ישי ויסמן בסיפור מצחיק-מצמרר על עוד לילה בחייו של שומר לילה.

המערכת

שומר לילה בפעולה. אתר “נוסטלגיה”.

נעים מאוד אני שומר לילה. כן זו העבודה שלי. אומנם אין לי השכלה, לא סיימתי 12 שנות לימוד, אבל אני חצי דוקטור לחיים. אני מלווה את האנשים הגמורים, החולים, אלו שהם כבר טוטאל לוס, ונשאר איתם בלילות. תכ’לס זה הכסף הכי טוב, אין על הלילה. רוב הזמן אני בבתי החולים ולפעמים גם בבתים. אני שומר עליהם מפני מלאך המוות, שלא ימהר, שישאיר להם עוד לילה של קיום עלוב בעולם החיים.

אתמול הצלתי קשיש שניסה להוריד את המסכת חמצן שלו. זה היה בשעה ארבע בבוקר כך נדמה לי, האמת הייתי גמור, עשיתי יותר מדי סמים לפני המשמרת, אבל הצלחתי להחזיק את עצמי ער. תמיד צריך להיות ערים, שומר לילה יכול להעביר שבועות בלי שום דבר חשוב חוץ מפטפוטי סרק עם חולי שיכחה, עד שמגיע הרגע הזה, שאתה מציל נשמה אבודה. נותן לה הארכת זמן, כמו בכדורגל. עוד כמה דקות על המגרש, לפני שהשופט שורק ‘טווווווו’ END OF THE GAME.

בדיוק הייתי שקוע באיזה סרט טוב בטלפון, אתם יודעים, מהסוג שמרים את המוראל וגם את הרגל האמצעית, כששמעתי אותו משתנק.

האידיוט הוריד את המסכה. אז החזרתי לו אותה. הוא נאבק בי, אז אני החזקתי יותר חזק את המסיכה של ההנשמה. לא נתתי לו להרוג את עצמו והזעקתי את התורנית לילה. צרחתי כמו חולה נפש “אחותתתת אחותתת”, מתחתי את כל המיתרים שלי עד הסוף.

אחרי זה כבר ריסקנו לו, אני והאחות, כדור שינה טוב. VABEN. והוא חזר להיות חמוד. מונשם ורגוע.

הבוקר המשפחה שלו הביאה לי מתנה. שטר אדום. בונוס. אתם קולטים איזה קמצנים חארות???! זה מה ששווים חיים של זקן? מאתיים שקל?

היום יש לי מישהי חדשה, בבית חולים בדרום. אומרים שהיא איזו קשישה רומניה משוגעת שמטילה אימה על כל המחלקה, שרק אני יכול עליה. ביקשתי בונוס על העבודה הרחוקה ונסעתי.

בשעה אחד עשרה בלילה הגעתי, זו השעה שלי. הקבועה. עד שבע בבוקר, כמו שעון, אני נותן עבודה. עושה את כל הסמול טוק, שיחות נפש, מתחנף כשצריך, משקה אותם בשלוש לגימות מים כשהם מגהקים, מביא להם ממתקים (תמיד יש לי בכיס כמה שוקולדים), הם קצת כמו ילדים קטנים. הנידונים למוות מטעם הטבע והזמן.

החדר כמו תמיד הוא אותו החדר. בצבעי חום-לבן, שלוש מיטות ניצבות לרוחב ולצד כל מיטה ארונית קטנה. לפעמיים יש גם טלוויזיה. המכונות הרפואיות זימזמו לנו שיר ערש עדין, ובאמצע שכבה הקליינטית שלי. הגברת יהלומה פינקלשטיין.

“גברתתת, תניעי את הרגל, עשרות פעמים ביום, מאות פעמים ביום, אחרת יהיו לך פצעי לחץ”, צעקתי עליה.

צרחתי עליה במלוא הגרון והיא רק צחקה מולי, השיניים שלה היו כמו דומינו. שחור, לבן, שן כן, שן לא ושן למה לא.

“תקשיבי לי, אני אכלתי כמוך בערימות. תזיזי את התחת שלך, שלא תעשי לעצמך נזק מעבר למה שכבר נשבר אצלך”, אמרתי. והיא רק צחקה. הבל פיה הדיף ניחוח של אוכל מקולקל.

עיקמתי את משקפיי מעט ונענעתי אותה מצד אחד לצד השני. והיא המשיכה לצחוק.

