יונתן פיין באדיבות המשפחה

בחודש אוגוסט מלאו שבע שנים לפטירתו של הסופר וההיסטוריון הירושלמי יונתן פיין שהיה ידידי במשך לא מעט שנים. אלמנתו היא פרופ’ רות פיין מהאוניברסיטה העברית. הוא היה נכדו של אלכסנדר פן, ובנה של זרובבלה ששונקין, ופרסם כמה ספרי פרוזה וספרי מחקר.

יונתן היה אדם מיוחד. משכיל מאוד, היסטוריון בעל עמדות, וסופר מוכשר שלא כתב מספיק. הוא נפטר למרבה הצער בגיל צעיר.

כתבתי סיפור לזכרו, מעין סיפור ממוארי.

הסיפור מתחיל לפני מלחמת לבנון ומסתיים ב-2021.

ירון אביטוב

יונתן פיין הצעיר. באדיבות המשפחה

-1-

“אני יוצא לריצה,” אמר לי ידידי המלצר יונתן פיין.

“השתגעת? בשעה כזו?” התפלאתי.

שעת חצות הגיעה, והיא סימנה את סוף המשמרת במסעדת ה”סקיילייט” בקומה העשרים ואחת של מלון “איילון” במגדל העיר בירושלים. אורות העיר כבו כמו פנסים רחוקים, והתעמעמו בהדרגה גם בראשי. הייתי מותש מהמשמרת שלי כצ’קר, קופאי, היושב על כיסא גבוה ולא נוח במיוחד ליד הקופה של  המסעדה, מרגיש לרגע כמו הרפגון השומר על הקופה, אבל לא זו שלי אלא של בעלי המלון.

המלצרים, הלבושים סרבל אחיד אדום ומגוחך במקצת – למרבה המזל, מנהל המלון לא חייב גם אותי ללבוש אותו ולהרגיש כמו כיפה אדומה – האמינו תמיד שעבודתם מפרכת מזו שלי, כיוון שהם מתרוצצים ברחבי המסעדה בעוד שאני יושב “על התחת”, כלשונם, אך מלאכתי דרשה אחריות גדולה. טעות אחת קטנה של המלצר שתחמוק מעיניי, ויהיה עליי לשלם את הגרעון בקופה מכיסי, או להתחלק בגרעון עם המלצר. החשש מ”חוסרים” הדאיג לא רק אותי, אלא, כמובן, גם את המלצרים, כיוון שבמקרה כזה מה כבר יישאר לנו מהמשכורת הדלה?

למרות השעה המאוחרת, וכאילו היה רענן לגמרי, יונתן התכוון לצאת לריצה. ואילו הדבר היחיד שיכולתי אני כרגע לחשוב עליו, היה להיחפז הביתה ולהירדם מהר ככל האפשר, לא לפני שאספיק לקבל קודם לכן מסעיד, אשף המטבח, פרוסת עוגת קצפת בתור טיפ על המשמרת המפרכת.

בכניסה למטבח השתרך תור שכלל עוד מלצרים אחדים, שרצו אף הם ליהנות מפרוסת עוגת שוקולד משאריות היום, שנחה מעדנות בעגלת העוגות, כמו תינוק בתוך האינקובאטור, שהכול מציצים אליו ועושים לו פרצופים. יונתן היה היחיד שלא העז להתקרב לעגלה המלאה בפחמימות, כאילו מדובר במוקש או במטען צד. כל מה שרצה היה לצאת לריצה.

“קח גם את חתיכת העוגה שלי,” זרק לי בנדיבות מעבר לכתפו. “הרי אתה בא לעבוד כאן יותר בשביל העוגה מאשר בשביל המשכורת,” התבדח.

“אתה צודק,” צחקתי.

“בעצם, תעזוב את העוגה ובוא לרוץ איתי,” הזמין אותי להצטרף אליו. “אל תהיה פדלאה. בוא תעשה קצת כושר, ובדרך נדבר קצת על ספרות.”

גם על ספרות לא ממש התחשק לי לדבר באותה השעה, אז השבתי לו שירוץ לבדו, ושאולי אצטרף אליו בפעם אחרת.

“אני לא אוהב לרוץ,” אמרתי, “רק ללכת.”

“אני רץ עכשיו לרותי. היא גרה במעונות אידלסון,” סיפר יונתן.

רותי היתה חברתו הארגנטינאית, שבה התאהב בזכות ידענותה, מראה החינני, ועוד כמה תכונות טובות שבהן ניחנה. הכרתי אותה כשבאה לבקר פעמים אחדות במסעדה, ויונתן הציג אותה בפניי בגאווה כאילו היא ציפור נדירה, שה”רררריש” המתגלגלת שלה נשמעה כמו שירה. מחצית מהזמן, שוחח איתי יונתן עליה, ובשארית הזמן דיברנו על ספרות ועל המינגוויי, הסופר האהוב עליו שגם אני הערכתי.

לא הצטרפתי אליו לריצה. נשארתי לשבת רגעים אחדים על כיסאי המוגבה, כדי לעשות את סיכומי היום ולנעול את הקופה עד למשמרת הבאה הצפויה למחרת היום.

“נדבר מחר,” נפנף לי יונתן לשלום, רץ למעלית וירד לקומת הכניסה של מגדל העיר.

מבעד לחלונות הזכוכית הגדולים של ה”סקיילייט”, שהקיפוה סביב-סביב כמו סובו ציון והקיפוה, והעניקו לי את התחושה שאני יושב על כיסא בשמיים, נשקפה ירושלים הלילית ממבט על כמרבד אורות הפרוש לרגליי. פנסי הרחוב ואורות הבתים שעדיין דלקו נראו לרגע כמו ריבוא כוכבים. הרגשתי כאילו אני שט בספינת חלל וצופה על העיר.

כעבור רגע, ראיתי מהחלון את יונתן מגיח בריצה מפתח מגדל העיר אל רחבת טליתא קומי הריקה. האוטובוס האחרון של קו ארבע להר הצופים כבר יצא מהתחנה של רחוב קינג ג’ורג’, ויונתן המשיך בריצתו במורד הרחוב כאילו הוא מנסה להדביק אותו. ניסיתי לדמיין כיצד הוא ירוץ עכשיו עד להר הצופים, יחצה את צומת קינג ג’ורג’-יפו ב”מעיין שטוב”, יטפס עד ל”אדיסון”, הקולנוע של משה דדש, ולאולם הכדורסל הישן של הפועל, יירד בריצה לכיכר השבת – כשיחצה את שכונת מאה שערים אולי החרדים יביטו בו כעל חייזר – וימשיך עד למעלות דפנה ולרמת אשכול, גומע את אוויר הלילה הקר, וכך עד שיגיע למעונות אידלסון. יונתן רץ מהר, אולי הוא אף יספיק להגיע לשם לפני האוטובוס האחרון, וכל הדרך, תוך כדי ריצה, יחשוב על רותי שלו המצפה לו, ועל הסיפורים שברצונו לכתוב, וממש כמוני, הוא לא מצליח לפי שעה.

“מהבוקר ניסיתי לכתוב, אך ללא הצלחה. תחושה רעה מן הסוג של אמונות טפלות אחזה בי, וכל סיפורי הזוועה על ‘המכתב האחרון’, מימי הפלמ”ח, דרך מלחמת ששת הימים ועד מלחמת יום הכיפורים, עשו שמות בבטני…”

(יונתן פיין, “מריו רץ רחוק”, הוצאת הקיבוץ המאוחד, עמ’ 12)

כריכת ספרו הראשון של יונתן פיין ״מריו רץ רחוק״

-2-

באותה העת, חיי התנהלו ברובם בישיבה. ישבתי ליד הקופה של ה”סקיילייט”. ישבתי וניסיתי גם לכתוב. וישבתי גם שבעה על חיי הקודמים בחיפה, שבהם היה לי פנאי רב יותר לעצמי, אך כבר מאוחר היה מכדי להתחרט. ישבתי וישבתי, ובעודי יושב, יונתן רץ. את חייו הוא ניהל למעשה בריצה. רץ ללימודיו בחוג להיסטוריה באוניברסיטה, רץ לעבודה ב”סקיילייט”, רץ לפגוש את חברתו רותי, רץ לעשות קריירה, רץ ורץ, כאילו גם החיים הם כמו מירוץ השוורים בפמפלונה שעליו הוא נהג לספר לי.

