כריכת הספר אסופת שירון המהפכה, שירת האוהלים משנת 2011

מבקר השירה (ותורם חשוב ל”יקום תרבות”) עמיר עקיבא סגל כותב ספר חשוב על ההיסטוריה והתכנים של שירת המחאה בישראל, “שירת מחאה בישראל – שירה עברית פוליטית בתחילת המאה העשרים ואחת”. המימון לספר בפרויקט הד-סטארט עד 17/9/22.

שני העשורים הראשונים של המאה העשרים ואחת בישראל היו מלאים באירועים דרמטיים: ההתנתקות מעזה, מלחמת לבנון השנייה, האינתיפאדה השלישית, המחאה של קיץ 2011, ואחרים. במקביל לאירועים אלו קמו תנועות חברתיות ופוליטיות. בשנים שנסקרות בספר זה, ההתפרצות של שירת המחאה הייתה גדולה משהתקיימה בכל תקופה אחרת בהיסטוריה של השירה הפוליטית העברית. קבוצות משוררים, כתבי עת, ספרי שירה, אירועי שירה, ודיונים מלאי אינטלקט או רגש, מילאו את עולם השירה הישראלי. אלו כללו קריאות פוליטיות מסקרנות, מהלכים פואטיים מעניינים, והתפתחויות שיש בהן עניין פואטי, פוליטי, וסוציולוגי.

סגל סוקר את השירה העברית שנכתבה בשני העשורים הראשונים של המאה העשרים ואחת, בוחן את ההתארגנויות, המשוררים הפעילים, כתבי העת, והתהליכים שעברו על שירת המחאה הישראלית מסוף שנות התשעים ועד אמצע העשור השני של המאה העשרים ואחת. הוא חוקר את המגמות העיקריות בשירה הפוליטית ואת התהליכים המרכזיים במפגש של שירה ופוליטיקה, יצירה ומחאה. מהלכיה של שירת המחאה שנסקרו בספר מרתקים במיוחד וקשורים לתפיסות של זהות, קהילה, מוסר, ולסוגיות של פערים כלכליים, קיטוב חברתי, כיבוש מול שליטה צבאית, אמונה דתית, נטייה מינית, שחרור מיני, ופערים עדתיים.

אתם מוזמנים לתמוך בהוצאתו של ספר חשוב זה בפרוייקט הד-סטארט כאן

עמיר עקיבא סגל

להלן ראיון של אלי אשד עם אמיר עקיבא סגל על מחקרו בשירת המחאה

אלי: האם אתה יכול לקבוע מהם  שירי המחאה הבולטים והמשפיעים ביותר שנכתבו בישראל בעשורים האחרונים ?

עמיר: בתקופה שאותה אני סוקר, כלומר שנות התשעים של המאה העשרים וראשית המאה העשרים ואחת, היו כמה שירים שאפשר בהחלט לראות בהם בולטים – אלו שירים שהיו מוכרים יותר, עד כמה ששירים מוכרים בישראל. כך למשל השיר “שו אני מדברת” של יודית שחר שבלט מאד כשהתפרסם. כך גם השיר “למה אני לא כותב שירי אהבה ישראלים” של מתי שמואלוף, ששמואלוף עצמו בהקראות חוזרות הפך אותו למוכר מאד. השיר “אקרע בך קריעה” שכתב המשורר אליעז כהן בעקבות ההתנתקות הפך לכמעט המנון של זיכרון הפינוי. “מדינת אשכנז” של רועי חסן הפך מוכר, והשיר והמשורר שכתב אותו הובילו דיון ציבורי סוער. 

לגבי השפעה – אני עצמי שואל כיצד למדוד השפעה, ואני לא בטוח אם השיר משפיע או שהמשורר שכתב אותו הוא זה שמשפיע. למשל, שיר שאיננו בולט או מוכר, בהחלט יכול לייצר השפעה משמעותית, ממש כפי שכל טקסט לא מוכר אך אוונגרדי, אמיץ, פורץ דרך, יכול לייצר שינוי, גם אם מי שמכירים אותו הם רק קבוצה קטנה, אך פעילה יותר.

לכן לגבי השפעה, בעיני ההשפעה המשמעותית היא של קבוצות המשוררים, כתבי העת, ואסופות השירה, שבתקופה שאותה אני סוקר יצאו בהמוניהם. אפשר גם להזכיר, וחשוב להזכיר, אתרי אינטרנט משמעותיים להתפתחות השירה. ביניהם “במה חדשה” שאיפשר לרבים-רבים לכתוב ואפילו בצורה אנונימית, וגם אתר זה, “יקום תרבות”, שאפשר דיונים הן בכתבות ומאמרים שהתפרסמו בו, והן בתגובות למאמרים שלעיתים יצרו דיון סוער וסוחף.

