כריכת ספרו של יהונתן גפן ״פרצוף של צועני״

לציון מלאת 24 שנים לפטירתו ב-13 ביוני 1994 של נסים אלוני, אחד היוצרים החשובים בסיפרות העברית, שכמה יצירות שלו פורסמו ב”יקום תרבות”, לפניכם פרק מספרו הביוגרפי של יהונתן גפן “פרצוף של צועני” (כינרת זמורה דביר , 2022) על אלוני.

הפרק מתאר את צעדיו הראשונים של נסים אלוני בשדה הספרות לאחר מלחמת העצמאות, ואת תהליך כתיבת מחזהו הראשון, אכזר מכל המלך“, שתיאר מאבק בשליט רודני, על רקע חוסר שביעות הרצון של אלוני מהחיים במדינה שרק נולדה.

נסים אלוני. לקסיקון הסופרים.

החייל שחזר אל המלך האכזר

“למציאות יש קשר כל כך קלוש עם החיים…” (“בגדי המלך”).

גבר עוזב מלחמה, אבל המלחמה לא עוזבת אותו. אף אחד לא שר לו “כשג’וני שב משדה הקרב, הידד־הידד!”

נסים ממשיך לכתוב סיפורים לעיתונים, סיפורים של סופר שלחם, ולא מסתיר את הבוז שלו לסופרים אחרים, יקיריו של בן־גוריון, שלא לחמו, אבל כתבו סיפורי מלחמה גדושי קרבות. הוא ממלמל את השמות שלהם בתיעוב.

שלא כדרכו, באוקטובר 1949 נסים מפרסם בעיתון “אשמורת” מאמר זועם תחת הכותרת “בין הכותב והכתוב”, ותוקף את הסופרים המפורסמים, חביבי הממסד, המשתמטים, שכותבים ומהגגים על המלחמה בלי שנלחמו בה:

“המחבר נשאר חבוי בצל… ואולם יודע אתה אל נכון, כי אותו אדם שהתיז דיו כזה על הנייר, לא היה מעולם בקרב. איני עומד… לבדוק בציציותיהם של כתבנים אלה, אם ראו מלחמה, או הסתפקו בהזזת הדגלונים הקטנים שעל המפה… אלא שאני תמה אם אותו כתבן ראה אי פעם קצין בקרב. ואם היה הוא עצמו שם… דגי רקק אלה השטים באין מפריע בגיגיות דלוחות שהשבועונים והעיתונים מואילים להקציב… שעה שחיילים עודם במשלטים, שעה שטרגדיות עדיין מטילות כובדן בבתיהם של כה רבים מאנשי הארץ הזאת — לבוא ולהגיש את עוגות הסכרין הללו… מעל העיתון!”

רק שנה אחרי הקמתה, וכבר הארץ העצמאית והכל כך צעירה נראית לו זקנה ואפורה. כמו כל לוחם ששב שבור מהמלחמה, גם אלוני מביט סביבו וחושב: האם למען המדינה הזאת ומנהיגיה נשלחנו להקיז את דמנו?

כמה שנים אחרי מלחמת העצמאות אלוני כותב מחזה סאטירי קצר, “לוקאס הפחדן או כמו כולם”, שיוצג בתיאטרון “אשנב” בשנת 1959, ויחודש ב”הבימה” בשנת 1992. המחזה הוא מעין משל על היחיד המתמרד נגד הקולקטיב הממושמע, ובו גם מסתתרת עמדתו של אלוני, שכל חייו יסרב להשתייך או להצטרף לאיזשהו עדר, פוליטי או חברתי. וזאת העלילה: במושבה הזויה של חקלאים מוזרים שאוכלים צנון, כולם מתבקשים להיות כמו כולם – לקנות את אותם מקררים חדשים ולתת לילדיהם רק שמות מהתנ”ך. לוקאס, מורה תימהוני מהקהילה, מתבקש על ידי המועצה האזורית לתרום דם, והוא מסרב בתוקף. אשתו נוטשת אותו, המועצה האזורית מצווה עליו לקצץ את שפמו, ותושבי המושבה מחרימים אותו רק משום שהיה סרבן דם… והעז לא להיות כמו כולם.

לאלוני אין חברים בתל אביב, הוא מרוחק ובודד, וחושב על הדבר השני שאולי יכול להציל אותו אחרי הכתיבה: אישה! עד תום חייו הנשים יהיו נחמתו, ויותר מאשר יאהב אי־פעם את שפע נשותיו, הוא יתאהב עד כלות ברעיון של האהבה. התשוקה האין־סופית שלו לנשים תהיה “המנוע היחידי של ההישרדות שלו” כפי ששר ליאונרד כהן.

רותה, הוא אומר לעצמו בלחש, איפה רותה שלי?

