אדיפוס, הנסיך מוויילס (או: כששייקספיר ניצח): סיפור של היסטוריה חלופית על צ’רלס ואליזבת השנייה

המלכה אליזבת השנייה נפטרה באופן טבעי מאוד השבוע, ספטמבר 2022, לאחר 70 שנות מלוכה. את מקומה תפס בנה צ’רלס, כעת המלך צ’רלס השלישי.

אבל נניח שזה היה קורה קצת אחרת? ד”ר עמית גורביץ מדמיין מה היה קורה אילו צ’רלס היה מנסה להשיג את המלוכה בדרך דרמטית יותר מבמציאות.

המערכת

זה היה יום אפרפר בארמון בקינגהאם. האויר הדחוס והדממה עמדו בסתירה מוחלטת להמולת העיר, לפיח ולרעש שבחוץ. העש המשיך לאכול את פורטרט הענק של המלכה ויקטוריה בשקט, ללא כל תחושת כבוד. הכירסום היה יסודי, לינארי, עיקש, ויתגלה רק בעוד כמה שנים כחור גדול בפרצופה. ארבע קומות מעל ישבה לבדה, מקומטת וצמוקה, אליזבת. היא אמנם האדם המפורסם בעולם, אבל קונפליקט חייה נסתר מהעין. בין הפרסום המוחלט לפרטיות המוחלטת צומחים גידולי פרא רגשיים ששום טבלואיד בממלכה טרם חשף. אין סיבה לחשוב שמה שהיה נכון משך כל ההיסטוריה ישתנה דווקא עכשיו. טבע האדם נישאר כשהיה, כל היתר זו סובלימציה להמונים. את האמת יש לומר: גם בה מכרסמים. כל יום, כל רגע, בנה הבכור, צ’ארלס, מחכה למותה. יתר על כן, הוא חושב בלילות – כל הלילות – מה לעשות כדי לקדם זאת.

ולא שלאליזבת קל, כבולה בעצמה לשיטה שלפיה דווקא הבכור מוסמך כמלך. עם הבכור עושים את כל הטעויות האפשריות: מגננה וציפיות יתר משנות תכנון רבות איך לעשות את זה נכון. גם לילד המסכן עוד אין אחים שפילסו לו את הדרך. על הורים וילדם הבכור נגזר להתגלח אחד על השני. היא נתקעה איתו, הוא תקוע איתה. צ’ארלס פיליפ ארתור ג’ורג’ נגד אליזבת אלכסנדרה מרי. בכל משפחה אחרת היו אומרים, אגבית, לצ’ארלי נמאס מליליבט. במשפחה הספציפית הזו, לא כהן, לא סמית, ולא צ’אנג, זה מה שיקבע את ההיסטוריה. שנאה אנרגטית בלתי נראית שתהפוך למציאות קיום מוכחת עבור מיליארדים.

גם מצבו של צ’ארלס כמובן בלתי אפשרי. כוחו טמון במות מולידתו. כמו דבורה שלא יכולה לעקוץ. היום המשמח בחייו אמור להיות העצוב ביותר בהם. כבר שבעים שנה הוא בהמתנה להיות ‘הדבר הבא’. יורש העצר המסורס ביותר בהיסטוריה. הוא הברווז הצולע עוד בטרם הפך לברווז. כל כך קרוב אבל כל כך רחוק. בינתיים במקום לרצוח אותה, היא רוצחת אותו, softly. בגאוותנותה, במשך חייה הדווקני, בשבועתה המוקדמת שלא להרפות, ברצונה לא לראות את הבן שלה נהנה. גם היא יודעת שהוא יתחיל ליהנות רק כשתמות. קפוצה ומצומקת, הו לא, היא לא תיתן. כמו כל מונארך במשפחתה גם היא חפצת כח, ומכאן, בהכרח, חפצת חיים. בניגוד לכל אינסטינקט אימהי עליה להיזהר דווקא ממי שיצא מגופה-שלה. אף אחד חוץ מצ’ארלס לא הבין שזו הסיבה שאימו מגדלת זוג אוגרים בכלוב מוזהב בפאתי הכניסה לחדרה. הם מהחיות היחידות בטבע שאוכלות את וולדן. 

