דיוקן של גרטרוד שטיין מאת פאבלו פיקאסו. ויקיפדיה

הקדמה

יש אמנים, הקונים את עולמם ביצירותיהם, ויש כאלה שכובשים את מקומם בדעת הציבור בהחצנת אורח חייהם. כך או כך, אין הדבר מעיד על טיב האמנות אותה הם יוצרים.

גרטרוד שטיין, הסופרת המודרניסטית היהודייה אמריקאית, לא נזקקה למערכת יחסי ציבור כדי להיות סלבריטאית בינלאומית, אייקון בעולם האמנות, והפמיניזם. כל זאת על אף שכתיבתה הייתה בגדר אוונגרד אמנותי, ניסויים ספרותיים שמעט מקהל הקוראים הרחב היה מעוניין או מסוגל להזדהות עימם.

יש להבין את כתיבתה המודרנית, האזוטרית, על רקע התקופה בה חיה – בפריז, במחצית הראשונה של המאה העשרים. לצד עליית זרמי האמנות המודרניים, הסוריאליזם, תנועת דאדא, הקוביזם, המוזיקה האטונאלית, וכתיבתם של סופרים ומשוררים פורצי דרך כג’יימס ג’ויס ועזרא פאונד.

שאיפותיה האמנותיות היו נועזות, אך הצלחתה כסופרת לא הייתה מרשימה, אולי מכיוון שמלכתחילה כתבה בדרך מאתגרת ובכך הפכה “לסופרת של סופרים”.

דומה שהצליחה להוריש לסופרים אחרים עקרונות כתיבה חדשניים, והשפעתה חילחלה לכתיבה של סופרים, אמריקאים בעיקר.  

גרטרוד שטיין היוותה משב רוח חדשני ורענן בעולם הספרות, ועסקה בעיקר בשפת הכתיבה, ובניסיון לפלס דרך אחרת מזו שהתווה הרומן של המאה התשע עשרה. היא השפיעה על הסופרים ארנסט המינגווי, שרווד אנדרסון, ועל דורות של סופרים צעירים. 

מאידך דמותה זכורה בציבור כאושיית תרבות. כשהגיעה לפריז בתחילת המאה העשרים הפכה בת המשפחה היהודיה האמריקאית העשירה, אספנית האמנות ומבקרת האמנות החריפה, לסבית מוצהרת, את ביתה ברי דה פלר לסלון פריזאי בסגנון המאות הקודמות. בטרקלינה הסתופפו פבלו פיקאסו והנרי מאטיס, סקוט פיצג’רלד ות’ורנטון ויילדר, ועשרות סופרים, ציירים, ומוזיקאים בני “הדור האבוד” – מונח שהיא טבעה ושהמינגווי השתמש בו בספרו “וזרח השמש” – אמריקאים שהתגוררו בפריז בשנות העשרים של המאה שעברה.

גרטרוד שטיין היתה לסבית מוצהרת והתגוררה כל השנים עם בת זוגתה, והיא שטבעה את המונח “גיי” לבעלי נטיות חד מיניות.   

על התנהלותה בעת הכיבוש הגרמני בצרפת, ושיתוף הפעולה שלה, אם היה או לא היה, עם משטר וישי, ועל המשך שהותה בצרפת בעת המצוד אחר יהודים, הדעות חלוקות, אך אין להתעלם מכך שמעולם לא היתה בין הקולות הרמים שיצאו נגד הזוועות שהמיטו הנאצים ומשתפי הפעולה שלהם על אירופה ועל בני עמה.

על הכתיבה של גרטרוד שטיין מאת שרווד אנדרסון

תרגם אבי גולדברג.

בערב  חרפי אחד, לפני מספר שנים, הגיע אחי לחדרי בעיר שיקגו, והביא ספר מאת גרטרוד שטיין, Tender Buttons.