בעיני הקבוצה הכי משמעותית שקמה בזמן זה היא “גרילה תרבות”. קבוצת משוררים שפעילותם הייתה הפגנות בהן הוקראו שירים. הקבוצה הוקמה בשנת 2007 על ידי רועי צ’יקי ארד ומתי שמואלוף, אך פעלה בצורה חופשית, פתוחה, ודמוקרטית, כך שכל מי שרצה יכל להקריא שיר, או לארגן הפגנה. ההפגנות עסקו בשלל נושאים – חומת ההפרדה, גירוש ילדי פליטים, עוולות כלפי עובדים. פעילות הקבוצה החלה לדעוך לאחר המחאה החברתית של קיץ 2011, אך רשמית פעילותה נפסקה רק בשנת 2017. זו קבוצה שאיפשרה צמיחה של משוררים, צמיחה של שירה חופשית יותר, ושירת מחאה שעסקה בנושאי זהות ונושאים כלכליים וחברתיים.

מבין כתבי העת המשפיעים, חשוב למנות את “מעין” ואת “מטעם”, וכן “הכיוון מזרח” וגם “משיב הרוח”. “מעין” ו”מטעם” איפשרו דיון בשירה. “מעין” דגל בשירה צעירה, חופשית, לא מנוקדת, וגליונות מנייר עיתון שנמכרו בפיצוציות. “מטעם” ייצר דיון מעמיק וכבד ראש בשירה, פוליטית בעיקר, אך לא רק. אלו כתבי עת שהשפיעו על כיווני השירה, על צמיחת משוררים שהחלו לפרסם בהם ועל הדיון על השירה. “הכיוון מזרח” הוא כתב עת שהחל לצאת בשנת 2000, ובלעדיו קשה לראות את השירה המזרחית מקבלת את תשומת הלב שקיבלה. “משיב הרוח” היה המקום שבו משוררי הציונות הדתית פרצו. זה לא היה כתב העת הראשון של משוררים חובשי כיפות – אבל כתב העת שהצליח לתת לגיטימציה לכתיבת השירה האמונית.

עם זאת, שיר אחד היה בולט ומשפיע בצורה אובייקטיבית. השיר “התקומם עמי, התקומם נגדם” (قاوم يا شعبي قاومهم), שכתבה המשוררת דארין טאטור, ופרסמה באוקטובר 2015 בפייסבוק. השיר הביא למעצרה של המשוררת הצעירה, ולהיותה שם מוכר בבתים רבים. השיר הקטן והלא מוכר הזה, אלמלא המשפט המיותר, הביא למעצרה, למאסרה, לאיסור עליה להשתמש באינטרנט משך תקופה ארוכה, לתגובות חריפות של אמנים מישראל ומהעולם למקרה, ולפני כשנתיים היא עזבה את ישראל לשבדיה. לשם עברה בתמיכת קרן שתומכת באמנים שנרדפים על ידי המשטר. בהחלט אירוע שלילי שצייר את ישראל באור אפל במיוחד. 

אלי: בכל אופן שירי מחאה היו בולטים מאוד ומשפיעים איפה שהוא?

עמיר: לפני כמה שנים ישבתי בשיעור באוניברסיטה על הגירה יהודית. שאלתי את המרצה אם אכן, כפי שחשבתי, השיר “עיר ההריגה” של ביאליק גרם לעזיבתם של יהודים את תחום המושב. המרצה אמר שסביר להניח שלא, ושמי שעזב עזב בשל פרעות קישינב, שהשיר נכתב בעקבותיהם, בעקבות הגירוש ממוסקבה, ובעקבות גל ההגירה שממילא התחולל אז מערבה. וההגירה היהודית לישראל, ובכלל, הייתה רק חלק ממנו. 

כך שקשה מאד לאתר שיר “משפיע”, ושיר בולט הוא לעיתים לא יותר משיר פופולרי. אבל, שיר אחד שחשוב לי לציין הוא “את הארץ תחתינו איננו חשים” (Мы живем, под собою не чуя страны) של המשורר אוסיפ מנדלשטם. השיר נכתב ופורסם בשנת 1933, והוא בקורת חדה, חכמה, אמיצה, וברורה כנגד סטאלין. בעקבות השיר הזה הוא הוגלה, ונפטר בשנת 1938 מטיפוס במחנה מעצר. זה סיפור כל כך עצוב, ובעיני כל כך מרשים, שבחרתי לתרגם כמה משיריו של מנדלשטם, ולשמחתי כמה מתרגומים אלו פורסמו. אגב, כותב רוסי נוסף וחשוב הוא ויקטור צוי ששירו “מחכים לשינוי!” (Перемен!) שגם אותו אני גאה שתירגמתי, הפך להמנון המחאה בבלרוס נגד הדיקטטור שם. 

אלי: ומהם לדעתך האישית כמבקר שירה שירי המחאה הטובים החשובים ביותר שמן הראוי שיזכרו?