נסים הכיר את רותה זיידמן כשהיה בן שבע־עשרה. היא נערה צעירה, לא יפה במיוחד אבל פיקחית ונדיבה, ועם גוף מושלם לדעתו. אחרי אהבת הנעורים ואחרי המלחמה הם נפגשים שוב. הם הולכים חבוקים ברחוב אלנבי הסואן, יורדים אל הים ומטיילים יחד בארץ המשוחררת, רואים סרטים של המפרי בוגרט, ואת “האדם השלישי”, “גונבי האופניים”, ו”חלף עם הרוח”.

בחודש אוגוסט רותח ודביק נסים ורותה מתחתנים בצניעות בקפה “גאלינה” בכיכר הרברט סמואל. בחתונה נסים מבוסם קלות ומרוחק. חתונה היא מתקפת מציאות שאין בה שום מקום לדמיון. אולי הוא שוקל את האפשרות לברוח מהטקס.

“למה אנחנו עושים את זה בעצם?”, הוא שואל את רותה באמצע החתונה, ואחר כך אולי לוחש לה משפט שיופיע במחזה העתידי שלו “נפוליון — חי או מת”: “בחיים צריך להתחתן, לא?”

למרות הפרידות והקשיים, רותה תהיה איתו שתים־עשרה שנים, וזה יהיה שיא שהייתו עם אישה אחת. יחלפו עשרים שנה מהחתונה עם רותה, ותחלוף עוד חתונה אחת, עד שהוא יכתוב את “הכלה וצייד הפרפרים” ויעסוק בשאלת הבדידות והנישואים שאינם מתקיימים.

את “הכלה וצייד הפרפרים”, טנגו עדין, הוא כותב בהשראת ציור של מי שיהיה חברו הקרוב ביותר, יוסל ברגנר. הכלה מי משוטטת בגן צ’כובי שקט ופוגשת את גץ, צייד הפרפרים. החתן של מי לא הגיע לחתונה, וגץ והיא מדברים על הבדידות ועל הניסיון לברוח, אבל לאן? הדיאלוג שלהם נשמע כמו שיר, ומדי פעם בפעם קוטע אותם קולו הפרוזאי של הקריין המסתורי המסתתר בגן, שמחזיר את השניים מהקסם הבדוי והרחוק למקום ולזמן האמיתיים:

“זכרו־נא, אנחנו עם קטן מוקף אויבים! שימו לב לכל חפץ חשוד! היזהרו מפני כל נוף מפוקפק!… ואל תאבדו את חדוות החיים! הביאו מים בששון!”

אחרי החתונה נסים התעקש שיגורו בדירה קטנה ברחוב הקישון, לא רחוק מהמקום שבו עברה עליו ילדותו המנוכרת. הוא כותב סיפורים ועורך את העיתון “אשמורת”. כעבור זמן־מה הוא מייסד את כתב העת “עין”, וזוכה בפרס הראשון על הסיפור “המשורר, החייל והאיכר” מטעם העיתון האמריקאי “ניו יורק וורלד טריביון”. ובכל זאת, הוא די דלפון. רותה, שעובדת בבנק, מפרנסת אותו, וההורים שלו עוזרים להם עם שכר הדירה.

אלה הן שנות משטר הצנע שהשליט שר האוצר דב יוסף. רותה ונסים, כמו שאר אזרחי הממלכה, משתמשים בפנקסי נקודות כדי לרכוש את המזון שהוקצב לכל אזרח נאמן: 60 גרם קמח, 20 גרם מרגרינה.

הכעס שלו על השלטון מבעבע. הוא קורא את הספר החדש של אורוול, “1984”, ונבהל. ואולי הוא אומר לרותה: “לא די שהממשלה אומרת לנו מה לחשוב, הם אומרים לנו גם כמה לאכול…”

בינואר 1949 מתקיימות הבחירות הראשונות בישראל. נסים נבהל משלטונו של בן־גוריון. הוא מסתכל בחשד על הסוציאליזם המזויף של המפלגה השלטת ועל החנופה לאמריקאים. אולי הוא כבר יודע שמהר מאוד נלמד מאמריקה שיעורים בגזענות, בשנאת זרים, באפליית מיעוטים ועדות, ונעשה הכול כדי להידמות להם, כולל ניתוחים פלסטיים שאותם נפגוש במחזה העתידי שלו “הנסיכה האמריקאית”.

אלוני בז לשלטון האידיאולוגי הנבוב והמנותק של הממלכה, ולמלך הגמדי שלה, בן־גוריון. הוא מגלה את אלבר קאמי וקורא בשקיקה את “האדם המורד”: “כל אידיאולוגיה סותרת את הפסיכולוגיה של האדם”. נסים חושב מחשבות אנרכיסטיות, ואפילו על מרד, ובמחברת עבה הוא כבר מתחיל לכתוב את המחזה הפוליטי הראשון והאחרון שלו, “אכזר מכֹּל המלך”.

