ארנה גולן סוקרת את ספרו של המשורר והמלחין חנן פילצקי, ומוצאת בו נימים עמוקים ביותר.
המערכת
על ספר שיריו של חנן פילצקי, לחבק את הגעגוע, הוצאת חדרים, בעריכת יאיר בן־חיים, 2014, 86 עמ'.
מיהו הכותב ואיזו שירה יכתוב אדם שהאסונות בחייו גדולים מהכיל?
הגיע לידיי הספר "לחבק את הגעגוע", ועורר בי עניין, למרות שהופיע כבר לפני שמונה שנים ולא זכה לתשומת לב רבה. מיהו הכותב, שאלתי את עצמי, שהרי לא נכתבו על גבי הספר פרטים ביוגרפיים, מלבד הדיווח בכריכה הפנימית המתקפלת כי זהו ספר שיריו השלישי של המשורר, המתגורר בעיר חולון. בנוסף ציינו את פעילותו המוסיקלית. הוא הלחין שירים מספר שיריו הראשון, והם בוצעו על ידי הזמר שמוליק נדל, ואילו ארבעה-עשר שירים מספרו השני יצאו באלבום שני, אותו הלחין וביצע הזמר אדם הפטר. וזה מה שנאמר.
טוב, אמרתי לעצמי, אבל בדברים הללו אין כדי להבהיר את תוכנם ותבניתם של השירים שבספר שלפניי. ואז נתתי את דעתי על הקדשה המודפסת באותיות כתב בקושי קריאות, מן הסתם במכוון, וזה נוסחן: "מוקדש לאתי רעייתי ולמלכה אחותי זיכרן לברכה, שאת רִגְעֵי האושר בחיי אני חב להן". ואם כך, בְּרִקְעוֹ של הספר מצוי הגעגוע לרעייתו שאבדה לו ולאחותו, ולפי שמו של הספר לא נותר לו אלא "לחבקו", לקבל את כאב הגעגוע ולאמצו כבסיס החיים מעתה ואילך.
עם זאת, אופי השירים מעלה חשד כי כאב נוסף קיים ברקע, כאב המביא להשלמה עם "החיבוק" המייסר. ואז צץ למולי בבהירות שיר המכוון לאסון נוסף ואישי בחיי היוצר, אף כי אין הוא מפורש ממש. ובכלל, מעניין לראות שמעטים בספר שירים שעניינם הוא עצמו, והם גם עטופים לרוב במעטה מטאפורי. השיר הנדון קצרצר ומובא בעטיפה הפנימית האחורית המקופלת והוא חסר כותרת. וכך נאמר בו: "הַחַיִּים דּוֹהֲרִים כְּמוֹ סוּס / מִתְכַּלֶּה / אֲנִי אוֹחֵז בִּשְׁאֵרִית שְׂעַר זְנָבוֹ / הַנּוֹשֵׁר / עַד סוֹף הַמֵּרוֹץ…"
וכאן עולות שאלות: וכי למה מתכלים ונושרים החיים ממנו עצמו ונשמטים כשערו הנושר של הסוס? והאם זה גם מה שקובע את יחסו לאובדן הקשה שחווה? העובדה שזכה, כדבריו, לרגעי אושר מעטים בחייו מעידה שכנראה היה בהם סבל. גם דימוי החיים למירוצו של סוס שמתכלה תוך כדי מירוצו הוא מדהים, ומצביע על תחושת הליכה כפוייה אל סוף החיים של הכותב עצמו. שהרי אפילו ההיאחזות במשהו, בשיער הזנב, לא תעזור, כי הזנב נושר. שיר חזק וכאמור די יוצא דופן בהתמקדותו בכותב עצמו.
ואז באינטרנט מתבררים פרטים נוספים על המשורר, והם מבהירים את גודל הכאב: כתוב שם שהוא יליד 1950, נולד להורים ניצולי שואה בעיר וילנה בליטא, ולפני מספר שנים פרש מעבודתו כמנהל חשבונות. למה? כי הוא סובל ממחלת ניוון שרירים מילדותו, ועל מנת להתפנות לעיסוק הלב והנפש. הוא כותב שירה עכשווית, מחבר לחנים לשיריו, ובשנת 2020 הוציא את הרומן הראשון שלו, "הצ'ט", לאחר ארבעה ספרי שירה. כמו כן הוא חבר באגודת הסופרים העברים מאז שנת 2015.
