ד”ר אלי אשד סוקר הצגה חדשה ומעניינת מאוד, “יפו 1903”, של אורי פסטר, המבוססת על מחזה ישן מאוד, מ-1912 – אחד המחזות הראשונים של הדרמה העברית – של הסופר השכוח לוי אריה אריאלי. למרות שהמחזה הוא כל כך ישן התוקף של נושאיו, הסכסוך בין יהודים וערבים ובין יהודים בינם לבין עצמם, לא פג כלל.

המערכת

כרזת ההצגה ״יפו 1903״

לאחרונה הוצגה בתיאטרון “הבימה” גירסה חדשה של מחזה ישן מאוד, למעשה המחזה הישן ביותר בעברית שהוצג אי פעם (אם נתעלם ממחזה שנכתב ברנסאנס של יהודה סומו).

צפו בקטעים מההצגה כאן

ואת המקדימון

המחזה מציג דרמה חברתית על הדו קיום ערבי-יהודי בפלשתינה של 1903, כמשל לימינו אנו.

במרכז העלילה אי הבנות המציתות את יפו, ומערערות את היחסים בין החלוצים שבאו מרוסיה לבין הפקידות הגרמנית, נציגי הברון רוטשילד, והתושבים הערבים ביפו ובנוה צדק הסמוכה. הדמות הראשית היא בחורה צעירה יהודיה נועזת, מה שהיינו קוראים היום פמיניסטית, המוצאת את עצמה נמשכת לצעיר ערבי, והקינאה שהדבר מעורר מביאה להתפרצות בין יהודים וערבים.

המסר הוא – דווקא הקירבה בין צדדים שונים, ולא הריחוק, היא שיכולה להביא להתלקחות.

סצינה מהמחזה: שלושה חלוצים יהודיים ביפו ב-1903 רוקדים ריקוד רוסי למהדרין. צילום רמי דנון.

מי שצופה היום במחזה עושה זאת כשהוא זוכר את המהומות בערים מעורבות כמו עכו בין יהודים וערבים, וגם זוכר היטב את הסכסוכים בין קבוצות שונות באוכלוסייה היהודית עצמה. דברים מקבילים מתוארים במחזה, כשהסכסוך בין היהודים והערבים הוא למעשה רק שיקוף לסיכסוכים בין היהודים בינם לבין עצמם.

המחבר, לוי אריה אריאלי ( במקור :אורלוף)(1886-1943), חי כמה שנים בארץ ישראל כעולה, והתבלט כאחד מהסופרים הצעירים החשובים לצד ברנר. אולם לבסוף לא החזיק מעמד בתנאי הארץ הקשים, ירד לארה”ב, ושם עבד כמורה לעברית ולספרות עברית בבתי ספר עבריים שונים.

לוי אריה אריאלי. מחבר המחזה “אללה כרים”, הבסיס להצגה “יפו 1903”. ויקיפדיה

אריאלי המשיך לכתוב יצירות ספרותיות בעברית, אולם כבר לא זכה בתשומת לב ספרותית מיוחדת. יתכן מאוד שהמצב היה שונה אילו היה נשאר בארץ ישראל. אבל זה לא קרה.

עם זאת, יצירה אחת שלו התבלטה וזכתה לתשומת לב מאז כתיבתה ועד היום. המחזה “אללה כרים” התפרסם תחילה בכתב העת הספרותי החשוב של התקופה “השילוח” ב-1912. באותם הזמנים השילוח היה כתב העת הספרותי המרכזי בעברית ולכן זה היה כבוד גדול. אחר כך הופיע כחוברת בניו-יורק בשנת תרע”ח 1918 כספרון בהוצאת “קדימה” בסדרת “הספריה העממית” שם תואר כ”דרמה מחיי הארץ”.

