נעמה ארז סוקרת את ספרו של שמעון רוזנברג "שירים מקצה המערב" (הוצאת עמדה 2022), שנכתבו על ארה"ב, הארץ הגדולה שהיא בסיס לשירים רבים ומעניינים.
המערכת
ברגע שלקחתי את ספרו של שמעון בידיי שאלתי את עצמי – מה אני יכולה להגיד או לכתוב עליו? והרי שיריו הם כמו ריצה למרחקים ארוכים, ואני בקושי רצה 60 מטרים מבלי להתנשף. שיריו של רוזנברג עשירים מאד מבחינת השפה ודימוייה, והסגנון שלהם שונה בתכלית מהסגנון המקובל היום בקרב המשוררים. מן הבחינה הזאת, נדמה שהמשורר הציב את עצמו על אי בודד ומודיע לקורא "אם אתה רוצה לקרוא את השירים, הרי עליך לצלוח את המרחק ולהגיע אליהם בכוחות עצמך". הוא לא מתחנף לקהל קוראיו ואינו מחפש אנקדוטות כדי להרשים אותו.
ואז הבנתי שאפשר לדבר על אהבה. השירים בספר הם שירי אהבה: לניו-יורק, על נופיה הסוערים; לנהר ההדסון העוטף אותה; אהבה לאשתו, לילדיו; ואפילו לנזירה סטפניה שמיטיבה לרוץ ומחייכת אל בתו (עמ' 24):
"ראי, המלאכים שבעיני סטפניה
הם פעוטות יונקי שירה"
ואני נזכרת באהבה שלי לעיר ניו-יורק, וכך בפגשי שירים כמו "רחוב 112, נובמבר 1986" (עמ' 18), או "אביב באפר ווסט סייד 1987" (עמ' 26), או "חיסכון באנרגיה" (עמ' 55), כאשר המשורר מטייל בשדרה החמישית העשירה שאיננה לפי יכולת הקנייה שלו, ולכן הוא "ממשיך ללכת בשביל ללכת" (שם, שם) או אפילו "התערבות מקרית" (עמ' 52), אני מוצאת את עצמי כמו המשורר, מטיילת במנהטן ימים על ימים ברגל, נכנסת למוזיאון הטבע ושוהה בו יום תמים בתמיהה עצומה למראה:
"שורת שלדים מתפתחת
של דינוזאורים אימתניים
מתאווה לעיני
על הגולגולות מתאבנת הפתעה
חותמת נצח"
כמוני, גם המשורר מביט נדהם בעמדו לפני שרידי הענקים הללו. אבל שלא כמוני, מגיב בציניות אופיינית לטענה שהכל מעשה ידי האל:
"בחיי, שיפתחו את ספר בראשית
הרי נאמר בפירוש שאינו דורש ניחוש:
קודם היה המבול
אחר כך בא הבלבול"
רוזנברג לעולם אינו חוסך את שבט לשונו או מחשבתו מול דיעות שאינן נובעות או תומכות במדע או בחשיבה רציונלית. מה שמביא אותי אל מאפיין נוסף של שירתו של רוזנברג, והוא הביקורת העוקצנית, נסתרת או לא, בתוך דבריו. לעתים זוהי ביקורת פוליטית, לעתים זוהי ביקורת פילוסופית, או חברתית, ברגעים שהוא אוסף בחייו בניו יורק. לדוגמא השיר "התחזות" (עמ. 15):
"בתי מאוהבת בג'רמין
ומגלה שהעולם נחלק
לבני אדם
חומים
ובז'ים"
או למשל, ביקורת מסוג אחר לחלוטין, חדה וכואבת על כך שתלמוד בבלי מתגולל בתוך הרפש הניו יורקי הקר והדובר "תוהה היכן המצפון היהודי" ("זיכרונותיו של רחוב טרומן, 1986" עמ' 22), וגם רמזים פוליטיים ניתן למצוא בשיר בית הקפה CAFFE REGGIO (עמ' 58):
"בשל התחממות גלובאלית וגם נשיא שוטה
שאף אחד בעיר לא בא לו להעיר.
אז אני רוטן לי על הדף: דון קיחוטה……"
אלה שתי שורות שהדובר משחיל בשיר שעיקרו עוסק בביקור בבית הקפה, שהשירותים בו קטנים מדי למידותיו, המלצרית חצופה, וכולי. ביקורת, כבר אמרנו?
בדרך כלל נוקט המשורר דרך של ריחוק רגשי, מה שיכול להטעות קוראים רבים לחשוב ששירתו היא אינטלקטואלית ותו לאו. אבל כאשר קוראים היטב בין השורות, את הסב-טקסט, מייד מופיע רגש חם של המשורר, בדרך כלל בעקיפין. לדוגמא, עדיין באותו השיר "התחזות":
"'סימסים' החמוד,
מתקשה להפרד מאמו
ובא להתנחם על ברכי"
האם סימסים החמוד היה בא להתנחם על ברכי הדובר, לולא ידע שימצא שם חום ואהבה ורכות?
שירים אחרים בספר מצטיירים בעיני כמו צילומים של רגעים בעיר הגדולה. כאשר אדם אוהב, הוא נהנה מכל פרט של אהובתו – לא כי היא יפה, אלא משום שזו אהובתו והוא פשוט אוהב כל דבר שיש בה. כי הוא – היא. וכך הוא מתאר באריכות ובדקדקנות את המראות והחוויות בניו יורק ולא דווקא את הדברים היפים בלבד. משום כך הוא נרגש, למשל, מהתבוננות דרך חלון אפל ומרופש. כי זה חלון אפל ומרופש בעיר שהוא מאוהב בה. וכך הן הדמויות שחיות בעיר, כמו מוכרת הפרחים ש"פוזלת רק קצת", או קליפסו, מגדת העתידות שמבטיחה לו עתיד רחוק (והוא אינו מהסס להתנער ממנה), וכולי.
לסיום, אחטא לספר אם לא אתעכב לרגע על בתי השירים מכמירי הלב שעוסקים בבני המשפחה של הדובר, איתם הוא חי ומבלה בניו יורק. לדוגמא בשיר הפותח את השער הראשון בספר, "מורפוזה או – השילוש החילוני" (עמ' 11), המתאר את המשפחה בת שלוש הנפשות, אשר נוסעת תחת הציווי העצמי "לך לך" אל ארץ בלתי ידועה, הטומנת בחובה הרפתקאות, התרגשות, תקווה, וחששות. ולעומתו, הבעת דאגה לבת השלוש, המובעת בבקשתה דווקא לחזור לארץ, בשיר "נציג הבוהמה" (עמ' 16) שבו:
"ילדתנו, בת שלוש,
מבקשת לשוב הביתה
לרעננה"