המחשבה שרק לאחד מהם יש מקום בעולם חילחלה בו כבר בגיל ההתבגרות, אבל החשיפה העולמית הוסיפה עוד נדבך לאיסור המוחלט. ההזדמנות המעשית הראשונה, אחרי שבעים שנות המתנה עם התקפי זעם בחדרו בלילות, נקרתה בפניו בקורונה. בידוד שמבידוד, אמא זו שלימדה אותו שאסור להיראות נישאים מעם. לטובת הממלכה כמובן, כמצוות אימו, הוא המשיך ללחוץ ידיים, ואף ביתר שאת. את כמות הידיים שלחץ כל שבוע, אצבעות נקניק מחוברות לידיים, מחוברות לשמות בריטיים גנריים אינסופיים, הוא ניסה להכפיל. עוזריו ניסו לצמצם את כמות מפגשיו אבל הוא התעקש. לגעת בנסיך שנגע במלכות נסך קדושה ואקסטזה בהמונים, והוא התמסר. לא רצה לקחת על עצמו את האחריות לאובדן המלוכה, דווקא עכשיו, קרוב מתמיד. בסיפורי המשפחה זוכרים היטב מה קרה כשהעם התנגד למלך. הוא לא ייתן לזה לקרות בתקופתו, בטח לא בטרם תקופתו. הפער בין כישלון לבין הצלחה, בין להיות או לא להיות, היה תלוי בהמשך לחיצות הידיים. והוא בהחלט עשה את זה. אם דיאנה קנתה את עולמה בחיבוק חולי איידס הוא יעשה יותר. הזול בטריקים של משפחתו היה להתחנף לקשי-יום. הבו לי רק ידיים ללחוץ.

באותו שבוע במרץ 2022 נאלץ להפציר במזכיר של אימו לבוא לעדכנה ‘בענייני הממלכה השוטפים’. המזכיר הממונה, בן תמותה חנף, לא היה יכול לעצור את צ’ארלס מלבקר את אמו. מה שלומך, הוא נשק לה הפעם על הלחי. היא אמנם שמרה מרחק, אבל בעצמה כבר היתה עם אי-אלו רגשות אשם בעקבות ‘הכתר’ בנטפליקס שיחס לה קרירות פיזית. אולי טעיתי, היא אמרה לעצמה באיחור שמרני של שבעים שנה. והיא אכן נדבקה. חום, שיעול, העדר טעם (לא היה מעדן עלי אדמות שלא ניסתה), אבל לעזאזל, גם את זה היא צלחה. מאז צ’רצ’יל ועד לקוביד כולם נכנעו לה. אחרי כמה ימים במיטה, במהלכם הקפיד להחיות את חזותו הציבורית ולפרסם במופגן כמה פעמים ביום עדכונים חומלים בקשר למצבה, היא נחלצה גם מזה ללא פגע. מה שעבד בסין לא עובד באנגליה. מבלי לדווח לעיתונות, או לבנה, הגברת הזקנה נטלה מבעוד מועד את החיסון. שוב הקדימה אותו בכמה מהלכים. היא המלכה והוא רק צריח. עומדים תמיד זה ליד זה על המרפסת שמעו את ההמנון אודותיהם ביחד עשרות אלפי פעמים, היא תמיד שמעה ‘אלוהים נצור המלכה’, והוא המהם לעצמו ‘את המלך’. ובזמן שכל המצלמות צילמו אותם בקלוז אפ, רק הוא והיא יכלו לחוש בתדר הספציפי והבלתי נראה שחיבר ביניהם, תדר של עוצמה, תאווה, כח, תחרות, כוחניות, תלות, השפלה, ובעיקר שנאה יוקדת. 

