היו בסביבה משחר ילדותי, וכמובן נוכחותו המתמדת של אבא – אמן שמצייר, מאייר, ויוצר יום יום בחדר העבודה הביתי. ברור שכל זה השאיר את חותמו על התערוכה הזאת שאצרתי.
אלי: את עצמך עסקת בתחום באיזו צורה? האם זו תערוכה ראשונה, או שהיו תערוכות קודמות?
דניאלה: כל עיסוקי המקצועיים עסקו ועוסקים בתחום הויזואלי, אני בוגרת החוג לתולדות האמנות, אבל “מאחורי הקלעים”, ולא כאמנית. במשך שנים רבות הייתי מפיקה ועורכת תוכן בטלויזיה, בערוץ הראשון של רשות השידור, וגם מנהלת שידורי הילדים והנוער. לימודי אוצרות בחוג למוזיאולוגיה בתל אביב סללו בפני דרך נוספת לעיסוק בתחום הויזואלי, בתערוכות, ואכן מימשתי זאת. להלן כמה מהתערוכות שאצרתי במוזיאון לקריקטורה ולקומיקס בחולון שזכיתי גם ליטול חלק בהקמתו. תערוכות קריקטורות: “יליד ארץ חלומותי – בין דוש לשרוליק”; “לא רק סמל” (סמל המדינה); “טלויזיה- מה היא עושה לנו?”. כן אצרת תערוכות נוספות: “לוחמים עם מצלמה ומיקרופון”, מחווה צילומית לצוותי הטלויזיה הישראלית במלחמת יום כיפור שהוצגה בסינמטק תל אביב; “הימים הראשונים של קול ישראל והטלויזיה הישראלית”, בבניין שערי צדק (בימי רשות השידור); “ההיסטוריה חוזרת”, תערוכה מדוורת ב”יד בן צבי” על בחירות בישראל בקריקטורה; ועוד.
אלי: מה התיזה שאת מנסה לקדם בתערוכה לגבי קומיקס עברי.
דניאלה: שאלת המחקר ששאלתי את עצמי לקראת התערוכה הייתה – מי הם הגיבורים המובילים את הסיפורים בקומיקס לילדים. נמצא כי הקומיקס הנפוץ ביותר – גיבוריו הם ילדים וילדות, ולא גיבורי על או בעלי חיים למשל. יש לציין שהיו מספר ניסיונות ליצור גיבורי על בישראל, אך הם לא היכו שורש. התמקדתי בתקופה שהחלה באמצע שנות ה-80 ועד היום. החל מ-1985 חלה פריחה של עיתוני ילדים חדשים וביניהם “משהו”, “כולנו”, “אותיות”, “צ’ופר” (לימים “מעריב לילדים”), ובכולם צצו רצועות ועמודי קומיקס צבעוניים ומבדרים. שלושה קומיקסאים בולטים בתקופה זו שפירסמו בעיתונים הללו, המקום הטבעי לז’אנר, בחרו בילדים כגיבורי הקומיקס שלהם: אורי פינק, מישל קישקה, ושי צ’רקה, שהיו לימים ליוצרים בכירים בתחום זה לילדים וגם למבוגרים. במשך הזמן הצטרפו אליהם אמנים צעירים וגם ותיקים, שעם התפתחות תרבות הקומיקס הופיעו יצירותיהם לא רק בעיתונים אלא גם בחוברות ובספרים. קומיקס שגיבוריו ילדים וילדות הוא עדיין השכיח והמקובל ביותר. בתערוכה מוצג אוסף מרהיב ומגוון, באיכות אמנותית בלתי מתפשרת, פרי יצירתם של 13 קומיקסאים וקומיקסאיות, הכולל קשת רחבה של עולמות: מתח; הרפתקאות; פנטזיה ודמיון; לצד סיפורים משעשעים ונוגעים ללב מחיי היום-יום.
אלי: איך בחרת את היוצרים המשתתפים?
דניאלה: היה לי חשוב שבתערוכה ישתתפו כמה שיתר אמנים בולטים של הקומיקס הישראלי, ויש הרבה כאלה. אנצל כאן את המקום כדי לתת את רשימת
המשתתפים לפי סדר א”ב: דודו גבע, עופר זנזורי, דניאלה לונדון דקל, רותו מודן, נעם נדב, הילה נועם, אורי פינק, ארז צדוק, שי צ’רקה , מישל קישקה, נמרוד רשף, יניב שמעוני, תומיקס.
בתערוכה יש קיר קומיקס שלם שצייר יובל כספי, המאפשר למבקרים להיות גיבורי סיפור קומיקס בעצמם ול”נצח את המפלצת” המצויירת כמובן..
אלי: עד כמה התערוכה עוסקת גם בהיסטוריה של הקומיקס הישראלי?