באותה תקופה נסקר הספר במדורי הספרות בעיתונים האמריקאים, עורר מהומה זוטא, וזכה לגיחוך ולהערכה נמוכה. קודם לכן כבר קראתי ספר אחר של מיס שטיין בשם “שלוש הוויות”, וחשבתי שהוא כתוב לעילא. סיגנון כתיבתו היה מהטובים ביותר שנכתבו אי פעם בידי סופר אמריקאי. הייתי סקרן לגבי הספר החדש הזה. אחי היה באיזשהו מפגש של אנשי ספרות בערב הקודם, ומישהו הקריא מתוך ספרה החדש של העלמה שטיין. המסיבה זכתה להצלחה, בכך שאחרי כמה שורות עצר הקורא והתקבל בקריאות וצהלות צחוק רמות. הוסכם באופן כללי שהמחברת עשתה דבר שאנחנו האמריקאים מכנים “להעביר את המסר” – כלומר שהיא הצליחה, על ידי כתיבה מיוחדת, הזויה, למשוך תשומת לב לעצמה, לגרום לעצמה להידון בחדשות, ולרכז סביבה לזמן מה עניין, בקצב חיים שבו העניין בספר כלשהו קצר.

אחי, כפי שהתברר, לא הסתפק בהסברים שניתנו בארה”ב לאיכות הספר, והביא אותו איתו. ישבנו זמן מה וקראנו בו את המשפטים המוזרים.

“זה נותן למילים ניחוח מוזר”, “יש בהן טעם אינטימי חדש ובו בזמן אותן מילים מוכרות נשמעות כמעט כאילו הן זרות לאוזנינו, הלא כן?”, אמר.

מה שאחי עשה, אתם מבינים, היה להפנות את תשומת לבי לספר. הוא הותיר אותו על השולחן, והלך. ועכשיו, כעבור כל השנים האלה, ואחרי שהסבתי עם העלמה שטיין ליד האח בביתה ברחוב דה פלר בפריז, אני מתבקש לכתוב משהו, בדרך של הקדמה לספר חדש שהיא עומדת להוציא.

מכיוון שיש רושם מוטעה באמריקה בדבר אישיותה של מיס שטיין, רושם כוזב ובכלל לא מציאותי, ודי רומנטי בטיפשותו, הייתי רוצה קודם כל לסלקו.

שמעתי במו אזני סיפורים על חדר ארוך וחשוך, על אישה רפויה רובצת על ספה, מעשנת סיגריות, לוגמת אבסינת, מן הסתם, ומסתכלת על העולם בעיניים לאות ומזלזלות. מדי פעם היא מסבה את ראשה באיטיות לצד אחד, ופולטת מספר מילים, שנרשמות מיד על ידי מזכירתה המתקרבת לספה בלהיטות, רועדת כולה כמו ללכוד את הפנינים הנופלות.

לכן  אולי תבינו את ההפתעה והתענוג שציפו לי, כאשר לאחר שנמאס לי מאותם סיפורים, אך בציפייה ילדותית כשל טום סוייר שיהיה בהם ממש, הובאתי אליה, כדי למצוא במקום התיאור ההזוי הזה אישה נמרצת באופן מיוחד. מחשבתה חדה ועוצמתית, כושר הניתוח בענייני האמנויות, לא מצאתי כדוגמתו אצל שום גבר או אישה באמריקה, ואשת שיח מבריקה ומקסימה בהליכותיה.

“הפתעה ועונג”, האם ציינתי זאת כבר? ובכן, אתם מבינים, אם אפשר לתאר את תחושתי מאז שעבודתה של העלמה שטיין נחשפה לראשונה בפני, דעתי עליה היתה כעל העבודה החלוצית החשובה ביותר שנעשתה בתחום הספרות בת זמננו.

פרצי הצחוק הקולניים, תגובה שבהכרח באה לאחר פירסום עוד מעבודותיה מציבור הקוראים, אינה מרגיזה אותי, אבל הייתי רוצה שסופרים, ובמיוחד סופרים צעירים, יתנו את דעתם על מה שהיא מנסה לעשות, ומה שהיא לדעתי עושה, בכתיבתה.

