לפניכם מסה פואטית של המשורר שגיא אלנקווה, שפורסמה בגיליון 8 של “נכון”, כתב עת לאוטופיה ולדיסטופיה בספרות.

המערכת

נקודה בחלל ריק

רגע אחד שקט בבקשה

רגע אחד שקט בבקשה. אנא. אני

רוצה לומר דבר מה.

(מתוך רגע אחד שקט בבקשה, נתן זך)

נדמה שאיזו חוויה של העדר מתחוללת בנפשו של הדובר, שנגזר על הידוע לו שיהיה נחלתם של מעטים. אין חוזה מלא, הגון, מבורר, ביננו לבין אלוהות דמיונית, או כלפי אוכלוסין המרחב הסובב.

אעיר שתי הערות

רגשות ועולם סובייקטיבי, דחפים שאחראים על עולם התחושות, אלה מקבלים משמעות וערך, מובנים, מתוך דעת חובקת כול, השפה, הדבר המילולי הסדור, שצר צורה שכלית להווייה, מאפשרת מקום חובק לרגשות, לחוויה סובייקטיבית, ומשרה חוקיות על המקומות הפרטיים בהווייה. הסובייקט יסודו בדבר סדור, מכונן.

הנפש רובצת במקום קוסמי, טבעי, שמנחה אותה, ונכון, כך גם החוטא לאסתטי, לאתי, לכול זכות יסודית. האם חץ משיל רגבי עפר וחלודה, כיוון מהוה, יושרה שנגזרת מהטבע? אולי כזו שתמתין מליוני עידנים להפגין עצמות מיושרת? לו היה כך, שיירת נמלים נטולת שיקולים של תועלת משנית לא הייתה מופת למערכת הטבעית, אלא שהמאבק, ההזדקקות למשמעות, הפן, האישיות שמבקשת דרור, הם קיומיים. חברה ופרט הם בעלי ערך אוניברסלי.

נדמה שיש חיבור בין הקיום והמידע שהוא מקושר אליו. נדמה שטבע הדברים ארוג בקיום או בנחווה, נדמה ששני תנאים מתמלאים – יש מין פירמידה או מין צביר ארוג ואדוק שחוליותיו הם קשרים סיבתיים, כלומר ישנה איזו תכלית, ומאידך גיסא, התכלית הזו אקזיסטנציאליסטית, יש איזה ממד סביר שמעניק ערך לחוויה האנושית.

כנגד הנחווה מאשש דבר מפושט, לא משנה סדורה, למשל כלפי הקיים:

העצים הם סוג עתיק מבני האדם, סוג לא רכושני, מה מקום הרכושנות, היותו של האדם נפש שוכנת בסביבותיו, בהווייה? והאם דגים או סרטנים מין דבר של כלאיים, פחות רכושני? האם על האדם שמבקש מהסביבה להלום, באופן שמבקש שיהיה אפשרי, את מאווייו, לבקש להיות יותר מטבע סביבותיו?

או

דבר מואר, זורח, יש בו משהו מעסיסו המתוק וצבעוני של מאפה קינמון, תופין. האם יש מרווח משמעותי בין הדבר הצבור, המידע שיתכן באשר, לעומת הנחווה? אולי הקיום נבדל מאוד מהמקום המורגל, המוכר, שמוחל על ההוויה.

שוויון, שונות, שייכות, הוספה והחסרה, כימות, אינם שייכים במובהק לעולם האובייקטים, גם הכלה, מדוע שפנים וחוץ יהיו כך ולא אחרת? למשל קופסה. אנו מתקשרים ומבארים מציאות חיצונית באמצעות המינעד החווייתי והרגשי שלנו, ובאמצעות שפה שגם לה אין תעתיק מדויק, כזה שמשליך דווקה עליה בעולם האובייקטים. ובכול זאת העולם הרגשי, החווייתי, והתובנה הלשונית, משמשים גשר למציאות חיצונית, מה זה אומר על מרחב העצמים?

אולי אין עניין מטאפיזי, אלא תצורות חלקיקים שמכוננות ידע, שפה, רוח, אנו עשויים לדעת או לשער את קיומן ולהצביע עליהן, לא לבנות דבר טכני, עצם בתוך עצם או שפה בתוך שפה – מערך חלקיקים מובנה הדרגתי, שהוא העולם. אך אולי אנו עשויים להצביע עליו באופן מסוים, ואין זו מטפיזיקה או זיקה בין רוח לחומר, אלא המוגבלות שלנו כדבר שמכיר במושגים לצד מארג רחב של מרקמת חלקיקי חלקיקים. אבל זה מה שידוע מאז ומתמיד, ובכול זאת תחום מתפתח, מדעי הטבע.

או

האם התרבות האנושית היא מעין סימון טריטוריה של מין שלם? או ביטוי לחלקיקים והכוחות ביניהם, שקרוי ידע, ונבצר להכילו במדעי הטבע? האם לקיים גוון מטפיזי? גוון מיסטי? או שנדע לאחד בין מדעי הטבע ומדעי הרוח? האם הבנת החלקיקים היסודיים דורשת הבנה של רוח האדם?

