פרופסור מאיר בר אילן מבקר את ספרו של פרופסור חגי ארליך “ים סוף הים העצוב” (רסלינג, תשפ״א 2021, 212 עמודים), ובודק האם הוא עומד בקריטריונים של הצגה מלאה של ההיסטוריה של ים סוף לאורך הדורות.

במאמר זה נדונים: הים האריתראי (הים האדום + האוקיינוס ההודי + המפרץ הפרסי), אתיופיה, הודו, ופרסטר ג’ון, ועוד נושאים זוטרים כמו צלבנים בים האדום, המסחר של סודאן, המלחמות בתימן, ועוד. וכמובן, נפלאות המחקר בארץ הקודש…

המערכת

תקציר הספר:

ים סוף הוא אחד הנתיבים החשובים בתבל. הוא הגשר הימי הראשי בין חלקו הצפוני של העולם לחלקו הדרומי. עברו ועוברים בו מוצרי סחר, שאיפות אסטרטגיות, אינטרסים גלובליים, ועוד. פתיחת תעלת סואץ לפני כ-150 שנים הפכה את ים סוף לציר חשוב של תמורות בעת החדשה. עם זאת, ים סוף היה ונשאר “ים עצוב”, בייחוד ביחס לאחיו הגדול, הים התיכון. הים-התיכון, “הים הגדול ורחב הידיים”, נתן השראה למלומדים ומשוררים. הוא היה ונשאר מושא של סקרנות מאז ראשית האנושות. הים התיכון היה הים השמח, הנדיב, המעתיר כול טוב על היושבים לחופיו, מגשר ביניהם, תורם לחייהם. ים סוף נותר בשוליים, אח קטן ועצוב. הוא עטור מדבריות ושום נחל איתן אינו זורם אליו. העמים לחופיו התרחקו ומתרחקים ממנו. לגביהם היה יותר מכשול מאשר גשר. את ים סוף חצו יותר פליטים מאשר סוחרים, ואת חלקם הטביע בין גליו חסרי המנוח.

כריכת ״ים סוף, הים העצוב״ של חגי ארליך

הקדמה

“ים סוף, הים העצוב” הוא ניסיון חלוצי ללמוד מחדש ולתמצת את תולדותיו מימי קדם עד ימינו אנו. חגי ארליך מבקש לדון בים זה כמכלול היסטורי, כזירה שבה הוכרעו גורלות של עמים ותרבויות, שבה התחוללו מאבקים הרי גורל בין מזרח למערב, שבה נולדו דתות והתמודדו זו עם זו. הספר ארוג כמקלעת של פרקים המתחברים לכדי היסטוריה חשובה של שלל העמים שלחופי הים, באותה מידה שהם מבוא להבנת מפגש האינטרסים הגלובליים, מפגש המתרחש בים זה ובסביבתו בימינו אנו. 

אף אם שמו של הספר מתייחס לים סוף, והוא כביכול מושא המחקר המוגש כספר, הרי שרובו הגדול של הספר עוסק בהיסטוריה הפוליטית של אתיופיה, תימן, ומצרים, והמעורבות הבין-מעצמתית בים סוף, תוך שימת דגש על העידן המודרני. ים סוף היה, כביכול, הלב הפועם של ההתרחשויות הפוליטיות שאירעו בארצות הסובבות אותו, או, לכל הפחות, אמצעי-מעבר בו עברו צבאות כאלו או אחרים מחוף אחד של הים אל החוף האחר. מהודו במזרח, ועד המעצמות האירופאיות במערב.

הספר הוא קטן-ממדים, לא רק בגודל העמוד, אלא גם במספר העמודים, כמו גם במספר הערות השוליים (94 הערות שוליים מלוות את כל הספר). חלק ניכר מפרקי הספר מהווה קיצור ועיבוד של מחקריו המוקדמים של ארליך, רובם באנגלית, וחלקם בעברית (הערות: 3, 27, 65, 74, 85, 88, 90, 92), ובכך נחשף הקורא העברי למחקרים אשר רחוקים מעיניו. הספר נפתח במבוא בשם “ים עצוב”, בהנגדה לים התיכון של פרנאן ברודל (עמ’ 21), ולאחריו תשעה פרקים: 1) פליטים חוצים – יהדות, נצרות, אסלאם; 2) הקרב על “דרך המשי” – מצרים ופורטוגל; 3) מלחמת עולם – העות’מאנים והפורטוגלים; 4) נטישת הים; 5) בחזרה אל הגלים; 6) פתיחת התעלה והאימפריאליזם האירופי; 7) אבן-סעוד, מוסוליני, היילה-סלאסה; 8) נאצריזם והים – חמש מלחמות; 9) ים סגור ופתיחתו. הפרקים אינם ארוכים, ובסופם סיכום “ים עצוב? דרך משי?”, ולאחר מכן מובאת רשימה ביבליוגרפית ובה הפניות לספרות מקצועית באנגלית, צרפתית, איטלקית, ערבית, ועברית. לבסוף מובא אינדקס של שמות אישים המוזכרים בספר. כבר בעיון קל ניכר מתוך הספר שהכותב בקי ברזי ההיסטוריוגרפיה כל-כמה שנוגע הדבר להיסטוריה הפוליטית של המזרח התיכון המודרני.

הספר מעוטר באיורים רבים, המבהירים את הכתוב, ומוסיפים לוויית-חן לספר.

עם זאת, בצער תצוין העובדה שבתחום המיפוי, שהוא הרבה יותר חשוב מאשר האיור, נעשתה עבודה רשלנית, ואין לקורא אפשרות לדעת היכן מצויים כמה מהמקומות הנזכרים בספר ללא שיטוט ברחבי האינטרנט.

הכותב מתאר את עצמו כמי שעשה את עבודת הדוקטורט שלו על אתיופיה בלונדון, ואכן עובדת-יסוד זו ניכרת בספר, הן באשר למקומה הדיספרופורציוני של אתיופיה ביחס לים סוף, והן באשר ללונדון כמרכז למחקר היסטוריוגרפי של אסיה ואפריקה. לאמור, לונדון אינה פריז, וגם עובדה זו מתגלה בספר, שכן רובו ככולו עוסק בהיסטוריה פוליטית, ולא בים כמרחב תרבותי העומד בפני עצמו.

פרופסור חגי ארליך. ויקיפדיה

היסטוריה ימית

עטיפת ספרו של פרנן ברודל The Mediterranean in the Ancient World שהשפיע מאוד על ספרו של חגי ארליך

בהקדמה לספר, עמ’ 23-19, מציג החוקר את עמדתו כנובעת וכרוכה בשיטתו של פרנאן ברודל לדון בהיסטוריה של מרחב ימי מוגדר, כפי שהתפרסמה בספרו על הים התיכון בימיו של פיליפ ה-II, מלך ספרד במאה ה-16 [1]. כלומר, ההיסטוריוגרפיה הצרפתית, האנאל בכלל, וספרו של ברודל על הים התיכון בפרט, מוצגים כמודל היסטוריוגרפי המותאם לים סוף, וארליך מפנה את הקורא למחקר מודרני על היסטוריוגרפיה ימית [2].

ואולם, האמת היא שכמעט ואין קשר בין הצהרתו של הכותב לבין היסטוריוגרפיה ימית, למעט מספר עמודים קטן בספר, והספר מעיד על הבנה מאד מוגבלת של המרחב הימי, בממד הזמן ובממד המקום.

ראוי לומר כבר מן ההתחלה: חגי ארליך הוא היסטוריון פוזיטיביסט המתמחה בתעודות דיפלומטיות ובאישים הגדולים, ממוחמד ועד נאצר. בכך, כמובן, אין כל חסרון, אך מכאן ועד ניסיון לתאר את עבודתו כחלק מתוך היסטוריוגרפיה ימית המרחק גדול, גדול מאד.

עיון בספר מגלה מייד שני חסרונות גדולים, כאשר קשה לקבוע מהו החסרון היותר גדול.

הליקוי הראשון נעוץ בהשמטת ספרו של אחד מגדולי ההיסטוריונים כיום, קירטי שאודורי, בריטי ממוצא הודי, שהיה הראשון לאמץ את תבנית החשיבה של ברודל ביחס לאוקיאנוס ההודי [3]. בשני ספריו מבהיר שאודורי את הליקוי המובנה במחקר ההיסטורי המקובל, זה שמחולק לפי אזורי מחקר או תקופות מחקר, שבשל כך מונע מהיסטוריונים לראות ראייה טוטלית את הכלכלה ואת החברה. בהתחשב בהשפעות התרבותיות של המסחר סבור שאודורי כי המונח “האוקיאנוס ההודי” הוא מונח שרירותי [4], שכן רשת המסחר, החברה, והתרבות היתה טוויה גם על המפרץ הפרסי וגם על ים סוף. מבלי להיכנס לעובי הקורה, די אם ייאמר כי הרוב המוחלט של הסחורות שנעו בים סוף הגיע מהודו, או אף מעבר לה, או סחורות מן המערב שנועדו להודו, כך שאי אפשר לבחון את ים סוף מבלי להביט בשחקן הראשי על ים זה – הודו – כיצואנית ויבואנית של סחורה מערבית, על כל המשתמע מכך.

