ב-18 בינואר 2022 נפטר פרופסור אליעזר שביד, פרופסור למחשבת ישראל באוניברסיטה העברית. מחשובי חוקרי מחשבת ישראל, הוגה דעות, מחנך, חתן פרס ישראל בחקר מחשבת ישראל לשנת ה’תשנ”ד 1994.
זאב גריס כותב לזכרו, בעקבות דברים שנאמרו בפתיחת ערב עיון לזכרו של אליעזר שביד ביום 24.2.2022

המערכת

פרופסור אליעזר שביד. ויקיפדיה

                                          

סמוך לל”ג בעומר לפני כשלושים וחמש שנה, בא הביתה בננו הצעיר אדם, אז בן שבע שנים, ואמר לי: “אבא לא רק המורה שלי טיפשה, גם חכמינו היו טיפשים”. אמרתי לו: “את דעתך על המורה שלך כבר שמעתי, אבל איך הגעת למסקנה שחכמינו היו טיפשים?”. אדם השיב לי כך: “היום סיפרה המורה בכיתה, כי כאשר הרומאים הודיעו ליהודים שאסור להם ללמוד תורה, יצאו כמה חכמים ולמדו תורה באמצע הרחוב. באו הרומאים ועטפו את החכמים האלה במגילות שהתורה נכתבה עליהם ושרפו אותם יחד עם התורה”. שאלתי את אדם: “אז למה לדעתך הם היו טיפשים?” ואדם השיב לי: “אבא, תורה אפשר לכתוב מחדש, אדם אי אפשר לכתוב”.

איך נוכל אנו, בני משפחתו, חבריו, ותלמידיו של אליעזר שביד לכתוב את אלי, את כל מה שהיה אלי החי בתוכנו? כשמלאו לאלי שביד שמונים שנה, לפני כאחת עשרה שנים ומחצה, התכנסנו, חבורה של בני משפחה, תלמידים, וחברים, ביד יצחק בן צבי בירושלים לבוקר עיון ושיחה. אז התבקשתי לדבר על אלי כמבקרה של הספרות העברית. דברי נאמרו בעל פה, ולא נכתבו או פורסמו מעולם. נותר תיק של מקורות שצילמתי מחיבורי אלי שפורסמו, וראשי פרקים להרצאה בעל פה. לא במקרה פרסם אלי את ראשית מאמרי הביקורת שלו על פי רוב בביטאוני תנועת העבודה, כיוון שאלי היה חניך בתנועת הנוער שלה, “התנועה המאוחדת”, איש פלמ”ח, וממקימי קיבוץ צרעה. ראשית פרסומיו הייתה בכתב העת “שדמות למדריך”, בשנת 1950, בביקורת על הסיפור “חרבת חזעה” מאת ס’ יזהר. אלי ערך את כתב-העת כפעיל במחלקת ההדרכה של תנועת הנוער הזאת. היה זה כתב-עת שחידש ימיו ונעוריו בשנות השישים למאה העשרים, בעריכתו של אברהם (פצי) שפירא, חבר קיבוץ יזרעאל, שהפך אחרי מלחמת ששת הימים למרכזו של חוג שנקרא על שמו, “חוג שדמות” של צעירי התנועה הקיבוצית.

אלי פירסם מעט בכתב העת של מפא”י “הפועל הצעיר” והרבה ב-“ניב הקבוצה”, כתב-העת של הקיבוצים שהתאגדו ב”חבר הקבוצות” שלימים נקרא “איחוד הקבוצות והקיבוצים”. הוא פירסם גם הרבה בכתב-העת “בטרם” שערך אליעזר ליבנה (ליבנשטיין). אליעזר ליבנה השתייך למפא”י, והיה בימי ראשית המדינה חבר כנסת מטעמה. היה זה כתב-עת שהחל דרכו במחתרת כפרסום של ארגון ההגנה לפני קום המדינה, אז בשם אחר, “מלחמתנו”. כתב עת זה המשיך להתפרסם אחרי שליבנה סולק ממפא”י בידי וועדת הביקורת של המפלגה, בתירוץ שבנה בכספי משפחתו וילה בירושלים – מה שאינו ראוי למנהיג מפלגת פועלים. אלי גם פרסם מאמרים בכתב-עת נוסף שיזמה מפא”י באמצעות הוצאת הספרים “עם עובד” שבשליטתה, ושמו “מבואות לספרות ואמנות”, שנוסד בשנת 1954, כמה שנים אחרי שיזמה המפלגה הוצאה לאור של כתב-עת נוסף, “מולד” לדיון בשאלות חברה ותרבות, בעריכת אפרים ברוידא (נוסד בשנת 1948). כל אלה היו יוזמות שבאו להעמיד משקל נגד תרבותי לפרסומי מחנה השמאל בתנועת העבודה, שהיה מקורב אידיאולוגית למפלגת מפ”ם, כמו כתב-העת הספרותי “משא”, שנוסד בשנת 1951, ועורכו הראשון היה אהרן מגד – אז מרקסיסט שרוף – ששימש כצנזור רעיוני, למרות הצהרתו והצהרת חבריו ליסוד “משא”, משה שמיר, חיים גורי, וכרמי טשרני, כי יהיה זה כתב-עת בלתי תלוי.

