בעיצומה של מהפכה טכנולוגית חסרת תקדים מתפתחת מציאות רפואית שונה ממה שהכרנו עד כה: אבחון באמצעות בינה מלאכותית שמסתמכת על כריית מידע ו-Data Science; סיווג ואבחון דפוסים חוזרים באמצעות מציאות מדומה ורבודה; צילום איברי הגוף; החדרת חלקיקים בגודל ננומטרי לגוף האדם לשם אבחון, טיפול, ומניעה; בתי חולים וירטואליים או דיגיטליים, ללא מיטות; רובוטים שיחליפו את צוות הסיעוד הרפואי; ניתוחים כירורגיים בעזרת רובוטים; איברים להשתלה שמודפסים באמצעות הדפסת תלת-ממד ביולוגית; פיתוח רקמות מתאי גזע להשתלה; שילובי אדם-מכונה ויצירת סייבורגים בדומה למתואר בספרות המדע הבדיוני.
ברקע, המפגש שבין רופא לחולה מתבסס יותר ויותר על המרחב המקוון, דבר שמגביר את הניכור האפשרי ומגביל את היכולת ליצור קשר אנושי מעמיק. זוהי מגמה עולמית, שבעקבותיה גוברת הנטייה להחזיר את משמעות מקצוע הרפואה למונחים של “היות אדם”. אחת השיטות ליישום מהלך זה מתבססת על פיתוח הדיאלוג בין רופא לחולה באמצעות לימוד מדעי הרוח בבתי הספר לרפואה.

ניתוח בעזרת זרוע רובוטית בבית חולים
ניתוח בעזרת זרוע רובוטית בבית חולים

בתקופת לימודיי החינוך בבית הספר לרפואה התבסס על מקצועות הרפואה והמדע בלבד, והחינוך ההומניסטי נעדר כליל מתוכנית הלימודים.
עם השנים התקרבתי למדעי הרוח והפכתי סופרת – מה שפתח לי צוהר אל עולם היצירה, ופיתח בי את הכושר להתבונן באדם בפרספקטיבה רחבה ושלמה יותר. מהיחשפותי לטקסטים ספרותיים למדתי להבין רגשות ותחושות אנושיים, להתעמק בהם, ולהיות ערה לכאבו של אדם ולסבלותיו.
נוכחתי לדעת שהסיפרות הציעה מאז ומעולם לא רק ייצוגים מגוונים של סבל וסעד אנושי, אלא גם תהליך שמתמודד עם כאב, חרדה, ואובדן, באמצעות דמיון ופרשנות. תהליך זה מחדד אצל הקורא את היכולת להזדהות עם נקודת המבט של האחר באמצעות מעורבות בחיי הדמויות הספרותיות.
כך נולדה במוחי תוכנית לימודית ייחודית: הקורס “ספרות ורפואה” שנלמד כיום בפקולטה לרפואה ע”ש סאקלר באוניברסיטת תל אביב.
המפגש של הסטודנטים לרפואה עם טקסט ספרותי וניתוחו מהווה שיטה חינוכית להמחשתם של תסמיני מחלות וסיבוכיהן, ובעיקר להתייחסות לחולה כשלמות אחת של גוף ונפש בצורה חווייתית ונראטיבית, בשונה מהפירוט הטכני-אובייקטיבי שמופיע בספרי הלימוד הרפואיים.
הקורס מתבסס על רב-שיח בין הסטודנטים לבין סופרים, משוררים, הוגי דעות, חוקרים, מומחים לאתיקה, חוקרים במדעי החברה, ורופאים בכירים. יש חשיבות מרובה להיכרותם של הסטודנטים עם אנשי הרוח וההגות עצמם, לא פחות מאשר חשיפתם לטקסטים שנכתבו או שנקראים על ידם. האנשים מספרים על התמודדותם האישית עם כאב וצער אנושי, עם חולי ומוות, על רגעים של ייאוש לצד רגעים של התרוממות רוח, וניצחונות קטנים במלחמת החיים, ומתארים בפניהם כיצד הם חווים את יחסי רופא-חולה.

