יצחק חיות-מן. צילום זיו קורן

איל חיות-מן על הגותו של אביו ד”ר יצחק חיות-מן ז”ל, שעסק באחת הבעיות הקשות והמסוכנות, ממש בגדר פצצת זמן אטומית מתקתקת, והציע פתרון טכנולוגי איך אפשר להגשים את מאוויהם של היהודים לבית מקדש על הר הבית בלי לפגוע במסגד הקיים שם וברגשותיהם של המוסלמים, ובכך לכאורה לרבע את המעגל.

פיתרון טכנולוגי מתברר הוא אפשרי, השאלה היא אם היהודים והמוסלמים מוכנים לקבלו.

המערכת

ד״ר יצחק חיות-מן מרצה. מקור – המשפחה.

אבי ז”ל, יצחק חיות-מן, שנפטר בחודש מרץ 2021 לאחר מאבק במחלת הסרטן, הקדיש עשרות שנים לעיסוק, הגות, וכתיבה בנושא ירושלים. בייחוד עסק אבי באופן שבו יכולה ירושלים להפוך ממוקד של קונפליקט לאומי ודתי למוקד של שיתוף פעולה והבנה הדדית. ברשימה הזו אנסה לסכם את רעיונותיו המרכזיים בנושא. קודם לכן, אני מרגיש שעלי לפתוח בשתי התנצלויות.

ההתנצלות הראשונה היא שמדובר ברעיונות שהתגבשו לאורך עשרות שנים ופורסמו במגוון גדול של צורות, ולא לכולם אוכל להידרש כאן מפאת קוצר הזמן. בניגוד לנטייה האקדמית לתחום ולחלק, לקבע הגדרות – שהן תמיד מלשון גדר – אבי ראה את כל הדברים כמחוברים באופן עמוק, וכך כתב והתנסח. התיאוריות שלו על ירושלים כללו מוטיבים יסודיים מסוימים, שניתן לראות גם במאמרים שהתפרסמו בשנות השמונים, וגם במאמר האחרון שכתב, אבל בכל פעם הוא שילב בהם את הרעיונות שהעסיקו אותו באותה תקופה: בין אם מדובר בהתחדשות עירונית, בטמפלרים והגביע הקדוש, או בספר של הוגה סופי או בודהיסטי שבמקרה קרא באותה תקופה. בדברי אנסה לארגן את הדברים, מצד אחד, ומצד שני גם לכבד את אופן החשיבה שלו ולייצג מעט ממנו. אך מטבע הדברים היה הרבה שנאלצתי להשמיט.

ההתנצלות השנייה היא, שאציג כאן את רעיונותיו של אדם שהכרתי. אני רגיל לחקור ולהרצות על הגותם של אנשים שפעלו סביב שנת 1300 לספירה, על בסיס כתבים בלבד. כאן, כתבים שאבי הותיר אחריו שימשו בהחלט קו מנחה, אך לא היחיד, כי היה לי מידע גם משיחות שקיימתי איתו לאורך השנים, רעיונות שהשמיע, והלכי רוח כלליים. לאור כך, לא אהיה קפדן בהפניות שלי. יש בדיחה על הערת שוליים בספר אקדמי שמצהירה: “זה נגלה לי בחלום”. הרשימה הזו מצויה על קו דק שבין מחקר ובין תיעוד, וחלקה יכול כנראה להיחשב גם להגות עצמאית, במקומות שניסיתי לערוך סינתזה בין דברים שונים ששמעתי מאבי.

אנסה לסקור כמה נושאים: אדבר תחילה על האופן שבו הבין אבי את השם ירושלים ומשמעויותיו; על האופן שבו ראה את מקורות הסכסוך על ירושלים ואת הפתרון שלהם דרך ירושלים של מעלה; על החזון שהציע לציונות – התנועה למען ציון-ירושלים; ועל רעיונותיו לגבי כיפת הסלע. לבסוף, אציג את הדרכים שבהן ביקש אבי לקדם את רעיונותיו בפועל: חזונו להקמת מקדש וירטואלי בירושלים, והרעיון של “משחקי ירושלים”.