כתב-עת זה שימש בעיקר סופרים צעירים בני דור תש”ח, השייכים לאגף השמאלי בתנועת העבודה. הוא הפך במהלך השנים למוסף הספרותי של עיתון “למרחב” של מפלגת “אחדות העבודה”, מפלגה שבה התרכזו האקטיביסטים הבטחוניים במפ”ם אחרי שנואשו מהדבקות של קיצוני מפ”ם בקומוניזם, דבקות שאפיינה את מפ”ם בראשית שנות החמישים למאה העשרים. שופרה של מפ”ם היה עיתונה “על המשמר”, על מוספיו ופרסומיו הספרותיים, כמוהו כהוצאת “ספריית הפועלים”, שהוקמה בסוף שנות השלושים למאה העשרים, סמוך להקמת ההוצאות לאור “עם עובד”, של הסתדרות העובדים הכללית בארץ-ישראל ובעצם בשליטת מפא”י, והוצאת “הקיבוץ המאוחד”, שכללה אז את כל הקיבוצים השייכים לתנועת העבודה, להוציא קיבוצי “השומר הצעיר”.

אלי גם פרסם בכתב-העת  “גזית” שערך גבריאל טלפיר, החל בשנת 1957. היה זה כתב-עת המוקדש לאמנות הפלסטית ולספרות, אשר ניסה לחקות את כתב-העת העברי “רימון”, שעוצב נפלא, בברלין בשנות העשרים למאה העשרים. למעשה מאז שנת 1957 ועד שנת 1967 עיקר פרסומי אלי בביקורת הספרות הופיעו ב”מולד” וב”משא” – בהיותו  המוסף הספרותי של עיתון “למרחב”. יש לו פרסומים מעטים גם ב”מאזנים”, כתב-העת של אגודת הסופרים, ובעוד כמה במות. אלי שלח ידו הן בביקורת שירה עברית עכשווית כשירת לאה גולדברג (למשל על “אהבתה של תרזה די מון”), דליה רביקוביץ (על “חורף קשה”), רחל (על הקשר שלה למקרא), ונתן אלתרמן (על “שירי מכות מצרים”, “שמחת עניים”, ו”חגיגת קיץ”), הן בביקורת הפרוזה בת הזמן של אהרן מגד (על “חדוה ואני” ו”מקרה הכסיל”), חנוך ברטוב (על “החשבון והנפש” ו-“שש כנפיים לאחד”), משה שמיר (על “מלך בשר ודם” ו”מלחמת בני אור”), ס’ יזהר (על “ימי צקלג” ו”סיפורי מישור”), וזאת הוותיקה מהם של ש”י עגנון (על “תמול שלשום”, ו-“בדמי ימיה”), ודבורה בארון. הוא גם פרסם ביקורת מחזות שהועלו על הבמות, מקור ותרגום כאחד, למשל על “מות הסוכן” מאת ארתור מילר. וגם ביקורת ספרות קריאה מתורגמת, כספרו של ארנסט המינגווי “הזקן והים”. את כל אלה פרסם בתוך כתיבה ופרסום של מאמרים ומסות בשאלות חברה ושאלות התרבות היהודית  והנחלתה. פירוט של כל חיבוריו  נמצא בביבליוגרפיה של כתבי שביד, בסוף כרך ב’ של “עיוני תרבות: התחדשות החיים היהודיים במשנתו של אליעזר שביד”, ירושלים, הוצאת כרמל, תש”ף.