אחרי שלוש שנים בתל אביב רותה ונסים עוברים לירושלים, לשכונת רחביה, ונסים, בעודו כותב בקדחתנות את המחזה הראשון שלו, נרשם ללימודי היסטוריה ותרבות צרפת. הוא לא ממש מצטיין בלימודים, אבל שובר שיאים חדשים בתחרויות שתייה בלילות עם סטודנטים ואמנים אחרים, ששותים יחד קוניאק רפואי דוחה. זוהי רק תחילתו של מסע השיכורים של נסים, והוא עוד יעבור למשקאות יוקרתיים יותר. הוא היה שתיין רוב ימיו, אבל כשהוא כתב היה פיכח וחרוץ, ולידידיו אמר לא פעם: “מה זה סופר? בן אדם שמתקשה בכתיבה…”. השתייה בלילות עשתה לו רע בבקרים. הכתיבה, לדעתו, היתה העונש שלו, והאלכוהול היה הפרס! הוא קָץ בלימודים ובלילות הפרועים, וחושב ברצינות לעזוב את כל זה ולנסוע לפריז, אבל לא לפני שיכתוב את המחזה החתרני שלו, שיהיה רחוק מתקופתנו אבל גם מראה שלה, עם גיבורים שמלכו עלינו פה לפני יותר משלושת אלפים שנה.

ערב־ערב הוא שותה בלגימות קטנות מאותו קוניאק דוחה וזול, פורש לפניו את התנ”ך, קורא בשקיקה בספר מלכים ובדברי הימים, ומשתמש בשפה תנ”כית גבוהה ומסחררת כדי לכתוב את “אכזר מכל המלך”. הוא חושב על מלכות דוד, אבל גם על מלכות דוד בן־גוריון, אבי האומה, מנהיג דגול לכל הדעות, איש חזון ואיש נבון, אבל נסים לא שוכח שרגע אחד אחרי הכרזת המדינה, לפני שנה, הוא הדביק לה את כינוי החיבה המטריד “מלכות ישראל”. זה מכעיס אותו ומדאיג אותו, אף שהוא בוודאי לא משער שכעבור עשרים שנה השם המפואר והנאצל הזה יתנוסס על דגלם של לאומנים קיצוניים, נביאי שקר משיחיים, פנאטים מטורפים, ומלחכי אבנים קדושות. הוא חושב: אולי אתה המלך, דוד, אבל לא של הטורקים והבולגרים. ובטח לא שלי… אני לא נלחמתי בקרבות שפצעו את נפשי לנצח למען ממשלה של עסקנות אפורה וערכים מזויפים. לא, לא נלחמתי למען היוהרה הבנגוריונית והצהרותיו המלכותיות שאנחנו הנבחרים ו”עם לבדד ישכון”.

כרזת ההצגה “אכזר מכל המלך” באדיבות ארכיון “הבימה”

“אכזר מכל המלך” הוא מחזה מורד וממריד, מניפסט ומשל שבו האוניברסלי והאנושי נלחמים בשלטון הלאומני והאידיאולוגי המסואב, שבו המנהיגות מאמללת את העם. בחזרות להצגה שביים שרגא פרידמן, אלוני פוגש ביראת כבוד את שחקני “הבימה” הוותיקים, פינקל, ברטונוב, ואחרים, ולא יכול להסיר את עיניו מחנה רובינא, שאז היתה צעירה תוססת בת שישים וגילמה את צרועה, אמו של ירבעם. אלוני, שבוי בקסמה, עדיין אינו יודע שהיא תהיה הכוכבת הנאמנה שלו במחזות שיכתוב בעוד עשרים שנה.

“אכזר מכל המלך” הוא סיפור על מלחמה ואהבה.