בדרך של הפשטה גסה ניתן לומר כי ההיסטוריה הכלכלית השפיעה על ההיסטוריה החברתית, הפוליטית, והתרבותית לאורכם של קווי המסחר. אמנם, שאודורי הגביל את תקופת מחקרו ל-1100 שנה “בלבד”, אך נקל להראות כי דבריו נאמנים גם ביחס למאות השנים שלאחר התקופה הנחקרת, כמו גם למאות שנים שקדמו לאותה תקופה.

מחסרונה של דמות-מפתח בהיסטוריוגרפיה העולמית בכלל, והברודליאנית בפרט, נעבור לחסרונו של ספר-מפתח. החסרון השני בספר, בבחינת חיסרון לא יוכל להימנות, הוא “היעלמותו” של ספר-יסוד קדום בהבנת הזירה: “פריפלוס הים האריתראי” (בתרגום מילולי – הקפת החופים של הים האדום), שנכתב במאה הראשונה לספירה.

מפה המבוססת על הספר the peryplus of the erythraean sea באדיבות פרופסור מאיר בר אילן

אמנם ארליך מזכיר (עמ’ 23), את הספר “פריפלוס האריתראי”, אך ניכר עליו שהוא לא עמד על חשיבותו של ספר זה כספר-מפתח להבנת הזירה הימית וההיסטורית כפי שזו הוכרה כבר לפני יותר מ-200 שנה [5]. המחקר בספר “פריפלוס”, כמו גם המחקר הארכיאולוגי, ההיסטורי, והאנתרופולוגי, ביחס למרחב הימי בו דן הספר – הים האריתראי, ולא “ים סוף” – הלך והתעצם ב-15 השנים האחרונות, ומחקרים אלו הם המפתח להבנת כל התהליכים, המסחריים והפוליטיים, (גם) בים סוף [6]. כך, למשל, בידינו ידיעות לא מעטות על הגירה וחילופים של בני-אדם, חיות, וצמחים מתורבתים, ברחבי הים האריתראי, כפי שמחקרים אינטרדיסציפלינריים מוכיחים בוודאות [7]. ואולם, דבר מכל זה לא ניתן לגלות בספרו של ארליך, ואין זה מקרה, כנראה, שארליך מפנה את הקורא לספר “פריפלוס” באופן שגוי [8]. היעדרותו של הספר מן הדיון, וההתעלמות מהמחקר המשתלשל ממנו, יותר מאשר מעוררת תמיהה. יתרה מזו, מהדירו האחרון של הספר, ליונל קאסון (שמו בלידה אריה כהן), היה מלומד אשר לא קם לו שני בהבנתה של היסטוריה ימית, ואין כל אפשרות לכתוב על ים סוף בלעדי ספר זה. לאמור, מדובר בהיעדרות של ספרות-יסוד בתחום המחקרי, ליקוי חמור ביותר המכתיב ליקויים נוספים בספר, עובדה הניכרת פעם אחר פעם.

בראש ובראשונה, נפתח ונאמר שאי אפשר לכתוב את ההיסטוריה של ים סוף, כשמו של הספר, כפי שאי אפשר לכתוב את ההיסטוריה של רגל שמאל של מיסטר סמית’. המונח “ים סוף” הוא גיאוגרפי, והוא מתייחס לים מדרום לארץ-ישראל, אך הדיון בספר אינו בים עצמו כי אם בים בהקשרו הסוציו-תרבותי ובממד ההיסטורי. מנקודת ראות סוציו-תרבותית, מעולם לא היה ים סוף יחידה נפרדת, והעובדה שבאטלסים מודרניים יש לים זה שם עצמאי אינה צריכה לטשטש את המציאות ההיסטורית. הספר “פריפלוס האריתראי” מתאר את השייט והמסחר בים האריתראי, וים זה, על פי מושגיו של רב חובל שהיטיב להכיר את הים ואת הנמלים השונים, כלל את המפרץ הפרסי, את החוף המערבי של הודו, את חופי חצי האי ערב, את חופיה המזרחיים של אפריקה (עד דרומית לזנזיבר), וכן את ים סוף, מבאב-אל-מאנדב ועד סואץ או אילת. כלומר, אי אפשר להתייחס לים סוף בלבד כמרחב ימי עצמאי, כי עוד מתקופות פרה-היסטוריות היה ים זה חלק ממרחב סוציו-תרבותי גדול יותר [9]. לאמור, הבוחן את הספר “פריפלוס” יסיק על נקלה כי אין “ים סוף” יחידה תרבותית נפרדת, ולאורך כל השנים הוא היה חלק מהים האריתראי.

“הגיבור” בספרו של ברודל הוא הים התיכון והשוכנים סביבו, וים זה הוא דמוי אגם סגור, אך אין פירושו של דבר שהגדרתו של ים, במשמעות התרבותית שלו, מחויבת להיות דומה לים התיכון. ים סוף שונה מהים התיכון בכך שרוב המוצרים שעברו בו לא יוצרו ואף לא נצרכו ליד חופיו. גם האוניות שהיו מהלכות בים סוף היו עשויות מעץ שלא גדל לחופיו של ים זה. לא זו אף זו – כל סביבותיו של הים הם מדבר, אין אף נהר שזורם אליו, ובתנאים אלו ניצול מאוניה טרופה עשוי למצוא את מותו בצמא ובהיעדר מצילים (בשונה מרובו של הים התיכון). למעשה, כל עניינו של ים סוף בהיותו מתווך בין מזרח ומערב, אירופה והודו, ובין צפון ודרום, מסופוטמיה ודרום-ערב ואפריקה. נכון הדבר כי כל ים הוא מתווך, בין שוכניו בצד אחד לבין שוכניו בצד אחר, אך ים סוף, בניגוד לימים אחרים, מתווך בין עמים השוכנים הרחק ממנו, וברור שכוחו של ים סוף נעוץ במקומות הרחוקים ממנו.

כראייה לכך שים סוף אינו “עצמאי”, ניתן להביא את דבריו של ארליך עצמו הכותב על קרב דיו (Diu, עמ’ 59). ובכן, ב-1509 התחולל קרב דיו, בין פורטוגזים לממלוכים המוסלמים, וצודק החוקר אשר, בעקבות קודמיו, רואה בקרב זה את אחד החשובים בהיסטוריה. ברם, בד בבד, חשוב לזכור כי קרב זה אירע סמוך לעיר-נמל ראשית בגוג’אראט שבהודו. כלומר, גורלו של ים סוף נקבע במרחק של קרוב ל-3000 ק”מ ממנו. כיוצא בו, את פרסטר ג’ון (אשר יידון להלן), חיפשו באתיופיה, אף כי נמצא למעשה בהודו. שתי דוגמאות אלו מוכיחות את שנטען כאן: מעולם לא היה ים סוף ים “עצמאי”, אלא הוא היה חלק מהים האריתריאי, עובדה שלא היתה ידועה לכותב. אם הכותב היה מפנה את מבטו אל ה”פריפלוס”, הוא היה מבין זאת על-נקלה. המטיל ספק בתובנה זו, ראוי לו לבחון את השאלה ההיפותטית הבאה: אילו תעלת סואץ לא היתה נחפרת, ובכך מקשרת מזרח ומערב, מה היה מספר הספינות העובר בים סוף בהשוואה למצב הנוכחי, אחוז אחד, או שמא אף פחות? כלומר, תעלת סואץ השיבה לים סוף את “תהילת” העבר שלו כצינור תיווך בין מזרח למערב, תהילה שנגרעה ממנו עם הגעת ספינות אירופאיות למזרח באמצעות הקפתה של אפריקה. הווי אומר, אין כוחו של ים סוף אלא בהיותו חלק של הים האריתראי.