עטיפת ספר על נושא ירושלים ובית מקדש עתידני ״הישן יתחדש והחדש יתקדש״ מאת יצחק חיות-מן עם אוהד אזרחי

את השם “ירושלים” הבין אבי בכפל משמעות. המובן הראשון הוא מלשון הוראה, וספציפית “יורו שלם” (יורו בזמן עתיד). במובן הזה, ירושלים היא המקום שממנו יורו שלום, שלמות, והשלמה לעתיד לבוא. המובן השני הוא מלשון “ירושה”, וספציפית ירושה של השלם: בשם הזה מגולם המאבק בן אלפי השנים על העיר, שכל צד רואה אותה כירושת אבותיו ומבקש לרשת אותה בשלמותה. בעצם שמה של ירושלים גלומה אם כן כפילות – טבוע בה הפוטנציאל להיות מקום של שלום או של סכסוך, והבחירה היא בעיני המתבונן, באופן שבו כל אדם בוחר לפרש את העיר ואת שמה.

המונח השגור עבור ירושלים במקרא הוא “ירושלם”. השם “ירושלים” מופיע רק פעמיים, שתיהן בחלקים המאוחרים של המקרא (מגילת אסתר ודברי הימים). לשיטתו של אבי, עצם השם “ירושלים” מעיד גם הוא על כפילות, והפעם על הכפילות של שתי ערים: ישנה ירושלים הארצית, הקונקרטית, אך ישנו גם אידיאל של ירושלים, ירושלים של מעלה. ירושלים שנייה זו היא שמופיעה בחזונות הנביאים, במקרא, וגם הרבה לאחר מכן, בחזונות המיסטיים הרבים שבהם מופיעה העיר בכל הדתות האברהמיות. ירושלים של מעלה מייצגת את המציאות האוטופית של העיר, את מה שהיא עשויה להיות. אבל גם ירושלים הארצית איננה שלמה ללא אותה ירושלים של מעלה – בלעדיה היא נדונה להיות חצויה. אבי ראה ביטוי קונקרטי לכך במצבה של ירושלים בימינו. העיר “אוחדה” לכאורה במלחמת ששת הימים, ועדיין היא מחולקת: בין ערבים ליהודים; בין בני הדתות השונות; ובין פלגים רבים בתוך כל אחת מן הקבוצות הללו. כאן נכנסת משמעות נוספת של “ירושלים” – כמו העיר, גם הירושה שנרמזת בה היא כפולה, היא ירושתם של יצחק ושל ישמעאל, שני בני אברהם, ושל הדתות שצמחו מהם.

לפני שנמשיך, חשוב להתעכב עוד רגע על המושג “עיר” ומשמעותו. בעבור אבי, שהיה אדריכל ומתכנן ערים בהכשרתו, עיר איננה רק מקבץ של מבנים וכבישים. עיר היא בראש ובראשונה צורת אירגון חברתית, מקום שעוצב ומעוצב כל הזמן דרך אינטראקציות בין אינספור בני אדם. הכול, החל מהסדרי תנועה, דרך הקונפליקט בין שימור להתחדשות עירונית, ועד לסכסוכים פוליטיים ודתיים, הוא ביטוי למשא ומתן בין-אישי וקולקטיבי בקנה מידה עצום. לכן, עיר אידיאלית היא למעשה דגם אידיאלי לאינטראקציה בין-אישית, בכל הרמות.

נחזור לירושלים ולקונפליקטים עליה. הסכסוך הישראלי-פלסטיני, באופן ספציפי, קשור באופן עמוק בירושלים ובאזור האגן הקדוש. קשה לדמיין פתרון קבע לסכסוך שאיננו מציע מענה לסוגיית ירושלים, ויחד עם זאת קשה לראות אחד מן הצדדים מוותר על התביעות שלו באזור הזה. אבי התנגד לגישה שביקשה לראות בסכסוך רק סוגייה של שטח. זהו סכסוך על דת ועל תרבות, וככזה, פתרון שלו מחייב הכרה במיתוסים התרבותיים והדתיים של כל צד. לשיטתו, הפתרון לסכסוך עובר דרך ירושלים של מעלה. רק בייסודה של עיר זו תוכל ירושלים של מטה למצוא את אחדותה ולהפוך לעיר שנועדה להיות, זו שתורה את השלום לעולם ומלואו.