“מה מצחיק אותך כל כך!”, אמרתי.

“מטומטמים כמוך, שחושבים שהם משהו. מה כבודו עושה חוץ מלנגב תחתים?”, אמרה לי בקולה הצרוד.

“בתור שומר לילה, דווקא לא יוצא לי הרבה לנגב חרא”, השבתי לה בקצרה והסתגרתי עם האוזניות.

הקשישה המשיכה לקלל ולנאץ, גם כאלה היו לי. הסתגרתי לי עם איזה פודקאסט על גינון (אני עדיין חולם להקים גינת ירק קטנה בחצר שלי), ומדי פעם הגשתי לזקנה מים, או הזזתי אותה לצד השני. השעה הייתה כבר שתיים בלילה וזה לא נראה שהיא הולכת להירדם.

ופתאום משום מקום, נחתה עלי חבטה, אבל ממש חזקה.

זו הייתה הקשישה הנבזית.

“תסתכל”, היא אמרה וסימנה בידה אל עכבר ענקי ומכוער שטייל במרכז החדר, “זה עכבר. תראה כמו שהוא שעיר”.

“לא”, אמרתי, “לפי הגודל זה נראה יותר כמו חולדה. חולדה מכוערת במיוחד”.

“וגם רעה”, הוסיפה הזקנה.

“אותו, אותה, מה זה משנה? תהרוג את זה!”, היא אמרה לי, “תהיה הגבר שלי ותהרוג אותו”. האמת לא יכולתי, כי יש לי לב. אם לא היה לי לב, אז לא יכולתי לעבוד כשומר לילה. הייתי עובד בפרוטקשן, רוצח שכיר, משהו עם כבוד ושכר נאה בצידו.

סירבתי לה.

“תעזור לי לקום מהמיטה. יש לי פיפי”, היא ביקשה. עזרתי לה.

ואז במהירות האור, בלי שאני אספיק לנשום יותר מנשימה אחת, הקשישה לקחה את נעל העור הכבדה שלה וזרקה אותה הישר לעבר החולדה, שנותרה המומה. בדיוק כמוני.

הזקנה קלעה בול לראש של החולדה.

היא זינקה עליה בניסיון לחנוק אותה, להרוג אותה בשתי ידיה הגרומות. החולדה התחמקה ברגע האחרון ונמלטה בעור שיניה. לא יודע מי נבהל יותר אני או החיה האומללה.

“מישהו פה צריך ללבוש את המכנסיים. ילדה קטנה עם קוקיות”, אמרה, וסיננה מבין שיניה “עכשיו בוא. קח אותי לשירותים להשתין בשקט, פחדן. רכרוכי”. היא סיימה להשתין. חיכיתי לה מחוץ לחדר. שמעתי את פכפוך המים. היה לה הרבה שתן צהוב להוציא.

“יש לך סיגריה”, היא שאלה. “תמיד”, עניתי. “אז בוא לחדר מדרגות”, אמרה.

עם ההליכון הקשישה לא נדרשה לשום עזרה, והצליחה לנווט בהצלחה גם את המדרגות השבורות של בית החולים הדרומי. נשאר לי עוד קצת ירוק. גלגלתי לשנינו. אחרי זה הוצאתי את המצית מהמכנס והדלקתי לה את הפילטר. היא לקחה הכל לריאות כמו גדולה.

בזמן שחלקנו את הג’וינט שמעתי את הקולות האלה באים.

זה נשמע כמו עשרות ילדים מתלחשים, בקול דק וגבוה: “פסססס”, “פסססה”, אומרים אחד לשני. אבל איזה ילדים ואיזה נעליים באמצע הלילה בבית חולים שומם. בסוף העולם.

הם טיפסו לאט לאט, צבא שלם, מקומת הקרקע עד לקומה הרביעית לכירורגית ג’. מאות חולדות ועכברים, עיניהם אדומות כמו חבורה של ג’אנקיז, חיילים מסוממים.

ובראשם עמדה החולדה החבולה, עם בונקלה גדול במרכז מצחה, כתוצאה מפגיעת הנעל.

היא המנהיגה שלהם. בכמה שריקות ומלמולים הוקפנו בעכברים שפערו שיניים חדות לעברנו.

“תראה מה עשית אידיוט”, היא אמרה לי ולחשה באוזני “את כל העכברים בעולם הבאת עלינו, חתיכת מטומטם, היית צריך להרוג את המנהיג שלהם, אידיוט, עכשיו כולם עלינו, תתמודד בעיה שלך”.