אלי הוא הראשון שפרסם, בשנת 1957, ב”בטרם”, ביקורת קצרה על ספרו בן שני הכרכים של גרשם שלום “שבתי צבי” (תל-אביב, עם עובד, תשי”ז). ספר הכתוב ביד אמן, כרומן היסטורי רב תנופה. הוא גם הראשון שפרסם בקורת ודברי הערכה על מפעלו של גרשם שלום בחקר המיסטיקה היהודית, סמוך למותו של שלום בשנת 1983, בחוברת קטנה בשם “מיסטיקה ויהדות לפי גרשם שלום”. כתיבתו של אלי איננה רוויה באסמכתאות ואיזכורים של חוקרים ומסאים שכתבו לפניו על החיבורים אליהם הוא נדרש. בהקדמותיו לשני ספרים שקיבץ ממאמריו בביקורת הספרות, הוא מציין את המבקרים שקדמו לו שהשתמש בחיבוריהם. כך בהקדמה ל-“שלש אשמורות”, שראה אור בהוצאת “עם עובד” בשנת תשכ”ד, כך בהקדמה ל-“ערגה למלאות ההוויה: פרקי עיון בשירת ח”נ ביאליק וש’ טשרניחובסקי” בהוצאת ספריית פועלים תשכ”ח. הוא מונה בשני הספרים את דב סדן (שלספריו “אבני בדק” ו-“בין דין לחשבון”, הקדיש מאמרי ביקורת מיוחדים – לראשון ב-“גזית” ולשני ב-“מולד”), וכן את פישל לחובר, את שלמה צמח, דוד כנעני, משולם טוכנר, יוסף קלוזנר, ש”י פנואלי, ושמעון הלקין. אבל מעל כולם מתנוסס שמו של ברוך קורצווייל, שהיה לאלי למורה דרך בביקורת הספרות העברית החדשה, ביחוד בדיוניו בשירת ביאליק ובסיפורי עגנון, שלהם [כדבריו]: “אני חב חוב גדול גם במה שלמדתי מהם מבחינת הגישה הכללית ומבחינת הדיון המפורט; וגם במה שהנני מסתייג מהם ונוטה לגירסה אחרת. משתי הבחינות הללו כן דיונים אלה בצד קודמיהם פתחו לפני דרכים ומשכוני ללכת בהם עד מקום שהיה בכוחי להגיע”. (הקדמה ל-“שלש אשמורות”, עמ’ 10).   

ספרו של קורצווייל, “במאבק על ערכי היהדות”, הועלם מן הביביליוגרפיות שקיבלנו כתלמידים בסוף שנות השישים בחוג לפילוסופיה עברית וקבלה באוניברסיטה העברית. כך קרה שם גם בחוג לספרות עברית לספרו “הספרות העברית המשך או מהפכה?”. כשקראתי את מאמרי קורצווייל אז במוסף “תרבות וספרות” של עיתון “הארץ”, החלטתי כי עלי לקרוא כל מה שהאיש הזה פירסם ויפרסם. לימים למדתי כי דליה רביקוביץ, נתן זך, ואברהם (פצי) שפירא, שלושה תלמידים מובהקים של קורצווייל בבית הספר התיכון “חוגים” בחיפה, העידו כי הוא היה להם מורה דרך שאין שני לו בהכרת הספרות העברית וספרות העולם.

אלי מעיד בפנינו עדות חשובה אישית על תפיסת עולמו, בכתיבת ביקורת הספרות והפילוסופיה כאחד, במכתב אישי, שפורסם בספר “עיוני תרבות” שנזכר לעיל, כרך א’. המכתב מוען לנורית פיינשטיין, לאחר קריאת עבודת הדוקטור שלה, שעסקה ביצירות סופרי העלייה השלישית, ובעיקר ביצירות יהודה יערי ודוד מלץ כנושאי בשורת החלוצים ורעיונותיהם, או כלשונה כ”תהודת זהות”. שם הוא מצרף אל ההשפעה עליו מצידו של קורצווייל את השפעת קורצווייל על כתיבתם של בן דורו צבי לוז, ושל אחיו הצעיר משניהם אהוד לוז, ומוסיף עליהם שני יוצרים מבוגרים מהם, אנשי תנועת העבודה, שהשפיעו עליו: ברל כצנלסון ודב סדן. לדבריו התרומה המיוחדת של חבורת המבקרים והחוקרים הללו הייתה: “התמודדות עם האתגר של הממסד האקדמי ששאף להפוך את ביקורת הספרות מדיסציפלינה ספרותית-פילוסופית לדיסציפלינה ‘מדעית’ (לדעתי, פסבדו-מדעית), בחינת ‘תורה לשמה’. היה זה לדעתי מהלך עקר שפטר את ביקורת הספרות מתפקידה החינוכי הראשי: המיצוע בין יצירות הספרות לקוראיהן. על רקע זה התעורר ויכוח נוקב בין שתי אסכולות: האחת לכתחילה אקדמית והשנייה לכתחילה תנועתית. אבל אחר כך חדרו שתיהן לאקדמיה ונחלקו בין המתיימרים ‘במדעיות’, בחינת תורה לשמה, לבין אלה שהגדירו את ‘מדעי הרוח’ כדיסציפלינות פילוסופיות. לצערי הרב האסכולה הראשונה ניצחה עם השתלטות האקדמיה על חיי התרבות בארץ אחרי מלחמת ששת הימים. אולם נראה לי שהיום מתעוררת גם באקדמיה חשיבה שנייה. עבודתך המצויינת, היא אחד מביטוייה ואני מקווה שאפשר יהיה להחזיר את הביקרות למעמדה הקודם כדיסציפלינה מחנכת.” (עיוני תרבות א, עמ’ 57).