ובכן, דומה שאי אפשר להתעלם מכך שיוצר רב כישרון ספרותי ומוסיקלי נתון במגבלה פיסית קשה, קיומו מאויים, ובנוסף פקדו אותו אסונות כבדים של מות רעייתו ואחותו. זה מניע חשוב לשירתו. ואם כך, איך תתמודד שירה עם כאב כה כבד? זה בכלל אפשרי? מקובל ששירה יסודה בכורח הנפשי להביע כאב, סבל, קושי, מאמץ עילאי, רגשות מסורבים, וכיוצא באלה. האושר אינו זקוק לרוב למבע השירי. אך הפעם לפנינו מקרה קשוח וכאוב במיוחד. מה יהיה המבע השירי לעולם הנפשי הקשה כל כך?
האם הזעקה תהיה הפיתרון? הטחת טענות באל או בגורל? מה יהיה הכיוון? הפעם אפילו הקיצוניים שבמתנגדי חקר הזיקה הביוגרפית, לא יוכלו להשמיע קול ולטעון שהשירה חייבת להיות נידונה בלא ההקשר הביוגרפי. לא כל שכן, שהשירים עצמם הם המשך ברור להקדשה, כלומר – מתייחסים לאירועי האסון האישי. האפשרות של זעקה בהקשר הלאומי זכורה לנו היטב, שהרי בזיכרון כולנו מהדהד שיר הזעקה של ח. נ. ביאליק מ-1903 כלפי שמיים, השיר הזועם והכואב אחרי פרעות קישינב, "על השחיטה", שנפתח כך: "שָׁמַיִם, בַּקְּשׁוּ רַחֲמִים עָלָי! / אִם-יֵשׁ בָּכֶם אֵל וְלָאֵל בָּכֶם נָתִיב – / וַאֲנִי לֹא מְצָאתִיו…". האם אפשרית הטחה מעין זאת בשעה של אסונות אישיים, הגם שהם כבדים מלהכיל? לא כל שכן, שהכותב אינו בא ככל הידוע לי מרקע דתי, אף כי הוא מתייחס למקורות, בעיקר לתנ"ך. כל השאלות הללו ריתקו אותי שכן אינני מכירה את הכותב, וכל זה הוא מה שהעליתי מעיון בשירים.
המבע השירי ותבניותיו לנוכח הסבל הקיומי
והנה, לא זעקה אף לא הטחה כאן בשירים. המבע השירי קרוב מאד לרוב למבע כמו עובדתי, כביכול מציין את המצב הכאוב בפרטיו, אף כי מתקיים גם ניסיון להעניק לו משמעות קיומית, במיוחד בכוחם של דימויים או מטאפורות. מבחינה זו הספר מרתק ומפתיע. ואפילו נרמז הסבר לכך. בשיר "שתיקת המלים" נאמר:
ואמנם, לא ייפלא כי השיר רצוף מטאפורות, שהרי נמסר בו תהליך תודעתי קשה וחמור, שספק אם מלים כפשוטן תוכלנה להביעו. הרי כאן "העזה" לעסוק במשמעות הקיומית של התהליך המוביל למבע הלשוני, השירי, של הכאב. הלב אכן גועש כהר של לבה רותחת, זועק ורוצה לצרוח מלים לוהטות כנגד הגורל הנורא. אך סופו שהוא הופך להר השתיקה הכפוייה, כי מילותיו, כמו הלבה הרותחת ונוזלת, סופן שהן מתקשות, צבען נעשה שחור מרוב אבל, והתודעה מלאה בהן בלא יכולת של זעקה. הלב קפא והתאבן באבלו כדרכה של לבה, ובזלת כבדה של כאב מחשיכה את הלב וכל התודעה נצבעת בה כמו קנבס.
ואכן, השירים נראים לעתים כמבע ישיר לאבל, לאובדן, ולחסר, והם תולדה של "הר השתיקה". שירים שמדברים על העוול של יד הגורל שקטפה חלומות ודווקא באביב, אבל הם לא יקללו ולא יזעקו, אף כי ייאמר בהם שהחלומות כולם כבו. מיטת הרעיה שנותרה ריקה, וכלי האיפור שלה המפוזרים, מביעים את רגש היתמות השורר בכל. אבל הריסון העצמי גדול. בשיר אחר ידברו אליו רעיו ,"היה חזק", אבל הרי גם עץ נשבר, הוא עונה, וברזל מותך והרים נוזלים.
בשיר אחר שנכתב לראש השנה המיותמת, הוא מקונן:
לֶחֶם חַיַּי נִתְמַלֵּא
פְּרוּסוֹת יְמֵי זִכָּרוֹן
וְהַתַּפּוּחַ הָיָה לְפֶחָם בְּצַפָּחַת הַדְּבַשׁ
שָׁנָה טוֹבָה
יָמִים נוֹרָאִים.