“זה התחביב שלי, הריצה,” הסביר בשיחות מלב אל לב שקיימנו במסעדה. מבין המלצרים, שהיו כולם סטודנטים באוניברסיטה העברית, יונתן היה היחיד שהיתה לי איתו שפה באמת משותפת.

“אני אוהב לרוץ,” הסביר. “אני מת לרוץ, כשאני רץ אני מרגיש איך כל הגוף שלי עובד כמו מכונה. לא רק שרירי הגוף אלא גם שרירי המוח פועלים. כשאני רץ,” המשיך, “עולים בראשי הרעיונות הכי טובים על הסיפור הראשון שאני רוצה לכתוב. אני רוצה לכתוב כמו המינגוויי, ומחפש נושא טוב,” אמר.

“גם אתה?” שאלתי אותו.

“למה, גם אתה רוצה לכתוב כמוהו?” צחק.

טרם שמעתי אז על הרוקי מורקמי, הסופר היפני הרץ למרחקים ארוכים, שכותב, כמדומה, את ספריו תוך כדי ריצה, בעוד שש”י עגנון כתב בעמידה, כך שדברי יונתן היוו חידוש עבורי. לי הרעיונות היו עולים תוך כדי הליכה. כשחילקתי עיתונים השכם בבוקר בחיפה, נהגתי לרוץ במעלה המדרגות של הבתים, מעבה את שרירי הרגליים, וגם את שרירי המוח, בעודי חושב על הסיפור הבא שאני מבקש לכתוב.

אלא שמאז שעברתי לירושלים, הרגשתי שאני מתנוון במקצת. עבדתי מבוקר ועד ערב במסעדה, לא פעם שתי משמרות רצופות, וכל זאת על מנת להצליח לקיים את עצמי, ועם שובי הביתה כבר לא נותר לי כוח לכתוב אף לא שורה. הרגשתי שהסיפור שברצוני לכתוב כאילו נמלט ממני בריצה מהירה, ואינני מצליח לדלוק אחריו וללכוד אותו בקצה זנבו, בקצה מחשבותיי.

לא פעם יונתן ואני, בפאוזות הקטנות שהיו לשנינו מן העבודה התובענית במסעדה, שוחחנו על כך. הוא, בפאוזה שהיתה לו מהקליינטים הטרחנים שאותם שירת, בעיקר אנשי עסקים ירושלמים שנפגשו ב”סקיילייט” עם יהודים עשירים מהפזורה, ואילו אני מהחשבונות התכופים שהיה עליי לתקתק בחופזה בקופה, בשעה שבוסקילה ה’מטרידי’, רב מלצרים, מחמר בי שאזדרז כבר להכין את החשבון. לא היה אכפת לו שאטעה בחישוב, ובלבד שהוא יקבל את התשר המגיע לו, בעוד שהתשר שלי היה רק עוגת הקצפת.

השיחות עם יונתן היו בדרך כלל שיחות חטופות, כמו מים גנובים ימתקו, שמתקו לי אף יותר משיחות ארוכות יותר עם אחרים. דיברנו בהן על ספרות, על ספרים שקראנו, ועל הספרים שנרצה לכתוב. כמוני, גם יונתן חלם להיות סופר, והוא היה למעשה האדם הראשון שפגשתי בירושלים, שיכולתי לחלוק איתו את חלומי להפוך לסופר.

יונתן ניגש אליי עם חשבון נוסף מהשולחן שעליו היה מופקד וביקש: “הנה ה’בון’. תעשה לי בבקשה חשבון.”

בעודי מתקתק על קלידי הקופה במיומנות ובמהירות גדולה יותר מאשר תקתקתי על מכונת הכתיבה, יונתן הגניב שאלה: “תגיד, בימים האחרונים כתבת משהו חדש?”

“אני מנסה, אבל בינתיים לא כל כך הולך,” השבתי.

כתיבת סיפורים אינה דומה, כמובן, להזמנת מנות מהמטבח עבור אורחי המסעדה. שנינו טרם מצאנו את המתכון הנכון לכתוב אותם.

“הלוואי שיהיה לי יותר זמן פנוי,” הוספתי, “אני הרי עובד דאבל-שיפט.”

“ואני לא רק עובד אלא גם לומד ואין לי זמן לנשום, חוץ מאשר בריצה,” אמר, בעודי מגיש לו את החשבון שתקתקתי.

“תבדוק טוב-טוב את העודף, או את הסכום שרושמים בכרטיס אשראי,” התרעתי.

יונתן נטל סוכרייה אחת והוסיף אותה לסלסילת הקש שבה הוגש החשבון, שהיה יקר כאילו הנוף המרהיב שנשקף מן המסעדה נכלל בו, כמו תוספת מע”מ. הסוכרייה נועדה לכאורה להמתיקו במקצת עבור חבורת הסועדים, שהשמינה שם מנחת ממטעמיו של סעיד, הטבח מא-טור, וכדי שאולי האורחים יתרמו ליונתן תשר שמן אף הוא.

“אבל אני לא מתייאש,” הוסיף יונתן ואמר, “יום אחד אני רוצה לכתוב ולהיות סופר. גם סבא שלי היה משורר.”

זו היתה הפעם הראשונה שהוא הזכיר באוזניי את סבו. הוא לא נפנף בשמו כפי שאולי היו עושים אחרים במקומו, אך באותה הזדמנות גילה לי, שיש לו ייחוס אבות בכתיבה. אמו, זרובבלה ששונקין, היא משוררת ופזמונאית, ואביה, סבו, היה המשורר אלכסנדר פן.

“אתה הנכד של אלכסנדר פן?”, הופתעתי ובחנתי אותו במבט לראות אם קיים דמיון כלשהו ביניהם. יכולתי למצוא דמיון קלוש.

“אני מאוד אוהב את השירים שלו, במיוחד ‘רומאנס’. ‘בכל פגישה מקרית פורחת איזו תכלת’,” הוספתי.

“גם בכל פגישה שלי עם רותי פורחת איזו תכלת,” חייך יונתן. “אנחנו מתחתנים בקרוב. ומהפגישה שלנו אולי יצמח יום אחד סיפור!” הוסיף.

“רצה הגורל, וכל הסטודנטים שגרו בדירה מספר חמש עשרה בבית מעונות אידלסון בהר הצופים התחתנו עם דרום אמריקאיות. מרקמן התחתן עם פטריסיה, קובי עם אלחנדרה ואני עם ויויאנה. ואולם, בעוד שעליהם נגזר לטוס לאסונסיון וללימה, אני התחתנתי עם ילידת בואנוס איירס, פורטניה אמיתית, וזכיתי לנסוע לארגנטינה….” (שם, עמ’ 20)

-3-

ידידותי הקטנה עם יונתן פיין נקטעה כשהוא גויס למילואים במלחמת לבנון באמצע לימודיו, ולא שמעתי ממנו דבר במשך יותר מעשור. לא ידעתי היכן למצוא אותו, עד שערב אחד, כשהתהלכתי ברחוב קינג ג’ורג, ראיתי גבר מוכר רץ מולי כשהוא לבוש בבגדי ספורט.

“יונתן!” קראתי לעברו. הוא עצר ממרוצתו ובירך אותי. “לאיפה נעלמת?” שאלתי.

“אני קורא את הכתבות שלך בעיתון,” עידכן כדי להבהיר, שגם אם הוא נעלם לי, אני לא נעלמתי לו לגמרי. “אני מקווה שיום אחד תהיה לך סיבה לכתוב גם עליי.”

מאז שעזבתי את עבודתי במסעדה ההיא התחלתי לעבוד כעיתונאי, כדי לפצות את עצמי במקצת על כך שאני מתקשה בכתיבת פרוזה, וגם כדי להתפרנס טוב יותר מאשר כקופאי שכסף רב עובר מתחת ידיו, אך בסוף היום הוא נשאר כשכיסיו נקובים. אחת המשימות הראשונות שעורך העיתון הטיל עליי, היתה לבקר בבתי המשפחות השכולות ולשמוע מהן על בניהן שנהרגו במלחמת לבנון. מדי יום עקבתי בדאגה אחר שמות ההרוגים, ורווח לי שנחסכה ממני המשימה לכתוב נקרולוג גם על סרן במיל. מגולני, יונתן פיין. לא ידעתי אז, שבקיץ שנת 2015, שלושים וארבע שנים לאחר שעבדנו במסעדת המלון, אפרסם עליו לבסוף נקרולוג, שאותו לא רציתי לכתוב בשנת שמונים ושתיים, וכל זאת לאחר שהוא ימות במפתיע מדום לב.