ולא פחות חשוב, לא רק שהמרחב הגיאוגרפי והסוציו-תרבותי אינו מוגדר נכון, אלא שאף ליקוייה של זירה זו לא תוארו כיאות, שכן אף שארליך מתייחס להיעדר מי-שתייה לחופיו של הים, כמו גם היעדר עצים לספנות, הרי שהעיקר חסר מן הספר: משטר הרוחות שמנע הפלגה באוקיאנוס ההודי אלא בחלון-זמנים צר, פעם אחת בשנה, והוא שהכתיב את גורלו של הסחר, וממילא של הים האריתראי [10]. משטר רוחות שונה, אך לא פחות בעייתי, מנע נתיב ימי סדיר בין קצהו הדרומי של ים-סוף, באב אל-מאנדב, לבין אילת (ואף קליסמה = סואץ) [11], ואם ארליך היה לוקח זאת בחשבון היה יכול להבהיר לקורא מדוע התפתחה “דרך הבשמים” לאורכו המזרחי של ים סוף [12], ומדוע עולי תימן (עליית יהודי תימן בתרמ”ב, 1882), באו רגלית לארץ-ישראל, ולא באוניה. משטר הרוחות, הן באוקיאנוס ההודי והן בים סוף, שונה לחלוטין מן המקובל בים התיכון, והתפתחותה השונה של הספנות באזור זה נגזרה מתנאי האקלים שמנעו התפתחותה של ספנות בים סוף בדומה לים התיכון. אם אין אומרים זאת במפורש – הקורא לא יידע את שאמור היה לדעת. כללו של דבר, בניגוד למצב בים התיכון, משטר הרוחות באוקיאנוס ההודי, המשתנה כל חצי-שנה, עיצב את גורלו של ים זה, וכתוצאה מכך הושפע גורל ספנות בים סוף שנכרך בגורלו של הים האריתראי.

בשלב השני, עלינו להתייחס למסגרת הזמן של המרחב הימי. כידוע, ההיסטוריוגרפיה הצרפתית, המכונה ה”אנאל” (על שם השנתון שהוציאו), ראתה במושג “התקופה הארוכה” la longue durée, מושג-מפתח בהבנת ההיסטוריה. לפי עקרון זה, רק התבוננות ב”תקופה ארוכה” מסוגלת להקנות תובנה ביחס לפעילות האנושית, ותקופת הזמן הטעונה התבוננות היא לעולם גדולה יותר מאשר תקופת-זמן פוליטית הנמדדת במספר קצוב של שנים, חודשים, ולעתים אף ימים. כלומר, בהיסטוריוגרפיה מסוגה של ה”אנאל” יש לבחון כמה מאות שנים על מנת להבין תהליכים חברתיים ותרבותיים שונים. והנה, אם כך הדבר בהיסטוריוגרפיה היבשתית, הרי שבמסגרת ההיסטוריה הימית הופכת “התקופה הארוכה” לארוכה הרבה יותר. כלומר, התקופה הארוכה במסגרת ההיסטוריה הימית מוכתבת על ידי האקלים, הרוחות וזרמי הים, כמו גם הנמלים, ואלו היו נתונים קבועים אשר קבעו את גורל האנשים הרבה יותר מאשר השלטון הפוליטי. לאמור, כל עוד השתמש האדם באותם אמצעים – ספינות ואמצעי ניווט – להגיע ממקום למקום באמצעות ספינות שהיו כפופות למשטר הרוחות ועונות השנה, נותר מצבו של האדם כשהיה, ומכאן ש”התקופה הארוכה”, בהיסטוריה הימית, היא בת אלפי שנים (אורך התקופה משתנה בהתאם לים הנדון) [13]. לשון אחרת: כל העדויות ההיסטוריות מתוך ה”פריפלוס”, מלפני 2000 שנה, היו רלבנטיות לים סוף עד למאה ה-16, עת אירופה הגיעה להודו תוך דילוג על ים סוף, וספינות מסוג חדש נראו בים האריתראי. יתר על כן: חלק ניכר מן העדויות העתיקות עדיין היה משמעותי להבנת מצבו של ים סוף עד לשלהי המאה ה-18, עת ספינות מפרש הוחלפו באוניות המונעות בפחם וקיטור, וכך חדל האדם להיות תלוי בגחמותיו של הטבע, בכפיפותו למשטר הרוחות וללוח הזמנים הנובע ממנו [14].

“תקופה ארוכה” זו בים האריתראי החלה כאשר חברות שונות ראו בים אמצעי מקשר אשר באמצעותו הוחלפו לא רק סחורות אלא גם דתות ורעיונות טכנולוגיים, עד אשר תרבויות הרחוקות אלפי ק”מ זו מזו נעשו דומות. בשל אילוצי השייט החד-שנתי נוצרו קשרי מסחר בין בני אותה קהילה, אשר רובם נותר בארצות המוצא, בעוד חלקם האחר היגר לארץ הזרה, והקים שם מושבת-מהגרים אשר תיפקדה כסוכני-מסחר מקומיים [15]. כלומר, ההגירה והמסחר, במיוחד בים האריתראי, אך לא רק בו, היו משולבים יחדיו מאז ומקדם. בידינו ממצאים ארכאולוגיים המגלים כי ניצול הדגה והים החל כבר באלף השישי לפנה”ס, בעוד שהמסחר – שייט ארוך-טווח יותר – החל מאוחר יותר. עמים שונים, השוכנים לחופי המפרץ הפרסי, יצרו קשרי מסחר בין מסופוטמיה, איראן, תרבות עמק האינדוס, ודילמוּן, הנמצאת בבחריין, כבר באלף השלישי לפנה”ס [16]. כיוצא בכך, אף מצרים שלחה את ספינותיה לעבר אפריקה המזרחית כבר באלף השלישי לפנה”ס [17], ורעמסס השני עמד בקשרים עם ממלכה בנהר האינדוס במאה ה-13 לפנה”ס [18]. לאמור, קשרי המסחר הלכו והתרחבו במרוצת השנים מהמפרץ הפרסי, מערבה של הודו, ועד למזרחה של אפריקה, תוך היעזרות בעמים השוכנים לאורך חופי חצי האי ערב, ואלו התקיימו בים האריתראי (ולא ים סוף בלבד), בעצימות כזו או אחרת, עד למאה ה-16, ואפילו עד שלהי המאה ה-18, כאמור לעיל. לצערנו הרב, דבר מכל זה לא היה ידוע לחוקר [19].

בזיקה למחקרו המכונן של ברודל, הרי שעיקרי אבחנותיו בים התיכון רלבנטיים גם לים האריתראי. מי שאינו בקי בגלובוס ראוי שידע כי המרחק מזנזיבר להודו גדול בהרבה מהמרחק בין תל אביב לבין ברצלונה, ולא רק שהמרחקים הגיאוגרפיים בים האריתראי גדולים מאלו של הים התיכון, אלא שאף “התקופה הארוכה” בים האריתראי ארוכה מזו של הים התיכון. כביכול, ממדי הזמן והמרחב של הים האריתראי התכווצו, וקשרי החברה והתרבות במרחב האריתראי מגלים לכידות לא פחותה מזו שבים התיכון: בטנזניה חיים כושים מוסלמים המגדלים גידולים הודיים. פעם נוספת מתבררת העובדה כי האקלים הוא מגדיר תרבותי, חברתי, וכלכלי, ודומה כי בים האריתראי ניכרת תופעה זו הרבה יותר מאשר בים התיכון. לאמור, לא ים סוף הוא הנושא, אלא הים האריתראי, ואת ים סוף יש לבחון רק בפרספקטיבה רחבה.

מבלי לקבוע במדויק כיצד הלכו והתפתחו קשרי המסחר וההגירה ברחבי הים האריתראי, די לנו לומר כי השתקפותו של ים זה ב”פריפלוס”, אף שהיא מתייחסת למאה הראשונה לספירה, היתה נכונה במידה מרובה גם אלף שנים, ואף יותר, קודם לכן. כללו של דבר, המרחב הימי אליו יש להתייחס אינו ים סוף בלבד כי אם הים האריתראי, הואיל וים סוף לא היה אלא שלוחה של ים זה, חוליית התיווך בין מזרח למערב, ומכאן חשיבותו. לעומת זאת, הכותב עוסק בים סוף, כביכול מנקודת ראותה של אתיופיה, אף שלארץ זו היה מעמד שולי ביותר בים זה, בשל היעדר ספנות והיעדר סחורות ייחודיות ליצוא. למעשה, אתיופיה היתה ארץ נטולת משאבים, שלא היתה למעצמות כל עילה לחמוד אותה, ומשום-מה אין הכותב מטריח עצמו לומר זאת לקורא (השווה עמ’ 101).

לדוגמה, בעמ’ 72 כותב ארליך על העות’מאנים כי בשנת 1551 הם “חלמו אולי על המחצבים של אתיופיה”, אלא שלמשפט זה אין הצדקה לא במציאות וגם לא בחלום (אולי, למעט, סין המודרנית). בעמ’ 37 כתוב “נמל אדוליס הפך בימי אקסום למרכז של אימפריה ים סופית”, אך יורשה לי לחלוק על כך. עם כל הכבוד לאדוליס (היום באריתריאה), לתאר נמל זה כמרכז של אימפריה זה יותר מגוזמה, והסיבה לכך היא פשוטה: ים סוף היה צינור-תיווך בין מזרח למערב, והציר המרכזי בתיווך במסחר בין מזרח למערב היתה מצרים (והציר השני: דרום-ערב). כך היה לעולמים, גם אם בתקופה מסוימת שליט כזה או אחר חשב שניתן לשנות את המציאות. הרעיון כי היכולות של אריתריאה, או אתיופיה, היו גבוהות מאלו של שכנותיהן בעת העתיקה, טעון הוכחה, וזאת בלשון המעטה [20]. בחינה מדוקדקת של הממצאים הארכיאולוגיים, הן בחבש והן בהודו, והזיקה ההדדית שבין שתי ארצות אלו, אינה משנה הערכה זו [21].

