אילן ברקוביץ’ סוקר שיר רומנטי לכאורה של המשורר הצעיר מיתר הלל קורמן.
המערכת
מי חייכה / מיתר הלל קורמן
מִי חִיְּכָה אֵלַי הַיּוֹם?
עָשִׂיתִי רְשִימָה
מִי הִשְקִיעָה בִּי מַבָּט
מִי זָרְחָה עָלַי
וּמִי קָרְנָה
–
וּכְמוֹ חֲלָלִית מְרַחֶפֶת
בֵּין חֲלָלִים רֵיקִים
הִשְקַפְתִּי עַל כּוֹכְבוֹת-לֶכֶת
שֶלֹּא הִכִּירוּ אָדָם
וְיָדַעְתִּי שֶאֵין לִי מַשְאַבִּים כָּעֵת
לִנְחֹת וְלַחֲזֹר.
השיר המתנגן כל כך נהדר הזה, “מי חייכה”, מופיע בספר שיריו הראשון של פרח השירה הצעיר מיתר הלל קורמן (יליד 1993, מתגורר בתל אביב), “עזה פריז ירושלים” (2022, הוצאת ספרי עיתון 77, עריכה עמית ישראלי-גלעד, עמ’ 28). לספר שלושה שערים, שער עזה, שער פריז, ושער ירושלים, ולמרות ששמות השערים, וגם חלק מהשירים, עוסקים בערים קונקרטיות ובהיבטים הפוליטיים והרוחניים שלהן כערים מרכזיות, יש לנוסח הכתיבה של מיתר הלל קורמן נטייה אל האוניברסלי והמופשט. כך הם פני הדברים למשל בשיר שלפנינו, שמופיע בשער פריז. יש בשיר על שני בתיו וטוריו הקצרים מעין היפוך של נקודת המבט. אם בבית הראשון זה עוד פחות ניכר, למרות שבקריאה לאחור אפשר להבין זאת, הרי שבבית השני הדברים כבר בולטים יותר. המשורר מסתכל על כוכבות-לכת שלא מכירות אותו כאדם, כלומר הוא בוחן יותר את מבטן מאשר הן את מבטו.
כאן המשורר-אדם הוא כחללית מרחפת, שמעדיף להימנע מנחיתה, אך בשיר עוקב בספר האינטרוספקציה אף נוקבת יותר. כותרתו “המשורר העלוב” ואלה חמשת טוריו: “המשורר העלוב המוקפד / חייב לעורר רחמים ולגרוף הערצה / לשטוף את הראש המעשן ולגרוף הערצה / להרשים את לַקָּטוֹת הַמִּלִּים ולצוד הערצה / המשורר העלוב המוקפד בחדר הרחצה” (עמ’ 29). הנה כוכבות הלכת הופכות כאן ללקטות המילים.
ובחזרה לשיר “מי חייכה”. נדמה כי לפנינו משורר רומנטיקן חסר תקנה שעושה רשימה (!) של כל המחייכות אליו במהלך יום אחד. לכאורה הן משפיעות עליו וביכולתן לרומם את מצב רוחו או להעכירו, אך הקריאה בבית השני של השיר מוכיחה כי הן לא בהכרח מצליחות לחדור את קרום המעטפת שלו. הוא כחללית מרחפת בין חללים ריקים. דרוש כאן יותר מחיוך, דרושה אהבה.