לאחרונה זכתה חוקרת הספרות פרופסור זיוה שמיר בפרס ביאליק לחכמת ישראל.
לציון המאורע אנחנו מפרסמים מאמר ותיק שלה, שבו היא מעלה תעלומה מההיסטוריה של הספרות העברית והאנגלית. זו תעלומת הדמיון המפתיע בין סיפורו של עגנון "האדונית והרוכל" לסיפורו של רואלד דאל The Landlady (הסיפור תורגם לעברית בשם "בעלת האכסניה" בקובץ סיפורי האימה של דאל, "סיפורי הפתעה", בתרגום אסי דגני, זמורה, ביתן, מודן, תשמ"ב 1982). שניהם סיפורים העוסקים בנשים רצחניות ובאורח תמים שבא אליהן.
ד"ר אלי אשד במאמר נפרד "הערפדית -בעלת האכסניה ומלכת אטלנטיס "מגיב לגבי התעלומה שמעלה כאן הפרופסור שמיר ומציע לה פיתרון.
"למאמרך על סיפורי 'האדונית והרוכל' אני מצפה, בשביל 'הנוחיות' שבדבר. שהרבה שואלים אותי למשמעות הסיפור ואין בידי להשיב, וכשיהיו דבריך עליו אומר להם: 'לכו קראו דבריו של קורצוויל'." (מתוך מכתב של ש"י עגנון לידידו, מבקר הספרות ברוך קורצוויל).
סיפורו של עגנון "האדונית והרוכל" נדפס לראשונה בשנת תש"ג (1943), בקובץ "בסער" שבעריכת יעקב פיכמן – שי לחיילי ארץ-ישראל שהתנדבו לצבא הבריטי. במישור הגלוי, לפנינו סיפור מהפנט ומצמרר, שקשה להניחו מן היד באמצע הקריאה. אפשר שעגנון ידע שבני הדור הצעיר של סוף שנות השלושים וראשית שנות הארבעים נמשכים לסיפורי מתח מקפיאי-דם כדוגמת סדרת "ספריית הבלש" של ש' בן-ישראל, וכמו הסדרות הידועות פחות שבאו בעקבותיה, אשר זכו, ללא יוצא-מן-הכלל, לפופולריות ולהצלחה חסרות תקדים. בפנייתו אל סממני הגותיקה האימתניים של עלילות הוומפירים, מצא כנראה עגנון אפיק מקורי משלו להשתלב השתלבות-מה בסוגת סיפור הבלהה, שנתחבב עד מאוד על הקוראים הצעירים, ובהם אותם חיילים מתנדבים שלמענם נערך הקובץ "בסער".
אולם, לא קשה להבין שמישוריה הגלויים לעין של היצירה ("הסיפור הפשוט") אינם אלא קליפה דקה המכסה על תהומות של הגות מעמיקה. מישוריה הרעיוניים של האלגוריה שלפנינו מצביעים, ברוח ההיסטוריוסופיה הלאומית של תקופת התחייה, על ההבדלים שבין עם ישראל לאומות העולם, ובמיוחד על אופיים הרצחני של אותם עמים נוצריים, בעלי עבר פגאני, ששיכנו את היהודים חסרי קורת-הגג בארצותיהם, ניצלו את רצונם הטוב של בני חסותם לרַצות את אדוניהם, ואחר-כך מצצו את דמם וגירשום ביריקות בוז ובאלימות. יש לשער שהסיפור האלגורי שלפנינו נכלל בקובץ שחולק למתנדבים היהודים בצבא הבריטי כדי לעודד את החיילים בשעותיהם הקשות, ולרמוז להם שסופה של גרמניה הנאצית יהיה כסופה של האדונית היפיפייה, שפיתתה את יוסף, הרוכל היהודי, וכמעט שקיפחה את חייו. כמוה אף גרמניה הנאצית תהיה בקרוב גווייה – מאכל לעוף השמים ולחיית הארץ.
שמה של האדונית – "הלני" – הוא שם מרובד ורב-משמעי, הפותח פתח לפירושים אחדים המעשירים זה את זה אהדדי: מצד אחד, שמה נקשר כמובן ביוון הקדומה, באמצעות הקישור לדמותה של הלנה היפה, אשת מנלאוס, שברחה עם פריס, נסיך טרויה, והביאה על עמה מלחמה שגבתה מחיר דמים עצום (רמז לגברים המתים, בעליה הקודמים של הלני, שאותם חיסלה האדונית במו-ידיה בטרם החלה לחלוק את יצועה עם יוסף הרוכל, רמז המלמד על מחיר הדמים הכבד שגובות המלחמות בכל דור ובכל אתר). מאידך גיסא, סיפור הערפדים שלפנינו, המצטיין בכל "אבזריו" של סיפור הבלהה הגוֹתי על יסודותיו האפלים והעל-טבעיים, מזכירנו שהשם "הלאס" ("יוון"), שממנו נגזר השם "הלני", היה שמה ומקור זהותה והזדהותה של גרמניה האָרית, הנאו-פגאנית מיסודה. על כן יש להבין את דמותה של האדונית כבעלת זהות גרמנית מובהקת – מדינית ותרבותית כאחת, ולזהותה זו תורמים התיאורים של עיניה הכחולות כסכין נוצצת, רמז לרעיון "הגזע העליון". ואולם, ייתכן שהסיפור, שבו מחפש רוכל יהודי קורת גג בעבי היער, רומז בעקיפין דווקא לאטימולוגיה של פולין ("פה לין") – להיותה של פולין מקלט בן אלף שנים ליהודיה, שהגיעו אליה בתחילה כרוכלים וסוחרים, ופיתחו בהמשך מערכת יחסים עם עם הארץ, שראשיתה סובלנות ופריחה כלכלית ותרבותית, וסופה אנטישמיות והשמדה. דמותה הדמונית של הלני, גיבורת סיפורו של עגנון, עשויה הייתה אפוא לייצג ב-1943 תופעות אחדות – היסטוריות ואקטואליות – של יישות דמונית, הפורשת לפני היהודי רשת ומלכודת מוות. הן ב"סיפור הפשוט" והן במישוריו הסמויים מעין, הלני היא גלגולה של האישה-הארץ הזרה והמפתה, המקרבת את היהודי אל חיקה, מדיחה אותו לדבר חטא, ובסופו של דבר מבקשת לחסלו, ואגב כך מחסלת אף את עצמה.