דעתי האישית בעניין איכות כתיבתה היא משהו מעין זה: “כל אמן הרואה במילים מדיום, מרחב ביטוי למחשבותיו, חייב לפעמים להרגיש מתוסכל מאוד ממה שנראה כמגבלות המדיום. אילו דברים הוא היה רוצה ליצור במילים! יש בפניו את תודעתו של הקורא, והוא היה רוצה לשתול בתודעתו של אותו קורא עולם חדש לגמרי של תחושות, או ליתר דיוק, עדיף לומר שהוא רוצה לברוא מחדש, להחזיר לחיים, את כל החושים הישנים ואת אלו שמתו”.

יש דבר שאפשר לכנות “רצון הסופר להרחיב את מחוזות  אמנותו”. מי שעובד עם מילים, היה רוצה לבחור במילים שיש להן טעם על השפתיים, שיש בהן מניחוח הבושם בנחיריים, מילים בעלות איכות, כאלה שאפשר לזרוק אותן לתוך קופסה ולנערן, מילים המשמיעות צליל חד, מצלצלות, מילים שכאשר רואים אותן על הדף המודפס, יש להן השפעה מרגשת מובהקת, מילים שכאשר הן פורצות החוצה מתחת לעט, אפשר לחוש אותן באצבעות כפי שאפשר ללטף לחיים של אהובה. ומה שאני חושב הוא, שמה שהספרים האלה של גרטרוד שטיין עושים, בצורה מאוד כנה, הוא לשחזר את החיים האמיתיים במילים.

אנחנו הסופרים, אתם מבינים, נחפזים כל כך. יש דברים כל כך גדולים שאנחנו חייבים לעשות. ראשית, לכתוב את “הרומן האמריקאי הגדול”, ויש את בימת השפה האמריקאית, או האנגלית, שחייבים לרוממה על ידי התרומות החשובות מאוד שלנו, שלא לדבר על השירים האפיים, הסונטות המיועדות לעיניה של גבירתי, ומה לא. כולנו עסוקים בהעלאת  ההגיגים והרגשות הנאצלים והחשובים הללו על דפי הספרים. ובינתיים המילים הקטנות, שהן החיילים שאיתן עלינו הגנרלים הגדולים לצאת לקרב ולכבוש, מוזנחות. ישנה עיר, עיר של מילים אנגליות ואמריקאיות, זוהי העיר המוזנחת של מילים חזקות ורחבות כתפיים, שאמורות היו לצעוד על פני שדות פתוחים תחת שמים כחולים, אך הן נסחרות בחנויות קטנות ומאובקות של קטניות ומזון יבש .

מילים צעירות, בתוליות, מורשות להתרועע עם זונות, ואילו המילים החשובות הושלכו לתעלה בצידה של דרך. רק אתמול ראיתי מילה שפעם שמשה אומה שלמה, מילה שקראה אל הדגל. היום היא משרתת בתפקיד נלוז בפרסומת לסבון כביסה. עבורי כתיבתה של גרטרוד שטיין מורכבת מבנייה מחדש, שידוד מחדש לגמרי של החיים, בעיר המילים.

הנה אמנית אחת שהצליחה לעמוד בפני הלעג, שויתרה על הזכות לכתוב את הרומן האמריקאי הגדול, לרומם את הבמה האנגלית שלנו, להניח את זרי הדפנה של המשוררים הגדולים על ראשה, והחליטה ללכת לחיות בין המילים הקטנות של עקרות הבית, והמילים הבריוניות של יושבי קרנות. המילים החסכניות  של הכתיבה הכנה, של כל שאר האזרחים הנשכחים והמוזנחים של העיר הקדושה והשכוחה למחצה.

האם לא תהיה בכך אירוניה מקסימה, ומחווה של האלים, אם, בסופו של דבר, עבודתה של האמנית הזאת תיזכר לעד, יותר מכל מגבבי המילים של דורנו.

כריכה קדמית של ״פריז צרפת״ של גרטרוד שטיין

הסיפור הקצר המובא לעיל הוא דוגמא לניסוי בצמצום וחסכון במילים, ובתיאור המעשה המסופר. הצמצום מורגש טוב יותר בשפה האנגלית, ובתרגום נאלצתי להשתמש במילים בעברית המרחיבות במקצת את היריעה, וזאת על מנת להימנע מחוסר משמעות הנובע מהשוני שבין השפות.