עמידתו היא איפוא עמידת המקונן, העוצר דמעותיו ,נשבר מבפנים, אך נאחז במלים שתחזקנה מעמד ותבענה ככל האפשר באיפוק את מצבו ורגשותיו. זו היא העמדה המכוננת ביחסו לכאב, משום שהוא גדול מהכיל, כביכול היא תציל את השפיות. דווקא בהיאחזות בפרטי החיים היומיומיים שהיו לו עם רעייתו הוא מביע את כאב חייו, ובמטאפורות מחיי יום יום.
ואם כך, מדוע קרא לספר "לחבק את הגעגוע"? ואיך זה משתלב בקינה? לשם כך יש לקרוא את השיר הקרוי בשם זה, ושמו ניתן לספר כולו. המאלף הוא שהגעגוע מוצג כ"התעמלות יומיומית", ואם כך, האם הפעולה הנפשית יכולה להפוך לפיסית, ואפילו באופן מטאפורי? מה עולה מכך? נקרא את השיר:
מדהים, לא? בשיר שכולו הוראות "ספורטיביות" שהן למעשה הכנה לחיבוק האהובה שהיתה במציאות אחרת, ההוראה היא לחבק את המופשט, את הרגש, הגעגוע שנותר אליה. כלומר – להתמכר לו, לקבלו, לקונן, ולחיות עימו, להשלים לא עם האסון אלא עם הכאב החיוני עליו, אין אפילו רמז לצעקת טענה, האשמה, הטחה, כאב זועק, רק תרגילי התרגלות, פיסית ומטאפורית, למה שנורא ואין כוח שישנה את זה. אבל גם אי אפשר לחדול מלקונן.
ההיצמדות הזאת להוויה הפיסית כגילוי הכאב ולו כמטאפורה מאפיינת לא מעט שירים.
למשל בשיר "לבד": "לְבַד / זֶה לָלֶכֶת בְּצִדֵּי דֶּרֶךְ / לִחְיוֹת בְּשׁוּלֵי חַיִּים…". תחושת חסר ההגנה והבדידות באה לגילויי בשיר "קריעה", למשל, בשני מלבושים שאהב במיוחד אבל נעשתה בהם קריעה כדרך אבל יעקב על יוסף, עד שנותר "בלי כסות". בשיר "הבית שהיה" מתוארים פרטים שהיו בבית ואפיינו אותו, ואפילו חלום על ילד קטן – "אֲבָל הַחֲלוֹם נִרְדַּם וְלֹא קָם…", באה הפואנטה. שיר מרשים הוא "שלום עולם". ולמה? כי באתי אליך על כורחי ובתקוות, אבל גם אסתלק ממך על כורחי. מכאן גם התחינה שינהג בו כאורח, ברחמים.
התבנית השירית של היצמדות למה שהעין רואה וקולטת במציאות על מנת להביע את המשמעות בולטת בשירים שבמדור "בגינה הציבורית". אבל גם במדור הקטן על ילד, שהוא, כבן להורים ניצולי שואה, מתרכז בחוויותיו הקונקרטיות, כמו גם השיר "אל תשליכני", על האם שזקנה.
עוד אציין את יחסו העדין של המשורר למקורות היהודים, ובייחוד לתנ"ך, כי הוא מעשיר את מבעו השירי, אבל אינו מובלט כיחס דתי עמוק. וכך בשיר "סליחה", הוא מונה את כל הפעולות האנושיות שוודאי עשה, אפילו צחוק ובכי, אהבה ומחשבה, אפילו מלאכה, וכלל לא מה שנחשב לחטא, ואף על פי כן הוא מבקש עליהן סליחה, כמבקש סליחה על עצם קיומו. לכך עשוי להגיע אך אדם כאוב שעצם קיומו וטעמו אינו נהיר לו.
השירים, ובסיום ישנם גם סיפורים, מסתיימים במדור "ארספואטי", כלומר – שירים על שירתו. נביא משם את השיר "מקדש מעט", כיוון שבו תהליך היצירה מוצג כהקמת מקדש למענה עמוק במחילות נפשו, במעמקי הנפש כמו הייתה אובייקט ממשי, פיסי. המעניין הוא שבאף אחד מן השירים לא נאמר דבר מפורש על ייסוריו הגופניים שלו, ואילו המיוחד בשיר זה הוא שעולה אפילו אופטימיות בתוך הכאב, של הפעילות היצירתית שהיא כמו מציאת "אור גנוז", ולא התמכרות להתבוננות כואבת מתוך "ארובת הלילה".
מעניינת מה תהיה התפתחות שירתו בספריו הבאים, ונקווה שגם בבריאות טובה יותר.
תודה על המאמר המאלף ועל השירים היפים! התרגשתי מאוד. תמר.