אחרי מותו מצאתי בעזבונו, בתיקיו שבחדר עבודתו, ספר נוסף, שהוא קיבץ ממאמרים שפרסם בכתבי-עת בביקורת הספרות, אשר לא פורסם כספר עד כה ושמו “בשבט הביקורת”. נקווה שיראה אור בהקדם ויזכה בכתוב בו את הרבים.

קיראו גם

אליעזר שביד בויקיפדיה

תגובה אחת

  1. פרופסור זאב גריס מוסיף”
    לאלי בוקר טוב ותודה על פרסום נוסח מלא של מאמרי על אודות אלי שביד כמבקר ספרות נשכח. לאחר פרסום מאמרי באופן חלקי במוסף לתרבות וספרות של עיתון “הארץ”, בחודש מרץ השנה, שלח למוסף יוסי אחימאיר עורך כתב-העת”האומה” תגובה קצרה בה טען שלא ציינתי את פועלו הפובליציסטי במאמר שפרסם בענייני חברה בכתב-העת שאחימאיר עורך. שלחתי לבני ציפר עורך המוסף ב”הארץ” תגובה מפורטת המבהירה מדוע לא תיארתי כלל את עבודתו הפובליציסטיתל שביד בעניני חברה ותרבות תיארתי בתמצית מה היא הייתה , כדי להעמיד דברים על דיוקם. משום החליט עורך המוסף: בני ציפר לא לפרסם את דברי. אני שולח לך את תגובתי שנשלחה לציפר לפני כשלושה חודשים ומקווה שתמצא עניין בפרסומה.
    תוספת למאמרי על אודות אלי שביד כמבקר ספרות
    זאב גריס

