יערה בן דוד סוקרת תרגום של דינה קטן בן-ציון לשירתו של וסקו פופה, מגדולי המשוררים הסרבו-קרואטיים, שפותח בפנינו צוהר לתרבות הסרבו-קרואטית.

המערכת

כריכת ״האמת שרה בחשכה״ לוסקו פופה

האמת שרה בחשֵׁכה לוַסקוֹ פּוֹפָּה, בתרגומה של דינה קטן (הוצאת “קשב”, 2019), הוא מבחר מרשים משירתו של וסקוֹ פּוֹפָּה (1922-1991), גדול המשוררים הסרביים במאה העשרים. הספר מאגד חטיבות שיריות בסדר כרונולוגי מכל שמונת מחזורי שיריו, ושירים בודדים מתקופות יצירה שונות. במבחר, שהתגבש על פי טעמה האישי של המתרגמת, כלולים בין היתר שירי אהבה ברגעי גאות ושפל, מתחים לגווניהם בין עבר להווה, ישן לחדש, אובדן בהֶקשריו השונים, ותקווה שאינה דועכת, כשברקע מהדהדות ביקורת והתנגדות למשטר הדיכוי הטוטליטרי, ושאיפה לשלום ולאחוה.

דיוקן של וסקו פופה מאת Stevan Kragujević. ויקיפדיה

בפתח דבר מציינת דינה קטן ששירתו של וַסְקוֹ פּוֹפָּה זכתה למוניטין ולמעמד נחשב בעולם, בעיקר בשירה המודרנית האירופית, שראתה בו משורר סרבי אותנטי וייחודי, המחובר לשורשיו, אך יונק השפעות מתרבות המערב. המשורר האנגלי טד יוז הלך שבי אחר קסמה הדמיוני של שירתו, שבה משתקפות האמיתות הדמיוניות ביותר של תקופתנו בהיותן טבועות בהיסטוריה של סרביה.

הצורך להתמודד עם קשיי הקיום בהווה הביא את פופה להחיות את רבדיו השונים של הזיכרון הקולקטיבי, ואת תודעת הזהות, על ידי ציורי לשון ודימויים חריגים ומתפרעים בהשפעת מיתוסים עממיים, דוגמת מיתוס הזאב החיגר, שהיה אליל סרבי לפני הנצרות. מתוך יחס עמוק לסרבית הנשכחת רענן אותה פופה ביצירת סינתזה בין הלשון על מכמניה העתיקים והמסורתיים לבין שפת הדיבור בזמנו. בכך ניכרים מקוריותו וחדשנותו.

שם הספר לקוח מאחד משירי המחאה שלו הנפתח במילים “האמת שרה בחשכה / בצמרת התִּרזה שבלב” (“שיר האמת הצעירה”). אכן, האמת כהיפוכו של השקר נמצאת במחתרת, בחשכה המעלימה אותה מן העין. בחיים תחת דיכוי צפות תמונות מיתיות סעורות כמו זו של הדרקון הזועם, החודרת לקרביים: “זינקנו אל לוע הדרקון / השתופפנו מאחורי שיניו / וציפינו לאש שתציל אותנו”. בשיר “אילוף הפגיון” מרחף דימוי הפגיון ימים רבים מעל ל”תִּרזה שבלב”, והוא מתפתח לאורכו כסיפור סוריאליסטי. שירים רבים נוספים מתמקדים סביב דימוי חריג ומוזר, או סיפור מיתי שזור בכאב ובסבל חסרי מוצא: דג הכסף בחשכת הנפש ש”אפילו החתולים לא ירצו לאכלו”, או השיר הסוריאליסטי “יונה בראש” המְפַתֵּחַ תמונה מתוך תמונה (מאפיין בולט בשירי וסקו פופה), כהמחשת תהליך של אובדן ודעיכה שבסופו “התחלנו לשתות את ים המוות”.

היו שזיהו קשר בין שירתו של פופה לתורתו של יונג, שלפיה ההקבלה והקִרבה בין הגורל האישי לגורל האנושי נוסכת כוח באדם, ומאפשרת לו לשרוד אירועים קשים. אבל דינה קטן מוסיפה, שבימי מלחמת האזרחים ביוגוסלביה היו שמצאו בשירתו של וסקו פופה טעם לפגם, בראותם בה את אחד הגורמים להאצת אירועי הדמים האלה, מכיוון שהיא קידשה את הסרבים ותרמה לכך שרוצחים נתפסו כגיבורים. תגובתו של המשורר למקטרגיו מובעת בסרקזם ללא מעצור ב”אתם נובחים”: “אתם נובחים // עד ששכלי צנח אל הישבן / ובִן-לילה הצמיח / זנב מבשר רעות”. הטון מתגבר מבית לבית, והשיר מסתיים באקורד חזק, בָּאֶגרוֹף של המילה הכתובה: “עד שמגרוני בוקעת / שאגת צימאון הדם הידועה / הקרויה בפי שיר / המשיכו לנבוח”.