כמעט אין צורך לומר שירושלים היא מושג מרכזי בשלוש הדתות האברהמיות. ירושלים היא העיר שבה נבנה בית המקדש, שבה נצלב ישוע וכיפר על חטאיהם של כל בני האדם, שממנה עלה מוחמד לשמיים. אבי ראה חשיבות מיוחדת באופן שבו השתלבה ירושלים בחזונות הגאולה ואחרית הימים של שלוש הדתות. יחזקאל ראה בחזונו מקדש עצום ממדים בירושלים, וסביבו מערכת של תריסר שבטי ישראל. יוחנן מפטמוס ראה את ירושלים החדשה היורדת משמיים, ואוגוסטינוס תיאר את ההיסטוריה האנושית כולה כמכוונת לעבר ייסודה של “עיר האלוהים”. ישנה גם מסורת מוסלמית, שאבי ייחס לה חשיבות רבה, שלפיה באחרית הימים עתידה הכעבה להמריא ממקומה במכה ולנחות בירושלים.

אבי ראה במסורות השונות הללו לא תפישות מתנגשות, אלא ביטויים של אותו חזון עצמו: חזון לייסודה, או ייסודה-מחדש, של ירושלים שמיימית, ירושלים של מעלה שבני כל הדתות יוכלו לקחת חלק בבניינה ובפולחן שיתקיים בה, כפי שנאמר בחזון ישעיה “כי ביתי בית תפילה ייקרא לכל העמים”. הדתות השונות נאבקו זו בזו על ירושלים לאורך מאות ואלפי שנים, כשכל אחת מבקשת להגשים את חזונה הדתי על חשבון אלו של הדתות האחרות. אך המאבק הזה מבוסס על הבנה שגויה של ירושלים, שקדושתה כרוכה דווקא בחיבורם של כל החזונות הדתיים הללו יחד. אבי כינה את ירושלים של מעלה בראשי התיבות ישמ”ע – ירושלים של מעלה קשורה בשמיעה, בהקשבה אמיתית לאחר, לרצונותיו ולצרכיו. במדרש-שם נוסף על המונח האנגלי, The Heavenly Jerusalem, קרא אבי את השם Heavenly מלשון “הבנה”, שהיא דרגה גבוהה עוד יותר של הקשבה ומודעות.

אבי מצא תימוכין לתפישה הזו בתוואי העירוני של ירושלים. יחד עם ידידו, הסופר והמיסטיקן האנגלי ג’ון מישל, הוא בחן את צירי האורך והרוחב המקשרים את האתרים המקודשים לנצרות, לאסלאם, וליהדות בירושלים. הם מצאו שהחיבור של כל הצירים הללו יוצר תמונה חדשה, שדומה לצורת מקדש שלמה אך מוכפלת פי שישה. מקומות הפולחן השונים, של דתות שהתנגדו זו לזו, התחברו למרות זאת עם השנים, והפכו את ירושלים כולה לתמונה של מקדש מאוחד. כדברי אבי, המצטט מפיו של ג’ון מישל: “ההשגחה האלוהית הדריכה את המתכננים השונים, כך שכל ניסיונותיהם להתנגד זה לזה ולשלול את זכרו וזהותו של האחר כוונו מלמעלה לתכלית אחת, מאוחדת, תכלית שכנראה לא הגיע הזמן לגלותה, אלא בימינו אלה ממש.” גם מבלי לדעת, וגם בשעה שלכאורה נלחמו זה בזה, בני הדתות השונות למעשה לקחו חלק בבנייה של מקדש חדש – כזה שתואם את חזונות יחזקאל ויוחנן, מקדש עצום ממדים שמשתרע על העיר ירושלים כולה.