עותק של המחזה “אללה כרים” כפי שנלמד בחוגי תלמידי תיאטרון בשנות השבעים והשמונים.גירסת צלום מכה”ע השלח, אודיסה : אחיאסף, תרע”ב-תרע”ג, 1912

הוא הוצג כמחזה בניו יורק בידי קבוצת “הבימה” האמריקנית בשנות מלחמת העולם הראשונה, ולאחר מכן נראה שכמו מחברו הוא נשכח. אבל לא לגמרי. המחזה נלמד בחוגי תיאטרון, שהועברו בידי מרצים כמו גרשון שקד, כדוגמה קדומה של מחזה עברי מחיי ארץ ישראל.

המחזה פורסם שוב בקובץ “ישימון” של סיפורי אריאלי ב-1990, עם מאמר הערכה של חוקר הספרות גרשון שקד (דביר, תש”ן 1990).

כריכת ״ישימון״ קובץ סיפורים של ל.א. אריאלי

ב-1999 יצאו לאור כל כתבי אריאלי בעברית כולל “אללה כרים” בגירסה מלאה בשני כרכים “כתבי ל”א אריאלי :סיפורים, מחזות, הגדות, מאמרים, אגרות” /בעריכת מיכאל ארפא בניו יורק כחלק מסדרה מבחר ספרי מופת של הספרות העברית ; : קרן ישראל מץ, תשנ”ט 1999.

אחד משני הכרכים של כל כתביו של אריאלי שיצאו לאור ב-1999 הודות לקרן של הנדבן ישראל מץ

וכעת כתביו נגישים לכל.

אבל אפילו לפני שפורסם “ישימון” ב-1990 ביוזמת גרשון שקד נמצא למחזה השכוח אוהב אחד, אבל חשוב, הבמאי אורי פסטר, הידוע הודות למחזמרים כמו “פטר פן”, “הקוסם מארץ עוץ”, ומחזות רבים אחרים. זוהי אולי היצירה המאתגרת ביותר שבה עסק פסטר. איך שהוא פסטר, בעת שלמד מחזות ישנים, התחבר למחזה משנת 1912, והגיע למסקנה שהקונפליקטים המתוארים בו בין יהודים וערבים, ובין גברים ונשים, לא נעלמו כלל. נהפוך הוא. פסטר עיבד את המחזה והציג אותו בגירסה משלו, תחילה ב-1982 בפסטיבל עכו, ולאחר מכן ב”הבימרתף” של תיאטרון הבימה, בתאטרון העירוני חיפה, ובכל רחבי הארץ – מעל 200 הצגות.

כעת, בשנת 2022, שוב המחזה מוצג, בתיאטרון “הבימה” לפי גירסתו של פסטר, ובבימוי לילך שחר.

120 שנה לאחר כתיבתו, ו-40 שנה לאחר זכיית העיבוד של פסטר בפסטיבל עכו, חוזר “אללה כרים” בתיאטרון הבימה, בעיבוד עכשווי, אל מאבקה של החלוצה הפמיניסטית הראשונה בפלשתינה למען קידום הדו קיום ערבי-יהודי, ואל מאורעות הדמים של יפו ב-1903.

אורי פסטר מספר:

אורי פסטר. סוכנות ייצוג

מה שמשך אותי ב”אללה כרים” היה היצר שמהלך מעל היצירה וכובש כל פינה בה. התאוות המיניות, התיסכולים, חוסר הזהות, הסקרנות, הזעם, הנקם, הכל נמצא בסיפורם של חברי הקומונה החיים לצד תושבים ערבים שרק גיבורת המחזה סקרנית לתרבותם וכמהה ליצריהם. וזו גם הטעות הגדולה בדרמה התקופתית רווית אי ההבנות, השנאה, הקנאה, וחוסר הסקרנות להכיר את שכנייך.

גיבורת המחזה, יהודיה פמיניסטית, הגורמת להתלקחות יצרים ולמהומות בין אוהב יהודי ואהוב ערבי. צילם רמי דנון

הליהוק כלל חברים וחברות שלי מספסל הלימודים באוניברסיטה, ואנשי תאטרון צעירים ותוססים כדן תורן, ענת הרפזי, ענת אגמי, עופר שלחין, ובראשם השחקנים הותיקים – אלי דנקר ומנחם עיני. עיני ז”ל, ששיחק את עלי, ניצל את כישוריו בתיפוף, ויצר ממש שפה סביב ההפקה.