והנה, ארבע-עשרה שנים לאחר המסעדה, נפגשנו ברחובה הראשי של עיר.

“גַּם מִקְרִים יֵאָמֵנוּ,” ציטטתי לו משירו של סבו. “איזה מקרה שאנחנו נפגשים,” הכרזתי בשמחה. “אתה זוכר את השיחות שלנו במסעדה על כתיבה? סוף-סוף פרסמתי ספר פרוזה,” עידכנתי אותו.

פרסמתי אז את קובץ סיפוריי הראשון “אדון הסליחות”, שבו הגשמתי לראשונה את חלומי הישן עוד מהימים שעבדתי כקופאי במרומי מסעדת הסקיילייט – לפרסם ספר פרוזה. בהגשמת החלום לא נשמע אמנם צלצול הקופה הרושמת, אולם גם כך שמחתי בחלקי על שהספר ראה אור.

“אני רץ לקנות את הספר שלך,” שמח יונתן לשמוע. כנראה שגם את הקניות הוא עשה בריצה.

“עכשיו תורך לפרסם,” עודדתי אותו. “אני מקווה שגם אתה כבר כותב.”

“בין ריצה לריצה, אני ממשיך לנסות,” חייך כמתנצל. “עכשיו אני מרגיש קצת יותר בשל. מלחמת לבנון שינתה אותי. רק בנס יצאתי ממנה בחיים,” סיפר יונתן בכאב. “מי שראה את הרגל הקטועה של החבר הכי טוב שלו שעלה חצי מטר ממנו על מוקש, חבר שרק רגע קודם הוא דיבר איתו, תלויה על העץ כמו קישוט של חג המולד, לא יכול לצאת לגמרי נורמאלי מהמלחמה,” הבהיר. “יום אחד אני חייב לכתוב על זה.”

“כן, אתה חייב. תוציא את כל מה שיש לך בפנים. תשתגע בכתיבה,” ייעצתי לו, ברוח עצת המומחה שקיבלתי בשעתו מהסופר והמרצה “בולי” יהושע, שעודד אותי להשתגע בכתיבה ולשמור על שפיות בחיים.

“מחבר הספר ‘בזכות הנורמאליות’ מציע לך להשתגע?” צחק יונתן.

“בכתיבה, רק בכתיבה הוא הציע לי, ואני מייעץ גם לך לעשות את זה.”

כמו תמיד, גם הפעם השיחה בינינו היתה חטופה. “טוב, אני צריך להמשיך לרוץ,” אמר יונתן. “אני צריך עוד להספיק היום כמה דברים.”

“לאיפה אתה ממהר?” שאלתי אותו. “תאט קצת, סלואו דאון.”

יונתן נראה לי תמיד כמו שפן אנרג’ייזר כזה. הוא התקשה להאט את הקצב. אף תמרור, וגם לא פסי האטה, לא היו מסוגלים לעצור אותו ממרוצתו. הוא רצה אז להפוך אקדמאי בעל שם, אך, כמדומני, יותר מכל בער לו להיות סופר בעל שם, ולא תמיד הוא השכיל להבין שהרצונות הללו עלולים לעלות על מסלול התנגשות, כאילו מדובר ברץ נוסף החודר למסלול שלו ורגליהם מסתבכות תוך כדי ריצה.

בראותי שהוא נחפז כל כך, נזכרתי בשירו של נתן זך:

רֶגַע אֶחָד שֶׁקֶט בְּבַקָּשָׁה. אָנָּא. אֲנִי 

רוֹצֶה לוֹמַר דְּבַר מָה. הוּא הָלַךְ 

וְעָבַר עַל פָּנַי. יָכֹלְתִּי לָגַעַת בְּשׁוּלֵי 

אַדַּרְתּוֹ. לֹא נָגַעְתִּי. מִי יָכוֹל הָיָה 

לָדַעַת מַה שֶּׁלֹּא יָדַעְתִּי.   

“תרשום בבקשה את מספר הטלפון שלי ונדבר,” הציע יונתן ולאחר מכן המשיך בריצתו עד שנעלם מעיניי.

הידידות שלנו הזכירה לי לרגע את המשל על הצב והארנב. יונתן רץ כמו ארנבת, בעוד שאני הולך כמו צב, אך לבסוף הגעתי ליעד הזה שהצבנו בעבר לעצמנו, פרסום ספר ראשון, לפניו. קיוויתי שכמו במשל, גם הוא יגיע, גם אם אחריי, לאותו יעד.

“‘מתי התחלת לרוץ וכמה אתה רץ?’ שאל המ”פ.

‘אה, זה מגיל חמש-עשרה. בהפועל תל אביב.’

‘כמה?’

‘עשרה, חמישה-עשר, חצאי מרתון.'” (שם, עמ’ 11)

-4-

חמש שנים נוספות חלפו, וגם יונתן פיין הגיע לבסוף אל היעד שהציב לעצמו, אך לא בתור ארנב אלא דווקא בתור שור, ובשעה שכתב על מלחמות השוורים כמו ארנסט המינגוויי, אחד הסופרים הנערצים עליו.

מעת לעת, צף יונתן ועלה במחשבותיי, ובכל פעם שבלילות ראיתי אדם רץ רציתי לקרוא בשמו, והתאכזבתי לגלות שזה לא היה הוא.

לבסוף כשנכנסתי לחנות ספרים, מצאתי שם הפתעה נעימה: ספרו הראשון של יונתן פיין, “מריו רץ רחוק”, ראה אור בהוצאת הקיבוץ המאוחד, וכשקראתי אותו, גיליתי שגם כשהוא שם את הדברים בפי גיבוריו, הוא כותב למעשה על עצמו: “חיכתה לנו הפתעה לא נעימה, כי בתום שנת הלימודים השלישית פרצה מלחמת לבנון, וגויסנו למלחמת שוורים מסוג אחר לגמרי…”

בספרו התגלה לי יונתן כסופר בשל ובעל טביעת עין לסיטואציות אנושיות מורכבות. הספר כלל בין השאר סיפור בשם “המטדור האבוד של אנחלס”, שהזדהיתי עד מאוד עם שורת הפתיחה שלו: “יש רגעים מעטים בחיים שבהם כל היופי בעולם יכול לבוא לידי ביטוי במנגינה אחת בלתי נשכחת.” הרגשתי שידידי יונתן מצא את המנגינה הנכונה הזו בכמה מסיפוריו.

בסיפור שמעניק את שמו לקובץ, “מריו רץ רחוק”, הוא מתאר ידידות הנרקמת בין שני חיילים, האחד, איתן בנדר, יליד הארץ וחובב ריצה, והשני, סמ”ר מריו סלוצקי, עולה חדש מארגנטינה הניחן בריש מתגלגלת כמו זו של רותי, אשתו של יונתן.

וכך כתב  יונתן פיין בספרו:

“‘איך אתם עושים את הריש הזאת?’ שאלתי.

‘מן כאן,’ גלגל מריו את קצה לשונו. ‘ררררר, לא ברברים כמוכם מן הגרון.’

‘ררר,’ ניסיתי לגלגל את הלשון. ‘לא הולך.’

‘תרראה, תגיד ככה: ‘מריו רץ רחוק רחוק!’ ככה תתאמן עשר פעמים ביום ותוכל לבטא ריש מתורבתת!’

‘מ-רר-י-ו ררצצ ררחוק!’ חזרתי אחריו.”

השניים יוצאים למבצע צבאי בלבנון, המעורר חששות אצל איתן בנדר יותר מאשר אצל מריו סלוצקי, היוצא אליו רגוע ובטוח בעצמו.

