הדס מזרחי במניפסט לתנועה – קבוצה אמנותית חדשה של מתעדי רגשות כפייתיים ובלתי פוסקים.
המערכת
היצירה שלנו היא ספירלה של ילדים שנעים בשרשרת לעבר השמש, הספירלה הזאת מגדילה את הסלסולים שלה, הספירלה היא אנחנו: תמיד בתנועה, תמיד ילדים, תמיד לכיוון השמש.
החשיבה שלנו משתנה משנה לשנה. אנחנו סופרים: אחת, שתיים, שלוש, וממשיכים לספור, וזוכרים את עצמנו בגיל שלוש, ארבע, חמש וכולי. הכתיבה שלנו משתנה מסיפור לסיפור, הציור שלנו משתנה מציור לציור, אנחנו יכולים לצייר גם בלי לצייר בכלל. הרגש שלנו משתנה מרגע לרגע, הרגש שלנו משתנה יותר מדי מהר, וזה טוב ליצירה שלנו, זה מייצר לופ נכון בספירלה.
רגש הוא לא מלה גסה, פחד הוא לא מלה גסה, חלק מאיתנו מפחדים מהרגש וחלק אחר מאיתנו מברכים את הרגש ומקדשים אותו. כולנו יוצרים מתוך תודעת רגש, גם אם נכחיש את זה. הרגש שלנו מניע את הספירלה, בלי רגש לא היתה ספירלה, בלי רגש לא היתה לנו גישה לתת ההכרה, במיוחד בכל הקשור להזיות שלנו.
אנחנו מתעדי רגשות כפייתיים, גם כשהרגש מכאיב לנו. הספירלה היא אבל על חיים שאנחנו חסרים, על חברים שאיבדנו לטובת השגעון, אנחנו מתחסרים ומתמלאים. אנחנו סובלים חלק מהזמן וכבולים בלופ הספירלה שנעה כלפי מעלה, אנחנו נושאים את היצירה על גבנו כמו צלב. הספירלה שלנו היא פולחן, כת, אנחנו נביא לכם מזרקות של דם, יזע, ודמעות.
אנחנו אוהבים מטריות לצד חזיות ביצירות שלנו, אנחנו אוהבים עירום, ומתוך הגוף שלנו, אנחנו נושאים בשורה, בשורה שהיא רצף אסוציאטיבי פרוע, יופי בלתי נסבל, אנחנו רוצים לקרוא למרד, אנחנו רוצים להזדיין ברחוב הראשי עם גופות שמימיים ועם גופות שמיימיים פחות, אנחנו רוצים לבטא את החוויה הגופנית שלנו ביצירה, החוויה הגופנית שלנו מתחילה מלמטה ועולה למעלה, אל הראש, חוצה את כל הקומות שמעלינו ונעה לכיוון השמש.
אנחנו רוצים לקרוא למרד בכל הסמכויות הקיימות, אנחנו רוצים לצרף אתכם לספירלה שלנו, אנחנו רוצים שתהיו ילדים, אנחנו רוצים שתהיו ירח מתחסר ומתמלא, אנחנו רוצים שתהיו שמש, אנחנו רוצים שתהיו איתנו, אנחנו רוצים שתעשו היסטוריה. אם אתם צופים בספירלה מהצד, אז אל תדרכו עלינו, אסור לכם לדרוך עלינו, אנחנו יקרים כמו יהלום, אנחנו פרח מוגן ואסור לקטוף את פרחי הגן. המקום דואג, ודואג נורא.
הסבר על הדאדא הפסיכיאטרי
הדאדא הפסיכיאטרי שואב מהסוריאליזם את הניסיון לתאר את חוסר הודאות של האובייקטים ושל התודעה המפרשת אותם, לתאר את המפגש בין חלום, או הזיה, למציאות. ברטון והסוריאליזם הם גם אבות, או, אמהות, הדאדא. הדאדא הפסיכיאטרי שואב מהדאדא הישן את המימד האנרכיסטי, את המרד בכל מה שנחשב נורמטיבי, מהוגן, בורגני, "רציני". כמו גרפיטי fuck the system על גבי משכן הכנסת, בית הסוהר, בית המשוגעים, תבחרו אתם.
"סוריאליזם, שם עצם, ז', אוטומטיזם נפשי טהור, שבאמצעותו מתכוונים להביע, בין בדיבור, בין בכתיבה, ובין בכל אופן אחר את המהלך הממשי של המחשבה. זוהי הכתבתה של המחשבה, כשהיא נעדרת כל שליטה מכוונת מצד השכל, ומנוערת מכל דאגה אסתטית או מוסרית […] הסוריאליזם נשען על האמונה במציאותן הנעלה-יותר של צורות אסוציאטיביות מסוימות […] האמונה בכל יכולתו של החלום, במשחקה נטול התכלית של המחשבה" (ברטון, מניפסטים סוריאליסטים, עמ׳ 35).
טל סלוצקר, הוגה זרם הדאדא הפסיכיאטרי, מונח שהופיע לראשונה במניפסט של קבוצת "הם", קבוצת אמנים שיסד, מוסיף על כך: "אנו שואפים ליצור אמנות עם איכויות של דמיון המשוחרר ממגבלות, באופן כזה שייצור רגשות אצל הצופה וייקח אותו למחוזות חדים אל דמדומי חלום". (סלוצקר, כתבים ומניפסטים, עמ' 28).