לצפייה בשיעור עם א.ב. יהושע בקורס ספרות ורפואה

כך, למשל, למדו הסטודנטים על תחושותיו של החולה המאושפז מתוך “הכלה המשחררת” של א.ב יהושע: “שוכב בעיניים עצומות, מחובר לשלוש אינפוזיות צבעוניות, לבוש פיג’מה משני חלקים שונים. על המכנסיים… הפעורים באזור מבושיו התנוססו המילים ‘ביקור חולים’, אבל החולצה הייתה פרטית, שריד מפיג’מה ישנה המוכרת לו מביקוריו אצלו בבתי חולים אחרים… הוא סקר בבחילה קלה את הסימנים הצהבהבים המכוערים של מחטי האינפוזיות”.
באחד מהשיעורים שבהם התארח בקורס הסופר א. ב. יהושע, דנו בטיפול בחולה הסופני בביתו, ובמהלך הדיון הקראתי מתוך ספרו “מולכו”: “חושב היה ללא הרף על הכאב שלה, ואיך להרגיעו, מבוקר ועד ערב מקשיב לגוף הגדול המכורסם מן המחלה, המצולק מסכין המנתחים, נפוח מן הסמים, הגוף המפעפע בפרחי הרעל שלו”.
הדגשתי בפני הסטודנטים את הרגשות המשותפים לכל החולים הסופניים, ביניהם חרדת נטישה, חשש להיות נטל על הסובבים אותם, החשש לאבד את הכבוד העצמי, ואובדן השליטה. החולה הסופני מוצא עצמו מבודד מהחברה, ולא רק בשל תחושותיו אלה. גם הסביבה החברתית מתייחסת אליו כאילו הוא אשם.
הסופרת והפילוסופית היהודייה האמריקאית סוזן סונטאג התייחסה לתחושת האשמה הזאת במאמרה על חולים סופניים וחולי איידס. היא קראה תיגר על המנטליות של “האשמת הקורבן”, שמסתתרת מאחורי השפה בה אנו משתמשים כדי לתאר מחלות ואת אלה הסובלים מהן. בספרה “המחלה כמטאפורה” היא בוחנת את היחס למחלת הסרטן במאה ה-20 ולמחלת השחפת במאה ה-19, וטוענת כי לסרטן מיוחסים רגשות קיצוניים, דיכוי נפשי, סגפנות, והדחקה, ואילו השחפת נתפסה כמחלה של רומנטיקנים, משוררים, אמנים, וקשורה בתשוקות נכזבות וחוסר יכולת לממש אידיאלים רומנטיים.

לצפייה בשיעור עם עמוס עוז בקורס ספרות ורפואה

לעתים, המחבר משליך את כיעורו של המוות על אחת הדמויות. כך עשה עמוס עוז, שציטט בהרצאתו בקורס מתוך ספרו “מנוחה נכונה” את הקטע שבו אחות מבשרת ליונתן על מות בתו התינוקת שאך נולדה: “לפני חצות יצאה אחות מכוערת ולה אף פחוס, רחב, עם שומה חומה ושעירה כמו עין שלישית שחומה משמאל לעינה השמאלית… והיא אמרה לו בקול שהיה מושחת מרוב עישון וצרות, אמרה לו תראה אתה הבעל, אתה יודע שאשתך לא מקרה פשוט, אנחנו עושים כל מה שאפשר לעשות אבל אשתך לא מקרה פשוט..”.
גם ביקורת על הרופאים נדונה בקורס. בשיעור עם הסופר דן בניה סרי הומחשה הביקורת העקיפה על הרופאים מתוך ספרו “ארטור”: “שלמה, אחיו של יצחק, לא אוהב את הרופאים ומביע את סלידתו בצורה ברורה ובוטה: ‘אמר שאלוהים לא אוהב יהודים, וברא תחתם את הרופאים עם פרצוף של סוסים’…” וכן: “הרופא הקטן המית אותה… הוא ממית את כולם, אפילו ג’וקים”.
בקורס דנו גם בדמותו של הרופא מתוך “החולה המדומה” מאת מולייר, שמגיב בזעם מוגזם ביותר על אי-ציות של אחד מחוליו להוראתו, בעוד שהחולה בסך הכל ביקש לדחות בכמה שעות את מתן החוקן שרשם לו: “עזות מצח שאין כדוגמתה! הנשמעה כזאת? חולה שמתקומם על רופאו!”. והוא מאחל לחולה “ונפלת מן הדיזנטריה… אל עולם האמת”.