וזה המחזה: ירבעם בן נבט חוזר מהגלות אחרי עשר שנים במצרים, והוא מנהיג שבט אפרים. המלך רחבעם מקשה על העם במיסים כבדים מאוד, והעם מכריז על מרד. ירבעם, שוחר השלום, הולך לדבר עם רחבעם המלך על פשרה, אבל רחבעם עיקש וחירש, ולא רוצה לשמוע את ירבעם. ירבעם מתאהב במעכה, אשתו של המלך רחבעם, והיא מחזירה לו אהבה. כשירבעם נפרד ממעכה, היא נפגעת ומספרת על אהבתם למלך רחבעם, וגם דורשת שיאסור את צרועה, אמו של ירבעם, באשמת כישופים. ירבעם מבקש מהמלך לשחרר את אמו, ורחבעם אומר שהוא מסכים, אבל רק אם ירבעם יחזור למצרים, ואם לא — הוא יתלה את אמו. ירבעם אומר לו, “אכזר מכל המלך,” ובורח מהארמון. שמעי, היועץ של ירבעם, ובסתר מרגל של המלך, מתחנן בפני ירבעם שיקבל את מרותו של רחבעם המלך. הנביא, אחיה השילוני, שהיה תומך נלהב בירבעם, מעביר את תמיכתו לרחבעם, וירבעם יוצא למלחמה עקובה מדם ברחבעם. ירבעם המורד מטפח שנאה יוקדת כלפי ממלכת דוד (יהודה) ונלחם במלך רחבעם, בנו של שלמה. הם נלחמים ביניהם עד חורמה, עד אובדן מוחלט של ישראל. זאת מלחמה על ערכים ולא על שטחים, ומאחורי הטקסט של אלוני יש אמירה ברורה: ירבעם הוא לוחם צדק, רחבעם הוא המלך הרשע שהכוח השחית אותו, וגם לאדם הנאור והמוצלח ביותר יש סיכוי סביר להפוך לשקרן ולדמגוג שרוצח המונים במסווה של מלחמה נאצלת שבה הוא עבד לכבוד ולתהילה, כשהוא הופך לשליט כול־יכול.

מהימים העתיקים ההם ועד לזמננו-אנו נראה שמלחמת הנאורים והאנושיים (שירבעם המורד קורא להם ה”עם”) נגד המצייתים והחשוכים (שהמלך רחבעם קורא להם ה”אספסוף”), עדיין נמשכת והורגת, ולא רק בתיאטרון. במחזה מושמעת תחינת המקהלה שוב ושוב:

“תן שלום, המלך. אל תעקוד על המזבח גברים נושמים, חיים וצוחקים. האימהות יקללו אותך, המלך.”

זוהי הצגה שללא ספק הטילה ספק בלאום, והראתה איך שלושת אלפים שנה אחרי המלחמה העתיקה ההיא עדיין יש מלכים אכזריים, ומלחמות יוהרה על כבוד, ועדיין יש מקהלה שמתחננת ביראה ובפחד.

“האם מישהו שומע אותה?” שואל נסים.

המחזה “אכזר מכל המלך” סימן את תחילת הקשר רב־השנים של אלוני והתיאטרון הלאומי “הבימה”. המחזה זכה בפרסים, בביקורות חמות, ובאהדת הקהל. נסים בן עשרים ושבע, וכבר מעטרת את ראשו הילה מפחידה של כוכב חדש בתיאטרון.

בנשף הצנוע שנערך אחרי הצגת הבכורה עטים עליו עיתונאים ופוליטיקאים. שר הביטחון הנבוך, פנחס לבון, מזמין אותו למשרדו כדי לדון במחזה כי הוא לא כל כך הבין אותו. עיתונאים חוקרים אותו: “האם ירבעם הוא בעצם בן־גוריון? ומה יש לך נגדו?”; “האם אתה ‘כנעני’ שמתכחש ליהדות שלך?”. נסים שיכור. העיניים שלו אדומות, הוא משתדל לא להקיא באמצע המסיבה האכזרית מכל מלך, וכל מה שהוא רוצה זה לברוח משם הביתה כמה שיותר מהר.

בבוקר שלמחרת הצגת הבכורה נסים סובל מחמרמורת חמורה ומכאב ראש. רותה מביאה לו למיטה קפה שחור ואת העיתונים עם הביקורות על ההצגה, רובן בשפה נפוחה ושופעת סימני קריאה.

המבקרים אהבו מאוד את המחזה. ב”דבר” כותב המבקר: “קשה לקלוט משמיעה אחת את כל הערכים שבשפה התנ”כית. יש במחזה את זעקת הדור!”. באותו העיתון כותב המשורר עזרא זוסמן: “המחזה חותר בנאמנות לדרמה היסטורית־תנ”כית. יש תקווה לעתיד התיאטרון!”. וב”על המשמר”, העיתון של “השומר הצעיר”, כותב עיתונאי שקורא לעצמו ז’ טל: “מחזה אקטואלי שבו העלה המחבר מלבטיהם של בני דורו, והוא יוצא נגד נביאי השקר והקנאות הקיצונית!”

אולי נסים המוחמא, שההצגה הראשונה שלו תוצג חמישים ושבע פעמים, מחייך ואומר לאשתו:

“זה נפלא, רותה, הם לא הבינו אותי!”

עמוד ראשון מהגירסה המקורית של “אכזר מכל המלך” באדיבות ארכיון “הבימה”

קיראו עוד

קיראו עוד של נסים אלוני ב”יקום תרבות”

השאר תגובה

אנו שמחים על תגובותיכם. מנגנון האנטי-ספאם שלנו מייצר לעתים דף שגיאה לאחר שליחת תגובה. אם זה קורה, אנא לחצו על כפתור 'אחורה' של הדפדפן ונסו שוב.

הזן את תגובתך!
הזן כאן את שמך

five × three =