עוד זאת ייאמר כי בהחלט אפשר שחוקר יבחן תקופה זו או אחרת של הזירה, או החברה, בה הוא מתמקד, ואין כל פסול במי שמתמקד במאות ה-20-18. ואולם, התמקדות תקופתית חייבת להיות מודעת לתולדות האזור, ובמקרה של הים האריתראי רקע בן אלפי שנים אינו מוגזם, אלא מתבקש. היסטוריה ימית מחייבת להבין את האקלים, הרוחות, ודרכי הים, ואלו לא השתנו, וממילא מובן שהדיון בספר רחוק מאד מלהיות היסטוריה ימית.

בשלב השלישי, על הסחורות העוברות מיד ליד בים האריתראי, כותב ארליך, בשיא הצמצום, ביחס למאות ה-16-13 (עמ’ 52). ואולם, עיון מעמיק יותר יגלה כי תיאור זה אינו הולם רק מאות אלו, אלא אף את זמנו של ה”פריפלוס”, והכתוב בו ביחס לסחורות אותן ניתן היה להשיג בים האריתראי [22]. תנאי הטבע ומזג האוויר המתוארים ב”פריפלוס” לא השתנו במרוצת אלפי שנים, וממילא היתרון היחסי של הנמלים בארצות השונות, נותר כשהיה [23], וכמעט ולא השתנה במרוצת הדורות עד לכניסת הקפה כמוצר-צריכה (עמ’ 81-78). ואולם, הקפה לא החזיק מעמד כמוצר ייחודי לאורך זמן, והפורטוגזים מצאו את הדרך לשתול קפה בברזיל, כך שהיתרון היחסי של תימן החזיק מעמד לא הרבה יותר מאשר 100 שנה. כללו של דבר, הבנת זירה ימית כלשהי אינה נפתחת בפוליטיקה ומלחמה על פני המים כי אם בסחורות העוברות בים, כמו גם הקשרים האנושיים בין בני התרבויות השונות. בהיעדר תובנות היסטוריות שמוצאן בממצאים ארכיאולוגיים, נותר הספר רחוק מאד מיומרתו להיות “ניסיון חלוצי ללמוד מחדש ולתמצת את תולדותיו (של ים סוף)”, כפי שרשום על גבי כריכתו של הספר.

בשלב הרביעי של הדיון, נבוא לבחון את השאלה הביבליוגרפית, אשר עליה נרמז לעיל בקיצור כי בספר קטן זה הובאה ביבליוגרפיה מצומצמת, אשר חלקה כלל לא רלבנטי. ובכן, אחת התופעות היותר חמורות ומתמיהות היא התעלמותו של החוקר מ”ספר הודו”, ספר אותו החל לכתוב ש”ד גויטיין, והמשיך אותו תלמידו מ”ע פרידמן, יבדל לחיים ארוכים.

כריכות שני כרכים בסדרת “ספר הודו” של החוקר פרידמן

המונח “ספר” בהתייחסות לספר הודו הוא קצת מטעה, כי מדובר, למעשה, בסדרת כרכים: ספר אחד באנגלית ועוד חמישה כרכים בעברית, אוצר בלום של מסמכים שהתגלו בגניזה, ובהם עדויות על הסחר בין הודו במזרח לבין הים התיכון במערב, תוך מעורבותם הרבה של היהודים במסחר זה [24]. כלומר, בשעה שהחוקר מחפש עדויות על המסחר בים סוף המשתקפות בסיפורי סינבד הספן (עמ’ 47) – חיפוש שווא, שהרי סינבד משקף את המפרץ הפרסי והפלגות עד לסרנדיב, היא סרי-לנקה – הוא מתעלם מממצאים רבים מספור העוסקים כולם בסחר שבין מצרים לבין הודו, וממילא בים סוף. לקורא שטרם הבין זאת ייאמר במפורש כי מחקרם ארוך השנים והייחודי של גויטיין ופרידמן הוא בעל חשיבות מרובה הרבה מעבר להיסטוריה של היהודים בימי הביניים, ולא ניתן להפריז בחשיבותו של ספר זה להבנת ההיסטוריה הימית של האוקיאנוס ההודי וים סוף כאחת [25].

לאמור: פרופסור אמריטוס באוניברסיטת תל-אביב כותב על ים סוף תוך התעלמות, ממש מופגנת, ממפעל ההיסטורי-חברתי ראשון במעלה, בו עוסק עמיתו לאוניברסיטה, אף הוא הוא פרופסור אמריטוס וחתן פרס ישראל – מרדכי עקיבא פרידמן. אך מיותר להסביר כי מדובר במפעל-אדירים, של שני דורות של חוקרים מהטובים בדורם, מפעל  בעל אופי אנציקלופדיסטי, אשר כל מי שמתעלם ממנו פוגע במחקרו שלו [26].

לסיכום דיון זה בהיסטוריה ימית: כדי לכתוב היסטוריה ימית צריך אדם לכתוב היסטוריה טוטאלית, והספר הנדון עתה ממש לא משתייך לגישה זו. מבלי להיכנס עתה להגדרתה של היסטוריוגרפיה זו, די יהיה לעיין בספר “חברה ים-תיכונית” של ש”ד גויטיין, על מנת שיהיה ברור לקורא כי הספר שלפנינו רחוק מלהיות חלק מהיסטוריוגרפיה ימית כפי שהוא מוצג על ידי הכותב, והגדרתו כהיסטוריוגרפיה מודרנית נכונה רק ביחס לשנת הדפסת הספר. מדובר בהיסטוריה פוליטית מהסוג הישן, או אם נרצה – מהסוג הבריטי, אליו טרם חדרה השפעת אסכולת ה”אנאל”. מה שקיבלנו הוא אוסף של נתונים פוליטיים בממד ההיסטורי. אם יש לנתונים אלו חשיבות כלשהי – איני יודע. מדוע פרופסור עתיר הישגים ומחקרים כתב בדרך זו – איני יודע.

רקע היסטורי: בין לקוי לבלתי-מספק

הפרק הראשון בספר, עמ’ 43-25, מציג את הרקע ההיסטורי של ים סוף, אלא שרקע זה לוקה מאד בחסר וביתר. בעמ’ 27-26 מקדיש הכותב דיון לים סוף אותו חצו בני ישראל בברחם ממצרים. כל הדיון מיותר, וללא קשר לשאלת אמיתות הסיפור, שכן ברור לגמרי כי מי שברח מצוען מצרים, המצויה בצפון-מזרח הדלתא של הנילוס, לא היה מגיע לים הלוחך את מפרץ סואץ או מפרץ אילת (אלא לאחר זמן רב). מהו אותו ים סוף אותו חצו בני ישראל היא שאלה נכבדה בפני עצמה, אך לא היה מקום לדרשנות של הכותב, מה עוד שהוא סבור שמדובר בסיפור שאינו היסטורי.

בעמ’ 28 מתייחס הכותב לאניות המלך שלמה שהגיעו לאופיר, אך ללא כל הפניות ביבליוגרפיות, וקובע: “הפתיחה המחודשת והזמנית לים-סוף בימי שלמה המלך לא הותירה רישום מיוחד בהיסטוריה של עם ישראל”.

משפט זה, כמו הסמוכים לו, רצוף קביעות בלתי נכונות, ומפאת הקיצור יצוינו העובדות הבאות. אופיר זוהתה עם העיר סופארה, כ-30 ק”מ ממומביי, כבר במאה ה-19, וזיהוי זה נתמך על ידי חוקרים אחרים במאה ה-20, ובמאה ה-21 [27]. שנית, לדעתי, הזהב שהגיע מאופיר (בתמורה לנחושת מאדום) [28], היווה את מקור המימון העיקרי של שלמה בבניית המקדש, כמו גם ערים אחרות בארץ-ישראל [29], ולחינם כתב ארליך שפתיחתו של ים סוף לא הותירה רושם מיוחד בהיסטוריה של עם ישראל. אדרבא, היא הותירה רושם עצום, והכל כתוצאה משיתוף-פעולה ייחודי בין ישראל לפיניקיה, אשר נודעה בסוחריה כמו גם ביורדי-הים שלה. אמנם, כמה ארכיאולוגים מזלזלים בכתוב המקראי, בראותם בו סוג של בדייה, על אף העובדה שהכתוב המקראי מעיד על מינהל מסודר בחצר המלוכה של המלך שלמה, בו נמצאו גם סופרים ומזכיר (מל”א ד,ג). יתרה מזו, היסטוריונים וחוקרים ידועי-שם איששו את היתכנותו של הסיפור המקראי בכללותו [30], וקנת קיטשן, בהסתמך על מקורות מצריים, הראה כי יש סיבה טובה לסמוך על הדיווח המקראי על אודות עושרו של שלמה [31]. בקיצור: הפתיחה המחודשת והזמנית לים-סוף בימי שלמה המלך הותירה את רושמה בהיסטוריה של עם ישראל בפארה ועושרה של מלכות שלמה.