או, בקשר לנחווה, כמה תיאורים, שנוגעים בטיבה המעורב, החסר, של החוויה:

בסופו של דבר נהיה כוורת שמתקשרת באמצעות דיאגרמות של קונפיגורות פיסיקליות ביוכימיות; דיאגרמה של סביבה ונתונים אודות הפעלות ביוכימית בגופנו, כך נתקשר וזו תהיה שפת על, טרנזיסטור שמאס בשידוריו ומשמיע כול העת מערבולת לא מפוענחת, בעצם כבר כעת אנו כאלה, ספקנים, מפוכחים, מודעים לאשליות שמהלך המקום הזה.

מה פשר הכאב? האם הוא מהות של העדר? או כיסוי על דבר אחר, תכלית גדולה יותר? אלה שאלות של מי שהדמעות בו קפאו ושואל עצמו אם כול גילוי של חיבה או מוסר או רתיעה בפני המוות אינם אלא עוויתות, פרכוסים קטנים, גיצים חשמליים, בגוף האדם, מין צמרמורת שחולפת בגוף המכונה הביולוגית שאנו, האם עולם החומר להוט אחר מיני צער אך העולם אפאטי, ריק, בעולם החומר? שכאב, מוות, אהבה, זולתנות, אינם אלא ביטוי להעדר שבאדם, למנגנון שמניע, בהעדר מנגנון טוב יותר, את מכונת ההתפזרות הביולוגית? חוקי התנועה, דינמיקת החומר, ניזונים ממנגנון הריק שבמכונה הביולוגית, האדם, מכאבו הסמוי?

ערב. האור בהיר ונקי, קודקודי ברוש משולשים מפושטים, צמרות וגגות, תועפות זרם הדברים, אני נמוג בתוך הדג, היש, כמו דג חסר ישע אני נמוג במעי הדג, ערב, מחר אמוג שוב במעי הדג, אני צמרת מפותלת, דגה באה במעיי, לשון עקלתונית מחיה אותי, ערב.

אלו עוד דברים שעין לא שזפה אפשריים להתקיים? מארגי חלקיקים. והאם זה משנה? האם כול שמשנה הוא האדם, אחריו המבול, אחריו מה שלא יתחולל ולא חבל? האם אנו בני אלים, בכוחנו לממש תכלית משונה כזו, גורפת עצמנו? או שהטבע אוהב אדם, ומין הרמוניה בשפע והכול יוצר מתוך עצמו?

צביר חלקיקים, ענן כוח, זה אתם, זה נמר, זה גדי, זה נמלה, זה פגר, זה דם, אנו צורה אחת של כוח, של כוח קמאי היולי, צורה של ברק או רעם, וגם של מרחב, אנו כלי שרת בידי המרחב. אנו דבר ממיין, תת מרחב, עוד אופן של סדר, צורה, צורה בלבד או צורה מחוללת צורות? ברק או אבי ברקים?

להיות הוא מין גל ארכובה משונה מאוד, תודעה גבישית, מחזורית שמבניה אידאוסינקרטיים. כול הצלחות בעולם, גם של לוויינים, משורשרות זו בזו, כול השירים, איננו יודעים מהו דבר ומתקיימים בהיות דבר ולא העדר. אדם הוא פעוט בגן הילדים של השאול, משחק בעצם חבולה, מוכה בסנוורים מהחשיכה. איננו אלא חי, שהחוויה משמשת לו שער לשמיים, למקום של ממש, לכן החרך הזה, הצער שמייסר אותי מין עיצור גרוני.

הגופיפים המדומים אחודים בעיסת המוסר והרגשות, מיני נוזלים במיני נוזלים. הגופיפים המדומים מבקשים להיפרע מעצמיותם שוקקת הנוזלים, החיים, לתוך הנוזלים, האדרת העצמיות-רגשות, דעת, מוסר, חיים, מעשה.

נדמה שהמידע שסביבנו אינו גוף צפוד שמחובר בקשרים של סיבה ותוצאה, אלא שהקשרים הללו הם קשרים שמתווים מציאות רבת אנפין. נדמה שהחוויה אינה דבר אחד, קנה מידה למציאות, אלא מין ראי, או אבן בוחן, שבמקרה הרע משמשת מעין בוחן מציאות לא בהכרח עקיב, ובמקרה הטוב כזו שתפקידה אינו ברור או חד משמעי. מבחינת הערך האונטולוגי של המידע שסביבנו, היינו עשויים לסבור שהקיום הוא מקטע בשרשרת אבולוציונית; מקטע שמקומו ותפקידו בשרשרת אקראיים, וקיומו של המין האנושי הוא קיקיוני במונחים שמסתברים לאוזן של בן אנוש.

אפשר לתאר אקוויולנט למשפטי השלמות של קורט גדל בלוגיקה מתמטית, שלפיו אין תורה לוגית, מתמטית, אחת, שבהחלט עולה על רעותה, אלא הנחות אפשריות כאלה ואחרות.

