במסגרת הסיפורים זוכי פרס שלנו הנה עוד סיפור זוכה פרס של אלי מיימון, שזכה בתחרות של משרד החינוך “מתמחים בסיפור”, העוסק בחווייה שעבר המחבר כמורה לתנ”ך.

להלן מכתב הזכייה:

ירושלים: ‏כ”ה אדר ב תשפ”ב 28 מרץ 2022 

לכבוד

מר אלי מימון

שלום רב,

אנו שמחים לבשר לך על זכיית הסיפור שכתבת כסיפור נבחר במקום ה  ראשון 

במסגרת תחרות “מתמחים בסיפור” בשנת הלימודים תשפ”א.

ועדת השיפוט של “מתמחים בסיפור”,  שכללה  את פרופ’ אביגדור שנאן, בלהה בן אליהו עמיחי חסון, ד”ר הני מוסא, ופרופ’ אורנה שץ אופנהיימר, קראה את כל הסיפורים בעילום שם והגיעה לכלל החלטת הזכייה.

הזכייה מזכה אותך בכך שהסיפור ייכלל באסופת סיפורים שיצא לאור בעוד מספר חודשים.

אנו מודים לך מאוד על ההשתתפות הפעילה בתחרות הספורים, מאחלים לך הצלחה בהמשך הדרך המקצועית והאישית.

פרופ’ אורנה שץ אופנהיימר                                                   ד”ר גלי נהרי

רכזת התחרויות    מנהלת אגף התמחות וכניסה להוראה                                                                                                                         

דוד הצעיר. ויקיפדיה

המלך דודי

בדודי הבחנתי כמעט מייד כשנכנסתי לשיעור הראשון שלי לכיתה ז. הייתי דרוך אבל יותר סקרן ובלבי שאיפה להיות מורה טוב דיו. זה עתה עמדתי להתחיל את שנת הסטאז’ שלי כמורה לתנ”ך, דל בניסיון מקצועי אך מצויד בניסיון אישי המתוגבר בשלל כלים וידע שרכשתי במהלך תכנית ההסבה להוראה. התלמידים עמדו להפתעתי לכבודי. הייתי בטוח שמנהג זה כבר עזב את כתלי בית הספר. בהחלט הפתעה טובה, והיא גם לא הייתה האחרונה שנתקלתי בה כשנכנסתי למערכת החינוך. עמדתי בשקט והתבוננתי בילדים שעמדו מולי ושהתבוננו גם הם בי: שלל עיניים נעצו בי מבט – סקרניות, שובבות, בוחנות, חלקן משועממות. גם עיניים מבוהלות ראיתי, עיניים חוששות מפני המקום החדש שעקר אותם מההרגל המוכר והנינוח של בית הספר היסודי. אבל עיניו של דודי היו פעורות לרווחה כמבקשות לחדור ערפל סמיך או כמחפשות נואשות מידע שיעזור לפתור תעלומה לא מוסברת. פיו פתוח, ראשו נטוי מעט ואצבעותיו ממוללות רעמת שיער קדמית.

לאחר שהצגתי עצמי ומה נלמד (פרקים נבחרים משמואל א ו-ב) עברתי לסבב השמות הכיתתי. ביקשתי באותה הזדמנות שיספרו על עצמם משהו – תחביב, עיסוק, מה הם מתכננים להיות, משהו שיפשיר קצת את הקור המתוח שלהם. השמות ששמעתי היו כולם שמות עכשוויים, קצרים, קליטים, לא מעט שמות המעידים על עולים חדשים. בגזרת התחביבים נרשמה התעניינות במשחקי מחשב בעיקר, אחת שיודעת שתהיה רופאה, ועוד קונדיטורית לעתיד והרבה התחמקויות של “כלום” ו”לא יודע/ת”. כשהגעתי לדודי שישב לבד מול שולחנו ענה בהיסוס רב: “דו..דו..דודי” ונדם. בקשתי למידע נוסף עליו נענתה בשתיקה כשכל אותה עת עיניו השחורות לא מסירות את מבטן השואל ממני ואצבעותיו לא חדלות  למולל את שערו.

ויתרתי והמשכתי בשיעור.

בערב, לאחר רצף שיעורים בכיתות חטיבת הביניים, צלצל הנייד שלי: “שלום, הגעתי לאלי המורה לתנ”ך”? אישרתי. “שלום” המשיך הקול, “אני רחלי ואני תומכת ההוראה של דודי”. מייד התברר שדודי “על הרצף” מה שהסביר את תגובותיו היום. רחלי ביקשה כי אעדכן אותה במטלות כדי שתדאג לסייע לו להשלימן, כמו בשאר המקצועות, ולשאלתי ענתה כי זה הסיוע היחידי שהוא מקבל מאחר והוריו אינם שולטים בעברית, לא כל שכן בתנכ”ית.