    מר יוסי אחימאיר הגיב על פרסום חלקי של רשימתי על אודו מורי אליעזר שביד כמבקר ספרות נשכח במוסף לספרות ותרבות של עיתון”הארץ” מיום 11.3.2022, בתמיהה הכיצד לא הזכרתי את פרסומי אליעזר שביד בכתב-העת האומה, שהוא עורך. אילו קרא כראוי את רשימתי היה רואה שהיא הוקדשה רק לפרסומיו של שביד בביקורת הספרות העברית החדשה, ולכן יש בה אזכור רשימת כתבי-העת בהם הופיעו כל אלה עד ראשית שנות השבעים למאה ה-20, אז הפסיק שביד לפרסם ביקורת מסוג זה. הוא הפסיק לפרסם ביקורות אלה , כי הן נדחו בידי הממסד האקדמי האוניברסיטאי, שאליו רצה להתקבל כאיש סגל באוניברסיטה העברית, כמרצה למחשבת ישראל.
    אבל כתבתי ובמפורש כתבתי: כי “את כל אלה פרסם בתוך כתיבה ופרסום של מאמרים ומסות בשאלות חברה ושאלות התרבות היהודית והנחלתה. הוספתי שם, כי כל אלה מצויים בפירוט בביבליוגרפיה שראתה אור בספר לכבוד מלאת לו תשעים שנה. לא היה מענייני לציין את תרומתו הגדולה בתחום המסה וההגות בשאלות החברה והתרבות היהודית ברשימתי. אלי שביד פרסם מאמרים רבים בנושאים הללו לאורך השנים בכתבי-עת ובבטאונים שונים. הוא חבר לעמוס עוז הצעיר ממנו ולנתן רוטנשטרייך המבוגר ממנו ולעוד אנשי רוח בכתיבה לבטאון מן היסוד (בשנים תשכ”ב-תשכ”ה)- בטאונה של תנועת המורדים בתנועת העבודה והלוחמים כנגד עריצות דוד בן-גוריון, באחרית ימי שלטון האיש הגדול הזה, בשנות השישים למאה העשרים; הוא פרסם בפתחים (בשנים תשכ”ח -תשמ”ג) ,שערך יוסף בנטואיץ, איש רב פעלים שהיה בעברו מנכ”ל משרד החינוך והתרבות וסבו של העיתונאי ארי שביט, כתב-עת שיועד לשם חיפוש דרך להתחדשות רוחנית יהודית; ובתפוצות הגולה- כתב-העת של ההסתדרות הציונית (תש”ל- תשל”ח) שהפך שמו לכיוונים חדשים. (תשל”ט ואילך) אבל עם צאת עורכו אלי אייל לגמלאות חוסל כתב-העת בידי עסקני התנועה הציונית, החסכנים, שלא היו זקוקים לרעשים מסוג רשימות הביקורת החברתית והתרבותית שפרסם אלי שביד. הוא פרסם גם בגשר, כתב-העת של הקונגרס היהודי העולמי- משך הרבה שנים ; ובסקירה חודשית, בטאון פופולארי שהוציאו לאור משרד הבטחון וצה”ל להפצה חינמית בין קציני צה”ל בסדיר ובמילואים, לשם חיזוק תודעתם הלאומית ומורשתם היהודית (תשל”ג-תשמ”ח).יצויין גם בתוך כל אלה ששביד פרסם מאמר ראשון מפרי עטו בהאומה בשנת תשמ”ד. כל אלה הן הבמות העיקריות בהן פרסם שביד אותן לא הזכרתי במאמרי, שלא עסק בפרסומיו בנושאי חברה ותרבות. פרסומיו אלה של שביד מבטאים את תנודותיו וגלגוליו הפוליטיים, כאיש המגייס את מכונת הכתיבה ואחר כך מקלדת המחשב, ככלי להפצת דעותיו בענייני חברה ותרבות. הייתה תקופה שבה נטה כמשוררים נתן אלתרמן וחיים גורי וכסופר משה שמיר, אנשי תנועת העבודה, כמוהו, לתמוך ללא סייג בנאמני ארץ-ישראל ובהתיישבות בשטחים הכבושים בגדה המערבית ובחבל עזה. מה שהביא אותו גם להיות מקורב לתנועת ה”תחייה”, בה נשמע ברבים קולה של גאולה כהן, הדוברת הרהוטה של נאמני ארץ-ישראל. לכן הוא פרסם מאמרים בכתב-העת נקודה של המתנחלים ((תשמ”ד- תשמ”ח); אבל שלא כמו אלתרמן ושמיר שנשארו עד יום מותם נאמנים לתמיכה בישוב כל חלקי ארץ-ישראל, התפכח שביד כמו שהתפכח חיים גורי. לא התכוונתי ולא יכולתי במסגרת מאמר קצר למוסף בעיתון לפרוס את קשת יצירתו הגדולה של מורי אלי שביד, כהוגה דעות, מורה דרך ומחנך. לכן גם לא הזכרתי את כתב היד של ספר שכתב שביד: הקבוצה, ספר על תולדות הרעיון הקיבוצי ומימושו. ספר שהוא כתב בהזמנת תנועת איחוד הקבוצות והקיבוצים, אשר עם הגשתו לפרסום נדחה בידי קריינו ושופטו, העסקן מקריית ענבים מאיר מנדל. חיבור זה מחכה לגאולתו, כבר עשרות שנים. גם לא הזכרתי את חיבורם החשוב של ידידי אבי שגיא ודב שוורץ, התמימות השנייה: עולמו הרוחני של אליעזר שביד, רמת-גן הוצאת אוניברסיטת בר-אילן, מחשבות סדרת מחקרים במחשבת ישראל, בעריכת ד’ שוורץ, תשע”ח. כל אלה רסיסים בלבד מהערכה כוללת ומקיפה של מפעלו הגדול של אלי שביד, המצפה עדיין למחבר.

    בתודה מראש ובברכה,

    זאב גריס

השאר תגובה

אנו שמחים על תגובותיכם. מנגנון האנטי-ספאם שלנו מייצר לעתים דף שגיאה לאחר שליחת תגובה. אם זה קורה, אנא לחצו על כפתור 'אחורה' של הדפדפן ונסו שוב.

הזן את תגובתך!
הזן כאן את שמך

שלוש עשרה − 10 =