אולי אין דרך אחת, אלא חוויה שמטיבה מבקשת להיפרד למקטעים, ולהיות מחובקת במין מקומות מכילים, והלכידות, והנפרדות, מתנייעים למרחב קיומי.

ייתכן שהתכלית משמעה שאיפה, שניצבת בעצמה בפני אי וודאות, חתירה להאבק ביסוד אי הוודאות, הקושי הרגשי והמעשי, שניצב מולנו בחיינו.

התיזה שמבקשת להיות, מבקשת התקיימות, הקול העז, הגורף, הסדר שבקיום, ומנגד המפושטות והנפרדות של עצמי המרחב, החווייה נשמעת לטבע הנחווה, להתגלמות, סינתזה, חיבור בין פרטים למכלול, בה, במבט; הנה כמה תיאורים נוספים:

היית אומר הקיום הוא חתול צהבהב, הוא חיוך צ’יישר. והקיום מסרב, יש לו קול כלציור של קנדינסקי. החתול הוא פרט בקיום, לקיום ערך. ולמגינת הלב איננו מרכז הקיום. החוויה שלנו נגועה בסימני שאלה. אולי זה החתול שפגש באדם, אולי זה כול שיש. הקיום האנושי יחסי, עומד ביחס לאשר סביבו, אין טוב, יש טוב יותר; האם ישנו מושג כזה, פשטות ההיות, החפץ בפשוט?

אני אומר לעצמי לא להיות מוטרד מהתמעטות, התפחתות הקשרים, ההיות לבד. קרעתי את קורי העכביש, המטתי על העכבישים כלייה שסיבתה כסיבת קיומם. מה עושה את הקללה קללה ואת המבורך מבורך? הרי קבלנו אותם על מפתננו בלי לדעת מה הווה ומי אנו ומה הם. האדם מבקש להרחיב והמציאות לצמצם והאיזון המוסכם לעיתים מופר; זו הדינמיקה הפנימית של הדברים שנעשים כמהלך המלקטת האיטי, כהשתרכות איטית של שיירת נמלים, מתוך עצמם.

מתבונן בראי, זה גוש בשר, זה כוחו, זה הכוח בין החלקיקים היסודיים, חזק מזה של אדם הנוגס בחסה או באומצה. אלו עוד פנים עשוי לגלות החומר? הכוח הזה של מלחמת הכוכבים? אהבה היא ביטוי של ניצוץ חשמלי, שפה, ישויות גדולות חמות שקופות, אדירות. אלו סוגי נוכחות גלומים בניצוץ, בכפיס זעיר? מה אנו ולמה אנו עשויים לשמש? הורות ואמונה כספר הדרכה ליקום.

נסה לתת לנפש צורה של מילים; קשה, וקל יותר מלתת לערסל צורת מילים, או שכול המילים הן ערסל ורק נוגעות בנפש, הנה בניתי לי סוכה קטנטונת ממשב רוח על כף היד. החלל מסתובב, לא מאוד, סב בעצלתיים, עץ שסק בעבר הרחוב.

המוות הוא חירות, כול שנעשה הוא נכון, אנו בני חורין, אין דבר מוחלט, אלא היררכיה, סולם העדפות לא מוחלט, חיינו מתרבים, כי כך אנו, מצע עושה אותנו מוכשרים לחיים רבים, דבר מושכל מפרה את דעתנו בפאת קיומנו.

האירועים מסתכמים לספסל, כורסה, מצבה ורוח ופרחים ועצים נעימים, האם יהיה חיבור, דבר צבעוני שלוכד את ההוויה? ואולי כבר יש, ההוויה רבה, פשוט לא נועדת למצב רוח מרומם מתמיד, לא שוללת את האפר שממנו החוויה עולה ואליו היא שוקעת, העליצות האינסופית שחבויה בכול עצם.

אדם הוא בובה, חרס. החיים הם אגדה, למראית עין משהו ניתן מעצמו, למעשה הגידים והעצמות נוצקו מחול בידי עמל, דבר לא ניתן, משהו השקיע בנו מהלך דורות, ודאי משהו סביבנו תבוני, אמא אדמה שלעיתים מטה חסד, בובות שנזרע בהן זיק חיים ותבונה. וגם נוחלות ייסורים.

צביר קרני אור, אדם, זורח. אור שנעשה אוד מוצל? כיצד דבר של אור נעשה שסע? ודאי יש בו גיד מול האפלה, משב הרוח, עשב השדה שדבר נוהה בו להם. שדה חרוש.

החומר אילם וטיבו, טבע הגוף, להתפורר, והרוח סמוכה, צמודה בחומר. מה הערך של הערך? ובכן, לפחות יש ערך כלשהו; ולעיתים רב.

    

השאר תגובה

אנו שמחים על תגובותיכם. מנגנון האנטי-ספאם שלנו מייצר לעתים דף שגיאה לאחר שליחת תגובה. אם זה קורה, אנא לחצו על כפתור 'אחורה' של הדפדפן ונסו שוב.

הזן את תגובתך!
הזן כאן את שמך

4 × שתיים =