אבי גולדברג

מתה Is Dead

מאת גרטרוד שטיין, 1936, מתוך “איך כותבים את הכתיבה”, כרך שני מכתביה של גרטרוד שטיין.

מלון בכפר אינו דומה למלון בעיר אלא בעיירה. כולם הלכו ללוויה. הם עברו על פני הגופה, הם נשקו לצלב, המַחְתָּה היזה עליהם, והם חלפו ליד המקום שבו עמדו חמישתם, אולי היו יותר שעמדו שם. זה לא היה נורא. הם הניחו שהיא הייתה מתה. היא נפלה על מדרכת הבטון בחצר ושברה את גבה אך לא מתה, והיא לא ידעה מדוע. תוך חמישה ימים היא כבר הייתה מתה. אתה מבין למה אני מתכוון.

במלון, האחד מבשל והשני מסתכל על הכל. זה מה שעושה אותם לבעל ואישה. כולם יודעים את כל זה. מכיוון שכל זה יכול להעסיק את כולם, אף אחד אינו יוצא. הוא לא יצא כי אמו לא עשתה זאת, למרות שאביו כן יצא. הוא היה כזה. היא, אשתו, לא יצאה כי היא הייתה האישה היחידה שהייתה לו. הוא אמר שהוא אינו רוצה אחרת גם אם היא תבכה. הוא לא אמר שהוא אינו רוצה אחרת, למרות שהיא ניסתה למות ומתה.

הו, יקירתי. כולנו בכינו. כששמענו שהיא מתה. לא שלמישהו היה אכפת בכלל. אבל הם אמרו. היא מתה. וכיצד היא מתה.

עכשיו אני אנסה. לספר. איך היא נפלה. והיא מתה. לא מיד היא מתה. אבל כעבור חמישה ימים. אף על פי שרבים רצו לשלוח פרחים, למקרה שהיא כבר מתה. איך היא יכולה למות אם זה לא צודק למות. במדינות מסוימות אף אחד לא יכול למות באופן כזה, אם אין זה ראוי למות כך. ואם זה קורה במקום שבו אף אחד לא מת, אם זה לא בדרך הראויה למות, הרי יש בזה חוסר כבוד למות כך. היא מתה. בכל מדינה יש דרך כלשהי שבה אין זה מן הראוי להיות מת, כלומר למות. ולמה? כל אחד ידע למה.

הקשיבו לזה,

מזמן, כלומר זה קרה לפני שזה התרחש, מזמן. לא לפני זמן רב כל כך אחרי הכל כי היא לא היתה אפילו בת ארבעים. על כל פנים פעם היה בעל מלון שירש את אביו, שאף הוא ירש את אביו, שגם הוא כבר ירש את אביו. במילים אחרות, אם היה לבעל המלון בן ואחריו היו עוד שלושה בנים, כי אז היו שישה דורות של בעלי בית המלון.

במדינות מסוימות שישה דורות של בעלי מלון זה לא כל כך הרבה, אבל עדיין בכל מקרה, אין זה מעט. זה התרחש אצל השישי, זה שטרם היה לבעל בית המלון ויתכן שלעולם לא יהיה, כי הוא נועד להיות עורך דין, זה שאמור להיות השישי. אבל בסופו של דבר הוא הפך לבעל המלון, והסיבה לכך היא זו.

הוא עדיין לא הוסמך כעורך דין כשאמו, כן זו הייתה אמו, זו הייתה אמו זו שנמצאה מתה ולא במיטתה, היא אפילו לא מתה במקום כלשהו.