בעמ’ 35-29 נכתב על מלכת שבא, אך ללא כל דיון מדעי רלבנטי שיבהיר פרשה זו [32]. בעוד שהכותב מגלה ביקורתיות ביחס לכתוב המקראי, הרי שהמסורת האתיופית על מלכת שבא נותרה אצלו בגדר מסורת ללא כל ניסיון לבקרה [33]. אין גם כל התייחסות למחקר היסטורי וארכיאולוגי עדכני, המתייחס לתקופה זו, שעשוי היה להאיר את עיני הקורא [34]. אגב, חלקה של הארכיאולוגיה בספר הוא מועט, בדומה לחלקה אצל ברודל. ואולם, מחקרו של ברודל מתמקד במאה ה-16, ממנה יש בידינו מסמכים למכביר. לעומת זאת, ארליך עוסק לא רק בעידן המודרני כי אם גם בעת העתיקה, אשר מספר המסמכים ממנה זעום. החוקר תקופות עלומות מהן לא הגיעו אלינו מקורות כתובים, חייב להיעזר בממצאים ארכיאולוגיים, והתעלמות מהם מקטינה את איכות המחקר, ומגבירה את היסוד הספקולטיבי בו.

בעמ’ 38 מקבל הקורא את הרושם כי מוחמד פגש נוצרים לראשונה בהגיעו לאתיופיה, וזאת מבלי להודיע לקורא דבר על הנצרות בערב בתקופה שקדמה להיווצרות האיסלאם [35]. בקיצור, תיאור קצר מדי ובלתי מספק מכל בחינה שהיא. למען הסר ספק, הדיון כאן אינו מתייחס לתולדות הנצרות בעת העתיקה, כי אם לדתות השונות שהיו נהוגות ברחבי הים האריתראי. אם כיבושי האיסלאם את צפון-מערב-אפריקה וספרד הם מן המפורסמות, חובה להבהיר את הרקע הדתי בים האריתראי, וכיצד קרה שהאיסלאם כבש את מזרח אפריקה מזה, ואת צפון הודו מזה. המלחמה הבין-דתית הזו הלכה ונמשכה, בעוצמות משתנות, לא מעט שנים לאחר מכן, והד לה עד ימינו במלחמות אזרחים באתיופיה ובתימן.

בעמ’ 50-49 מצופה היה מהכותב להביא מעט נתונים על מלחמת המוסלמים בצלבנים בים סוף, נתונים הנעדרים מן הספר, וזאת למרות שכבר נכתב על כך לא-מעט הן בעברית והן באנגלית [36]. למרבה הפליאה אין בספר אזכור לקרב הימי (הראשון, ככל הנראה), על השליטה בים סוף. לקרבות אלו, בהם היתה יד הנוצרים על התחתונה, היתה חשיבות רבה. כלומר, הקרב הימי היחיד שהתנהל בים סוף על השליטה בו אינו מוזכר בספר. לא רק שחסרון זה מפתיע, אלא שראוי היה לבחון את ההבדל בתוצאות בין הצלחתם של צלאח א-דין ואחיו ב-1170 וב-1182, לעומת התוצאות בקרב דיו שהוזכר לעיל. נראה כי התמחותו של הכותב בהיסטוריה הפוליטית של אתיופיה ותימן בעידן המודרני (כניכר מתוך עדותו של הכותב שהסתמך על מחקריו המוקדמים), גרמה לו להתעלם מנתוני-יסוד מן המעלה הראשונה שמקורם בים האדום, עליו נכתב הספר.

כמעט גלוי לעין שכל הספר סובל מהטייה לכיוון אתיופיה, בבחינת אהבה של הכותב לאתיופיה, מושא מחקרו בדוקטורט, היא שקלקלה את השורה, ומנעה מהכותב לכתוב תיאור מאוזן של הים האדום. באותו הקשר, הכותב נמנע מלומר כי לאתיופיה אין שום חשיבות גיאו-אסטרטגית או יתרון מובנה אחר, ולא היתה סיבה לאף מעצמה לחמוד אותה כי לא היה לה מה להציע. אכן, סין המודרנית מנסה להיאחז באתיופיה, כמו בכל אפריקה, משיקוליה שלה, אך בראייה היסטורית ובניתוח של כל מה שהיה לאתיופיה להציע הרי שלא היה לה כל יתרון.

ועוד נקודה חשובה, והפעם פוליטית. כאשר צופה מודרני בוחן את המעורבות האיראנית בתימן כיום, ושואל את עצמו מה לאיראן בתימן, שומה עליו לדעת כי המעורבות האיראנית בתימן (כמו גם בעומאן), לא החלה אתמול וגם לא שלשום, כי אם לפני אלפי שנים, והשבטים השיעיים בתימן יכולים לספר רק את קצהו של הסיפור.

פרסטר ג’ון

המלך “פרסטר ג’ון” בתמונה קדומה. ויקיפדיה

פרסטר ג’ון הוא אולי דמות שולית בספר שלפנינו, אך האופן שבו נסקר נושא זה מלמד לא מעט על הספר, כפי שיוסבר להלן. בטרם תובהר דמותו של פרסטר ג’ון חובת גילוי נאות נמסרת כאן: כותב שורות אלו כתב מאמר מפורט על פרסטר ג’ון, תוך התייחסות מפורטת הן לרקע ההיסטורי של הדמות, הן לרקע הגיאוגרפי של הסיפור, והן לתיאורה של הדמות במקורות היהודיים [37]. פרסטר ג’ון מוזכר בספר פעמיים – בעמ’ 49 (והערה 38), ובעמ’ 71 (והערה 52) – אך ההפניות אליו עשויות כביכול כלאחר יד. לשון אחרת, קורא הרוצה לדעת על פרסטר ג’ון ימצא בויקיפידיה, אנציקלופדיה בעלת מעמד מפוקפק בהיותה נסמכת על חכמת המונים, תיאור עדכני וטוב יותר מאשר בספר שנכתב על ידי פרופסור אמריטוס. למען הדיוק – וטרם הוסבר הנושא – הן בספר שלפנינו והן בויקיפדיה חסרה התייחסות לרקע היהודי של דמותו של פרסטר ג’ון, ואף שאין זו קושיה עבור מי שכותב אנגלית, בהחלט הדבר מתמיה, אם לא מוזר, ביחס לספר הכתוב עברית, כלומר עבור קהל יהודי, אשר מתייחס לפרסטר ג’ון מבלי להתייחס למעמדו המיוחד של פרסטר במקורות היהודיים והעבריים. כלומר, מחבר הספר כלל לא עשה את המוטל עליו. ועוד עובדה תצוין כאן: מחבר הספר, כמו גם כותביה של ויקיפדיה, אינם מכירים את מחקרו של כותב שורות אלו על פרסטר ג’ון. אך לא בכך העניין, העובדה שמאמר כזה או אחר נשמט מספר אינה העיקר, אלא רק מדגימה את המידע המקוטע, אם לא הרשלני, המוצג לקורא.

ועתה, אחר שנאמרו הדברים ברמה העקרונית, נבוא לבאר משהו בנושא הנדון כאן: פרסטר ג’ון (בתרגום – הכומר יוחנן). ובכן, ככל הנראה, נעוץ הגרעין ההיסטורי של הסיפור בבואו של אחד בשם ג’ון, פטריארך של כנסיה מזרחית אשר הוא והפמליה שלו היו שחורים, לפני האפיפיור קאליקסטוס השני ברומא, בשנת 1122. מאות שנים לאחר מכן, עם חשיפת הדרך למזרח באמצעות הקפתה של אפריקה, החלו אירופאים – נוצרים ויהודים כאחת – לבחון מחדש את הסיפור הישן, מתוך מחשבות משיחיות. המחשבה היתה שהכומר, שתואר גם כמלך ולו חילות, ובארצו חיים יהודים, יחבור לכוחות הנוצריים מאירופה ויחד יסלקו את השלטון העות’מאני מארץ-ישראל, והרי אנו כפסע לפני בואו של המשיח [38].