“בכל פעם שעברנו את הגבול או שעלינו על מסוק מילאנו את טופס השבצ”ק, שיבוץ קרבי, שנועד להבטיח את הישארות הנפש אם מישהו שם למעלה יחליט שחיינו הגשמיים הגיעו לקיצם,” כתב יונתן פיין בסיפור. “אני שנאתי למלא שבצ”קים, כי בכל פעם שכתבתי בהם את שמי ומספרי האישי הרגשתי שבכך אני חורץ את גורלי. חוץ מזה, לא רציתי להופיע בפנקס הטלפונים של הרבנות הצבאית…

‘נו, בנדר!’ דחק בי שימי, ‘יש לי גדוד שלם לעבור!’

מריו שם לב לידי הרועדת והניח יד מרגיעה על כתפי. ‘אל תפחד, אם אלוהים החליט להתקשר, אז לא הנייר הוא שיקבע. זה סתם נייר צבעוני! הנה תראה: סמ”ר מריו סלוצקי, מ.א. 2334578!’ הצמיד את הנייר לגזע העץ…

גשם כבד החל לרדת,ואני התנצלתי ורצתי להביא דובון ושכמייה. כשחזרתי מריו כבר הלך, אבל בתוך עטיפת הניילון מצאתי פתק מקופל ועליו רשום: ‘קודקוד סמבה כאן קודקוד צ’ימיצ’ורי. התדר שלנו הוא 68:27. האם רות? שמור על קשר אמיגו!’

‘איזה מזג אוויר דפוק,’ סיננתי לעצמי…”

לבסוף, דווקא מריו היה זה שנהרג במבצע בלבנון. כדי לסגור מעגל, חברו איתן נוסע לארגנטינה, ארץ הולדתו של מריו, ועושה תשליך לאגם של חפציו האישים של חברו המת והניירות הצבעוניים שמילא לפני המבצע. “השמש עמדה לשקוע, ואני החלטתי לעשות את התשליך,” כתב יונתן פיין בסיפור. “התשליך של מריו. באצבעות קפואות הוצאתי מכיס מעילי מעטפה מוכתמת ומקופלת, ומתוכה שלפתי חבילת ניירות דקים, ורודים וכחולים. למביט מקרוב היה אפשר לזהות מספרים, דרגות ושמות. קרעתי אותם בזהירות רבה לחתיכות קטנות וטמנתי אותם באגרופים קמוצים שהושטתי מעל למים. כשהחלה רוח לנשב פשטתי את ידי. עשרות ניירות צבעוניים מילאו את חלל האוויר ואט-אט התפזרו על פני האגם…

‘סאלוד! אמרתי כשאני שולח מבט מתריס בעצי האורן מסביב.”

(כל הציטוטים הם מתוך “מריו רץ רחוק”, סיפורו של יונתן פיין)

כשקראתי את הסיפור, הכול התחבר לי. השיחות שקיימנו בעבר ב”סקיילייט”, שבהן יונתן סיפר לי שתוך כדי ריצה, הוא מהרהר בנושא לסיפורו הראשון. את הנושא הזה, הוא מצא לבסוף במלחמת לבנון, שהיתה הטריגר שגרם לו סוף-סוף להתחיל לכתוב פרוזה. כל אחד והטריגר שלו, חשבתי. הטריגר של יונתן, סרן במילואים, היתה המלחמה שממנה הוא יצא בנס בחיים, לאחר שעלה על מטען צד שלמרבה המזל לא התפוצץ. הנס הזה קירב אותו לאמונה, וגם קירב אותו במידה רבה לכתיבה.

“בדרך חזרה, סמוך למעבר דובב,” כתב יונתן פיין בספרו, “ראיתי את שרידי הנגמ”ש נגררים על מוביל. תומרקין לא יכול היה לפסל את זה טוב יותר. להאמין שסבך הברזל המעוקם והשרוף הזה היה פעם נגמ”ש שוקק חיים?”

בעודי קורא בספרו, חשבתי שהגברים בסיפוריו הם תמיד ישראלים, ואילו הנשים הן לטיניות, ושיונתן יודע לחבר בין התרבות הישראלית ללטינית, חיבור שאותו גם אני אוהב לעשות בכתיבתי. שמחתי לגלות שהמשכנו למעשה להתכתב בינינו, גם כשלא התראינו בפועל.

גם הסיפור שלו “המטדור האבוד של אנחלס” עוסק בריצה, ובקשר בין גבר ישראלי, אישה לטינית, והמלחמה – מלחמת לבנון מחד, ומלחמת השוורים מאידך. שוב מדובר במפגש בין שני חיילים, דוד ונתי, שאחד מהם, דוד, מכור למלחמת שוורים, אך עצביו מתרפטים במלחמת לבנון, והוא רוקד כמו מטדור, עירום בזירה מול הסורים, שבמקום לירות בו למוות חומלים עליו ושולחים לו חמור כדי שישחק איתו בקורידה.

“‘מה הם עושים לכל הרוחות’, רטן פוקסי וחזר להצמיד את המשקפת לעיניו,” כתב יונתן פיין באחת הסצנות הטרגי-קומיות והמשובחות בסיפור על המטדור, שבה זירת המלחמה בלבנון הופכת לקורידה מאולתרת. “כעבור זמן הופיע במעלה הסוללה הסורית חייל ללא חגור ונשק, כשמאחוריו משתרך חמור כחוש של אחד הפלחים מהכפר. הוא פסע בזהירות אל דוד, שנעמד מולו בתנוחת טוררו עם גלימה. כשהיה במרחק עשרים מטרים ממנו, שחרר החייל את החמור וקרא אל דוד בקול רם: ‘יאללה יה טורו מג’נון, יאללה!’ ומיהר לברוח חזרה אל מעבר לסוללת המוצב שלהם. החמור המסכן, שלא הבין מה רוצים ממנו, החל ללחך עשב בשלווה, בעוד דוד מותח קדימה את צווארו ומתקדם לעברו בצעד זהיר. ‘אנדלה טורו, אנדלה! (קדימה שור, קדימה!’) ניסה לגרות אותו, אך לשווא. פתאום נשמע מכיוון הסולל הסורית צרור ארוך שפגע כמה סנטימטרים מאחורי ישבנו של החמור, וזה פתח בריצת אמוק לעבר דוד. דוד חייך בשביעות רצון ונתן לחמור לעבור מתחת לגלימה. ‘הולה!’ זעקו החיילים הסורים ואנחנו אחריהם. ‘הולה!”.

הקורידה הסהרורית מסתיימת בכך שדוד נשלח לאשפוז פסיכיאטרי. כשנתי מגיע לבקר את חברו במחלקה הסגורה, דוד סוחט ממנו הבטחה שייסע לספרד וירוץ למענו בפייסטה של פמפלונה. נתי מקיים את ההבטחה גם כדי להוכיח את גבריותו לאנחלס, צעירה ספרדייה שבה התאהב. דוד רץ מול הסורים, ואילו נתי רץ בשביל בחורה, חזייה ותחתונים, אך בדמותו זיהיתי את יונתן, שלא רק שאהב לרוץ אלא גם גרם לכל גיבוריו הספרותיים להצטרף אליו למירוץ.

“‘אתה מתכוון לרוץ מחר?’ פנתה אלי לפתע אנחלס.

‘לרוץ איפה?’

‘כאן לזירה, אתה יודע…’

ואם כן, מה תתני לי,’ שאלתי ומיד התחרטתי על משפט האווילי הזה, אך היא מיהרה להצמיד את פיה אל אוזני ולחשה משהו.

‘באמת?’ פתחתי זוג עיניים, ‘את מבטיחה?!'”

(“המטדור האבוד של אנחלס”, מתוך “מריו רץ רחוק”, הוצאת הקיבוץ המאוחד, עמוד 35)

-5-

כשסיימתי לקרוא את קובץ הסיפורים “מריו רץ רחוק”, חיפשתי בפנקס הטלפונים את מספר הטלפון הישן של יונתן פיין וקיוויתי שהוא עדיין בתוקף. צלצלתי אליו ולשמחתי הוא ענה. בירכתי אותו על פרסום ספר הביכורים שלו והצעתי לו לפרסם ראיון נרחב איתו בעיתון שבו הועסקתי אז, במקביל לפרוזה שכתבתי בעיתות הפנאי.

“אתה זוכר שהצעת לי פעם לכתוב עליך,” אמרתי לו. “אז הנה הגיע המועד”.