זוכרים את מדרכת הבטון שהיתה שם, במקום בו היא נפלה, ושהיה עליהם לסלק אותה משם ושזה התרחש השכם בבוקר, ולכן אף אחד מאורחי המלון לא ידע שהיא נפלה לשם. הייתה זו אמו שמתה שם במקום שבו אף אחד לא צריך למות, כשהכל כבר נאמר, והרבה מאוד נאמר, תמיד נאמר. ולכן הוא כבר לא יכול היה להיות עורך דין, כי, וזה כמובן הגיוני, אם אמו מתה, מתה באופן מסתורי, אי אפשר לסמוך על הבן כעורך דין, אבל אפשר לסמוך עליו כטבח, ובעל מלון, או כאחיו של הטבח ובעל המלון, או כבנו של הטבח ובעל המלון או אפילו מאוחר יותר כנכד ואב של טבח ובעל מלון.

אתם באמת תופסים את זה?

זה היה הרבה זמן לפני המלחמה הזאת, היה בעל מלון, איש קטן מאוד בעל תווי פנים עדינים מאוד, וגם אם לאחר מכן כשגופו עשוי היה להתעבות, גם אז הוא יוכל להיוותר איש מרשים מוצק, וזה מה שקרה וזה מה שהוא היה.

הוא פגש בחורה צעירה שאף היא הייתה קטנה אך בעלת פנים פחוסות למדי, היא הייתה חייכנית וגם היא בהמשך תתעבה, תהיה מוצקה, אך היא תהיה חסונה ומקסימה, ותהיה מוצקה ותמיד תהיה פעלתנית, בתנועה לכל כיוון. היא תהיה עסוקה בכל פרט שהיא תראה אי פעם. היא תדע הכול אודות מצעים נקיים, ועל אפרסקים, ועל עוגות קטנות, תדע על כל אחד מהם כמה שפחות אך בכל זאת יהי זה תמיד מספיק. היא תפקח על עבודתן של המשרתות, היא תמריץ אותן בעדינות כדי לעשות את שיש לעשות, ותמיד היה מה לעשות. היה מה בשבילם ובשבילה. כל היום וכל יום. תמיד הייתה כמעט מושלמת כשעמדה. היא מעולם לא ישבה. אלא כשהיה כבר מאוחר והוא והיא היו סועדים.

תחשבו על כך.

רק תחשבו על כל זה.

הוא, הטבח ובעל המלון, היה דומה קצת לאמו. אביו היה. והוא היה גבוה.

כל מי שמהרהר בכך רואה את מה שאנחנו מבינים.

ואז פרצה המלחמה, המלחמה האחרונה הזו. היא פרצה בשל אנשים עניים ממנו. הוא לא השתייך לאותם אנשים עניים בכלל. אביו וסבו ואביו של סבו היו טבחים ובעלי בתי מלון והוא לא היה נצר לאנשים עניים בכלל. היא כן. וזה יצר את השוני ביניהם ובמובן מסוים זה לא שימח אף אחד. כשפרצה המלחמה הוא התגייס.

הוא היה איש קטן והוא יצא להילחם.

לפעמים איש קטן לא יוצא למלחמה כי הוא קטן מכדי לשאת את כל מה שעל חייל לשאת, אבל האיש הזה, למרות שהיה איש קטן, יצא למלחמה, ויתרה מכך, הוא לא הלך לבשל במלחמה, כפי שעשו טבחים רבים, הוא הלך למלחמה והוא נלחם בה. ויתרה מכך, הוא נלחם כל השנים הארוכות של המלחמה עד שהמלחמה הסתיימה.

ובכל הזמן הזה היא נשארה בבית, בבית במלון. אם זה נחשב כבית. במובן מסוים זה היה בית ובמובן מסוים זה לא היה, אבל בכל אופן זה היה הבית היחיד שהיה לה.

בכל יום ויום היא הייתה צריכה לראות שהכל יצא מהמקום שבו הוא אוכסן ושהכול ישוב למקומו. זו הייתה דרכם. זו תמיד הייתה הדרך שלהם. בדרך זו היא עברה כל יום ויום. ויום  שחלף היה גם לילה.

כל אחד יודע שהלילה אינו יום.