אך היתה כאן בעייה קטנה: לא היה ברור לאירופאים מניין בדיוק הגיע אותו פרסטר ג’ון, ורבים חיפשו אותו באפריקה [39], ובמיוחד באתיופיה, שם – כמו גם במצרים – היה ידוע שיש נוצרים (קופטים). בינתיים, הסיפורים על העידן המשיחי ההולך ובא עשו חיל באיטלקית, ואין פלא שהם תורגמו לעברית [40], והפרסום הראשון לכך היה בנספח לספר בן-סירא שראה אור בקונסטנטינופול ב-1519. אגרות אלו, על מהדורותיהן השונות, זכו להדפסות שונות במרוצת העיתים, והפנָייה אליהן מובאת בספר הנדון כאן, לספרם של אולנדורף ובקינגהאם [41]. מהדירי הטקסטים העבריים היו מודעים לכך שאין כל קשר בין מכתבים אלו לאתיופיה (גם אם פורטוגזים חיפשו את פרסטר ג’ון באתיופיה), ומצד שני, הביעו השערה שמא פרסטר ג’ון הגיע מקוצ’ין (מבלי דעת כי קוצ’ין נוסדה שנים רבות לאחר שנודע שמו של פרסטר ג’ון בעולם). כלומר, מקורו הגיאוגרפי של פרסטר ג’ון היה עלום במאות ה-17-16, כמו גם במאה ה-20, וכך עדיין, לכאורה, גם במאה ה-21. מה שתמוה כאן הוא שהן המהדירים של האגרות, והן ארליך שהזכיר את ספרם של המהדירים, התעלמו מהכתוב באגרות אלו, וערפלו את הזירה הגיאוגרפית למרות שהיא מפורשת בכתוב כפי שהעניין מתברר להלן. ראשית, הודו, ובשמה הלועזי אינדיאה, מוזכרת כמה פעמים באגרות אלו (עמ’ 41, 43, 89, 107, 119). שנית, באחת האגרות כתוב כך (עמ’ 33-32): “שהפריטי ג’אני הוא נמצא למעלה בקאליקוט ביבשה, במדינות העליונה (!) הרחוקות מהים, וזאת ראיה אמתית וידיעה מפו[ר]סמת על היהודים הנמצאים שמה בקרוב אל הפריטי ג’אני…”

ובכן, קאליקוט המוזכרת כאן (Calicut), היתה עיר-נמל מפורסמת בזמנה, בדרום הודו, אשר במאה ה-16 שכנה בה ממלכת הזמורים במאלאבר, והיום היא קרויה קוז’יקוד (Kozhikode) [42]. כלומר, מהדירי האיגרות, מסיבה שאיני מבין לאשורה, כמו גם ארליך, התעלמו במודע מכך שמוצאו של פרסטר ג’ון היה בדרומה של הודו. למען הסר ספק, בין האיגרות כתוב בפירוש (עמ’ 41): “באינדיאה הגדולה נקבר גוף הטמא טומאש אפושטולו”. והרי כאן אזכור מפורש לקברו של השליח תומאס, אשר לפי המסורת של הנוצרים במקום – אם תתקבל מסורת זו כמהימנה – נקבר בדרומה של הודו, שם קנתה הנצרות אחיזה כבר במאה הראשונה לספירה.

ברם, באירופה לא נודעו נוצרים אלו (שהם, אגב, נסטוריאנים, עם זיקה לבצרה), עד אשר התגלה הנתיב הימי להודו לאחר הקפתה של אפריקה. והנה, ב-20 למאי 1498 הגיע ואסקו דה-גאמה לקאליקוט, הלא היא קוז’יקוד, ואגב גילוי הנתיב הימי התברר לאירופאים כי בדרומה של הודו חיים נוצרים שחורים. בשל הרצון לשמור בסוד את הנתיב הימי, גם עובדת הימצאותם של נוצרים שחורים בהודו לא התפרסמה במהרה, וזאת, כנראה, הסיבה לכך שעוד שנים רבות לאחר מכן חיפשו את פרסטר ג’ון באתיופיה, ומאליו מובן שחיפושים אלו היו לשווא. ובכן, במקום שהחוקרים המודרניים יבהירו את פרשת פרסטר ג’ון – הם עירפלו אותה. בין כה וכה, נמצא שבמקרה של פרסטר ג’ון, כמו ביחס לספר “פריפלוס”, מפנה הכותב את הקורא לביבליוגרפיה חלקית או לקויה, אשר כלל לא ברור אם הוא קרא אותה, ובוודאי לא הפנים אותה. הציפיות מחוקר מובהק גבוהות בהרבה ממידע המובא בויקיפדיה, וזאת ללא כל ניסיון לזלזל בחוכמת ההמונים.

סיכום

ספינות הולנדיות במאה ה-17 בים סוף. באדיבות פרופסור מאיר בר אילן

הספר שלפנינו עוסק בהיסטוריה פוליטית של אזור ים סוף, ואם ניתן להסיק ממנו תובנה כלשהי הרי היא שהמלחמות הפנימיות בתימן, כמו גם באתיופיה, עליהן ניתן לקרוא בעיתונות מידי פעם, נשענות על ערכים ומושגים בני מאות אם לא אלפי שנים, כך שהסיכוי להשכנת שלום במקומות אלו נראה קטן. כביכול, נגזר על עמים אלו לאמלל את עצמם לנצח, ולהתחרות על המקום הראשון בין המדינות הנחשלות בתבל. לפוליטיקה פנימית זו אין, כמובן, כל קשר לים סוף. ואגב, הפוליטיקה ברוב הארצות הנדונות בספר היא שמונעת מחקרים ארכיאולוגיים במקומות רבים, וכתוצאה מכך הידע ההיסטורי באותם מקומות הוא לקוי, בעיה ממנה סובלים לאו דווקא הישראלים שנמנע מהם לבקר במקומות אלו.

למרות שהספר מתחזה להשתייך לאסכולת ה”אנאל” הרי שעולם המושגים של אסכולה זו נעדר ממנו, ותפישת הזמן והמרחב המשתקפת בו מייצגת את העולם ההיסטוריוגרפי של בית הספר ללימודי המזרח ואפריקה שבאוניברסיטת לונדון SOAS. היסטוריוגרפיה זו היא חשובה בפני עצמה, בהיותה מבוססת על קריאת מקורות, ומתמקדת בהיסטוריה פוליטית. ואולם, כל דיון בים האריתראי, וים סוף בכלל, מחויב בהכרה כי ההיסטוריה שלו כרוכה בגורל, כלומר היא תוצר של הטבע, הרבה יותר מאשר בפעילות אנושית של “האישים הגדולים”.

בעולם בו המידע הדיגיטלי הזמין לקורא הולך וגדל בכל יום, ועובדות-יסוד נחשפות בפני קורא גם ללא ידע אקדמי מוקדם, רוצה הקורא המשכיל לדעת לא רק מה אירע ביום פלוני, וכמה חיילים נהרגו בקרב אלמוני, כי אם גם להבין את ההתרחשות על רקע הזירה בה התרחש האירוע. את עובדות היסוד אפשר לגלות ברחבי הרשת בכלל, בויקיפדיה, באתר האקדמיה, ובאתרים נוספים. אין זה מספיק לדעת כמה גמלים חצו את ים סוף לצורך כיבושה של אתיופיה, כי מחוקר אקדמי אמיתי מצופה להאיר באור חדש עובדות “משעממות”, ובאור זה יופקו תובנות חדשות: כיצד ומדוע אירעו המאורעות, ובאיזו מידה היתה זו יד אדם או יד הגורל, אשר פעלה, כנגזרת של המרחב והזמן הנתונים.

למרות שהספר יצא לאור בסדרה מדעית בה מובטח לקורא כי יוצאו לאור “עבודות מקוריות המייצגות פרשנויות מאתגרות על אודות מגוון הפנים העשיר של המזרח התיכון”, הרי שההבטחה לקורא לא מומשה. אף שהספר שלפנינו הוא, אכן, מקורי, הרי שאין בו כל פרשנות מאתגרת, ואין בו אינטרדיסציפלינריות המתחייבת מהתחום בו הוא עוסק. הקורא הנבון עשוי לשאול את עצמו כיצד קרה שבמאמר הסוקר ספר, כמו מאמר זה, כמעט כל ההפניות הביבליוגרפיות שמובאות במאמר נעדרות מן הספר המסוקר. לצערי הרב אין לי תשובה על כך.

ים סוף אינו ים שמח ולא ים עצוב, ואם הוא יתואר על פי רגשות אנושיים, כל שניתן לומר עליו הוא שיָם זה, ככל יתר הימים, הוא ים אכזר, הואיל וכל טעות קטנה של השטים בים עלולה להסתיים באבדן חיי-אדם. מהרבה בחינות, ים סוף אכזר יותר מימים אחרים, ובכל מקרה, הוא ממתין לספר אחר בו הוא יתואר בצורה טובה יותר ממה שנכתב עליו עד כה.

Review by Meir Bar-Ilan of

Haggai Erlich, The Red Sea, The Sad Sea, Tel-Aviv: Resling, 2021, 212 pp.

The book attempts to describe the political history of the countries that reside on the shores of the Red Sea, stressing the Red Sea as a factor among the political forces in the history of this region from Antiquity till modern times.