עמיר: בשנת 2013 נפטר המשורר אלעזר גרנות. לא מדובר באדם אנונימי, אלא במי שכיהן כמה שנים כח”כ מטעם מפ”מ, ואף כיהן כמזכ”ל מפ”ם למשך תקופה. אבל משום מה ספר שיריו האחרון, שיצא כחודש לפני מותו, כמעט ולא קיבל התייחסות, למרות שלטעמי מדובר בספר שירה משובח, מופתי. מתוך שלוש ביקורות על הספר הזה, שתיים אני כתבתי (כולל באתר זה). לכן, בעיני לזכור את שירתו, ובעיקר ספר שיריו האחרון של גרנות שבו שירי מחאה רבים וכל כך יפים, הוא עשיית צדק עם משורר נפלא, שהזיכרון הציבורי הפואטי לא עשה איתו חסד. שם הספר הוא “שקיעה רכה”, ואני ממליץ לכולם וכולן פשוט לקרוא אותו.

אלי: ומה היה מיוחד באותה תקופה שאתה כותב עליה בספר החדש?

עמיר: בעיני התקופה שסקרתי היא המעניינת ביותר מבחינת שירת המחאה בישראל. זו תקופה שבה הקשב לשירה היה בשיאו, ודאי לשירה פוליטית. השירה עסקה בנושאים שעד כה כמעט ולא נגעה בהם – פערים חברתיים כלכליים, וכן זהות, זהות להט”ב, מזרחית, אמונית, ועוד. יצאו אסופות עם שירת להט”ב, שירה פמיניסטית, שירה מזרחית ועוד. זו תקופה של סערה גדולה שכללה שירת מחאה פוליטית, וגם מחאה כלפי הממסד הפואטי-ספרותי שפעל עד אז. 

מעניין שנראה שכל כמה שנים יש התעוררות של שירת מחאה, ואז דעיכה. כך למשל לאחר מלחמת לבנון הראשונה יצאה אסופה בשם “ואין תכלה לקרבות ולהרג” שערכו משה רון וחנן חבר. באחרית הדבר של הספר הם ציינו כי רק לאחר מלחמה זו פתאום נכתבים שירים פוליטיים, ומשוררים עוד מחפשים את קולם בנושא. כך, פחות או יותר, כתבה גם המשוררת טל ניצן באחרית הדבר של האסופה “בעט ברזל” שיצאה בשנת 2004. כלומר, 22 שנות הבדל בין שתי אסופות, אבל אותה המגמה. 

התקופה שסקרתי הייתה סוערת מבחינת קבוצות משוררים, יציאת כתבי עת, ואסופות שירה. אבל נראה שתקופה זו די דעכה, כך שאנו נמצאים כעת באנטי-קליימקס של הסערה. זה קצת מאתגר, זה קצת חבל – אבל בהחלט ייתכן שזו ירידה לצורך עלייה. אם כי, מי יודע מתי (ואם) העלייה תבוא.

מוזת השירה המהפכנית מוליכה את העם למהפכה. ציור מאת דלקרואה. ויקיפדיה

קיראו גם

שירת המחאה והיאוש מאת עמיר סגל

הפוסט הקודםצביקה: לזכרו של צביקה פיק
הפוסט הבאאדיפוס, הנסיך מוויילס (או: כששייקספיר ניצח): סיפור של היסטוריה חלופית על צ’רלס ואליזבת השנייה
עמיר סגל, משורר ומבקר שירה. מפרסם מאמרי בקורת בעיתון "קו למושב" וב"עיתון 77". פרסם את ספרי השירה "בשובי מן המילואים" (גוונים, 2008) ו-"ארץ אחרת מאד" (עיתון 77, 2014), ואת הרומן האינטרנטי "מערבה מכאן" באתר בית אבי חי. שימש כעובד רווחה, מדריך טיפולי, רכז תעסוקה, וחקלאי. פעיל חברתי ופוליטי. שימש כסגן יו"ר ארגון הסגל הזוטר באוניברסיטת בן-גוריון. הגיש את תכנית הרדיו ״שירת מחאה״ בתחנת כל השלום. התוכנית עסקה בשירי מחאה, בשירים חברתיים ופוליטיים עבריים. שימש כעורך ומנחה סדרת ערבי "שיר כאב" שעסקה בשירי מחאה בישראל בבית אבי חי בירושלים. משמש כמנהל עמותת "עובדים".
סופר, מרצה ובלש תרבות. פרסם את הספרים "מטרזן ועד זבנג" - סיפורה של הספרות הפופולארית הישראלית" ("בבל", 2003) ו"הגולם -סיפורו של קומיקס ישראלי" עם אורי פינק ("מודן", 2003). פרסם מאמרים רבים בעיתונות, בכתבי עת וברשת בנושאי ספרות ותרבות פופולארית, מדע בדיוני, קומיקס ועוד.

השאר תגובה

אנו שמחים על תגובותיכם. מנגנון האנטי-ספאם שלנו מייצר לעתים דף שגיאה לאחר שליחת תגובה. אם זה קורה, אנא לחצו על כפתור 'אחורה' של הדפדפן ונסו שוב.

הזן את תגובתך!
הזן כאן את שמך

12 − תשע =