 “מי כמוך יודע שהרבה שנים חלמתי לפרסם ספר”, נענה יונתן בהתלהבות להצעתי, “אבל כנראה שהיה צריך לעבור זמן עד שהדברים יבשילו. אני מאמין שכדי להיות סופר אמין, צריך מטען חיים מסוים”.

במקרה של יונתן, היה זה כנראה מטען הצד שעליו עלה בלבנון, שלעדותו שינה לגמרי את השקפת חייו.

קבענו להיפגש בבית קפה בכניסה למדרחוב, שממנו היה אפשר להשקיף על מגדל העיר, שבו עבדנו בעבר במסעדת המלון. יונתן לא השתנה הרבה מאז הפעם האחרונה שנפגשנו. הוא נשאר גבר נאה עם פנים של בוהמיין אך בעל אופי מרובע במקצת, ורק פניו וגופו התעגלו במקצת. הוא סיפר לי על הקריירה האקדמית שהוא עושה כמומחה לטרור בינלאומי, על הצלחת אשתו רותי שהפכה לאקדמאית בעלת שם באוניברסיטה העברית, על שני בניו, מיקי ודני, ועל כתיבתו, שהנצה אמנם באיחור, אך פורחת בחייו כמו איזו תכלת.

בראיון התכוונתי לשוחח איתו, כמתבקש, על סבו, אלכסנדר פן, אך יונתן הסתייג במקצת. “לא הייתי רוצה שכל הראיון יעסוק רק בו”.

“גם ההוצאה שלך ציינה על הדש האחורי של הספר שאתה ‘הנכד של'”, הזכרתי לו.

“אני התנגדתי לזה”, הבהיר יונתן. “צריך להחליט, האם אני סופר בזכות עצמי או בזכות סבא שלי”.

“בזכות עצמך”, הבהרתי ויונתן נרגע במקצת.

“סבא שלי בטח גאה בי עכשיו מאוד שהלכתי בדרכיו ופרסמתי ספר”, אמר יונתן כשפצחנו בראיון. “אבל הוא היה ענק ואני לא שם את עצמי בשום צורה שהיא לעומתו. אני כותב בצורה שונה לחלוטין על נושאים שונים לחלוטין ורוצה להיבנות מעצמי, ללא שום קשר אליו”, הוסיף ואמר.  

“כשהייתי בן תשע”, סיפר, ולרגע שוב היה שפוך על פניו התום הילדותי שאיפיין אותו מן הסתם בגיל ההוא, “הפתיעו אותי בשאלה האם אני יודע שסבא שלי היה המשורר אלכסנדר פן. מאיפה יכולתי לדעת? הכרתי אז רק את סבא ישראל ששונקין, שהיה קבלן שבנה את ימק”א ומוזיאון רוקפלר. רצתי הביתה ושאלתי את אמא שלי מאיפה צץ לי עוד סבא. אמא שלי זרובבלה שלפה את אלבום התמונות והצביעה על תמונה אחת בשחור-לבן של מישהו שלא הכרתי, שנראה לי בכל זאת קצת מוכר. ‘אתה רואה דמיון?’ היא שאלה אותי”.

“ידעתי שאולי זה מה שמצפים ממני להגיד, אז אמרתי שכן, אני רואה דמיון”, המשיך יונתן בסיפורו ובקולו ניכר שהוא נהנה הפעם לספר את הפרק הזה בתולדותיו, “ואז אמי גילתה לי: ‘זה סבא שלך, אלכסנדר פן!’ ואני חשבתי: פן, פן, מאיפה השם הזה מוכר לי?”.

כשיונתן נלקח על ידי אמו לבקר בפעם הראשונה את סבו, הוא לא ידע כמובן על תולדות חייו הסוערים של המשורר, ששכב במיטת חוליו לאחר שרגלו נקטעה בשל מחלת הסוכרת ממנה סבל.

“אני זוכר איך שהסתכלתי עליו וחיפשתי את הרגל”, אמר יונתן ופניו הרצינו והתעננו.

נזכרתי לפתע ברגלו הקטועה של חברו החייל, שאותה ראה תלויה על עץ כמו קישוט של חג המולד, ושכעבור שנים צפה ועלתה בזיכרונו והוא כתב עליה באחד מסיפוריו. אולי הרגל הקטועה הזו על העץ, התחברה לו עם רגלו הקטועה של סבו.

“סבא שלי קיבל אותי עם חיוך”, נזכר יונתן, “ואני נישקתי אותו על המצח. היה קשר טוב בינינו והלכתי לבקר אותו די הרבה. ובכל פעם כשבאתי, ראיתי את הציורים הרבים שהוא צייר מציצים לו מאחורי הכתף, אחד מהם היה הציור המפורסם של חנה רובינא בתפקיד לאהל’ה ב’הדיבוק’, אולי ראית את ההצגה. כשסבא שלי נפטר, הרגשתי כבוד גדול שהוא הוריש לי את כן הציור שלו. צייר לא חשבתי להפוך, אבל לכתוב, כמוהו, רציתי כבר אז. אני רוצה לכתוב ביוגרפיה היסטורית על סבי בהקשר של התקופה והחברה בה הוא חי”, הוסיף. “הוא היה משורר וצייר, קומוניסט ובוהמיין, שכתב כמה מהשירים המולחנים היפים ביותר של השירה העברית, כמו ‘וידוי, ‘היה או לא היה’, ‘לא אני הוא האיש’ ו’סורו ממני’, אבל אם לומר את האמת, כבר נמאס לי לקרוא את כל השטויות שכותבים עליו, בעיקר בקשר לנשים….”.

“אבל זה המיתוס שנוצר, שהיו לו נשים רבות בחייו”, הערתי, וציטטתי באוזניו שורות לתפארת משירו המפורסם של סבו “וידוי”: “והיה לי ברור כמו שתים ושתיים/ כי אהיה בשבילך כמו לחם ומים/ וכאל מים ולחם אליי תחזור… אם יהיה זה שנית – לא יהיה זה אחרת/ רק אותה אהבה ענייה וסוררת…”

“אצלי באהבה זה אחרת”, סינן לפתע יונתן. לפתע, התעננו פניו והוא שאל בטון מודאג: “אני מקווה שאתה לא הולך לכתוב עכשיו שטויות על סבא שלי”.

“אני הולך לכתוב על סבא שלך, אבל לא שטויות”, הבהרתי.

“אני מקווה שגם אתה לא ניזון מהמיתוסים השקריים האלה שהיו לו הרבה נשים”, התפרץ עליי.

למרות היכרותנו הארוכה, לרגע חששתי שהוא ישלוף את אקדחו שאיתו נהג להסתובב למטרות הגנה, מאז שתכפו הפיגועים ליד ביתו בגבעה הצרפתית, ויוליך אותי באיומי אקדח למצבתו של אלכסנדר פן וידרוש ממני להתנצל בפניו.

“חשבתי שאתה עיתונאי רציני יותר מאחרים”, נזף בי בפנים חמורות-סבר, כפי שאהב לנזוף בי בכל פעם שהשיחות בינינו גלשו לנושאים פוליטיים, וטען שכביכול אינני מבין דבר. ברגעים אלה, הוא נראה לי לרגע כמו שור המנסה לנגוח במטדור שלו המנפנף מולו בבד אדום, ונזכרתי שוב בסרבל האדום והמגוחך שמלצרי ה”סקיילייט” חויבו בשעתו ללבוש. עם הסרבל, הם נראו כמו ליצנים יותר מאשר כמו מלצרים, אך הנהלת המלון, שהפעילה את המסעדה, התעקשה על כך. אולי משום שהאמינה שהמראה הזה של כיפה אדומה על רקע נופי העיר יקסום לתיירים האמריקנים העשירים שבאו לסעוד שם, וכך הם יוכלו לחוש שהם כבשו, כביכול, ממרומי הקומה העשרים ואחת של המגדל, את ירושלים, לא רק מן היבשה אלא גם מהאוויר.

“אתה צריך לדעת לעשות אבחנה אמפירית בין אמת לשקר”, התאכזב ממני בגלוי. “הרי רוב מה שנכתב עליו זה שקרים”, הבהיר. “יש פער גדול בין הרכילות עליו בענייני נשים לבין המציאות. אנשי בוהמה רבים בתקופתו היו רודפי נשים הרבה יותר גדולים ממנו. סבי לא היה רודף נשים אלא רדוף נשים, ויש הבדל”.