"האדונית והרוכל" זכה לפירושים רבים, ובתוכם לפירושים בין-טקסטואליים, החושפים את מקורותיו הקדומים והקונטמפורניים של סיפור מרובד זה. רבים מהמפרשים נתנו בראש ובראשונה את דעתם לצדדים שונים של אנלוגיה וניגוד בין סיפור העלילה העגנוני לבין הסיפור המקראי על יוסף ואשת פוטיפר. גם יוסף הרוכל היהודי בסיפורו של עגנון וגם יוסף המקראי מתחילים את דרכם בכניסה מהוססת לעולם הנכרי, "עולים לגדולה" בביתו של צורר עמם, המבקש את נפשם. הם עולים שלב אחר שלב, למן הדיוטה התחתונה ועד למעמד של בן-בית, משתלבים היטב בבית הנכרי שדלתותיו נפתחו לפניהם, רואים הצלחה חמרית בנחלה הזרה, אף תורמים מאונם ומכישרונם לפריחתה ולשגשוגה של נחלה זו.
ואולם, צד הדמיון שבין הסיפורים אינו מטשטש כמובן את צד השוני שביניהם: יוסף המקראי, שלפי חז"ל יפה תואר היה ונהג לסלסל בשערו, עמד בפיתוי, ולא נענה לחיזוריה של אשת פוטיפר, וזאת לעומת יוסף הרוכל מסיפורו של עגנון שלא עמד בפיתויה של הלני היפה, והחל לחזר אחריה נמרצות. אמנם לא הרי היענות לפיתויה של אשת איש כהרי חיזור אחר אישה השרויה בגפה, אך מה שהחל בסיפורו של עגנון כחיזור אחר אישה יפה ובעלת נכסים, גרם ליוסף הרוכל להתרחק התרחקות הדרגתית משורשיו וממקורותיו, ולאבד את עצמיותו ואת זהותו.
ליופי יש בסיפור שלפנינו תפקיד בלתי מבוטל: יוסף המקראי מגלם אצל חז"ל ואצל המפָרשים את היופי הגברי, המושך גם את בנות הגויים. על הפסוק "בנות צעדה עלי שור" (בראשית מט, נב) אומר רש"י "בנות מצרים היו צועדות על החומה להסתכל ביופיו". שמה של האדונית הלני מזכיר את הלנה היפה, והיא אכן מוצגת בסיפור כיפיפייה בעלת עיניים כחולות צוננות (עיניה הכחולות עשויות כאמור לרמוז להשתייכותה לגזע הארי, ויופיה ליופיה של גרמניה ולאהבת היופי של הגרמנים). שני הסיפורים עומדים אפוא בניגוד כיאסטי מבחינה מגדרית: עגנון המיר את הגבר היפה העומד בפיתויי האישה הנכרייה מן הסיפור המקראי באישה יפה ומפתה, המדיחה את הגבר לדבר חטא. אשת פוטיפר מבקשת לנקום ביוסף את עלבונה, ואילו האדונית מבקשת לראות באבדנו של יוסף הרוכל, אף שהצליחה לקרבו אל חיקה. בין שהיהודי מתבדל מן הגויים ובין שהוא מתערה בהם כאזרח, רומז עגנון, השנאה כלפיו שרירה וקיימת.
אכן, הטקסט הנרמז החשוב והעקרוני ביותר בסיפור "האדונית והרוכל" הוא סיפור יוסף, סיפורו הארכיטיפלי של הגולֶה היהודי הראשון שפרץ את מחסום הגטו, שאותו הקים במו-ידיו בארץ גושן, והגיע לגדוּלה בחצרו של מלך זר. יוסף הוא יוצרה ומחוללה של הגולה היהודית הראשונה, ומי שהקים את "בית יוסף" – יישות יהודית גולה, שהיכתה שורש במצרים, והחלישה לשנים רבות את סיכוייו של "בית יעקב" להכות שורש בארץ כנען. ואפשר שלא מקרה הוא שיוסף, בניגוד לשלושת האבות, לא זכה מעולם בהתגלות אלוהית ובהבטחה אלוהית. עגנון זרה בסיפורו אמירות לא מעטות מסיפורו של יוסף המקראי, כדי שקוראיו ימתחו קו של אקבלה בין הגולה הראשונה בהיסטוריה של עם ישראל, שקבעה את הדגם ושימשה אות לבאות, לבין שאר הגלויות שבאו בעקבותיה. סופו של הסיפור הן רומז לכך שלא תמה מסכת נדודיו של יוסף הרוכל. יוסף, שנחלץ מבית האדונית בעור שיניו, חוזר לדרך הנדודים הנצחית, שעלולה לזמן לו פגישות נוספות עם אדוניות נוספות, במין גלגל קסמים מכושף לאין תכלה ולאין תוחלת.
כך, למשל, נאמר על האדונית: "וכל שיש לה נתנה בידו חוץ מהלחם שאינה אוכלת עמו על שולחן אחד". דברים אלה מעלים את זכר הפסוק "ויעזב כל אשר לו ביד יוסף ולא ידע אתו מאומה כי אם הלחם אשר הוא אוכל" (בר' לט, ו). כן נאמר על האדונית: "ובכל יום התקינה לו סעודה מכל אשר היה לה בבית ובשדה". אף חיווי זה מעלה את זכר הכתוב: "ויהי ברכת ה' בכל אשר לו בבית ובשדה" (בר' לט, ה). האדונית אומרת: "מה איכפת לך… או חיה רעה אכלתהו". ודבריה מעלים את זכר הפסוק: "ואמרנו חיה רעה אכלתהו ונראה מה-יהיו חלומותיו" (בר' לז כ). על יוסף הרוכל נאמר "הרוכל שאדם תמים היה פירש לו שחוק זה ששחקה אותה אישה לטובתו ולהנאתו", והצירוף "אדם תמים" מזכיר את אפיונו של יעקב כ"איש תם", אפיון המזכירנו שיוסף הוא בנו של יעקב אבינו, כלומר יהודי, בניגוד לבני עשיו, אנשי השדה והציד, שסכין הציידים (המגיעה אליהם באופן אירוני מ"קופתו" של יוסף) יאה להם ולאורחות חייהם.