השיעורים התנהלו כסדרם, והרצון שלי כי לא יאבדו עניין בספר הובילו לכך שניסיתי להתאים את התכנים לילדים האלה, שבנייד שלהם קורים דברים הרבה יותר מעניינים ממני. למרות שאסרתי על הוצאת ניידים, מדי פעם הייתי מסכל הגנבה של נייד לצורך שיחת וואטסאפ זריזה, עדכון טיקטוק טרי, או צבירת נקודות קריטית במשחקון מחשב שהופסק בטרם עת. די מהר קבעתי שיגרת לימוד לכיתה: כל שיעור התחיל בתיאור הסיפור שלפנינו בשפתי שלי שניסיתי להתאים לעולמם, אחר כך היינו נכנסים לטקסט הכתוב לאט ובזהירות, ומשם היינו דולים מילים ותיאורים מעניינים שהדגישו את הנושא שבחרתי להדגיש בפרק. בסיום כל נושא התלמידים היו צריכים לענות לשאלון אמריקאי קצר שבניתי במערכת הממוחשבת הבית ספרית שהיווה חזרה וריענון לחומר שזה עתה נלמד.

בשיעורים היו משולבות גם שאלות שיזמתי לתלמידים, ובעיקר לאלה שלא השתתפו. כך הייתי מגיע בזהירות לדודי, שהיה מגיב בגמגום. נראה היה שהוא מקשיב לשיעור ומדי פעם גם היה מרים ידו לענות לשאלה שלי, אבל כשהייתי פונה אליו לשמיעת תשובתו, נדמה היה שמחשבותיו מחפשות קצה של חוט בפקעת סבוכה במיוחד. לאחר מספר גמגומים נואשים היה מוותר, משפיל עיניו לשולחן ושותק. כשעברתי מדי פעם על הציונים שהייתי מעביר באופן אוטומטי מכלי ההערכה הממוחשבים הייתי מגלה כי משבצת הציונים של דודי ריקה. בירור מול רחלי העלה כי היא מתקשה לשכנעו לעבוד על החומר בתנ”ך והיא מתרכזת יותר בשיעורי המתמטיקה והאנגלית, גם זה בהצלחה מוגבלת.

כך חלפו להם השיעורים. למדנו על שאול המלך ומנהיגותו, והנה הגענו לדוד. התעכבנו על תהליך הבחירה הסינדרלי שלו למול אחיו ותכונותיו בהשוואה לאלה של שאול. זה עתה סיימתי לתאר את סיפור דוד וגוליית במלואו, ועברנו כהרגלנו לפרק עצמו בניסיון לברר כמה שאלות מטרידות: למה הפלישתים החזקים לא תקפו כבר בהתחלה את מחנה ישראל שמולם, למה שאול מעביר את מדיו הלא מתאימים במידתם בעליל למידות דוד הקטן, מאין דוד מביא כל כך הרבה אומץ לעמוד מול הענק המפחיד, ולמה אליאב אחיו הבכור של דוד פונה אליו בכזאת גסות ועוינות כשהוא רואה את דוד שהגיע במיוחד להביא להם מזון לשדה הקרב.

בשאלה האחרונה התשובה הנפוצה הייתה כי אליאב הבכור מקנא באחיו הקטן שהועדף על פניו למלך. כולם הסכימו עם ההסבר הזה ולפני שהמשכתי הלאה הבחנתי בדודי מניף ידו בצפייה דרוכה לענות על השאלה. פניתי אליו ושאלתי: “כן דודי, למה לדעתך התנהג האח הבכור לא יפה לדוד אחיו הקטן?”

דודי החל לדבר, ידו האחת עדיין מצביעה וידו השנייה ממוללת את שערו. עיניו היו נעוצות בי וגופו קיפץ מהתרגשות על הכיסא:

“זה..זה.. כי..אתה סיפרת לנו ש..ש…ש…דוד אמר לשאול המלך ש..ש…שהוא הרג אריה ו..ו..דב ואולי הוא..הוא..דוד..בטח סיפר את ז..ז..ז..זה גם ל..למשפחה שלו פ..פעם והם ח..חושבים שהוא..מדמיין ובשביל זה..בשביל זה.. אליאב הבכור פח..פחד שאחיו ה..ה..הקטן שוב מ..מ.. מג.. מגזים והוא..עלול למות כי..כי..הוא יחשוב שהוא באמת..יכול להרוג את גוליית..”