בספריו הראשונים של וסקו פופה השפה חותרת לנסח היגד, או ביקורת כלשהי על החיים, בעזרת דימויים המבטאים מורשת ששואפת לשחרור מ”כלא הזמן האידיאולוגי”. עוד בספרו הראשון, “קליפה” (1953), ניכר הכיוון השירי שפּוֹפָּה החל לגבש, תוך שהוא מתרחק מן הריאליזם הסוציאליסטי שרווח בספרות היוגוסלבית. מה שלא העז לעשות בגלוי הוא הצליח לעשות בשיריו באמצעות תחכום פואטי ולשון אימז’יסטית, ששאבה מן המיתוסים הסרביים הקדומים. בדרך זו עלה בידו לבטא את מחאתו וזעקתו נגד משטרו הטוטליטרי של טיטו.

דינה קטן מציינת שבספרו הראשון “הובעו יחסי הקִרבה האינטימית שבין האדם לקוסמוס מתוך תחושה עמוקה של מחאה”. ואכן, עולה ממנו תמונה של אדם הכלוא בתוך עצמו, מודע לחלופיותו, ויחד עם זאת הוא מצטייר כמי שעטוף ועוטף באהבה מגוננת: “אני פושט את חשכת הגוף / היום מצא את פָּנַי / הרוח מפיחה שמחה בִּשְׂעָרִי” (מתוך השיר הסוגר את מחרוזת שירי האהבה בספרו “קליפה”). היגדים יפהפיים כגון “האם אוּכל / בִּשְׂדֵה אֵינְמָנוֹחַ / להקים לָךְ אוהל מכפות יָדַי”, או “על רשת סמויה / סמוך לשפתַיִךְ / קופאות מילותי העירומות”, מתחככים בעריצותה של הנוכחות הזרה הפולשת לחיי האוהבים “האם אַתְּ שומעת את הקליע / אורב לנשיקתנו”, או “אם אפנה את ראשי / השמש תצנח מן הענף”. השירים הראשונים מאופיינים בספק תנועה ספק דריכה במקום (“הסתלקות”), שהופכת לתנועה תזזיתית המשדרת חרדה ומחאה (“הדהוד”).

בספר השני, “שדה אֵינְמָנוֹח” (1963), מוצגות מערכות היחסים של אדם עם עצמו, ובינו לבין העולם, גם באמצעות יחסים עם או בין אובייקטים כמו רגל כסא וחור מנעול, מסמר וצבת. עולות כאן תהיות וחידות, תוך מעברים אבסורדיים וסרקסטיים ממשחק למשחק או מתמונה לתמונה. כפועל יוצא, ההיגד המכתמי “מי שאינו מתנפץ לרסיסים / מי שנשאר שלם וקם שלם / הוא זה שמשַׂחֵק”, הוא מוטו המשקף התפתחות שעבר המשורר משך עשור מאז צאת ספר ביכוריו. שֵׁם המשחק הוא משחק נועז ופורץ גבולות במציאות הכופה כללי התנהגות שאינם נורמטיביים: “מישהו מתחבא ממישהו / מתחבא מתחת ללשונו / וההוא מחפש אחריו מתחת לאדמה”.

ציורי הלשון והדימויים מעולם הפולקלור העולים משירתו של פופה מקבלים משמעות שונה בכל הֶקשר שבו הם מופיעים. למשל “הסמרטוטים הקטנים” בשִׂיח שמנהלים אוהבים בזמני מריבה ופרידה. משמעותם של דימויים מקוריים משתנה או מוסיפה על משמעותם המקורית. השינויים האלה מביאים לכך שהשירים משדרים חידתיות כמו דרך ללא מוצא. נראה שהחידתיות היא אחד הביטויים למציאות המעוותת ולטירוף האוחז במי שהחירות ניטלה ממנו במשטר הדיכוי: “אתם מתרוצצים פה כמי שאיבדו את הראש / עם הרגליים בכיס / והידיים בשקית”. ואלה דבריו של משוגע הרחוב בשיר “הסתלקות משוגעת”: “מפחידים אותי שבראשי חסר / אחד הקרשים // מפחידים גם / שיקברו אותי / בארון שלו רק שלושה קרשים”.