ההקבלה לסיפור יוסף, יוצרה ומחוללה של הגלות הראשונה, מעידה כמדומה שלא רק סיפור אקטואלי על יהודי אירופה, שנלכדו בעת היכתב היצירה במלכודת מוות בביתה של מכשפה ומפירית או קניבלית, לפנינו, אלא סיפור על-זמני, המבקש לשחזר את הדגם (pattern) לעלייתן ושקיעתן של גלויות ישראל. שבכל דור ובכל אתר ואתר הדינמיקה של דגם זה היא: התקרבות מהוססת של היהודי לתרבות הפונדקית, המארחת אותו בדרך נדודיו; יצירה במרוצת הזמן של קשר אמיץ ונלהב של השתלבות ושל סימביוזה; אך קשר זה מסתיים בסופו של דבר, פעם אחר פעם, בגירוש אכזרי וטראומטי ("לֵךְ לְךָ"); המתרחש סמוך להתפוררותה של התרבות המארחת. דא עקא, היהודי אינו לומד לקח ממעגל הקסמים הנצחי הזה, וממשיך לחזר על הפתחים ולצאת שוב ושוב לדרך הנדודים בחיפוש אחר "פונדק" חדש, וזאת במקום שימצא לעצמו מקום קבע שבו יבנה את ביתו ויהיה ריבון לגורלו.
אופיו הפטאלי של המפגש בין האדונית לבין הרוכל נרמז גם מן התיאור "התקינה לו סעודה כל עוף טוב וכל עוף שמן", המבוסס, כמתוך רמז מקדם רעה, על הפסוק מסיפור יוסף "בעוד שלושה ימים ישא פרעה את ראשך מעליה ותלה אותך על העץ ואכל העוף את בשרך מעליך" (בר' מ, יט). בניגוד למקובל בדיני השחיטה ביהדות, האדונית מולקת את ראש העוף (גם ב"תמול שלשום" נחרד יצחק קומר למראה הצעירה הגרמניה במושבה הטמפלרית שרונה, המולקת את ראש העוף בחצרה), ומכינה ממנו מאכל תאווה ליוסף. בסופו של הסיפור, העופות אוכלים את בשרה של האדונית, כבמשפט ההתראה הנזכר לעיל, וכבתיאור מותה של איזבל – שאף דמותה מהדהדת בסיפורו של עגנון, המאזכר את הגברים הרבים שהמיתה האדונית ומשתמש במוטיב הכלבים מסיפורה של איזבל באופן ליטֶרלי ומטפורי כאחד.
ואולם, סיפורו של יוסף, גיבור "האדונית והרוכל", אינו רומז רק לסיפורו של יוסף המקראי, כי אם גם לסיפורה של דמות נוספת מן המקורות הקדומים – הריהו יוסף דלה ריינה, המקובל היהודי-ספרדי בן המאה הט"ו, שעסק בקבלה מעשית וביקש להחיש את הגאולה. בידינו גירסאות אחדות של מעשייה על ר' יוסף דלה ריינה, שביקש להרוג את סמאל באמצעות שמות קדושים, ובכך להביא את קץ הגלות ואת הגאולה. סמאל נאבק עם ר' יוסף, גבר עליו, והצליח לצרפו אל כוחות הסיטרא אחרא. הוא גרם שר' יוסף יישא את לילית לאישה, ולפי אחדות מהגירסאות אף גרם ליוסף שימיר את דתו, או אפילו יטרוף את נפשו בכפו. פרשה זו הטביעה את חותמה על יצירות ספרות לא מעטות בדור התחייה, ומעניין שעגנון בן החמש-עשרה כתב ופרסם ב-1903 שיר ביידיש, הפותח במילים התמימות "ר' יוסף דלה ריינה, / אַ כָּשרער יִיד אַ פיינער", ובו מסופרות קורותיו של המקובל היהודי-ספרדי, מתוך חששותיו של העולם היהודי – ערב התכנסות הקונגרס הציוני השישי בבאזל – מפני הסכנות הכרוכות בקירוב הקץ ובהחשת הגאולה.
יוסף הרוכל העגנוני, כמו ר' יוסף דלה ריינה, חולק את יצועו עם אישה-לילית המבקשת להדיחו מדרך הישר, ובסופו של דבר גם מתכוננת למוץ את דמו ולחסל את יישותו. האדונית בסיפורו של עגנון, כמו לילית, נציגת כוחות הסיטרא-אחרא, כבר ידעה גברים הרבה שכולם היו קרבנותיה. ב"מעשה נורא מר' יוסף דלה ריינה" מופיעים כלבים שחורים, מכוחות סמאל והסיטרא אחרא, ובסיפורו של עגנון לאדונית יש כלבה שחורה, ואף היא מדומה לכלבה. ב"מעשה נורא" נאמר על יוסף דלה ריינה כי כרת ברית "עם לילית המרשעת ומסר עצמו בידה ותהי לו לאשה והיה מטמא עצמו בכל טומאות […] והיה משביע רוחין ושדין בכל לילה להביא לו את אשר יחפוץ וכה משפטו ימים רבים עד כי אהב מכל הנשים אשת מלך יוון והיה מביא אותה כמעט בכל לילה ובבקר היה מצוה להחזירה". יוסף הרוכל אף הוא כורת ברית עם אישה דמונית, ששמה כשם אשת מלך יוון. יוצא אפוא שלסיפורו של עגנון זיקה מסועפת ורבת אנפין ל"מעשה נורא מר' יוסף דלה ריינה", ולא לסיפור יוסף מן המקרא בלבד.
זיקתו של הסיפור "האדונית והרוכל" לסיפור שבמרכזו המקובל היהודי ר' יוסף דלה ריינה עשויה להעיד גם על תשתית קונטמפורנית לסיפורו של עגנון בדמות סיפורי "משני עולמות" של מיכה יוסף ברדיצ'בסקי (כגון "אש זרה" ו"הנשיקה"). הסיפור "אש זרה" מספר כיצד גברו כוחות ממשלת השטן על ר' יוסף דלה ריינה ועל תלמידיו, בסיוע "שני כלבים שחורים, גדולים עד מאד ונוראים במראיהם, והם זכר ונקבה". הסיפור "הנשיקה", המבוסס על סיפור שהופיע כנראה במאה הי"ג ולוקט גם ב"ספר המעשיות" של מרדכי בן-יחזקאל (תל-אביב תרפ"ח), מסַפר על איש עני ודל שמשפחתו סובלת חרפת רעב, ואשתו משפיעה עליו לצאת לדרך הנדודים ולחפש טרף לביתו. באמצע הדרך נחטף האיש אל ממלכת השדים, ונאלץ לשאת שָם אישה שֵדה. בחוזרו הביתה, עמוס במתנות לבני משפחתו, מגלה אישתו את קורותיו של בעלה, ומפצירה בו להסתגר בבית המדרש, כי לדבריה רק התורה תגן עליו ולא יאונה לו כל רע. האישה השֵדה מגיעה לבית המדרש, ומפתה את האיש להעניק לה נשיקה אחרונה, שאחריה תפטרנו מכל התחייבות כלפיה. הנשיקה יונקת את נשמתו, וגופו הריק נקבר בבטן האדמה. מוטיב זה של הרוכל היהודי, הנודד מביתו כדי למצוא פרנסה, מופיע בטרנספורמציות שונות בסיפוריו של עגנון – למן "והיה העקוב למישור" ועד ל"האדונית והרוכל". גם אצל עגנון, כמו בסיפור "הנשיקה", חוֹבר הרוכל לממלכת השטן, ורק העיסוק בתורת ישראל ובתפילה עשוי להצילו מכוחות הסיטרא אחרא.