“וחנה רובינא?” שאלתי. “הרי היא ילדה לו את אילנה רובינא.”

“כן, חנה רובינא זה סיפור אמיתי”, השיב יונתן, והפעם בנינוחות, כאילו ברומן הזה של סבו נעים לו להיזכר. “פעם אפילו פגשתי אותה, וכשהיא ראתה אותי, היא שאלה בקולה הדרמטי: ‘זה יונתן?’. אבל כל יתר הרומנים שייחסו לו מהצד, הם מיתוסים ושקרים. הוא היה יושב ב’כסית’ ונשים היו ממציאות רומנים אתו. הוא לא היה אמנם איש משפחה דגול אלא אמן טוטלי, עם כל הפלוסים והמינוסים, אבל היה לו גם קשר מצוין עם אמא שלי זרובבלה, וזה שהיא עצמה היתה משוררת ופזמונאית היה בשבילו משמעותי מאוד, כפי שבטח היה משמעותי בשבילו אילו ידע שאני כותב”.

“האם אתה חושב שסבא שלך היה אוהב את הסיפורים שאתה כותב?”, התעניינתי.

“אולי הוא היה אוהב חלק מההיבטים הרומנטיים שיש בכתיבה שלי, אבל להגיד לך את האמת, העיסוק בחיי הצבא ובמלחמות היה עלול להיות זר לו”, השיב יונתן. “הרי הוא לא היה איש צבא אלא איש של ‘כסית’ וקומוניסט”.

“נדמה לי שגם הדעות והאופי שלך היו עלולים להיות זרים לו”, איתגרתי אותו. “אולי הוא אפילו היה כועס עליך במקצת על דעותיך”, הוספתי.

“אז היה כועס”, השיב יונתן בהשלמה, ובתחילה בלי נימת כעס בקולו. “אלה דעותיי. אני לא חייב להיות קומוניסט כמוהו”, הוסיף ברטינה, ובקולו שמעתי את סלידתו העמוקה מקומוניזם שהיתה מוכרת לי. “אילו סבי היה בחיים, בטח היו עלולים לפרוץ בינינו לא מעט ויכוחים פוליטיים”, אמר, “כי בדעותיי אני ימינה ממנו, במרכז המפה. ולגבי האופי, אני באמת שונה ממנו. אני מתרחק מהדימוי שיצא לו. לשתות אני לא אוהב, ואני גבר של אישה אחת”, סיכם.

“התפרצתי אל הזירה עם עוד כמה בחורים ספרדים כשאייב והארי מובילים. אחרינו נשפכו עוד כמה עשרות רצים כשביניהם מתרוצצים השוורים. חלק מאתנו מיהר לתפוס מחסה מאחורי לוחות עץ שהותקנו בפאתי הזירה, בעוד שאחרים אלתרו מעין מוטילה (גלימה) מהאבנט האדום שחגרו, וניסו את מזלם מול כמה שוורים מבולבלים. ביציעים הריע הקהל.

ופתאום, בתוך כל המהומה הזאת, בעודי מנסה לכלוא את נשימתי מאחורי קיר מגן, הבחנתי באנחלס באחת השורות הראשונות ביציע. היא ניצבה שם במלוא הדרה, לבושה שמלת בד פשוטה בצבע כחול, עיניה הכחולות ושערה הבהיר מטמטמים את חושי. עזבתי את קיר המגן מנותק באופן מוחלט מכל המהומה שסביבי והתחלתי פוסע לקראתה. משזיהתה אותי החלה מנופפת ידיה בהתלהבות… הגעתי אליה והושטתי לה יד מעבר למעקה הבטיחות.

‘אני רואה שקיימת את הבטחתך,’ אמרה לי.

‘אני בדרך כלל משתדל לקיים את הבטחותיי, עכשיו תורך’, לא הסרתי ממנה את עיני.”

(שם, עמוד 38)

כריכת ״על שלושה גשרים״. ספר של יונתן פיין

-6-

מאז אותו ראיון בבית הקפה, הידידות שלי ושל יונתן לא נקטעה עוד, וגם כשנסעתי לקובה שמרנו על קשר בעזרת הדואר האלקטרוני והקפדנו להיפגש בכל ביקור שלי בארץ. הידידות בינינו היתה עכשיו שלמה יותר, כיוון שגם אנחנו היינו שלמים יותר עם עצמנו, לאחר שכל אחד מאיתנו הגשים את חלומו ופרסם ספר פרוזה ראשון.

וגם כשלא הצלחנו להיפגש מפאת המרחק, הרגשתי לעיתים כאילו אנחנו בכל זאת נפגשים, ואני ממשיך לדבר איתו בראשי. יונתן היה מעין אלטר-אגו שלי, ההפך המשלים שלי, שאיתו יכולתי תמיד להתנצח, גם כשלא היה נוכח. הוא עשה בחיים את כל מה שאני לא עשיתי – דוקטורט, קריירה, הקמת משפחה – ואילו אני עשיתי את כל מה שהוא עצמו לא עשה, ואולי רצה.

כששבתי ארצה מקובה משותק למחצה בעקבות וירוס שבו לקיתי, יונתן היה מהראשונים שבאו לבקר אותי בחדר ששכרתי בבית מלון צנוע בתל אביב, שממנו נשקפו הטיילת וחוף הים. “נו, אז שוב אנחנו נפגשים בבית מלון, כמו בימים ההם”, התיישב מולי ואמר.

“איך יכולת לסבול את הקובנים האלה אחרי שהם כמעט וחרחרו מלחמת עולם?” נזף בי שוב על החיבה המיותרת, לדעתו, שרחשתי לקובה. “בטח נראית להם עם הגובה והזקן שלך כמו בן לאדן”, עקץ.

“דווקא נראיתי להם כמו המינגוויי שאותו אתה מעריץ”, תיקנתי אותו.

יונתן נרגע רק לאחר שהבטחתי לו שלא אסע לשם יותר. סבלתי מחולשה משתקת ומסחרחורות קשות, גפיי כמעט שלא נשמעו לי, בקושי יכולתי לקום וללכת לשירותים, והפכתי באמת ובתמים כמו הצב מן המשל הידוע, שחולם להגיע, גם אם באיטיות רבה, אל היעד שהציב לעצמו, והפעם להחלים. לא יכולתי אז, כמובן, לחשוב על נסיעות נוספות, לא לקובה ולא לשום מקום אחר. רוב היום שכבתי במיטה וניסיתי לקרוא ספרים, אך גם התנאים הקשים האלה לא הרתיעו אותי מלנסות לכתוב ספר נוסף, והפעם על קורותיי בקובה.

ברגעים הקשים שעברו עליי, יונתן גילה חברות אמת ואכפתיות רבה, ביקר אותי פעמים אחדות בבית המלון, והביא לי מצרכים שרכש במיוחד עבורי.

כדי לנסות ולהסיח את דעתי ממצבי שוחח איתי, כהרגלנו, על החיים ועל הכתיבה הספרותית, שאותה זנח בשל העומס הרב שהוטל עליו: הוא כתב דוקטורט; לימד במרכז הבינתחומי בהרצליה ובאוניברסיטת בן גוריון; ועמד לפרסם שני ספרי מחקר בהוצאות אקדמיות בארצות-הברית, האחד שמו “ממלחמת קודש לטרור מודרני”, והשני “כך נולדה: הקמת מערכת הממשל בישראל”, שאף ראה אור בהמשך בעברית.

שני ספרי המחקר שפרסם חידדו למעשה את ההבדלים בינו לבין סבו אלכסנדר פן. אולי זו היתה הבחירה האסטרטגית והפואטית שעשה כדי לבדל את עצמו לחלוטין מסבו הקומוניסט, הן בדעותיו והן בספריו, ולעצב לעצמו זהות שונה לחלוטין כאדם יוצר, חשבתי. נזכרתי בדברים שאמר לי בעבר: “אני רוצה להיבנות מעצמי, ללא שום קשר אליו”.