Although the author presents his book as derived from modern oceanic historiography, this is an unattested pretension since the book lacks almost anything that might be related to the Annales school: it has nothing to do with the concept of la longue durée; it suffers from an absence of a discussion on commerce; it misrepresents the marine arena, ignoring the key role of “Periplus” in the studies related to this region.

Though the book focus on the 20-19th centuries, around half of the book is dedicated to historical background. However, this background is ill-represented. This lack of information is prominent as for example in ignoring the naval battles between the Muslims and Crusaders in the Red Sea in the 12th century. Goitein-Friedman’s monumental “India book” is also ignored.

The reference to Prester John exemplifies another misunderstanding, not to speak of the fact that in a Hebrew book there is no attempt to discuss the role of Prester John in Jewish messianic concepts, as well as ignoring the Indian roots of Prester John as is explicitly stated in the Hebrew text.

Keywords: Book Review, Erythraean Sea, Ethiopia, India, Middle East studies, Oceanic history, Prester John, Red Sea,

רשימת מקורות

[1] ע’ אלידע, ‘פרנאן ברודל והחזון הטוטלי-גלובלי’, זמנים, 21 (1986), עמ’ 81-70.

[2] David Armitage, Alison Bashford, Sujit Sivasundaram (eds.), Oceanic histories, Cambridge: Cambridge University Press, 2018.

[3]  Kirti Narayan Chaudhuri, Trade and Civilisation in the Indian Ocean: An Economic History from the Rise of Islam to 1750, Cambridge University Press, 1985; idem. Asia before Europe: Economy and Civilisation of the Indian Ocean from the Rise of Islam to 1750, Cambridge University Press, 1990.

[4] המונח ‘שרירותי’ אינו מדויק, והכוונה היא לכך שהתבנית הגיאוגרפית (המתחמת ים על פי קווי-מתאר מקובלים), אינה חופפת את התבנית התרבותית-חברתית. ראה את הערת שאדורי ביחס לאל-מוקדסי בספרו על המסחר, עמ’ 4.

[5] Eivind Heldaas Seland, ‘Archaeology of Trade in the Western Indian Ocean, 300 BC–AD 700’, Journal of Archaeological Research, 22/4 (2014), pp. 367-402; https://iranicaonline.org/articles/indian-ocean.

[6] Lionel Casson (ed.), The Periplus Maris Erythraei: text with introduction, translation, and commentary, Princeton, N.J.: Princeton University Press, 1989.

[7] Nicole Boivin, Roger Blench and Dorian Q. Fuller, ‘Archaeological, Linguistic and Historical Sources on Ancient Seafaring: A Multidisciplinary Approach to the Study of Early Maritime Contact and Exchange in the Arabian Peninsula’, Michael D. Petraglia and Jeffrey I. Rose (eds.), The Evolution of Human Populations in Arabia, Springer Nature, Switzerland 2009, pp. 251-278.

[8] בהערה 13 נשלח הקורא לנייר-עמדה (אין זה מאמר), של מזרחן הדן בזיהוי מקומות בסודאן וסומליה על פי פריפלוס, וזאת במקום שהקורא יכיר את הספר עצמו, על מהדורותיו השונות, ואת חשיבותו. בחקירה מעמיקה יותר התברר לי כי, קרוב לוודאי, שמדובר בהפנייה שגויה, הואיל וכותב המאמר ההדיר מחדש את הספר פריפלוס ביוונית.

[9] Himanshu Prabha Ray, ‘Introduction: Maritime Cultural Heritage of the Western Indian Ocean’, Himanshu Prabha Ray (ed.), Bridging the Gulf: Maritime Cultural Heritage of the Western Indian Ocean, Manohar: India International Centre, 2016, pp. 17-52.

[10] L. Casson, ‘Ancient Naval Technology and the Route to India’, Vimala Begley and Richard Daniel De Puma (eds.), Rome and India: The Ancient Sea Trade, Madison, Wisconsin: The University of Wisconsin Press, 1991, pp. 8-11.

[11] י’ ברסלבסקי, הידעת את הארץ, ד, מהדורה שלישית, תל-אביב תשט”ז, עמ’ 370-360.

[12] חיים בן-דוד ודן פרי (עורכים), דרכי הבשמים 2020, ירושלים תשפ”א. כבדרך אגב תצוין העובדה כי בעמ’ 14 בספר זה מובאת מפת ‘דרך הבשמים’ כאשר הדרך מתחילה במדבר ב’שומקום’, בעוד שלמעשה, היא החלה בנמלי החוף, כגון בקאני, היא כַּנֵּה המקראית (יחזקאל כז,כג). ראה: י’ פטריך, ‘בית כנסת יהודי קדום בעיר הנמל קאני שבתימן’, קדמוניות, 142 (2011), עמ’ 106-102.

[13]  M. Redha Bhacker, ‘The Cultural Unity of the Gulf and the Indian Ocean: A longue Durée Historical Perspective’, Lawrence G. Potter (ed.), The Persian Gulf in History, New York: Palgrave Macmillan, 2009, pp. 163-172.

[14] השווה להתפתחות הטכנולוגית האיטית של הספינות בם התיכון: פ’ ברודל, הים התיכון, ירושלים תשס”ב, עמ’ 52-47.

[15] Eivind Heldaas Seland, ‘Networks and social cohesion in ancient Indian Ocean trade: geography, ethnicity, religion’, Journal of Global History, 8/3 (2013), pp. 373-390.

[16] Elisabeth C. L. During Caspers, ‘Sumer, Coastal Arabia and the Indus Valley in Protoliterate and Early Dynastic Eras: Supporting Evidence for a Cultural Linkage’, Journal of the Economic and Social History of the Orient, 22/2 (1979), pp. 121-135.

[17]  Kenneth A. Kitchen, ‘Egypt and East Africa’, Lowell K. Handy (ed.), The Age of Solomon: Scholarship in the Turn of the Millennium, Leiden – New York – Köln: Brill, 1997, pp. 107-123.

[18] צ’ הרמן, עמים, ימים, אניות, תל-אביב תשכ”ב, עמ’ 60-59 (וחבל שספר זה לא עמד מול עיניו של הכותב גם ביחס לתקדימיה של תעלת סואץ). אגב, בגופתו החנוטה של רעמסס השני נמצאו גרגרי פלפל שחור, מוצר-יצוא הודי טיפוסי.

[19] עוד על מבנה הספינות ותולדות השייט בים זה, ראה: Alkiviadis Ginalis, ‘A Preliminary Introduction to the Comparison of Maritime Traditions in the Red Sea, Indian Ocean and the Mediterranean from the 1st to the 15th Century AD’, Abdulaziz Al-Helabi, Moshalleh Al-Moraekhi, Dimitrios Letsios, Abdullah Abduljabbar (eds.), Arabia, Greece and Byzantium Cultural Contacts in Ancient and Medieval Times, Riyadh 2012, pp. 253-266.

[20] השווה להפניות של ארליך בעמ’ 185 הע’ 23. ארליך מפנה לנייר-עמדה (שנכתב על ידי מרקו ויגאנו, מורה באוניברסיטת אדיס-אבבה), אשר גם במאמרים אחרים מרחיב את גבולותיה של אקסום. בספרו של קאסון, פריפלוס, מוזכרת אדוליס לא-פחות מ-73 פעם, ועיון בהפניות אלו מלמד בדיוק על מעמדה. מחקר מעודכן ומפורט על אדוליס ואתיופיה בעת העתיקה, ראה: Anjanna Reddy L., Looking from Arabia to India: Analysis of the Early Roman ‘India Trade’ in the Indian Ocean During the Late Pre-Islamic Period (3rd Century BC – 6th Century AD), PhD, Deemed University, Pune 2013.

[21] Dibishada B. Garnayak, Manjil Hazarikaand Kulbhushan Mishra, ‘Cultural Interaction between Ancient Abyssinia and India: Archaeological Sources from 1st to 7th century CE’, Journal of Indian Ocean Archaeology, 10-11 (2014-15), pp. 133-146.

[22] Manfred G. Raschke, ‘New Studies in Roman Commerce with the East’, Aufstieg und Niedergang der römischen Welt, II.9.2, Berlin – New York: Walter de Gruyter, 1978, pp. 604-1361.

[23] השינוי היחידי: במרוצת הדורות היו נמלים שנסתמו, וערי-נמל אחרות פרחו במקום הקודמות. תופעה זו היתה אופיינית להודו (ראה להלן), וקרתה גם בחופי עומאן ותימן.

[24] די, לפי שעה, אם יצוינו הספרים הבאים: ש”ד גויטיין ז”ל ומרדכי עקיבא פרידמן, ספר הודו ב, מצְֹמון נגיד ארץ תימן וסחר-הודו, ירושלים תשע”א; הנ”ל, ספר הודו ג, אברהם בן יִגּוּ סוחר ויצרן בהודו, ירושלים תש”ע; S.D. Goitein and Mordechai Akiva Friedman, India traders of the middle ages: documents from the Cairo Geniza: India book, part one, Liden – Boston: Brill: 2008.