לאחר המהומות בערים המעורבות בזמן “שומר החומות”, ההקבלה בין האירועים של 1903 לאירועי 2019 קראה לי ל”יפו 1903″, והובילה אותי לעדכן את העיבוד בן הארבעים שנה למחזה חדש עם אירועים דרמטיים רבים ושונים מן המקור.

בעבודה עם הבמאית לילך סגל מצאנו דרך להבליט את גיבורת המחזה, נעמי שץ, כאחת מראשונות המתיישבים, חלוצה ציונית פמיניסטית, וכמי שמושיטה ללא חשש יד לתרבות המזרחית הקסומה של שכניה, ועומדת על דעתה על דו קיום יהודי-ערבי, למרות האירועים הקשים שפקדו אותה ואת חבריה.

אורי פסטר ממשיך ומספר : “אללה כרים” הועלה לראשונה בגירסתי בפסטיבל עכו ב-1982. זו הייתה הפקה מיתולוגית שהייתה עיבוד שלי לחזיון של ל. א. אריאלי, והוא לא זהה לגירסה הנוכחית. “יפו 1903” זה למעשה מחזה חדש, שמבוסס על העלילה של החזיון, בתוספת עלילות והדגשים חדשים להתאמת המציאות של אז ועכשיו. ההבדל הוא גדול, ובעצם מאתחל את סיפור המאורעות של 1903 בהמחזה הדרמטית יותר ב-2022.

עד כאן אורי פסטר.

לא אשווה את המחזה של פסטר לגירסה המקורית של אריאלי שהיא שונה מאוד (אפשר לקרוא את הגירסה המקורית בפרויקט בן יהודה), ואין ספק שהמחזה של פסטר המחזאי המנוסה הוא דרמטי לאין ערוך מזה של אריאלי, שלא באמת הכיר את עולם התיאטרון והדרמה, וכתב בשפה מליצית ביותר שקשה כיום להבינה.

מטרתו של פסטר היא להציג שתי תרבויות, שכל אחת מהן בעלת תוקף תרבותי משלה, הנפגשות זו עם זאת, מגלות זו את זאת, ולומדות זו על זאת. הגילוי מלווה בהתנגשות שלא הייתה כמוה בין כמה קבוצות בעלות רקע תרבותי שונה: החלוצים שבאים מרוסיה הצארית; הפקידות של הברון רוטשילד מאירופה המערבית; והערבים של יפו שהם מתוחכמים לא פחות מכל קבוצה אחרת. וגם אישה יהודיה פמיניסטית, שמסרבת לציית להוראות הגברים. עוד גורם שמוסיף להבה, את ניצוץ הגפרור הסופי, לסבך הזהויות והאידיאולוגיות המורכב ביפו 1903. התוצאה, האולי בלתי נמנעת, היא פיצוץ.

אבל המחזה מעמיד בפינינו את השאלה שאין עליה תשובה – האם באמת נגזר על הכל להתפוצץ? או שמא כל הקבוצות והזהויות היו יכולות להמשיך ביחד גם הלאה?

זאת שאלה שנשארת אצל הצופה לאחר ההצגה, לא מניחה, ולא תניח לו.

שני יהודים מקבוצות שונות מאוד זו מזו ומסוכסכות מאוד זו עם זו במחזה “יפו 1903”. צילם רמי דנון

קיראו גם

עמוד ההצגה “יפו 1903”

טקסט המחזה “אללה כרים” בגירסה המקורית של אריאלי בפרויקט בן יהודה

השאר תגובה

אנו שמחים על תגובותיכם. מנגנון האנטי-ספאם שלנו מייצר לעתים דף שגיאה לאחר שליחת תגובה. אם זה קורה, אנא לחצו על כפתור 'אחורה' של הדפדפן ונסו שוב.

הזן את תגובתך!
הזן כאן את שמך

15 − eleven =