אבל מבחינתו, מוכה, חבול, מסורס, ופתטי, החבל כבר נטווה. בשם כל אלו שנתלו על ידי המונרך לאורך כל שנות ההיסטוריה, בגילופיו הליליים בבית קלרנס הוא האמין שתפקידו לנקום את מותם. כמי שנולד לעולם מראות מלאכותי הוא לא הצטיין באבחנה בין טובים לרעים, בין סיבה למסובב. בביתו בלילות, כשמזג לעצמו עוד ויסקי Chapter 3 שגרם לפניו להאדים עוד יותר, נוסף על מיליוני הפלאשים שכבר שזפו אותם, גיחך צ’ארלס לעצמו איך משטרת הוד מלכותה תהיה האחרונה לחשוד בחשוד המיידי. כמו אינספקטור קלוזו ממשטרת צרפת שנואת נפשם, המשמר המלכותי תמיד ימנע מאנשים זרים להתקרב לאימו, אבל דווקא ממנו, החשוד המיידי, לא ימדרו את הגישה. כל כך קרוב, כל כך רחוק. בעוד צ’ארלס הוא היחיד שיכול להרוויח ממותה, דווקא לו מותר להתקרב אליה.

הוא כבר ראה את אמא שלו ללא התסרוקת המסוימת הזו באופן שאף נתין לא יכול היה לזהותה. גם אז לא נמלא רחמים, נהפוך הוא. בהעדר התסרוקת הכל נראה אפשרי, סתם אמא, סתם בן. את התסרוקת שלה הוא שנא יותר מכל. מעולם לא היה יכול לקנות דבר מבלי שתסרוקתה תציץ אליו מהכסף. משטרת הוד מלכותה, חיל האויר של הוד מלכותה, דואר הוד מלכותה, רכבת הוד מלכותה. לא היה לו שום מקום בעולם להתחבא. מדינות על גבי מדינות, יבשות על גבי יבשות, אוסטרליה, ניו-זילנד, קנדה, דרום אפריקה, בכולן המשיכה לעקוב אחריו. ‘חבר העמים’ היה מבחינתו כלל העמים שחברו נגדו. יותר ויותר רווחה בו ההכרה שאם הוא חפץ חיים, כמו יתר מלכי אנגליה לפניו, עליו להזדרז בעניין זה.

ואז נקרתה בפניו ההזדמנות השנייה. כמלך עתידי רק הוא יהיה מוסמך לאשר חקירה לגבי נסיבות מותה. זאת לא תהיה בעיה לטשטש את זה. במיטתה, בשלווה מלאה, עם התסרוקת או בלעדיה, אבל עם כרית. באחד הלילות, כמה שבועות לאחר מות אביו, החליט לעשות זאת. דעת הקהל כבר בשלה לשינוי. רק היא עדיין נותרה בסירובה הישן והעיקש. היא היתה חלשה מתמיד, בדיוק הרגע בו גיבוריו ההיסטוריים במשפחה ידעו לשלוף את החרב. באחד מהערבים האלו הוא הגיע לבקינגהאם, שיקר לקמיליה שהוא רוצה לעדכן את אימו במשהו, ונכנס לחדר מגוריה למה שהוגדר כ’שיחה כללית’ שקיבלה את אישור ראש המטה. אבל אז קרה מה שלא יכול היה לצפות – חששו מהמונרך גבר עליו. הזיכרון הקולקטיבי ההמוני ביותר הכריע, במפתיע, דווקא אותו. אחרי שכבר בשל להאמין שיגאל מייסוריהם גם את העם, שמרגיש שהקידמה נעצרה לו, גם את שרשרת הדורות, ואפילו את אימו, הוא פשוט פחד. הילד בן 30, יש לו חום גבוה. בהזדמנות של הפעם השנייה הוא יכול היה לבוא בטענות רק לעצמו. העולם כבר חיכה, המשטר כבר ערוך עם ‘מבצע גשר לונדון’, ודווקא הוא עם חרדת הביצוע. הבל פיה החם של אימו, בהלתה הצפויה, המבט המאשים, ובעיקר הסיפורים ההיסטוריים על הגליה לאיים רחוקים, לחדרי מרתף שיספגו את גלי-הים להטביעו, מרתפי העינויים. לא ככה הוא תכנן לקבל את מלכותו, ובטח לא לספק לאחיו את ההנאה הזו. האתגר שלו היה איך בתפקיד החשוף בעולם לעשות את המעשה הסודי ביותר. איפה להחביא את המחשבות והתכנון האלו כשבכל רגע מאות מצלמות מכוונות אליו. היה עליו גם לזכות במלוכה, גם להיראות עצוב, גם לא להיתפס, וגם לא לתת לויליאם רעיונות שעוד יתהפכו כנגדו. הרי אפילו לואי כבר בתור, עם מיליוני עוקבים ועוקבות אחריו. עוד מעט אפילו בנו יראה להמונים כזקן מדי. הוא אשם שתוחלת החיים עלתה דווקא במשמרת שלו?