הרצאתו של חיים באר בקורס ספרות ורפואה

על חשיבות ההקשבה לחולה, ועל התנשאותם ואטימותם של הרופאים, סיפר בקורס הסופר חיים באר, וציטט מספרו האוטוביוגרפי “חבלים”: “אימא חשה בכאבי ראש אנושים וטשטוש ראייה בעינה השמאלית. לאחר שהתרוצצה לבדה בין הרופאים, שמיהרו לדחות את תלונותיה בטענה שזו מיגרנה אקוטית או סימפטום ידוע של מצוקה נפשית, התייצבה יום אחד בחדר המיון של בילינסון והודיעה שלא תצא משם עד שתימצא סיבה לייסוריה, עד שאותו נוירוכירורג צעיר וחכם איבחן אצלה גידול בקליפת המוח שפרץ לארובת העין וזימן אותה לניתוח דחוף”.
על חשיבות ההקשבה לחולה למדנו גם בעזרת קטע אוטוביוגרפי שכתב ויליאם קרלוס ויליאמס, מחשובי המשוררים המודרניסטיים האמריקאים במאה ה-20, שהיה אף סופר, מחזאי, ורופא: “מתחת לרובד השפה לה הקשבנו כל ימי חיינו, מציגה עצמה שפה חדשה, מעמיקה יותר, המונחת ביסוד כל הדיאלקטיות. השפה הזו קרויה בפינו שירה… אנחנו מתחילים להבין שהמשמעות המונחת ביסוד כל הדברים שהם (החולים) רוצים לספר לנו, ולא הצליחו מעולם לומר ולהעבירם הלאה, היא השיר, השיר שחייהם עוברים בניסיונו לממשו… השיר נמצא שם, לאמיתו של דבר, בחיים הפרושים לנגד עינינו, בכל רגע של קשב מצדנו. השיר נובע מתוך המילים הנאמרות למחצה של חולים, כמו אלו שהרופא פוגש מדי יום ביומו”.
ה”שיר” הוא האנמנזה המפורטת (תולדות המטופל), הכוללת בדרך כלל מידע כגון פרטים מזהים, תלונה עיקרית, סיבת הפנייה לטיפול, המחלה הנוכחית, מחלות וטיפולים בעבר, תרופות, אלרגיות, תולדות המשפחה, רקע סוציאלי, וסקירת מערכות הגוף. סיפורו זה של החולה הוא חשוב ביותר לאבחון, אך לא פעם, בשל עומס העבודה והשחיקה של הרופא, הוא אינו פנוי ואינו קשוב מספיק, וכך מחמיץ את האבחנה המדויקת.
בגישה הנרטיבית ניתן להגדיר זאת כך: במפגש הרפואי, סיפורו של המטופל (The patient story) הוא מעין הצהרה על חוויית חייו העכשוויים (illness), שמצטרפת לנתונים שעליהם הרופא צריך להתבסס כדי להגיע לאבחנה ולטיפול (Disease).
מטלת הסיום בקורס ספרות ורפואה היא כתיבת יצירה מקורית, מנקודת מבט אישית וביקורתית, ובשפה עברית רהוטה. היצירות המצטיינות מפורסמות מדי שנה באתר הספרייה הלאומית. לרבים מתלמידי הרפואה זאת הזדמנות יחידה לכתוב יצירה משל עצמם.

קראו בספרי יצירות הסטודנטים באתר הספרייה הלאומית.

תגובה אחת

השאר תגובה

אנו שמחים על תגובותיכם. מנגנון האנטי-ספאם שלנו מייצר לעתים דף שגיאה לאחר שליחת תגובה. אם זה קורה, אנא לחצו על כפתור 'אחורה' של הדפדפן ונסו שוב.

הזן את תגובתך!
הזן כאן את שמך

שש עשרה − תשע =