בכך סלוצקר מקשר בין מהלך המחשבה/הנפש האוטומטיים לבין יצירת רגשות אצל הצופה, והבעת רגשות אצל האמן, כפי שכתב באותו מניפסט: "משוגעים הם אנשים שמעזים/ הם היא קבוצת משוגעים/ אנחנו עושים אמנות כדי לרפא/ אנו מאמינים בגאולת הרוח/ דרך האמנות/ אמנות היא מרפא לנפש/ אנחנו עושים דאדא פסיכיאטרי/ אמנות למען משוגעים/ שמבטאת סבל כאב ולחץ/ חלק מהזמן/ הדאדא הפסיכיאטרי/ מתייחס לגדולי השגעון/ כדוגמאת מיכאלאנג‘לו/ ולאונרדו דה וינצ‘י/ כמשיגי הישגים/ ולא כמבצעי מעשים משונים" (שם, שם, עמ׳ 26).
פוקו מרחיב על "גדולי שגעון" אלו: "אחרי סאד וגויא, ומאז קומם, שייך חוסר הדעת לכל מה שלגבי העולם המודרני הוא בעל חשיבות מכרעת ביצירת אמנות כלשהי: כלומר, כל המצוי ביצירת אמנות שהוא גם רצחני וגם אילוצי" (פוקו, תולדות השגעון בעידן התבונה, עמ׳ 211). אצל ברטון, האילוצי הוא האוטומטיזם.
פוקו מביא את ארטו, ואן גוך, וניטשה כדוגמאות. שגעונם הוא דווקא היעדר היצירה, כי היצירה, לדידו, היא המקום שבו אין ציר תבונה וחוסר דעת. ארטו למעשה לא ניסה ליצור "יצירת-אמנות של משוגע", אלא שההתנסות שלו בשגעון, כל המלים שכנגד הלשון הסדורה, המרחב של הסבל הגופני, של הטרור הנפשי, הם היצירה עצמה. יש ביצירה נוכחות של היעדר, יש בה חלל ריק.
פוקו טוען כי אין לראות ביצירה את סימני הפתולוגיה כחסרת שחר, אלא לראות בה סימני שאלה ללא מענה, "קרע בלי פיוס שבו העולם נאלץ לפקפק בעצמו (…) העולם הוא המכיר באשמתו, מכאן והלאה, ובאמצעות השיגעון" (שם, שם, עמ׳ 213).
פוקו מסכם שהרי כאן מתהפכות היוצרות, העולם המדכא של השגעון אינו יודע להתמודד עם ההפרז ה"רצחני/אילוצי" או האוטומטיזם הנפשי, או ההפרז של דמיון המשוחרר ממגבלות: "הרגע שבו יצירת-האמנות והשגעון נולדים ומוגשמים, יחדיו, הוא ראשית הזמן שבו העולם מוצא שאותה יצירת-אמנות מאשימה אותו ושהוא אחראי לפניה על מה שהינו (…) נצחון חדש לשגעון: העולם שחשב למדוד ולהצדיק את השגעון באמצעות הפסיכולוגיה, חייב להצדיק עצמו לפני השגעון, שכן (…) הוא מודד את עצמו על פי ההפרז של יצירות כגון אלו של ניטשה, של ואן גוך, של ארטו, ובו עצמו אין שום דבר, ובפרט לא מה שהוא יכול לדעת על השגעון" (שם, שם, עמ׳ 214).
סלוצקר מוסיף על זה במניפסט "הם": "אמנות היא טבע להם/ אמנות היא טבע/ למשוגעים יש מקצוע אחד – אמנים" (סלוצקר, כתבים ומניפסטים, עמ׳ 26).
קבוצת "הם" אמנם לא שרדה זמן רב, אך הדאדא הפסיכיאטרי עדיין חי וקיים, והוא מונח חשוב. סלוצקר מסכם במניפסט הבדידות האמנותית, המניפסט האחרון של הקבוצה, שאמן הוא יצור בודד, מחוץ לקבוצה חברתית, ולטענתי, אף מחוץ לחברה ככלל: "מקום האמן מחוץ לקבוצה חברתית, ולכן האמן יוצר בבדידות. הבדידות נחוצה לאמן לצורך הקדשת כל יישותו לאמנות" (שם, שם, עמ׳ 42).
אני מוצאת שהדאדא הפסיכיאטרי קיים ביצירות אמנות פלסטיות לא רק אצל טל סלוצקר, אלא גם אצל גיא אגלר, דין שני, דנה לין, מעין סופיה ויסטוב, ואצל אמנים נוספים כגון אלו, וביצירות ספרותיות כגון אצל שגיא אלנקווה, שרה כוי, ואופיר משרקי. האמנים המובאים כאן כדוגמאות לא היו חלק מקבוצת "הם".
ביבליוגרפיה
אנדרה ברטון "המניפסטים הסוריאליסטים", הוצאת גלימר, 1985
Manifestes du surréalisme, André Breton, [Paris] : Gallimard , 1985
טל סלוצקר, כתבים ומניפסטים, הוצאת תל אביב לאור, 2020
מישל פוקו,"תולדות השיגעון בעידן התבונה", תרגום: אהרון אמיר, הוצאת כתר, 1986
טל סלוצקר,אתהמרגש אותי עד דמעות. יש לי איזה משפטלהגיד לך על צבעים, צור קשר כשתרצה ותוכל. או שאפתיע אותך ואפרוץ לך לבית או משו. חבר, אתה חסררררררר