והרי לא צריך להתחסד. האבולוציה מהולה ברצח. כגודל התאווה גודל הכח. ריצ’רד פלנטג’נט, אחיינו הצעיר של אדוארד הרביעי, היה בעיניו לוזר נעדר תחכום. כשקרא אודותיו צ’ארלס לא היה בטוח אם משפחתו היא מקור לגאווה גדולה או לבושה אפית. אמנם תעוזתו להיכנס ב-1483 לכנסיית ווסטמינסטר ולהכריז שילדי המלך הם ממזרים היתה מעוררת כבוד, אבל במבחן התוצאה הוא נכשל. אבל בניגוד אליו, במילא הוא היורש החוקי, אלוהים כבר בירך אותו בלידתו. אלא שמאז אלוהים מלגלג עליו, מסתכל בו מלמעלה חונך עוד ועוד תחנות כיבוי אש, מברך עוד ועוד אופות בריטיות על העוגות שאפו לכבודה של אמו. הגיעה העת לאחוז בסכין.  

הנה, יוזף רצינגר. גם הוא לא נולד כבנדיקטוס, אבל ב-2013 החליט לפרוש ולשחרר את ההמונים. מה כבר ביקש לעצמו? אם יוזף הסכים לשחרר אנשים זרים מכלאו הפנימי, איך אמא שלו לא מסכימה לשחרר דווקא אותו? מכל הסיפורים עלי אדמות, ולא שלא שמע אלפי אלפים שכאלו, כשתמיד עטה על עצמו את אותה ארשת של הבנה והשתתפות, הוא ערג יותר מכל לדמות האם שעובדת למען ילדיה, מועסקת נגיד באיזה מפעל כפיים ביורקשייר על מנת לחסוך להם כסף ללימודים. אלא שבמשפחתו שרשרת הדורות וחובות ההורים התהפכו. במקום שההורים יעבדו בשביל ילדיהם, הוא צריך לעבוד בשביל אימו. זו הקללה האמיתית של משפחתו, כזו שההוד, ההדר, ותרועות החצוצרה ניסו להחריש. ולא שאין קשיים בחצרות אחרות. מלך ירדן התמודד עם חמזה שניסה לעשות לו תרגיל. בסעודיה סלמאן מאפשר לנסיכים להתחרות זה בזה. אבל ככל שאמא שלו תבחר לכלוא אותו כמו פעם, אם ייתפס, דווקא היא שתיגדע את הרציפות המשפחתית. היא בחלומותיה רצתה לסרס אותו, הוא רצה במותה. ושניהם לא היו יכולים לעשות את זה. מאזן אימה נצחי, בין דורי. תפקידו היה שקר בוטה להמונים: לעודד כל אם שחוסכת לחינוך ילדיה, אבל בפועל לעבוד את אימו, שנהגה בו ההפך הגמור. ככל שהסתובב יותר ויותר באירועי צדקה וחינוך, החלומות שלו הפכו בלילות לאלימים יותר ויותר. הוא התעמק בשייקספיר, מגדולי צוררי המשפחה. איש לא הטיב להתיר את דם השושלת כמו שייקספיר ולספק להמונים מידע והצדקות לרצח מלכם. כעומק סמל התרבות כך גודל הסובלימציה – איזה עוד איש בעולם מלבדו מנסה לקבל השראה לרצח הוריו דווקא משייקספיר.

