אילן ברקוביץ’ מביא בהשראת הידיעות על נחילי המדוזות בחופינו קטע מפואמה של המשורר המנוח יותם ראובני על נחיל, שאמנם הוא קצת שונה, אבל הפואמה של ראובני דווקא רלוונטית ובמיוחד לקראת הבחירות.

המערכת

יותם ראובני. ויקיפדיה

קטע הפתיחה מתוך הפואמה “נחיל” מאת יותם ראובני:

אֲנִי הַכְּלָל וְהָאֶחָד הַיְחִידִי. אֲנִי הַנְּקָמָה וַאֲנִי הַנַּחֲלָה. אֲנִי

הַהַבְטָחָה וַאֲנִי הַיֵּאוּש. אֲנִי הַזִּכָּרוֹן וַאֲנִי הַשִּכְחָה. אֲנִי הַמָּשִיחַ

וַאֲנִי דַעאֶש. אֲנִי הָרֹעַ וַאֲנִי הַנֶּחָמָה.

אֲנִי הַנְּחִיל הַיְּהוּדִי-יִשְׂרְאֵלִי. אֲנִי לָקַחְתִּי אֶת אַבְרָהָם, הָאָב

הַמִּיתוֹלוֹגִי, לְמִצְרַיִם, לְאַחַר שֶאֵל אוֹ נְחִיל הֵבִיאוּ אוֹתוֹ

בְּמַאֲמָץ רַב לִכְנַעַן.

הוֹפַעְתִּי לָרִאשוֹנָה לִפְניֵ אַלְפֵי שָנִים. הִתְנַחַלְתִּי בִּכְנַעַן

אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל וְגָבַרְתִּי עַל נְחִילִים. גֹּרַשְתִּי עַל יְדֵי הַנְּחִיל

הָרוֹמִי. הָיִיתִי רָעֵב וְעָבַרְתִּי לְאֵירוֹפָּה. הָיִיתִי נְחִיל חַלָּש

וְגָבְרוּ עָלַי נְחִילִים אֲחֵרִים. אָכַלְתִּי מַה שֶּמָּצָאתִי. בִּזּוּ

אוֹתִי וְגֵרְשוּ אוֹתִי. שָׂמוּ אוֹתִי בַּגֶּטוֹ. לְרֶגַע לֹא שָכַחְתִּי אֶת

הָאוּרִים וְהַתֻּמִּים. כְּשֶלֹּא שָמַע הַמָּוֶת קוֹל תְּחִנָּתִי אָמַרְתִּי

תְּהִלִּים. הַנְּחִיל הָאִיבֶּרִי גֵּרֵש אוֹתִי וְאָז תָּקַף אוֹתִי הַנְּחִיל

הַסְּלָאבִי-נוֹצְרִי.

הַיָּחִיד שֶאָחַז בִּי לְעֵת מָה הָיָה בַּעַל זְבוּב שֶנִּבֵּא אֶת נְבוּאוֹתָיו

בִּנְחִילֵי זְבוּבִים.

יֵש בִּי מִילְיוֹנֵי יְחִידִים אוֹ נְחִילָאִים.

השבוע, בעת נסיעה במכוניתי הממוזגת, שמעתי בתכנית הערב של ירון וילנסקי בגלי צה”ל שיחה שלו עם גולש הרוח שחר צוברי – בעל מדליית הארד מאולימפיאדת בייג’ינג 2008 וכיום מאמן נבחרת ישראל בגלישה לנשים – על נחיל של מדוזות שתיעד במצלמת הטלפון שלו, בעת שהיה באימון עם הנבחרת מול חופי ישראל בחיפה, או במרחבי הים האינסופיים, כלשונו. הצילומים המרהיבים הפכו לוויראליים ועדותו הייתה מרתקת. הוא סיפר שראה את הנחיל מסירת המאמן ושנפילה של גולשות וגולשות לתוך הנחיל הייתה יכולה להציבם בפני סכנה. השילוב בין צבען הלבן של המדוזות לבין הצבע הכחול של הים, כך הסביר, הפך את צבעו של הנחיל לטורקיז.

השימוש התכוף במהלך הראיון במילה “נחיל” הזכיר לי את ספרו של הסופר והמשורר יותם ראובני (2021-1949), “נחיל” (2016, הוצאת קשב לשירה, באנגלית: Swarm), שכאן הבאתי את קטע הפתיחה שלו, שכמעט כולו גם הוטבע בגב הספר.

כריכת הספר “נחיל” של יותם ראובני

בדש הפנימי של הספר מצוין כי נחיל היא “פואמה היסטורית-דיסטופית,… יצירתו השירית המקיפה והשאפתנית ביותר של המשורר והסופר יותם ראובני. זהו שיר עלילה רב-רבדים שעוקב אחר ההיסטוריה של עם ישראל בתחנותיו הרבות על פני כדור הארץ. בשיר זה נמזגות לשונות ותודעות בארועים ההיסטוריים הגדולים ויחד הם מעמידים מראה מול פני העם והאומה”. המראה היא לא בהכרח חיובית וגורלו של הנחיל היהודי-ישראלי אליבא ד’ראובני יכול להיות מוכרע לרעתו. ראובני חזה התפוררות מבפנים של החברה היהודית-ישראלית וגם היפרדות של הנחיל מעליה (עמ’ 74 ואילך). רלבנטי מאוד לקרוא את הפואמה הזאת גם עכשיו לקראת הבחירות הקרֵבות.

אותי עניינה גם הפלטפורמה הביולוגית שראובני קבע לדברים בדמות נחיל, כמו נחיל של דבורים למשל, או צרעות, או מדוזות, כבצילומיו של הגולש צוברי. העמדה הזאת הופכת את יצירתו לדטרמיניסטית יותר ואולי אפילו מעוררת בעתה. ראובני נושא את חזון החורבן של הנחיל, על הנחילאים היהודים שנכללו בו, שאותם הוא מחלק לארבעה דורות היסטוריים, האחרון שבהם נושא את דגל היהדות הקיצונית והמשיחית, וגם לועג להם: “לא אפסיק לצחוק נוכח נחילאים שלוקחים לעצמם סמכות על נחילאים אחרים ועל הסכמתם של אלה שתלקח עליהם סמכות” (עמ’ 75). הנחילאים היהודים ייעלמו לבסוף והיו כלא היו “בנחיל האסלאמי המתעורר שיהיה גדול פי אלף מונים ממני” (עמ’ 76).

קיראו גם

דניאל עוז על 25 שירים מאת יותם ראובני

תגובה אחת

  1. “אֲנִי הָהַבְטָחָה וַאֲנִי הַיֵּאוּש”. ראובני חוזה את העתיד המר הצפוי לנו, אם לא נתעשת בטרם פורענות… תודה, אילן, על שהעלית את השיר החשוב הזה ודיברת בו. תודה גם ליקום תרבות.

השאר תגובה

אנו שמחים על תגובותיכם. מנגנון האנטי-ספאם שלנו מייצר לעתים דף שגיאה לאחר שליחת תגובה. אם זה קורה, אנא לחצו על כפתור 'אחורה' של הדפדפן ונסו שוב.

הזן את תגובתך!
הזן כאן את שמך

2 × שלוש =