מאיר בוסאק הביא באתר האינטרנט "דעת" אגדה פולנית, "על בת מלך מכושפת", שהופיעה בוורשה בשנת 1889, שגם בה מתגבר הגבר הלכוד על האישה העלוקה מוצצת-הדם בסיוע האמונה והדבקות באל. זהו סיפורה של בת מלך אכזרית, שציוותה לפני מותה להציב יום יום חייל על קברה שבכנסייה. כל לילה הייתה בת-המלך הקניבלית יוצאת מקברה, וטורפת את קרבנה. באחד הלילות הציבו על קברה חייל, בעל לאישה ואב לילדים, שניסה להתחכם לגורל המר הצפוי לו מיד בת המלך, והסתתר מפניה. בבוקר התברר שבת המלך תקעה שיניה בבגד שהותיר החייל ליד קברה, ופעם – בעצתו של איש זקן וחכם – תקע החייל את רובהו ועליו בגדי השרד שלו, ואחר-כך נכנס לארונה של בת המלך ברגע שיצאה לשחר לטרף. כשביקשה בת המלך לחזור אל הארון, ואמרה לחייל "פה אתה ציפורי. עתה אטרוף אותך", דרש ממנה החייל שתשים את הצלב על החזה ותקרא בספר. כשסירבה, החל החייל להכותה במקל, ותיכף ומיד החלה האישה הקניבלית להקיא את החיילים הרבים שבלעה. כאן וכאן, סיכם בוסאק, היסוד הסקראלי הוא שהציל את הגבר ממוות. מובן, עגנון גייר את הסיפור כהלכה, ובמקום הצלב המֵגן על החייל, לפנינו תפילת "שמע ישראל", המשמשת תריס בפני ההתבוללות – בפני ההתאיינות הפיזית והרוחנית גם יחד.
במאמרה "האדונית והרוכל – מאבקי אנוש-ערפד, יהדות-נצרות, נשיות-גבריות" בכתב העת הווירטואלי לספרות ואמנות "ממעמקים" (גיליון 21, טבת תשס"ט, ינואר 2009), מציעה ד"ר שושנה חלואני לחפש את מקורותיו של הסיפור "האדונית והרוכל" באגדות העם הקדומות ובסרטי הבלהה של המאה העשרים: "מקורות היניקה של דמות ומפירית וקניבלית זו לקוחים מהפולקלור הנוצרי-עממי, מסיפורים גותיים (סיפורי פנטזיה, מתח ואימה) שרווחו במזרח אירופה ובמרכזה, נוסח הגולם מפראג, סיפורי פרנקנשטיין, סיפורי אגדות כמו עמי ותמי (הנזל וגרטל) בהם מופיעה המכשפה המפטמת כדי לאכול את המפוטם, סיפורי כחול הזקן הרוצח את נשותיו, וסיפורי הערפדים כדוגמת דמותו הדמונית של הרוזן דרקולה. סיפורים אלה קוראים תיגר על המוסר האנושי, הם משלבים יסודות נוצריים ופגאניים, כישוף ושטניות. לערפד נהפך מי שמת, בדרך כלל במיתה משונה, מחוץ לנצרות, או קשור לשטן, חזר לחיים וממשיך את קיומו על ידי שתיית דמם של אנשים חיים, צעירים, בעיקר נשים, הן לצורך קיומו והן לשם סיפוק צרכיו המיניים הסדיסטיים העצומים".
צפו בגירסה טלוויונית מ-1989 לסיפור "האדונית והרוכל"
סיפורי הערפדים, הנזכרים במאמרה של שושנה חילואני כמקור אפשרי לסיפור כדוגמת "האדונית והרוכל", פותחים פתח להשערה שגם סרטי הערפדים, שהיו פופולריים בברלין בתקופת ישיבתו של עגנון בעיר זו בשנים 1924-1912 (כגון הסרט "נוספרטו" משנת 1922, שהתבסס על ספרו של ברם סטוקר "דרקולה"), השפיעו עליו. וכמו כן דמותה הפטאלית של האישה ה-vamp, העושה שימוש במיניותה כדי לשלוט בגבר ולפעמים אף להורגו, שהפכה לדמות יסוד בקולנוע האקספרסיוניסטי הגרמני, הן בגירסתה העל-טבעית הערפדית, הן בגירסתה הריאליסטית, כגון בסרט הנודע "המלאך הכחול" עם מרלן דיטריך שבו נלכד פרופסור מכובד בקסמיה של לולה, זמרת קברט חושנית, ואהבתו אליה הופכת עד מהרה לאובססיה המחישה את אבדנו.
ייתכן שבסרטים אלה, או באחד מסיפורי הערפדים הנודעים, טמונה החוליה החסרה שבין סיפורו של עגנון לבין סיפור פופולרי של רואלד דאל (Dahl), מחברם של ספרי ילדים נודעים וספרי אימה נודעים לא פחות, שקיבלו גירסה טלוויזיונית בסדרה שכותרתה "Tales of the Unexpected". כוונתי לסיפורו של רואלד דאל "בעלת האכסניה" (The Landlady), שראה אור לראשונה בעיתון The New Yorker, ביום 28 בנובמבר 1959, כלומר כשש עשרה שנה לאחר סיפורו של עגנון, ככל הנראה מבלי שהכיר את סיפורו של עגנון, והדמיון בין שני הסיפורים מסקרן ומפתיע (ולפי שעה אף חסר הסבר מניח את הדעת).