היא בכתה כשניסתה, אבל גם כשיום היה רק יום זה היה כך. אבל זה אף פעם זה לא היה באמת רק יום. כל יום היה יום בדרכו. בכל יום היה יום בדרך והגיע שהיום היה כל היום.

בכול יום היה יום שהיה כדרכו, והתוצאה הייתה שהוא נמשך כול היום. 

יום אחד היא ניסתה למצוא את הלילה מחוץ ליום וכשניסתה למצוא את הלילה היא בכתה. ובעלה שב הביתה מהמלחמה והיו להם ארבעה ילדים. ועכשיו, כשהוא כבר חזר מהמלחמה הם הפכו לעשירים יותר ויותר. דבר לא השתנה חוץ מזה.

כשמלחמה מסתיימת, אם שבים מהמלחמה, ואם מתעשרים יותר ויותר, לפעמים הכל משתנה ולפעמים דבר לא משתנה חוץ מזה. מוצאה היה ממשפחה עניה והוא לא. היא הייתה רבת חן וחייכה חיוך מתוק, ובכל יום הוצאו כל הכלים ממקומם וכל יום הכל הושבו למקומם, ולעיתים מספר פעמים במהלך היום.

הוא היה הטבח ובעל המלון והוא היה עסוק מאוד בכל יום. זוהי דרך לראות את הדברים, לראות אותם מבחוץ. זה מובן כל עוד אף אחד עדיין לא מת.

הם התעשרו והתעשרו מיום ליום. זה היה השינוי היחיד בכל יום. וכל יום השינוי היה באופן זה. הם הלכו והתעשרו מיום ליום.

כמו שאמרתי הם מעולם לא יצאו מהמלון והם מעולם לא הלכו משם והדברים נותרו כך. יום אחד הוא אמנם לא יצא, אלא משהו קרה. הוא בגד בה. הוא מעולם לא עזב והיא מעולם לא עזבה והיא ידעה שהלילה הוא היום.

רק תחשבו על כך.

היא ידעה שהלילה הוא יום. כולם יודעים במובן מסוים את ההבדל בין הלילה ליום. גם היא ניסתה להבין בזמן שהיא בכתה.

הו, כן, יקירתי.

היא ניסתה פעם אחת להיות, וכשניסתה, אתה זוכר, שפעם אחת כשניסתה להיות, היא בכתה.

 ליזי, את מבינה?

הכל הלך לעולמו חוץ מזה שהם התעשרו מיום ליום. כל זה היה לפני חמש שנים בערך.

ועכשיו דבר לא קרה. הם היו עשירים באותה מידה, אולי אף עשירים יותר. הילד הבכור היה אמור להיות עורך דין והילד השני אמור היה לעבוד עם אביו. הוא היה אמור להיות עם אמו ואביו. אז מה קרה. קרה מה שקורה לעתים קרובות. הוא לא היה בריא ואז הוא נטה למות. אבל הוא לא מת. הוא לא מת. אבל מה שקרה במקום זה. קרה דבר נורא במקום. דבר נורא קרה במקום זה. על מישהו היה למות. אולי הסבתא, אבל היא לא נחשבת.

ואז כולם הבינו שזה נכון. היא, האם, נפלה מבעד לחלון על מדרכת הבטון ואז היא כבר לא זכרה יותר אף אחד ומה התרחש קודם לכן. היא מתה כעבור חמישה ימים, וכולם אמרו שהיא הלכה בשנתה. האם היא הלכה בשנתה? לאן היא הלכה, מי הלך בשנתה, ולאן הוא הלך בשנתה. ושל מי הייתה ההליכה הזו בשנתה. של מי זו הייתה אותה הליכה.

האם מישהו יכול לבכות.

ליזי, אכפת לך.

כריכת ״שלוש נשים״ של גרטרוד שטיין

השאר תגובה

אנו שמחים על תגובותיכם. מנגנון האנטי-ספאם שלנו מייצר לעתים דף שגיאה לאחר שליחת תגובה. אם זה קורה, אנא לחצו על כפתור 'אחורה' של הדפדפן ונסו שוב.

הזן את תגובתך!
הזן כאן את שמך

three × 4 =