אלא שריבוי הכובעים, שהעיד על כישוריו המגוונים של יונתן, הרחיק אותו שוב מהיעד שהציב לעצמו, להיות פרוזאיקן מוכר יותר לקהל הרחב. ניסיתי להבין טוב יותר את השניות הזו שקיימת בתוכו, בין הסופר לבין ההיסטוריון והמומחה לטרור. את הדילמה שבגללה הוא נקרע בין שני העולמות, זה היצירתי וזה האקדמי, שדרכו שאף לקבל הכרה שלא זכה מספיק לקבל כסופר. כמדומה שהוא רצה להפוך למטדור ולתפוס את שני העולמות האלה בקרניים, שוכח לרגע שהעולם האחד מחייב אותו לפרוש כנף, ואילו השני מרתק אותו לקרקע באיפון. ואם לא די בכך, הוא, כאמור, למד וקיבל הסמכה כרב קונסרבטיבי, מבלי שהבין שהוא עוד עלול להחמיץ את השעה ואת הכתיבה, ושהחשיבה האקדמית עלולה לייבש לו את מעיינות היצירה. כפי שהעיתונות ייבשה אותם לי במשך לא מעט שנים, ומשום כך רציתי לתפוס מרחק ממנה ומחיי הקודמים, ולנסוע לאמריקה. לגלות אותה ואת עצמי, לפחות את החלק הדרומי של היבשת ואת החלק הדרומי באישיותי.

ניסיתי אפוא לדרבן אותו לחזור לכתוב ספרות יפה, ושלא ידחה עוד את הפרוזה מפני המחקר.

“המחקרים שלך בהחלט חשובים, אבל הם חוסמים לך את האנרגיות של כתיבת הפרוזה”, אמרתי לו. “עם כל הכבוד לאקדמיה ולטרור, הפרוזה חשובה יותר. במיוחד לך”, הערתי לו.

“חשוב לי להגיד משהו על העולם”, כמעט הצטעק.”הטרוריסטים רוצים לחסל אותנו, ואתה רוצה להילחם בהם בעזרת ספרים? אתה השתגעת או מה?”.

“סבא שלך היה נלחם בהם בשירים”.

בפעם הראשונה, כמדומני, ראיתי שהוא איבד במקצת מביטחונו העצמי. “כשאתה כותב, תחפש את הסיפור ופחות את האמירה”, הוספתי, “שהסיפור יהיה בחזית, ולא בהכרח מה שיש לך להגיד על העולם. סיפרת לי לא פעם על כל ספרי הפרוזה שאתה רוצה לכתוב, בין השאר על סבא שלך, אז למה אתה לא כותב אותם?”. עכשיו היה תורי לנזוף בו, “על מה יותר חשוב לכתוב, על סבא שלך או על בן לאדן?”.

יונתן חייך חיוך עצוב ולא השיב.

“אתה לא תוכל להספיק את הכול”, מלמלתי.

השתררה לרגע אווירה עגומה, ומיהרתי להחליף נושא כדי לא לצערו בדבריי. “לפחות אתה ממשיך לרוץ?” התעניינתי.

“בטח, פק”ל, כל ערב”, אמר. “אולי אחרי שאגמור לרוץ, אשב לכתוב”.

“אני מקנא בך שאתה יכול לרוץ”, החמאתי לו פעם נוספת, והוא הביט בי במבט של אני-מקנא-בך-שאתה-יכול-לכתוב.

“בוא, אתה רוצה לרוץ איתי?” שאל כדרכו בקודש, ומקולו נעדרה הפעם כל נימה של ציניות.

“אפילו ללכת אני לא יכול עכשיו”, השבתי לו בעוגמת נפש.

“אל תדאג, אתה עוד תרוץ”, ניסה לעודד אותי, “ואם לא, לפחות ללכת ולכתוב…”.

יונתן יצא במרוצה מחדרי במלון אל המעלית. עשיתי מאמץ גדול לקום מהמיטה, ומהחלון ראיתי אותו יוצא מפתח המלון בריצה ורץ לאורך הטיילת, כאילו נשאר כבעבר ארנב קל רגליים, וכך עד שנעלם מהעין והפך לנקודה זעירה באופק.

“מתוך המכלאה פרצו שמונה שוורים במשקל חמש מאות קילו כל אחד, כשהם שועטים במורד כביש המרצפות. מאותו רגע ואילך אני לא זוכר מה בדיוק קרה, אבל בחיים שלי לא רצתי כל כך מהר, גם לא כשברחתי מהפגזות הסורים בלבנון… לו הייתי נשלח לאולימפיאדה אין לי ספק שהייתי זוכה בתואר האצן המהיר ביותר בעולם…

מתחילת הקרב ועד עכשיו ניסיתי לשמור על קור רוח, מעין ריחוק… אבל באותן השניות שלפני ההרג התמקדו עיני בעיניו של הפר. אלוהים, איזה עצב נשקף מהן! כאילו ידע שלעולם לא ירעה עוד בשדותיה הרחבים של החווה שגדל בה, לעולם לא יידע את טעם העשב באחו, לעולם לא יוכל לשוטט במרחבי האינסוף של חבריו הפרים… והעיניים העצובות הללו היכו בי כמו ברק.”

(המטדור האבוד של אנחלס, עמודים 37 ו-42)

עטיפת ״והגדולה שבהן היא האהבה״ של יונתן פיין

-7-

זו היתה הפעם האחרונה שראיתי פנים אל פנים את יונתן, אך בשיחות הטלפון הוא הבטיח לי שוב ושוב: “אחרי שאגמור לרוץ, אתחיל לכתוב”.

בשלהי הקיץ של שנת 2015 קיבלתי הודעה מעציבה מאוד בדואר האלקטרוני. רותי פיין, אשתו, הודיעה לי על מותו מדום לב בעיצומו של מסע הרצאות מתיש שערך בסין ובאוסטרליה בנושא הטרור העולמי, סוגיה שבה התמחה.

נזכרתי בפסקה מן הסיפור שלו, “מריו רץ רחוק”: “בכל פעם שעברנו את הגבול או שעלינו על מסוק מילאנו את טופס השבצ”ק, שיבוץ קרבי, שנועד להבטיח את הישארות הנפש אם מישהו שם למעלה יחליט שחיינו הגשמיים הגיעו לקיצם…”

האם הכלל הזה תקף גם כשעוברים את הגבול אל העולם הבא, שאלתי את עצמי, והאם הוא התבקש למלא את טופס השבצ”ק גם לשם?

פעמים אחדות קראתי את הדואר האלקטרוני ששלחה רותי, והתקשיתי להאמין שיונתן ידידי, שניצל בנס במלחמת לבנון, מת במפתיע בגיל חמישים ושבע, דווקא במלבורן הרחוקה. הרי רק ימים ספורים קודם לכן צלצלתי אליו בעזרת תוכנת הסקייפ למלבורן, והוא נשמע, כדרכו, מלא התלהבות, סיפר שחזר לכתוב פרוזה, והוא כותב רומן שברצונו לפרסם, אם-כי טען שהוא מרגיש קצת מותש מהמסע. הצעתי לו שינוח קצת, שיפסיק לרוץ, אך כמו תמיד, ולמעשה מאז שהכרתי אותו, הוא טען שהריצה היא מהות חייו, ואם יפסיק, הוא ימות.

אולי באחת מהריצות, חשבתי בעוגמת נפש, חש יונתן ברע, התמוטט ומת. “אני אוהב לרוץ… אני מת לרוץ”, נזכרתי בדבריו מלפני שנים רבות. ואולי הוא בעצם לא מת, אלא רק יצא לריצה, ועכשיו הוא רץ רחוק. רחוק מאוד אפילו. יחד עם מריו. מתחרים ביניהם מי משניהם רץ רחוק ומהר יותר, אך הפעם זו ריצה אחת יותר מדי ורחוקה מדי.

“ואני הולם וכורת, רגלי מתבוססות בשרף, עיני בדמעות.

אינני זוכר כמה זמן הלמתי, עד שהרגשתי את ידו החזקה של ירמי מושכת אותי מהעץ בעדינות, אך בתקיפות.

‘תירגע בנדר,’ אמר ברוך, ‘אני מבין איך אתה מרגיש. כולנו אהבנו את מריו.’

‘ירמי?!’

‘כן בנדר?’

‘אתה יודע איפה מריו?’

ירמי חייך חיוך עצוב: ‘מריו רץ רחוק!'”