סיפור זה של דאל תורגם לעברית תחת הכותר "בעלת האכסניה" בקובץ של סיפורי האימה המפתיעים של דאל "סיפורי הפתעה" (תל אביב, זמורה, ביתן, מודן, תשמ"ב 1982). בתרגום אסי דגני.
את התרגום הזה תוכלו לקרוא במאמר התגובה למאמר זה של ד"ר אלי אשד.
נביא אפוא את הטקסט האנגלי, המתאר אף הוא – כבסיפורו של עגנון – גבר הנקלע למקום זר וחשוך, ותר אחר קורת גג ללילה. האכסניה שאליה הגבר מגיע אמורה להיות מקום המבטחים, שיציל את הגבר התועה מן האימה ומן המחשכים, אך דווקא "מקום המבטחים" המאווה מתגלה במאוחר כמלכודת מוות (כבאגדת הילדים "הנזל וגרטל", שבה רואים הילדים בית במעבה היער, ובטוחים שסוף סוף יינצלו מפחד החשכה וחיות הטרף, אך נופלים בו מן הפח אל הפחת). שני הגיבורים – גיבורו של עגנון וגיבורו של דאל – נפגשים עם אישה ערפדית, המבקשת לספק את יצריה ולהורגם.
The Landlady
Billy Weaver had traveled down from London on the slow afternoon train, with a change at Reading on the way, and by the time he got to Bath, it was about nine o’clock in the evening, and the moon was coming up out of a clear starry sky over the houses opposite the station entrance. But the air was deadly cold and the wind was like a flat blade of ice on his cheeks.
“Excuse me,” he said, “but is there a fairly cheap hotel not too far away from here?”
“Try The Bell and Dragon,” the porter answered, pointing down the road. “They might take you in. It’s about a quarter of a mile along on the other side.”
Billy thanked him and picked up his suitcase and set out to walk the quarter-mile to The Bell and Dragon. He had never been to Bath before. He didn’t know anyone who lived there. But Mr. Greenslade at the head office in London had told him it was a splendid town. “Find your own lodgings,” he had said, “and then go along and report to the branch manager as soon as you’ve got yourself settled.”
Billy was seventeen years old. He was wearing a new navy-blue overcoat, a new brown trilby hat, and a new brown suit, and he was feeling fine. He walked briskly down the street. He was trying to do everything briskly these days. Briskness, he had decided, was the one common characteristic of all successful businessmen. The big shots up at the head office were absolutely fantastically brisk all the time. They were amazing.
There were no shops on this wide street that he was walking along, only a line of tall houses on each side, all of them identical. They had porches and pillars and four or five steps going up to their front doors, and it was obvious that once upon a time they had been very swanky residences. But now, even in the darkness, he could see that the paint was peeling from the woodwork on their doors and windows and that the handsome white facades were cracked and blotchy from neglect.
Suddenly, in a downstairs window that was brilliantly illuminated by a street lamp not six yards away, Billy caught sight of a printed notice propped up against the glass in one of the upper panes. It said BED AND BREAKFAST. There was a vase of yellow chrysanthemums, tall and beautiful, standing just underneath the notice.
He stopped walking. He moved a bit closer. Green curtains (some sort of velvety material) were hanging down on either side of the window. The chrysanthemums looked wonderful beside them. He went right up and peered through the glass into the room, and the first thing he saw was a bright fire burning in the hearth. On the carpet in front of the fire, a pretty little dachshund was curled up asleep with its nose tucked into its belly. The room itself, so far as he could see in the half darkness, was filled with pleasant furniture. There was a baby grand piano and a big sofa and several plump armchairs, and in one corner he spotted a large parrot in a cage. Animals were usually a good sign in a place like this, Billy told himself; and all in all, it looked to him as though it would be a pretty decent house to stay in. Certainly it would be more comfortable than The Bell and Dragon.
On the other hand, a pub would be more congenial than a boardinghouse. There would be beer and darts in the evenings, and lots of people to talk to, and it would probably be a good bit cheaper, too. He had stayed a couple of nights in a pub once before and he had liked it. He had never stayed in any boardinghouses, and, to be perfectly honest, he was a tiny bit frightened of them. The name itself conjured up images of watery cabbage, rapacious landladies, and a powerful smell of kippers in the living room.
After dithering about like this in the cold for two or three minutes, Billy decided that he would walk on and take a look at The Bell and Dragon before making up his mind. He turned to go.
And now a queer thing happened to him. He was in the act of stepping back and turning away from the window when all at once his eye was caught and held in the most peculiar manner by the small notice that was there. BED AND BREAKFAST, it said. BED AND BREAKFAST, BED AND BREAKFAST, BED AND BREAKFAST. Each word was like a large black eye staring at him through the glass, holding him, compelling him, forcing him to stay where he was and not to walk away from that house, and the next thing he knew, he was actually moving across from the window to the front door of the house, climbing the steps that led up to it, and reaching for the bell.
He pressed the bell. Far away in a back room he heard it ringing, and then at once —it must have been at once because he hadn’t even had time to take his finger from the bell button—the door swung open and a woman was standing there.
Normally you ring the bell and you have at least a half-minute’s wait before the door opens. But this dame was like a jack-in-the-box. He pressed the bell—and out she popped! It made him jump.
She was about forty-five or fifty years old, and the moment she saw him, she gave him a warm, welcoming smile.
“ Please come in,” she said pleasantly. She stepped aside, holding the door wide open, and Billy found himself automatically starting forward. The compulsion or, more accurately, the desire to follow after her into that house was extraordinarily strong.
“I saw the notice in the window,” he said, holding himself back.
“Yes, I know.”
“I was wondering about a room.”
“It’s all ready for you, my dear,” she said. She had a round pink face and very gentle blue eyes.
“I was on my way to The Bell and Dragon,” Billy told her. “But the notice in your window just happened to catch my eye.”
“My dear boy,” she said, “why don’t you come in out of the cold?”
“How much do you charge?”
“Five and sixpence a night, including breakfast.”
It was fantastically cheap. It was less than half of what he had been willing to pay.
“If that is too much,” she added, “then perhaps I can reduce it just a tiny bit. Do you desire an egg for breakfast? Eggs are expensive at the moment. It would be sixpence less without the egg.”
“Five and sixpence is fine,” he answered. “I should like very much to stay here.”
“I knew you would. Do come in.”
She seemed terribly nice. She looked exactly like the mother of one’s best school friend welcoming one into the house to stay for the Christmas holidays. Billy took off his hat and stepped over the threshold.
