אילן ברקוביץ” על קטע מפואמה של גיא עינת שעוסקת בסקירת מפת הנפש הפוסט טראומטית.

המערכת

כריכת ״פיקוסים״ ספרו של גיא עינת

פיקוסים: חלק ראשון: השביל: א / גיא עינת

הָיָה זֶה הַזְּמַן לֶאֱסֹף אֶת הַיָּמִים

הַפְּזוּרִים עַל הַשְּבִיל

כְּמוֹ אֶת עֲלֵי הַפִיקוּס הַנּוֹשְרִים

שֶאוֹתָם גָּרַפְנוּ בְּאֶצְבְּעוֹת מַתֶּכֶת –

פּוֹצְעִים אֶת גַּב הָאֲדָמָה.

רְמָשִׂים נָפוֹצוּ מִבֵּין הָעֲרֵמוֹת

מְחַפְּשִׂים חֶלְקַת אֶרֶץ חֲדָשָה לְמַחְבּוֹא.

גַּם אֲנָשִים הֵם

פְּלִיטִים שֶל עֲבָרָם

אֲסִירִים שֶל עֲתִידָם.

עָלֶה שֶנּוֹשֵר לֹא חוֹזֵר אֶל הָעֵץ

כָּךְ יוֹם שֶעוֹבֵר

וְאֵין בְּכָךְ טוֹב

וְאֵין בְּכָךְ רַע.

המשורר והקרימינולוג גיא עינת (יליד 1976, נולד ברחובות, גר ביפו) פירסם עד כה שלושה ספרי שירה: “רק קו לא רציף”; “רקדן סופי בכיכר”; ו”וריאציות על מחאה”. לאחרונה אף ערך אירוע שירה והתרמה למען נשים אוקראיניות שנפלטו מארצן בעקבות המלחמה מול רוסיה (על האירוע הזה כתבתי במדורי “משורר בשטח“). אם בספריו הקודמים עסקו שיריו בנושאים חברתיים באופן מובהק כגון טראומות מיניות ומחאה חברתית ופוליטית הרי שבספרו החדש, פיקוסים (2022, הוצאת קתרזיס, עורך אלי אליהו), נדמה כי המיקוד עובר יותר אל ההיבט הפואטי של הדברים, ויש הקפדה יתרה על העיצוב הצורני של היצירה. לפנינו פואמה בת שלושה חלקים: השביל; הבית; ואורחים. בכל חלק יש כמה מקטעים המסומנים באותיות, ויש גם קטע פתיחה וקטע סיום שנקראים יחדיו “אחרית דבר”, ושונים זה מזה אך במעט (השינוי אמנם הוא משמעותי בין אחרית הדבר שבפתיחה לאחרית הדבר שבסיום). לפואמה יש טמפו וקצב משלה, ייחודה בכך שהיא מגלה טפח ומכסה טפחיים, וגם בכך שהיא לא מתמסרת בהכרח לקורא בן זמננו מבחינת החשיפה האוטוביוגרפית, שאולי הוא הורגל בה מהקריאה בשירתנו העכשווית.

הקריאה בקטעי הפואמה, שבנויים בדרך כלל מתיאור של פני השטח ואז הסקת מסקנות או דברי חוכמה שעולים מתוך התיאור הזה, קוראת בעצם להשתהות, ליתר שימת לב אל הנפש בכלל, והנפש הפוסט-טראומטית בפרט. במקטע ו’ שבחלק הראשון גיא עינת כותב כך: “אורחים מחפשים סימנים לדרך, / סימנים למשהו: / תיבת דואר, שדרת עצים, ציטוט משיר. / את תמרורי הנפש מעטים מחפשים. / מעטים מדי מוצאים” (עמ’ 15). המקטע הזה נפתח באופן חריג בפואמה בזיהוי מקום: “הכיתוב ‘גלוסקין 17′”, המכוון מן הסתם לבית הוריו וילדותו של המשורר ברחובות. זאב גלוסקין, שעל שמו נקרא הרחוב הזה, היה פעיל ציוני (1949-1859), שלקח חלק בלא מעט יוזמות חלוציות ותרבותיות במזרח אירופה ובארץ ישראל. בין השאר היה ממייסדי החברה “מנוחה ונחלה”, שייסדה את המושבה רחובות. ברם, למרות שלפואמה יש היבטים לאומיים ופוליטיים ושמה הוא מאוד ארץ-ישראלי בהקשר הזה, שכן הפיקוס בכלל ושדרות הפיקוסים בפרט מאוד נפוצים בארץ, הרי שהיא מכוונת בראש ובראשונה למפת הנפש.

המפה הזו לא מתפענחת בקלות, ומומלץ ביותר לקרוא את הפואמה המרשימה הזאת בכללותה כדי לנסות ולפענחהּ כמו שמפענחים כתב חידה. כאן אפשר רק לומר שבית הילדוּת לא מסתמן על פי הפואמה כבית מגן. “יש שהאסון שוכן כבר בבית”, כותב עינת בסיום מקטע ז’ שבחלק הראשון (עמ’ 16). בתקרת הבית יש חור וההורים, אספני החפצים האובססיביים (עמ’ 30) שהפכו את הבית לדמוי “ציור של דאלי” (עמ’ 43), לא היטיבו כנראה לסוכך על ילדיהם. ההורים כמוהם כפיקוסים המצלים אך אולי גם המכסים. המשורר חש נבגד ומצהיר “כשאזדקן אולי אסלח לפיקוסים / על שלא כיסו אותי אז. / ולהוריי” (עמ’ 22).

גיא עינת, הוצאת קתרזיס

קיראו עוד

דף הפייסבוק של גיא עינת

עוד על גיא עינת

תגובה אחת

  1. לפואמה יש טמפו וקצב משלה, ייחודה בכך שהיא מגלה טפח ומכסה טפחיים”; “גַּם אֲנָשִים הֵם/ פְּלִיטִים שֶל עֲבָרָם/ אֲסִירִים שֶל עֲתִידָם”; “כשאזדקן אולי אסלח לפיקוסים/ על שלא כיסו אותי אז./ ולהוריי”. תודה, אילן, על הציטוטים ועל ההיכרות עם הספר – מעניינת ומסקרנת ומזמינה לקרוא את הפואמה במלואה. תודה ובהצלחה לגיא, ותודה גם ליקום תרבות.

השאר תגובה

אנו שמחים על תגובותיכם. מנגנון האנטי-ספאם שלנו מייצר לעתים דף שגיאה לאחר שליחת תגובה. אם זה קורה, אנא לחצו על כפתור 'אחורה' של הדפדפן ונסו שוב.

הזן את תגובתך!
הזן כאן את שמך

תשע עשרה − שלוש =