בספר השלישי, “שָׁמַיִם מִשְׁנִיִּים”, שכמה משיריו נפתחים בדפוס האגדי-לכאורה “הָיֹה הָיָה”, כותב וסקו פופה על “הלצה לא שנונה, בלי ליצן”. האבסורד ואובדן האמונה בדברים מוחלטים ומובנים מאליהם מחלחלים גם לשפה עצמה, על רקע העולם הפגום שמעורר יחס של ניכור כלפיו: “הָיֹה הָיָה פיהוק / לא מתחת לַחֵךְ ולא מתחת למגבעת / גם לא בתוך הַפֶּה בשום דבר // היה גדול מהכל / גדול מִגָּדְלוֹ”.

בספריו המאוחרים מופיעות דמויות שונות בעולמן הפרטי (“שיבה ממשמשת ובאה”, “מקצועו של אדם”), או כמאפיינות ציבור (“סוד מגוחך”, “ספריית בלגרד”). הדמויות יוצרות יחדיו מארג של זיכרונות אישיים. כל אחת מהן מַפגישה עם אובדן, או עם נקודת מבט שונה שעוזרת לה להתגבר על אסונות בתקופות משבר.

מקובץ לקובץ ניתן לראות התפתחות בכתיבתו השירית של פופה המתרחקת מן הביטוי האבסטרקטי ומן הדימוי, ומתקרבת לכתיבה פרוזאית-לכאורה וקונקרטית, מתוך מודעות לדרך היסורים ולתקווה שבאהבה. כך השיר הכואב “הצהרת אהבה” (מתוך “חתך” 1980), שתוכנו מאיר באור אירוני את כותרתו. בני אדם מדומים בו ל”בובות מנופצות מגבס ותחבושות / ממלאות את חדר ההמתנה במרפאה”. בקובץ “חתך”, ובבאים אחריו, יש בכל שיר אלמנט סיפורי ובו דמות או תמונה ויזואלית מנקודת מבט מפתיעה ומתריסה עם לקח מיוחד. מצבים שבכל אחד מהם ישנה איזו משמעות קיומית.

כריכת “שירים מן העיר הלבנה”, עוד ספר שירה של וסקו פופה שתורגם לעברית ביד’י דינה קטן בן ציון

בכל מלאכת תרגום נדרשת התמודדות עם העברה מיטבית של מטעניו והדהודיו של שיר משפת המקור לשפה אחרת מבלי לאבד את איכויותיו. על אחת כמה נכון הדבר בתרגום שיריו של וסקו פופה. דינה קטן מעידה שעמד בפניה אתגר לא פשוט בבחירת השירים ובתרגומם, הן בשל המגבלה שמציב מבנה המשפט התמציתי וההדוק בשיריו, והן בשל אי היכולת להתגמש עם האינטרפרטציה הטבועה בהם. כידוע, תרגום הוא “נשיקה מבעד למטפחת”, ובכל זאת, נראה שהמבחר מוכיח שגם מי ששפת המקור הסרבית אינה נהירה לו, יכול לחוש את כוחם, עומקם, ועושרם המילולי והתמונתי, של שירי פופה גם בלבושם העברי.

המבחר נחתם ברשימותיו המרתקות והמקוריות על כתיבת שירה. טוב עשתה דינה קטן כשסיימה את מאמרה בפתח הספר בתשובתו המאלפת לשאלה אל מי הוא מפנה את מילות שיריו: “אתה מחזיר אותן אל המקום שממנו קיבלת אותן, מחזיר אותן אל צור מחצבתן. ומכיוון שהדרך אל מקור המילה החיה עוברת בלבם וברוחם של כל בני האדם, הדבר מאפשר להם לגעת במקור החיים. והמגע הזה משתקף באהבת האדם, בהומאניות שבכתיבת שירים. שכן, לכל אדם, לא רק למשורר, יש צורך בסיסי להידבר עם מקור המילה החיה”.

השלט על הבית שבו חי המשורר

השאר תגובה

אנו שמחים על תגובותיכם. מנגנון האנטי-ספאם שלנו מייצר לעתים דף שגיאה לאחר שליחת תגובה. אם זה קורה, אנא לחצו על כפתור 'אחורה' של הדפדפן ונסו שוב.

הזן את תגובתך!
הזן כאן את שמך

19 − three =