“Just hang it there,” she said, “and let me help you with your coat.”
There were no other hats or coats in the hall. There were no umbrellas, no walking sticks—nothing.
“We have it all to ourselves,” she said, smiling at him over her shoulder as she led the way upstairs. “You see, it isn’t very often I have the pleasure of taking a visitor into my little nest.”
The old girl is slightly dotty, Billy told himself. But at five and sixpence a night, who cares about that? “I should’ve thought you’d be simply swamped with applicants,” he said politely.
“Oh, I am, my dear, I am, of course I am. But the trouble is that I’m inclined to be just a teeny-weeny bit choosy and particular—if you see what I mean.”
“Ah, yes.”
“But I’m always ready. Everything is always ready day and night in this house just on the off chance that an acceptable young gentleman will come along. And it is such a pleasure, my dear, such a very great pleasure when now and again I open the door and I see someone standing there who is just exactly right.” She was halfway up the stairs, and she paused with one hand on the stair rail, turning her head and smiling down at him with pale lips. “Like you,” she added, and her blue eyes traveled slowly all the way down the length of Billy’s body, to his feet, and then up again.
On the second-floor landing she said to him, “This floor is mine.”
They climbed up another flight. “And this one is all yours,” she said. “Here’s your room. I do hope you’ll like it.” She took him into a small but charming front bedroom, switching on the light as she went in.
“The morning sun comes right in the window, Mr. Perkins. It is Mr. Perkins, isn’t it?”
“No,” he said. “It’s Weaver.”
“Mr. Weaver. How nice. I’ve put a water bottle between the sheets to air them out, Mr. Weaver. It’s such a comfort to have a hot-water bottle in a strange bed with clean sheets, don’t you agree? And you may light the gas fire at any time if you feel chilly.”
“Thank you,” Billy said. “Thank you ever so much.” He noticed that the bedspread had been taken off the bed and that the bedclothes had been neatly turned back on one side, all ready for someone to get in.
“I’m so glad you appeared,” she said, looking earnestly into his face. “I was beginning to get worried.”
“That’s all right,” Billy answered brightly. “You mustn’t worry about me.” He put his suitcase on the chair and started to open it.
“And what about supper, my dear? Did you manage to get anything to eat before you came here?”
“I’m not a bit hungry, thank you,” he said. “I think I’ll just go to bed as soon as possible because tomorrow I’ve got to get up rather early and report to the office.”
“Very well, then. I’ll leave you now so that you can unpack. But before you go to bed, would you be kind enough to pop into the sitting room on the ground floor and sign the book? Everyone has to do that because it’s the law of the land, and we don’t want to go breaking any laws at this stage in the proceedings, do we?” She gave him a little wave of the hand and went quickly out of the room and closed the door.
Now, the fact that his landlady appeared to be slightly off her rocker didn’t worry Billy in the least. After all, she not only was harmless—there was no question about that—but she was also quite obviously a kind and generous soul. He guessed that she had probably lost a son in the war, or something like that, and had never gotten over it.
So a few minutes later, after unpacking his suitcase and washing his hands, he trotted downstairs to the ground floor and entered the living room. His landlady wasn’t there, but the fire was glowing in the hearth, and the little dachshund was still sleeping soundly in front of it. The room was wonderfully warm and cozy. I’m a lucky fellow, he thought, rubbing his hands. This is a bit of all right.
He found the guest book lying open on the piano, so he took out his pen and wrote down his name and address. There were only two other entries above his on the page, and as one always does with guest books, he started to read them. One was a Christopher Mulholland from Cardiff. The other was Gregory W. Temple from Bristol.
That’s funny, he thought suddenly. Christopher Mulholland. It rings a bell.
Now where on earth had he heard that rather unusual name before?
Was it a boy at school? No. Was it one of his sister’s numerous young men, perhaps, or a friend of his father’s? No, no, it wasn’t any of those. He glanced down again at the book.
Christopher Mulholland
231 Cathedral Road, Cardiff
Gregory W. Temple
27 Sycamore Drive, Bristol
As a matter of fact, now he came to think of it, he wasn’t at all sure that the second name didn’t have almost as much of a familiar ring about it as the first.
“Gregory Temple?” he said aloud, searching his memory. “Christopher Mulholland? . . .”
“Such charming boys,” a voice behind him answered, and he turned and saw his landlady sailing into the room with a large silver tea tray in her hands. She was holding it well out in front of her, and rather high up, as though the tray were a pair of reins on a frisky horse.
“They sound somehow familiar,” he said.
“They do? How interesting.”
“I’m almost positive I’ve heard those names before somewhere. Isn’t that odd? Maybe it was in the newspapers. They weren’t famous in any way, were they? I mean famous cricketers7 or footballers or something like that?”
“Famous,” she said, setting the tea tray down on the low table in front of the sofa. “Oh no, I don’t think they were famous. But they were incredibly handsome, both of them, I can promise you that. They were tall and young and handsome, my dear, just exactly like you.”
Once more, Billy glanced down at the book. “Look here,” he said, noticing the dates. “This last entry is over two years old.”
“It is?”
“Yes, indeed. And Christopher Mulholland’s is nearly a year before that—more than three years ago.”
“Dear me,” she said, shaking her head and heaving a dainty little sigh. “I would never have thought it. How time does fly away from us all, doesn’t it, Mr. Wilkins?”
“It’s Weaver,” Billy said. “W-e-a-v-e-r.”
“Oh, of course it is!” she cried, sitting down on the sofa. “How silly of me. I do apologize. In one ear and out the other, that’s me, Mr. Weaver.”
“You know something?” Billy said. “Something that’s really quite extraordinary about all this?”
“No, dear, I don’t.”
“Well, you see, both of these names—Mulholland and Temple—I not only seem to remember each one of them separately, so to speak, but somehow or other, in some peculiar way, they both appear to be sort of connected together as well. As though they were both famous for the same sort of thing, if you see what I mean—like . . . well . . . like Dempsey and Tunney, for example, or Churchill and Roosevelt.”
“How amusing,” she said. “But come over here now, dear, and sit down beside me on the sofa and I’ll give you a nice cup of tea and a ginger biscuit before you go to bed.”
“You really shouldn’t bother,” Billy said. “I didn’t mean you to do anything like that.” He stood by the piano, watching her as she fussed about with the cups and saucers. He noticed that she had small, white, quickly moving hands and red fingernails.
“I’m almost positive it was in the newspapers I saw them,” Billy said. “I’ll think of it in a second. I’m sure I will.”