דניאלה: זה היה נושא חשוב לי מאוד מהסיבות שצויינו למעלה. ולכן בתערוכה מוקדש גם פרק מחווה לחלוצי הקומיקס – הילדים ובני הנוער הראשונים שהופיעו בעיתוני הילדים הנוסטלגיים “דבר לילדים” ו”הארץ שלנו”, וסיפוריהם ואישיותם שיקפו את ערכי התקופה בה נוצרו.
החומרים המוצגים בתערוכה, בשלל דפי הקומיקס לאורך השנים שהוזכרו לעיל, מעבירים מסר ומסקנות הנובעים מהדמויות המגוונות, שכולן נטועות במציאות הישראלית. האמנים אינם מתמקדים ב”יפים והאמיצים” ויש מקום גם לאחר ולשונה. כמו בחיים, גם כאן בתערוכה הילדים שונים זה מזה: יש חברותיים ויש ביישנים, מקובלים ולא מקובלים, מלאי מרץ או חולמניים, אבל בכל אחד ואחת יש משהו מיוחד שהופך אותם לגיבורי העלילות, למקור השראה ואף העצמה, בעיקר כאשר מתגלים בתוכם כוחות שלא ידעו על קיומם!
לדעתי את מיטב הקומיקסאים שמופיעים בתערוכה הזאת מאפיינת היכולת להתחבר לעולם הילד מנקודת מבטו, לשקף את נפשו, וליצור גם אבחנות דקות על תקופת הילדות המורכבת.
אלי: את עוסקת כאן באמנות הויזואלית, אבל עד כמה את מעריכה את הסיפורים שהתמונות היו חלק מהם? יש בינם לדעתך כאלו שהם טובים מאוד גם כסיפורים?
דניאלה: מעצם המיגבלה של קומיקס בתחילת הדרך – רצועות קצרות בעיתונים ומספר העמודים המועט – לא היתה אפשרות של התפתחות סיפורית. לעומת זאת הופעת ספרים שלמים של קומיקס נותנת במה רחבה יותר לעומק ולמורכבות, גם של עלילות וגם של גיבורים וגיבורות. לדעתי בהחלט הייתה התפתחות לטובה של הסיפורים כסיפורים, ולא רק ציורים מצחיקים, ככל שחלפו העשורים.
אלי: אילו סוגי הבעה את מוצאת בסיפורי הקומיקס השונים שהבאת בתערוכה?
דניאלה: יש עושר של סוגי הבעה אמנותיים. יש הבוחרים בסגנון ריאליסטי עתיר פרטים, אחרים בקו פשוט ונקי, בצבעוניות מיוחדת, ויש המעדיפים קו קריקטורלי מוקצן ומוגזם. מעל לכל – ההומור, לעתים הוא פרוע ולעתים מעודן, אבל הוא תמיד שם.
אלי: ולסיכום מה מטרות התערוכה בעינייך חוץ מעצם הביקור בה וההתפעלות מהתמונות? איזה חותם היית רוצה שהתערוכה תשאיר על הצופים בה?
דניאלה: בנוסף לחוויית הביקור מטרת התערוכה לעורר סקרנות ואהבה לשפה הסיפורית המיוחדת הזו, ולעודד את הדור הצעיר להעמיק את ההכרות עם תרבות הקומיקס, כדי שתלווה אותו גם כבוגר שידע ל”צרוך” קומיקס ורומנים גרפיים.
עד כאן דניאלה גרדוש.
אוסיף לסיכום שהביקור בתערוכה והצפייה בתמונות השונות והמגוונות מעשורים שונים היא בגדר חוויה מהממת ממש לחובב הקומיקס, הודות לעושר העצום של הסיגנונות והתכנים, שמראים מעבר לכל ספק עד כמה התקדם הקומיקס (עלילון) הישראלי לאורך השנים.
מענין גם להשוות בין הילדים של שנות ה-80 ואילך לעומת אלו שהובילו את סיפורי הקומיקס בשנות ה-40-50 של המאה העשרים. אז בלטה המחויבות לאתוס הציוני לאומי וההתגייסות לטובת הכלל והמדינה, לעומת הקומיקס של הדור האחרון שאינו בא רק לחנך אלא גם לבדר, הוא אישי יותר, פתוח למגוון נושאים מעולמם של הילדים, ומשקף את נפשם.
קרדיטים:
ראויה מנהלת הגלריה, אביבה פרץ, לתודה מיוחדת שאיפשרה הצגת תערוכה של אמנות הקומיקס בגלריה העירונית המוקדשת בדרך כלל לאמנות מודרנית עכשווית.
עיצוב התערוכה: עידית יצקאן וענת לוסטינגר
בגלריה יתקיימו פעילויות יצירתיות וסדנאות ועל כך ניתן להתעדכן בדף הפייסבוק של “הגלריה על הצוק” בנתניה.
הכניסה חופשית!