הזקנה ניסתה לאחוז בהליכון שלה ולהתחמק בחזרה לעבר המחלקה. אבל עשרות חולדות ועכברים זועמים חסמו את דרכה.

“זה הוא! שומר הלילה הטיפש, הכריח אותי לתקוף אתכם, מה אתם מסתכלים עליי חבורת שוכני אשפתות, חיות ביבים עלובות. הנה הוא מקור הכאב שלכם. תתקפו אותו”, אמרה והצביעה עליי.

הם נתנו לה לעבור ונשארתי לבד.

“משכנעת החלאה הזאת, המכשפה!! הפקירה אותי לגורלי עם חיות צמאות דם”, חשבתי בקול.

“מה יש לך להגיד להגנתך?”, אמר עכבר מקשיש שעמד משמאל למנהיגה המכובדת עם ארבעת הרגליים והחוטם הננסי.

“אני מבין שאני עומד למשפט?”, אמרתי.

“בוודאי! הרי על פי הפסוק ‘וכיבדת את אביך ואת אמך’, ברור לנו שלא פעלת נכון עם הגברת. לא התנהגת בכבוד מספיק. כמו כן, מעלת בדיבר נוסף ‘לא תשפוך דם רעיך’, לא מנעת דם רעך, יכולת לבלום אותה במתקפתה על מנהיגתנו האהובה, שלא עשתה כל רע לאף אחד מכם. אבל אתה רק הבטת קפוא, ולא עשית דבר. להציל חיים”, סיים את דבריו הפרקליט העכברי.

“מודה”, אמרתי, אולי הפתעתי אותם.

“אני חרא של בן אדם, יכולתי להתנהג יותר טוב. יכולתי להציל חיים. יכול להיות שאני שחוק מעבודה קשה ואפורה? יכול להיות שאני סובל מחוסר בשעות שינה, היום הפך ללילה, והלילה הופך ליום. אלו הם חייו העלובים של שומר הלילה”, אמרתי, מנסה לשמור על קול הבריטון שתמיד הרגיש לי סמכותי יותר.

“אתה עומד בפני משפט ולא מנסה אפילו להציל את חייך! היתכן הדבר כזה. אתה מוקף במאות חיילים שיכולים לקרוע את בשרך ממך, בכל רגע נתון. ואין לך שום טיעון טוב, למה עלינו להימנע מכך?”, שאל בפליאה העכבר.

אני חושב שראיתי גלימה שחורה דקה עוטפת אותו.

“כן! מה יש לי להגיד, אם הייתי בן אדם טוב כל כך, כנראה שהייתי מוצא דרכים מוצלחות יותר להתפרנס. אבל זה הגלגול חיים שלי. אני בן אדם פח. מה לעשות? להגיד שאני לא נרדם בחצי ממשרות הלילה שלי. ברור שכן. אני מפורר להם כדורי שינה ונוחר על הכסא כמו מלך – מקבל כסף בשביל לישון! הנה לכם. קחו את חיי כי לא טובים הם!”, אמרתי.

הצבא הביט עליי, בעיניים רצחניות.

הם פערו את שיניהם החדות ונהמו, בעודם מתקרבים אליי.

יכולתי להרגיש צינה מתפזרת בכל החלל, נוטפת בין המדרגות.

“עצרו!”, שמעתי בליל של קולות.

ודלת חדר המדרגות נפתחה.

עשרה קשישים וקשישות בכסאות גלגלים, הליכונים, חמושים בנעליים ובכלי מטבח עמדו זועמים רושפי אש. “הניחו לשומר הלילה עכשיו ומיד!”, הם זעקו אל עבר צבא העכברים שנסוג לכל עבר.

“בוא כפרה”, אמרה לי קשישה אחת, “שמעתי יש לך איזה ג’וינט טוב?”.

“בכיף”, אמרתי לה והדלקתי את הפילטר.

תגובה אחת

השאר תגובה

אנו שמחים על תגובותיכם. מנגנון האנטי-ספאם שלנו מייצר לעתים דף שגיאה לאחר שליחת תגובה. אם זה קורה, אנא לחצו על כפתור 'אחורה' של הדפדפן ונסו שוב.

הזן את תגובתך!
הזן כאן את שמך

9 − 7 =