(“מריו רץ רחוק”, עמוד 22)

סוף דבר

2021. שש שנים חלפו מאז מותו של יונתן פיין, ועד עכשיו אני מתקשה לעכל שמת.

נזכרתי בהצעתו הישנה: “מצדי גם אתה יכול לכתוב עליי בספר הבא שלך…”

החלטתי להיענות להצעתו. ניסיתי כבר פעם אחת, לפני כשנה, והדבר לא עלה בידי. התחלתי אז לכתוב אך לא מצאתי כוחות והפסקתי באמצע. הרגשתי שאני לא מצליח לגעת מספיק בדמותו, כאילו היא פורצת במרוצה ומתרחקת ממני כמו בשיר של זך:

“הוּא הָלַךְ

וְעָבַר עַל פָּנַי.”

מי יכול היה לדעת שיונתן ימות? שאלתי את עצמי.

“מִי יָכוֹל הָיָה 

לָדַעַת שֶׁבְּעוֹד לַיְלָה יִהְיֶה 

רֵיק כְּמוֹ צִפּוֹר, קָשֶׁה כְּמוֹ אֶבֶן,”

כתב זך. 

קיוויתי שאולי הפעם אצליח לעצב טוב יותר את דמותו, שהיתה תמיד מעט חמקמקה. כמו בסיפור שלו, “מריו רץ רחוק”, גם הסיפור שאני מנסה לכתוב עוסק בידידות בין שני צעירים – אמנם לא חיילים המשרתים בלבנון, אלא רק שניים העובדים במסעדה ירושלמית וחולמים להפוך לסופרים.

בעודי כותב את הסיפור, החל לרדת גשם זלעפות. מזג אוויר דפוק תמיד טוב לכתיבה, כי אין שום דבר טוב יותר לעשות. הבטתי בעצי האורן שצומחים על ההר הירוק שמול ביתי, כאילו אני רואה מולי את ארזי לבנון, וכאילו אני מבחין בין העצים ברוח המת של יונתן פיין. שמעתי בראשי את קולו מאי-שם והוא מדרבן אותי “ירון רוץ רחוק, ירון רוץ רחוק!”, והתחלתי לרוץ רחוק ככל האפשר עם המילים. הכתיבה שלי, שהחלה בטפטוף כמו הגשם, הפכה למבול של מילים, וכך, עד שהגעתי לסוף הסיפור, שלמרבה הצער יונתן כבר לא יוכל לקרוא.

אולי אשלח לו אותו בדואר לשמיים, או שאסע לאגם בארגנטינה ואעשה לו תשליך בעזרת פתק מקופל, שעליו יהיה רשום: “קודקוד סמבה כאן קודקוד צ’ימיצ’ורי. התדר שלנו הוא 68:27. האם רות? שמור על קשר אמיגו!”.

“סאלוד!” (לחיים) אמרתי לו לבסוף, כשאני שולח מבט מתריס בעצי האורן שמסביב.

יונתן פיין עם ספרים. באדיבות המשפחה
הפוסט הקודםשירים מהמלחמה של יצחק גוילי :40 שנה למלחמת לבנון הראשונה
הפוסט הבאסיפור חייו של גנרליסימו – סיפור קומיקס קלאסי מאת ירמי פינקוס
ירון אביטוב הוא סופר, מבקר ספרות, עורך אנתולוגיות, יוצר של סרטי תעודה, ומדריך טיולים. בשפה העברית פרסם 12 ספרים, בהם "פתק מאמא", "הומלס", "אדון הסליחות", "האורות של מיאמי", ו"הסתכלות". כמו כן ערך שש אנתולוגיות, רובן בצוותא עם רן יגיל. בספרדית ראו אור אחד עשר מספריו, בהם האנתולוגיות "ירושלים של מעלה, ירושלים של מטה" ו"כתוב באפר", וכן "אקיסיטו" ו"החליל של חיים מנגן בשמיים". אביטוב השתתף כסופר אורח בירידי ספרות רבים ברחבי אמריקה הלטינית, ובין השאר במשלחת הישראלית ליריד בגוודלחארה מקסיקו, שבו ישראל היתה אורחת הכבוד (2013). זכה בשבעה פרסים ספרותיים, בהם פרס ראש הממשלה לספרות (2005), פרס קרן ירושלים לספרות יפה (1993), פרס ארתור רופין למחקר במדעי החברה (1994), ופרס "שגריר הספרות העברית באמריקה הלטינית" (2012) בזכות מפעל האנתולוגיות הישראליות שלו בשפה הספרדית. אביטוב ביים גם חמישה סרטי תעודה, ובהם הסרט "אמריקה לדינה", העוסק בתולדות האנוסים במרכז ובדרום אמריקה, סרט דובר ספרדית שהוצג בפסטיבלים בינלאומיים באמריקה הלטינית, ובין השאר בפסטיבל הקולנוע הבינלאומי במיאמי (2012). סרטו "הפינה האחרונה", העוסק בתולדותיהם של סופרים לטינים, הוצג אף הוא במדינות אחדות ובפסטיבלים.

2 תגובות

  1. סיפורו של ירון אביטוב הוא סיפור חכם, משל, על חייהם של שני גברים צעירים שמצטרפים למרוץ החיים, מנסים לעמוד בקצב המטורף של החיים, אבל אז צצים הבדלים, אישיות שונה, רקע, עולם פנימי ועולם חיצוני, שמנתבים כל אחד באפיק שונה. ולמרות ההבדלים ולמרות זרמי החיים הנושאים כל אחד לאפיק אחר, שניהם מתגלים כסופרים מוכשרים. השילוב שעשה אביטוב בין סיפורו הרגיש לבין יצירותיו של יונתן פיין מעניין עד מאוד. אלא שבמהלך הריצה המתמשכת של החיים יונתן פיין בוחר מסלול אחר, אקדמאי, שמוביל אותו למחקר, כמובן על חשבון היצירה הספרותית, ואילו אביטוב בוחר בעשייה ספרותית. לכאורה, עולמות שונים. אלא שסיפוריו של יונתן פיין הפכו לחלק מהספרות העברית, וכך גם סיפוריו של ירון אביטוב, שבנוסף לכתיבת פרוזה רגישה הוא גם כותב רצנזיות, שכמובן משיקות לעולם האקדמאי..

  2. תודה לירון אביטוב על הסיפור האישי והמרגש ששתיקן אצלי עוד חור בהשכלה, אחד מיני רבים, וחשף בפני את ספריו של יונתן פיין וגם תמונות מתוך מירוץ חייו המרתק והמגוון. הזדהיתי עם רצונו של פיין להספיק לעשות הכל ומבלי להתפשר: להיות לוחם וקצין בגולני, איש משפחה, מרצה בכיר באוניברסיטה, חוקר ומרצה ברחבי העולם בתחומים שבהם התעניין ושראה בהם חשיבות ערכית ולאומית, רב קונסרבטיבי, וגם סופר שכתב פרוזה וכמובן במקביל לכל אלה, להיות אצן חובב. ואיזה מזל שאהב לרוץ, כי אחרת איך היה מספיק לעשות את כל זה ? ואיזה מזל שאהב לרוץ מבלי שידע שחייו יהיו כה קצרים. כמו יונתן גם אני כל כך רציתי להספיק הכל וגם לכתוב ספר, אבל למרות שגילי קרוב לגיל בו לבו של יונתן נדם, לא הספקתי לעשות 10% ממה שעשה. אולי בגלל שלא רצתי כפי שיונתן רץ כל חייו. ופתאום אני חושב על ההבדל המזערי בין “רצתי” ל- “רציתי”.
    לסיום, תודה לירון גם על שהחזיר אותי לשמות, למראות, לריחות של תחנות המסלול שעשיתי בעצמי אינספור פעמים בחיי, בין רמות אשכול למרכז העיר בילדותי, ובין האוניברסיטה והגבעה הצרפתית למרכז העיר בבחרותי.

השאר תגובה

אנו שמחים על תגובותיכם. מנגנון האנטי-ספאם שלנו מייצר לעתים דף שגיאה לאחר שליחת תגובה. אם זה קורה, אנא לחצו על כפתור 'אחורה' של הדפדפן ונסו שוב.

הזן את תגובתך!
הזן כאן את שמך

ארבע × 5 =