There is nothing more tantalizing than a thing like this that lingers just outside the borders of one’s memory. He hated to give up.
“Now wait a minute,” he said. “Wait just a minute. Mulholland . . . Christopher Mulholland . . . wasn’t that the name of the Eton schoolboy who was on a walking tour through the West Country, and then all of a sudden . . .”
“Milk?” she said. “And sugar?”
“Yes, please. And then all of a sudden . . .”
“Eton schoolboy?” she said. “Oh no, my dear, that can’t possibly be right, because my Mr. Mulholland was certainly not an Eton schoolboy when he came to me. He was a Cambridge undergraduate. Come over here now and sit next to me and warm yourself in front of this lovely fire. Come on. Your tea’s all ready for you.” She patted the empty place beside her on the sofa, and she sat there smiling at Billy and waiting for him to come over.
He crossed the room slowly and sat down on the edge of the sofa. She placed his teacup on the table in front of him.
“There we are,” she said. “How nice and cozy this is, isn’t it?”
Billy started sipping his tea. She did the same. For half a minute or so, neither of them spoke. But Billy knew that she was looking at him. Her body was half turned toward him, and he could feel her eyes resting on his face, watching him over the rim of her teacup. Now and again, he caught a whiff of a peculiar smell that seemed to emanate directly from her person. It was not in the least unpleasant, and it reminded him—well, he wasn’t quite sure what it reminded him of. Pickled walnuts? New leather? Or was it the corridors of a hospital?
At length, she said, “Mr. Mulholland was a great one for his tea. Never in my life have I seen anyone drink as much tea as dear, sweet Mr. Mulholland.”
“I suppose he left fairly recently,” Billy said. He was still puzzling his head about the two names. He was positive now that he had seen them in the newspapers—in the headlines.
“Left?” she said, arching her brows. “But my dear boy, he never left. He’s still here. Mr. Temple is also here. They’re on the fourth floor, both of them together.”
Billy set his cup down slowly on the table and stared at his landlady. She smiled back at him, and then she put out one of her white hands and patted him comfortingly on the knee. “How old are you, my dear?” she asked.
“Seventeen.”
“Seventeen!” she cried. “Oh, it’s the perfect age! Mr. Mulholland was also seventeen. But I think he was a trifle shorter than you are; in fact I’m sure he was, and his teeth weren’t quite so white. You have the most beautiful teeth, Mr. Weaver, did you know that?”
“They’re not as good as they look,” Billy said. “They’ve got simply masses of fillings in them at the back.”
“Mr. Temple, of course, was a little older,” she said, ignoring his remark. “He was actually twenty-eight. And yet I never would have guessed it if he hadn’t told me, never in my whole life. There wasn’t a blemish on his body.”
“A what?” Billy said.
“His skin was just like a baby’s.”
There was a pause. Billy picked up his teacup and took another sip of his tea; then he set it down again gently in its saucer. He waited for her to say something else, but she seemed to have lapsed into another of her silences. He sat there staring straight ahead of him into the far corner of the room, biting his lower lip.
“That parrot,” he said at last. “You know something? It had me completely fooled when I first saw it through the window. I could have sworn it was alive.”
“Alas, no longer.”
“It’s most terribly clever the way it’s been done,” he said. “It doesn’t look in the least bit dead. Who did it?”
“I did.”
“You did?”
“Of course,” she said. “And have you met my little Basil as well?” She nodded toward the dachshund curled up so comfortably in front of the fire. Billy looked at it. And suddenly, he realized that this animal had all the time been just as silent and motionless as the parrot. He put out a hand and touched it gently on the top of its back. The back was hard and cold, and when he pushed the hair to one side with his fingers, he could see the skin underneath, grayish black and dry and perfectly preserved.
“Good gracious me,” he said. “How absolutely fascinating.” He turned away from the dog and stared with deep admiration at the little woman beside him on the sofa. “It must be most awfully difficult to do a thing like that.”
“Not in the least,” she said. “I stuff all my little pets myself when they pass away. Will you have another cup of tea?”
“No, thank you,” Billy said. The tea tasted faintly of bitter almonds, and he didn’t much care for it.
“You did sign the book, didn’t you?”
“Oh, yes.”
“That’s good. Because later on, if I happen to forget what you were called, then I could always come down here and look it up. I still do that almost every day with Mr. Mulholland and Mr. . . . Mr. . . .”
“Temple,” Billy said, “Gregory Temple. Excuse my asking, but haven’t there been any other guests here except them in the last two or three years?”
Holding her teacup high in one hand, inclining her head slightly to the left, she looked up at him out of the corners of her eyes and gave him another gentle little smile.
“No, my dear,” she said. “Only you.”
צפו בגירסה מוסרטת של הסיפור של דאל מהסידרה Tales of the Unexpected שהתבססה על סיפוריו:
סיפורו מקפיא-הדם של רואלד דאל יאה למחברו, שאהב לשלב בכתיבתו מוטיבים מצמררים מן הגותיקה הגרמנית, אף שבמלחמת העולם השנייה היה דאל טייס קרב בחיל האוויר המלכותי, נלחם בגרמנים, והפיל מטוסים גרמניים. אולי רקעו הסקנדינבי קירבו לאגדות אלה. מכל מקום, אפילו סיפורו של דאל לילדים "צ'ארלי והשוקולדה" (Charlie and the Chocolate Factory) הוא סיפור מצמרר, ובו מוטיבים רבים מאגדות הילדים הגרמניות כגון "הנזל וגרטל". גם לעגנון וגם לדאל היה מפגש טראומטי עם גרמניה הנאצית, אך מפגש זה אין בו כדי להסביר את הזיקה הגלויה בין שני הסיפורים.
שני הגברים, גיבורו של עגנון וגיבורו של דאל, כורים את קברם במו ידיהם מתוך ביטחון חסר בסיס ששום רע לא יאונה להם בביתה של אישה. ידועה האגדה על "כחול הזקן", שהרג את נשותיו, זו אחר זו, וקבר אותן במרתף ביתו, אך גבר הנקלע אל ביתה של אישה אמור להיות מוגן ובטוח, לפי שגרת המוסכמות האקסיומטית. שני הסיפורים מתארים את הרקע המפחיד שמתוכו מגיעים הגיבורים אל בית האישה כאל חוף מבטחים: יוסף הרוכל, גיבורו של עגנון, מגיע אל ביתה של האדונית דרך יער חשוך, שכולו סכנה וחיות טרף; בילי ו'יוור, הצעיר הבריטי, גיבור סיפורו של רואלד דאל, מגיע אל ביתה של הפונדקאית, המציעה חדרי לינה, דרך רחובותיה החשוכים של העיר האנגלית באת' (Bath), שהיא עיר רומית עתיקה הידועה במרחצאותיה.