ההזדמנות השלישית נקרתה בפניו עם טקס פתיחת הפרלמנט. כמה הוא תיעב את האירוע הזה שבו כולם הסתכלו אך ורק עליה. במקום להרגיש מלך הוא הרגיש משרת. אימו תמיד התלוננה על כובדו הפיזי של כתר אדוארד הקדוש – 2.04 קילו שחייבו אותה להליכה זקופה במיוחד. אבן אחלמה סגולה, אבן ספיר כחולה, אבני אמרלד, אבני ספיר ונופך, יהלומים וחרוזי זהב, אבן פרידוט, אבן טופז בצבע דבש, מכל טוב העולם. עוד טרם הכתרתה היא התאמנה עד גיל 25 בהליכה יציבה. חששה הכמעט יחיד היה שהכתר ייפול פיזית מראשה. כן כן, היא עצמה פחדה, בדרכה, מהכתר. מוקד כוחה יכול להיות גם סיבת תבוסתה. זה יהיה עבורו הפשע המושלם: להגשים את פחדיה של אימו ובכך גם לשחרר את עצמו. הוא התאהב ברעיון והורה, במזכר רשמי, חגיגי וחתום, למופקד על מצודת לונדון להביא את הכתר לארמון וינדזור. להופיע בפני בנה במלוא סמכותה, לכך אימו כבר לא היתה יכולה לסרב. כפי ששיער, היא ביקשה שיבוא עם חצאית סקוטית, לראות אותו מושפל בפניה, הפעם השפלה ג’נדרית. הוא הרי היה גבר. המיניות שלו היתה מאוד מגובשת, למעט קונפליקט בסיסי אחד, גם הוא שייקספירי במקור – הוא רצה להיות כמו אמא שלו, לא כמו אבא שלו. אם היה בוחר כדרך הטבע להזדהות עם אביו, הוא היה נותר ללא מלוכה וללא אתונות. כדי להיות הבא בתור עליו לחקות את אימו, לא את אביו, ובכל זאת לשמור על זהותו הגברית. הוא תיכנן מכה אחת קטנה ברגל. הוא יוציא לפועל את ‘מרחק הפעימה’, השם האמריקני לפער העצום בין נשיא ארצות הברית לבין סגניתו חסרת הסמכויות. הוא יבקש מאמא שלו לראות מקרוב את הכתר על ראשה. לכך היא לא היתה יכולה לסרב.

תוכניתו היתה, לדעתו, פשוטה ואפשרית. הוא לא היה מתוחכם כמו ג’ון דיי, האסטרולוג של אליזבת הראשונה שניסה להרוג את המלכה מרי בדיוק ביום בו התיימר לחזות בכוכבים את מותה. בכך ביקש דיי גם להימנע מהוצאתו להורג באשמת מתן תחזית כוזבת וגם להמליך את אליזבת הראשונה. אבל מוות הוא מוות. מה שהצליח לאליזבת הראשונה, יהיה צדק פואטי עבור אליזבת השניה. 