דודי השתתק לרגע והמשיך:

“א..אליאב  רצה.. רצה.. לשמור על ..על.. אחיו הק..הקטן..כי הוא חשב שדוד חולמני.. ומוזר…..”, ואז הוסיף:

“כ..כ..כמוני”.

הזמזום הקבוע המרחף באוויר הכיתה כל שיעור הלך ודעך ואת מקומו תפס השקט שהלך והתגבר עד שדממה מוחלטת נחתה על הכיתה. כעת כל הכיתה הפנתה מבטיה לדודי.

לא נתקלתי בהסבר כל כך משכנע בחומרים שלמדתי לפני השיעור הזה. גם אני הבטתי בו בריכוז ואמרתי: “יש עוד דבר שאתה דומה בו לדוד”.

דודי הטה ראשו והביט בי בעניין.

“אתה גיבור כמוהו. אתה אמיץ ולא מפחד ובעיקר אתה מאמין בעצמך. כמו דוד המלך”.

דודי השפיל עיניו במבוכה לשולחן וחייך בביישנות.

רחש עלה מהכיתה שהביטה כולה בדודי ובי חליפות.

“דודי המלך” נשמע לפתע קול מירכתי הכיתה ואחריו הצטרפה כל הכיתה כמעט: “דודי המלך, דודי המלך”.

המנגינה המבשרת על סוף השיעור נשמעה ואני נפניתי לאסוף את חפצי בדרכי לשיעור הבא. שמתי לב לפתע לתכונה מיוחדת סביב דודי: כמה תלמידים ניגשו אליו וטפחו על גבו ובדרכם החוצה שמעתי אותם מזמינים אותו לשחק איתם בכדור בחצר. כך יצאה דבוקת הילדים מחוץ לכיתה כשרעמתו של דודי במרכז מתנשאת מעליהם. מעתה והלאה הבחנתי שדודי כבר לא ישב לבדו בשולחן.

חלפו מספר שבועות ולקראת סוף השנה נפניתי לארגון הציונים הסופיים. התחלתי בתהליך של ייבוא הציונים האוטומטי  וסקרתי את הציונים הסופיים שהתקבלו.

העמודה של דודי שחיכתה בסוף הרשימה כמעט, לא הייתה ריקה עוד – היא הייתה מלאה, מלאה בציון נאה אפילו.

התקשרתי מייד לרחלי תומכת ההוראה של דודי: “רציתי להגיד לך תודה על העבודה שעשית עם דודי בתנ”ך”. סיפרתי לה על הציון שקיבל.

רחלי הייתה נבוכה אבל יותר מופתעת: “לא עשיתי איתו את העבודות וגם ההורים שלו לא. כבר סיפרתי לך שאינם שולטים בעברית”.

שקט השתרר מעבר לקו.

“הפעם האחרונה בה ניסיתי לשבת איתו על החומר בתנ”ך הייתה לפני כמה שבועות”, המשיכה רחלי, “פגשתי את דודי אחרי יום לימודים. אני זוכרת שהוא היה נרגש יותר מכרגיל וחסר מנוחה. לא הצלחתי להבין ממנו מה קרה. ניסיתי לשבת אתו על החומר והעבודות שלא עשה כלל מתחילת השנה בתנ”ך אבל הוא לא הסכים. הוא חזר על ‘אני דודי המלך’ ו’אני גיבור’. עזבתי אותו לנפשו”.

סיפרתי לרחלי על השיעור של דוד וגוליית ולפתע הבנו: דודי עשה את כל העבודות לבד.

בתעודת סוף השנה נרשם: דודי ק’, המקצוע-תנ”ך. ציון סופי – 88.

דודי המלך.

קראו גם

את סיפורו של אלי מימון שזכה בפרס הראשון בתחרות מתח 2021 של יקום תרבות

לסיפורים נוספים של אלי מימון ביקום תרבות חפשו לפי שם הסופר.

2 תגובות

השאר תגובה

אנו שמחים על תגובותיכם. מנגנון האנטי-ספאם שלנו מייצר לעתים דף שגיאה לאחר שליחת תגובה. אם זה קורה, אנא לחצו על כפתור 'אחורה' של הדפדפן ונסו שוב.

הזן את תגובתך!
הזן כאן את שמך

6 + שש =