שמה של האדונית בסיפורו של עגנון שולחנו אל התקופה האלילית, ומזכירנו שגרמניה הנאצית העלתה על נס את האל ווטאן, והתהדרה בשורשיה הפגאניים. גם סיפורו של דאל מוליכנו במשתמע אל התקופה האלילית של אוכלי האדם, מקוואות הטהרה, והסרקופגים. את גיבורו הוא מוליך לאכסניה זולה בשם The Bell and the Dragon, ששמה הדו-משמעי מעלה באוב שמות מזרי אימה מן הדמונולוגיה המערבית. דאל השתמש בשם Bell שהוא הומופון של השם Belle (יפיפייה), או Belle Morte "היפיפייה המתה" ולחלופין "יפי המוות", שהוא שמה של אישה ומפירית בעלת עיניים בצבע דבש, מוקפת בחתולים, בנמרים, ובאריות, המסוגלת לעורר חשק מיני עז בקרבנותיה, שאותם היא בוחרת לפי יופיים. הדרקון, Dragon, אף היא אישה ומפיר, ההופכת את קרבנותיה לעבדים. לאדוניתו של עגנון עיניים כחולות קרות כצבע הסכין, רמז למראָם הסטריאוטיפי של בני הגזע הארי, ואף היא הופכת את היהודי לווסאל, לעבד נרצע (ולפעמים מתהפכות היוצרות, והוא הופך להיות אדוניה). גם לאדוניתו של דאל יש עיניים כחולות, הנזכרות פעמיים – פעם כבדרך-אגב, ופעם כשהן סוקרות את אבריו של קרבנה, מכף רגל ועד ראש.
גם בסיפורו של ש"י עגנון וגם בסיפורו של רואלד דאל מופיע מוטיב הפוחלצים, שמופיע אצל עגנון גם ביצירות אחרות, כגון בסיפור על ארזף מפחלץ החיות ברומן "תמול שלשום". ובמחשבה שנייה, האין מסַפרוֹ של סיפור המתח בעצמו כעין מפחלץ חיות, בשעה שהוא מהפנט את קוראו ומסמם אותו, אף מקפיא את דמו, ואינו מרפה ממנו עד שהוא מביאו אל הסוף המר? האין כל מסַפר דומה במקצת למפחלץ חיות, שעה שהוא בוחר את גיבוריו, ונוטל מהם את חייהם, כדי להקפיאם בין דפי הנצח?
כך או אחרת, בסיפורו של עגנון נוצר קשר אירוטי בין הנווד היהודי לבין האדונית המכניסה אותו לביתה, וגם בסיפורו של רואלד דאל יש רמיזות ארוטיות, שעה שהאדונית אומרת לאורחה We have it all to ourselves, ברומזה על הבית הריק מאורחים, העומד כולו, על כל חדריו, לרשותם בלבד, משל היו זוג אוהבים המחפשים מקלט אהבים שעין זרה לא תשזפנו. האורח בסיפורו של דאל מביע באוזני האדונית את תחושתו העמומה שכבר שמע פעם את שמותיהם של שני האורחים שהתארחו בביתה לפניו (רמז לכך שתעלומת היעלמם נתפרסמה בכלי התקשורת), וזו עונה לו, שאין מדובר באנשים מפורסמים, כי אם באנשים יפים They were tall and young and handsome, my dear, just exactly like you. את האפיון הסטריאוטיפי tall, dark and handsome מעניקות בדרך-כלל האגדות לאביר החלומות, מושא מאוויה של הנערה, ואילו כאן בעלת הבית המבוגרת מדברת על אורחה הצעיר בערגה, כאילו היא כלתו והוא חתנה.
בשני הסיפורים יש סימביוזה מופלאה בין האישה-הוומפירית לבין קרבנה, עד שהמפגש הפטאלי ביניהם הופך לבלתי נמנע, לכורח המציאות. יוסף הרוכל מוכר לאדונית את סכין הציידים הרצחנית, שתשמש אותה בהמשך העלילה, כמין וריאציה אישית של עגנון למימרה הנודעת שאם יש אקדח או לולאת-חבל במערכה הראשונה, יש לצפות שמישהו יירה או יכרוך את צווארו בלולאת-החבל לקראת סיום המחזה. גיבור סיפורו של דאל אף הוא כורה את קברו במו ידיו ומגיע הישר אל אכסנייתה של "האדונית", כי הפרוטות הספורות שבכיסו מאלצות אותו לחפש ולמצוא אכסניה זולה במיוחד. האדונית בסיפורו של דאל – הקובעת מחיר זול במיוחד כדי לצוד את קרבנותיה – אומרת לקרבנה שהיא בררנית, ומחכה לאדם הנכון, ואיזו שמחה תוקפת אותה כשהיא פותחת את הדלת, ומגלה בפתח ביתה מישהו שהוא exactly right.
מה פשר הדמיון המפתיע בין שני הסיפורים? מותר כמדומה להניח שלשני הסופרים היה מקור משותף – בספר, במחזה, או בסרט – שקיבל אצל כל אחד מהם גם כיוונים ספציפיים ואידיוסינקרטיים, לפי הצורך והנסיבות. מהי אותה חוליה חסרה, המקשרת את שני הסיפורים? את סיפורו של ש"י עגנון על הרוכל היהודי יוסף, הנקלע לביתה של בעלת בית יפה, וחולק עמה את יצועה, עד שמתברר לו שאשת חיקו אינה אלא ערפדית, ואת סיפורו של רואל דאל על הצעיר חסר הפרוטה, המבקש חדר זול, ונקלע לביתה של בעלת בית יפה, המבקשת לבצע בו את זממה ולפחלצו? חידה ותעלומה לפנינו המחכות עדיין לפיצוחן ולפתרונן.
ד"ר אלי אשד מציע פתרון אפשרי לתעלומה במאמרו ב"יקום תרבות ":
הערפדית ,בעלת האכסניה ומלכת אטלנטיס
ראו גם
פירושים לסיפורים אחרים של ש" עגנון ניתן למצוא באתר האישי של זיוה שמיר www.zivashamir.com בקטגוריה "עגנון"