הכתר הנישא על הראש היה בעיניו למושא השאיפות אבל גם לסמל פרימיטיבי, לטוטם. מגוחך לא פחות מכובעי הראש של אצילות הממלכה. הנוצות הצבעוניות הנלעגות על ראשי הנשים תמיד נראו בעיניו כמו חיות מתורבתות בג’ונגל, פגרים על הראש, מדברות את שפת בני האדם, אבל מתחרות זו בזו בגודלן, בצורתן, ובצבעיהן המוגזמים. ‘מה אתה חושב על מזג האויר’ נאמר בפה, אבל הראש קישקש ‘תיראה איך אני תיכף אוכל אותך’. ‘מה דעתך על כוס תה טוב’ אמר הפה, אבל הכובע איים ‘תיראה כמה אני חד בקצה שלי’. בזה בדיוק הוא החליט להשתמש. מוות לשם הכתר באמצעות הכתר. הפשע המושלם. באמצעות מזכירו, בלשון גוף שלישי, הוא הזמין את הכתר ואת עצמו לארמון. אסור היה, כמובן, שייתפס, אבל לשם השעשוע והדיוק ההיסטורי לא היה לו אכפת אם בעוד כמה מאות שנים, בעתיד, מישהו יבין שגם הוא היה מתוחכם. לא פראייר פסיבי, לא מלך נרפה. על כן בחר כתאריך הקובע את ה-8 בפברואר, 435 שנים בדיוק אחרי שהמלכה אליזבת הראשונה הוציאה להורג את המלכה מרי.

ב-8 בפברואר בשעה שש, אחרי מס השפתיים של שעת התה, הגיע צ’ארלס לארמון וינדזור. הוא התעקש לנהוג בעצמו ביגואר הכסופה. במושב האחורי ישב מזכירו האישי ולידו המאבטח. צ’ארלס הרגיש סוף-סוף שהשליטה שבה לחייו. זחוח הוא נהג במהירות 120 קמ”ש, ביודעו שאף שוטר תנועה לא יעצור אותו. דווקא בסיבובים הוא האיץ ל-150 וזימזם לעצמו שיר סקוטי עתיק. הוא נסע כנסיך, אבל יחזור כמלך. הוא בשל, העם בשל, אפילו אימו בעצם כבר מוכנה. היה עליו לנתק את חבל הטבור שלו עצמו. טבול בתחושת קדושה דתית ומבושם מעצמו, נישא על גלי ההיסטוריה, היה נדמה לו ששמע את בת קול האלוהים מקדשת אותו. הוא עצר את המכונית בכניסה האחורית ונכנס לאחד מעשרות חדרי הטירה, מבקש מכל המזכירים לחכות בחוץ. ‘עניין אישי בשם האלוהים’, הוא אמר לכולם בחגיגיות, ‘ענייני הכתר’. הם קדו לו והוא נכנס פנימה.

אליזבת חיכתה לו עם הכתר צפודה מתמיד. היא ישבה בכותונת על אחד מהכיסאות המוזהבים. ‘תה?’, שאלה אותו במבט כנוע. בהעדר עוזרים בסביבה, היא התמסרה. לראשונה הבינה כוונותיו. ‘אז אתה רוצה שאראה לך איך צועדים עם הכתר’, היא שאלה. ‘כן, גברתי’, הוא נקט לשון גוף שלישי. ‘זה כה אדיב מצידך’, היא הטעימה את המשפט הגנרי וקמה ממקומה.

אליזבת הלכה כעשרה מטרים לעבר החלון. צ’ארלס אחז בידיה ופתאום עשה את עצמו מועד. היא נפלה בעקבותיו. בגיל 96 נפילה כזו משמעותה המעשית אחת. הכתר ניתז על הריצפה. העוזרים היו מרוחקים מספיק ואף אחד לא שמע דבר. היא שכבה מפרפרת ככה דקות ממושכות. רק דבר אחד, החשוב ביותר, שוב הוא לא לקח בחשבון. הכתר נפל ונשבר. אבניו התפזרו לכל עבר. בדיוק כמו לפני 539 שנים, כמו ריצ’רד השלישי, נתקף צ’ארלס בפאניקה, נשכב על הריצפה לצד אימו ומלמל שוב ושוב: ‘אני המלך, אני המלך, איש לא יעז לצאת נגדי’. למחרת הכריז הטיימס הבריטי כי הפרלמנט יכונס להצבעה על ביטול המלוכה באנגליה. המלכה אף פעם לא מפסידה. היה זה בפועל ניצחונו של ויליאם שייקספיר על המלוכה האנגלית. ניצחון המילה הכתובה על ההיסטוריה.