[25] Elizabeth A. Lambourn, ‘India in the “India Book:” 12th century northern Malabar through Geniza documents’, Claire Hardy-Guilbert, Hélène Renel, Axelle Rougeulle et Eric Vallet (eds.), Sur les chemins d’Onagre: Histoire et archéologie orientales Hommage à Monik Kervran, Oxford: Archaeopress, 2018, pp. 71-84.

[26] אין כאן תקלה מקרית של חוסר-ידע. בכתב העת ‘זמנים’, היוצא באוניברסיטה בה ארליך חבר, יצאו כמה מאמרים על תורתו של ברודל, וברור שארליך לא הפנים אותם. בנוסף, עמית אחר של ארליך כתב דברי הלל מוצדקים על סיפרו של פוטר (לעיל, הע’ 13), אך גם מאמר זה לא הגיע לידיעת החוקר. כנראה שמדובר בשאלת סוציאליזציה של המדע, תחום החורג מעיוננו.

[27] מ’ סולובייטשיק וי’ גוטמן, ‘אופיר’, אנציקלופדיה אשכול, א (תר”ץ), עמ’ 1017-1016; R. Chakravarti, ‘Reaching Out to Distant Shores: Indo-Judaic Trade Contacts (Up to CE 1300)’, in: Nathan Katz (et. al., eds.), Indo-Judaic Studies in the Twenty-First Century: A View from the Margin, New York: Palgrave Macmillan, 2007, pp. 19-43.

[28] על פעילות מטלורגית כבר באמצע האלף הרביעי לפנה”ס, ותולדות המסחר והתרבות במפרץ אילת, ראה: Mohammed Al- Nasarat, ‘Byzantine Maritime Trade in Southern Jordan: The Evidence from Port of Aila (‘Aqaba)’, Mediterranean Archaeology and Archaeometry, 12/1 (2012), pp. 101-116.

[29] הכותב את ספר מלכים תיאר את גדולת שלמה בתיאור המקדש תחילה, ובפירוט מרובה, אחר כך כתב על הערים השונות אשר בנה שלמה, ורק לבסוף כתב על אוניות שלמה וחירם שהגיעו לאופיר, והביאו משם זהב. הסופר של דברי הימים הלך בעקבות קודמו והוסיף ‘אז’, כביטוי לסדר האירועים (דה”ב ב ח, יז). ואולם, סדר התיאור נובע מהחשיבות אותה ייחס הכותב לאירוע, והראייה: מספר המלים שהוקדש לכל נושא. לאמור, מן המבנה הספרותי של התיאור אין להסיק דבר ביחס לסדר האירועים ההיסטורי, ומסתבר שמקור המימון של מפעלי הבנייה של שלמה, כמו גם מקור הזהב במקדש היה באופיר.

[30] Andre Lemaire, ‘Les Phéneiciens et le commerce entre la Mer Rouge et la Mer Méditerranée’, E. Lipińsky (ed.), Studia Phoenicia V. Phoenicia and the East Mediterranean in the First MIllenium B.C. (OLA 22), Leuven 1987, pp. 49-60.

[31] Kenneth A. Kitchen, ‘Where Did Solomon’s Gold Go?’, Biblical Archaeology Review, 15/3 (1989), p. 30.

[32] Y. Ikeda, ‘King Solomon and the Red Sea Trade’, in: M. Mori (and others, eds.), University of California publications Near Eastern studies dedicated to H.I.H. Prince Takahito Mikasa on the occasion of his seventy-fifth birthday, Wiesbaden: Harrassowitz 1991, pp. 113-132; פרנסואה ברון ואנדרי למר, ‘כתובת שבאית חדשה והמסחר אל מעבר לפרת’, תימא, יג (תשע”ה), עמ’ 32-5.

[33] ראה: https://www.academia.edu/24643928/Yemens_Past_and_Perspectives_are_in_Africa_not_a_fictitious_Arab_world_by_Prof_Muhammad_Shamsaddin_Megalommatis?email_work_card=view-paper

[34] Fabienne Dugast and Iwona Gajda, ‘Contacts between Ethiopia and South Arabia in the first millennium AD: an overview’, Mounir Arbach and Jérémie Schiettecatte (eds.), Pre-Islamic South Arabia and its Neighbours: New Developments of Research, Oxford: Archaeopress, 2015, pp. 79-94.

[35] Robert G. Hoyland, Arabia and the Arabs: From the Bronze Age to the Coming of Islam, London and New York: Routledge, 2001; 97 פעם מוזכרת הנצרות בספר, ולא כאן המקום לברר את הנתונים, אלא רק כדי להבהיר שהניסוח בספר מוטעה.

[36] יהושע פראוור, תולדות ממלכת הצלבנים בארץ ישראל, מהדורה שלישית מתוקנת ומורחבת, א-ב, ירושלים  תשל”א, א, 349, 501. בויקיפדיה האנגלית צוינו מחקרים עדכניים. תקציר הנושא: D. Newbold, ‘The Crusaders in the Red Sea and in Sudan’, Comments and posts in Sudan, 26/2 (1945), pp. 213–227.

[37]  M. Bar-Ilan, ‘Prester John: Fiction and History’, History of European Ideas, 20/1-3 (1995), pp. 291-298.

[38] ראה: א’ יערי, מחקרי ספר: פרקים בתולדות הספר העברי, ירושלים תשי”ח, עמ’ 244-235; שרה צפתמן-בילר, ‘אגרת ביידיש מסוף המאה הט”ז בעניין עשרת השבטים’, קובץ על-יד, י (כ, תשמ”ב), עמ’ 252-215.

[39] בדיוני המוקדם על פרסטר ג’ון הובהר לקורא כי לבלבול בין אפריקה לבין הודו יש היסטוריה ארוכה. עם זאת, נשמט ממני כי צפניה ג,י: ‘מֵעֵבֶר לְנַהֲרֵי כוּשׁ’, תורגם במיוחס ליונתן: ‘מֵעֵבֶר לְנַהֲרֵי הוֹדוּ’.

[40] א’ גרוס, ‘עשרת השבטים ומלכות פרסטר ג’והן – שמועות וחיפושים לפני גירוש ספרד ואחריו’, פעמים, 48 (תשנ”א), עמ’ 41-5. והנה, בהערה 74 כותב גרוס כך: ‘אברבנאל, באומרו “הודים” מתכוון לאתיופים, שכן אזור גיאוגראפי זה נחשב לחלק של הודו’. ברם, אברבנאל, שהיה שר הכספים של מלך פורטוגל, לא טעה, בעוד שהחוקר המודרני – טעה.

[41]  E. Ullendorff and C. F. Beckingham, The Hebrew Letters of Prester John, Oxford: Oxford University Press, 1982.

[42] ערי הנמל בחופה המערבי של הודו מחליפות את שמותיהן מסיבות שונות (שעיקרן: שינוי קו החוף הגורם ל’היעלמות’ הנמל הישן והקמתו של נמל חדש סמוך לו). ראה: Jean-Charles Ducèn, ‘The Ports of the Western Coast of India according to Arabic Geographers (Eighth-Fifteenth Centuries AD): A Glimpse into the Geography’, Marie-Françoise Boussac, Jean-François Salles, and Jean-Baptiste Yon (eds.), Ports of The Ancient Indian Ocean, Delhi: Primus Books, 2016, pp. 165-178.

קיראו גם

פרופסור מאיר בר-אילן: מעציון גבר אל אופיר – ההפלגה של ספני שלמה וחירם אל אופיר

אלי אשד על המסע המופלא אל הכוהן יוחנן

אלי אשד אתיופיה משלמה המלך ועד מילס זינאוי והלאה

תגובה אחת

  1. תפיסה מאוד מענינת של ההיסטוריה כנקבעת לא על ידי ״אנשים גדולים״ או אפילו שינויים תרבותיים אלא על ידי התנאים הפיזיים בסביבה. מעין היסטוריה-גאוגרפית. כמובן שהתפתחות הטכנולוגיה מאפשרת לאנושות להתגבר על התנאים הפיזיים, כמו כיווני הרוחות, או העדר מים, שמזכיר פרופ׳ בר-אילן. ובאשר לפרסטר ג׳ון באמת מוזר אם מוזכר במפורש באגרות המיקום מדוע זה עדיין נחשב לתעלומה.

השאר תגובה

אנו שמחים על תגובותיכם. מנגנון האנטי-ספאם שלנו מייצר לעתים דף שגיאה לאחר שליחת תגובה. אם זה קורה, אנא לחצו על כפתור 'אחורה' של הדפדפן ונסו שוב.

הזן את תגובתך!
הזן כאן את שמך

eighteen − nine =