האזורים המקודשים בירושלים יוצרים את תבנית המקדש.באדיבות איל חיות-מן

אבל המקדש הזה נותר עדיין בגדר פוטנציאל בלתי-ממומש. כדי שיקרום עור וגידים, לא די בתבנית. תושבי העיר והארץ, בני הדתות השונות, צריכים להפנים את התבנית הזו ולאמץ אותה הלכה למעשה. כך גם ביקש אבי להגדיר את משימתה של התנועה הציונית בימינו. הציונות הייתה תנועה שזכתה להצלחה חסרת תקדים, כשהצליחה לקבץ מיליונים מבני העם היהודי למולדתם ההיסטורית, לחדש את השפה העברית, ולהקים כאן מדינה משגשגת. אך בימינו – כך כתב אבי כבר בשנות השמונים – הציונות איבדה את חזונה. באופן פרדוקסלי, שורש הבעיה היה דווקא בהגשמת החזון – מרגע שהוקמה המדינה, לא היה עוד צורך בציונות, לא נותר אידיאל לחתור אליו. באובדן החזון ראה אבי סכנה קיומית של ממש עבור מדינת ישראל.

המפתח לפתרון, גם הפעם, טמון כבר בשם. התנועה הציונית היא התנועה השואפת לציון – לירושלים. וירושלים, כפי שראינו, טרם נבנתה. בכך, טען אבי, יהיה מבחנה האמיתי של הציונות: ביכולתה לבנות את ירושלים של מעלה. זו בנייה שיכולה להתרחש רק מתוך פיוס ושיתוף פעולה, פנים-יהודי, אך גם יהודי-מוסלמי ויהודי-נוצרי. החתירה להקמת ירושלים של מעלה תוכל לחדש את הציונות ולהעניק לה ממד רוחני שחסר בה כיום.

מתוקף כך, הגדרתו של אבי למושג “ציונות” הייתה רחבה בהרבה מהמקובל. כל מי שמציב את ירושלים-ציון במוקד עיסוקו ושאיפותיו, שמבקש לבנות ולפאר אותה, הוא בהגדרה ציוני. נמצאנו למדים שהגדרת הציונות כוללת גם פלסטינים שרואים את כיפת הסלע ומסגד אל אקצה כסמל המאבק הלאומי שלהם, כמו גם נוצרים אוונגליסטים השואפים להתגלותו המחודשת של המשיח בירושלים, ועוד רבים נוספים – לדוגמא, חברי מפלגת הלייבור הבריטית שאימצו בתור המנון התנועה את הפואמה Jerusalem של ויליאם בלייק. הציונות על פי הגדרה זו היא פרויקט וולונטרי ולא אתני-לאומי, וכל אדם רשאי להצטרף אליו ולקחת בו חלק.

כדי להבין לעומק את החזון הזה, אתייחס בקצרה לנושא תריסר השבטים, למרות שהוא חורג במעט מהעיסוק בירושלים. כמו “ציון”, אבי התייחס גם למושג “ישראל” באופן רחב וולונטרי בהרבה מהמובן הרגיל שלו. “ישראל”, כך הרבה לציין באוזנינו, לא הייתה ישות לאומית ואתנית אחת, אלא פדרציה של תריסר שבטים, כל אחד בעל זהות ומאפיינים שונים. שבט יהודה – העם היהודי – היה רק אחד מתריסר השבטים הללו. בימינו מתנהל מאבק יומיומי על זהותה של מדינת ישראל בהקשרים של חוק הלאום וחוק האזרחות, של היחס בין מדינה יהודית למדינה דמוקרטית, בשאלת השילוב של אזרחי ישראל הערבים, ולאחרונה גם של קליטת פליטים ומהגרי עבודה ממדינות שונות. אבי ראה במודל השבטים מתווה לזהות ישראלית אינקלוסיבית, שתאפשר את הכללתם של מי שאינם יהודים בקולקטיב רחב יותר: פלסטינים, דרוזים, מבקשי מקלט מסודאן ומאוקראינה, נוצרים אוהבי ישראל ועוד אחרים. ברמה הפוליטית, מודל של תריסר שבטים פירושו משטר פדרטיבי עם רמה גבוהה של אוטונומיה לחלקים שונים בארץ. פתרון כזה, סבר אבי, יצליח ליישב לא רק בין הדרישה הפלסטינית לריבונות ובין החזון היהודי של ארץ ישראל השלמה, אלא גם בין חילונים לדתיים הנאבקים על סוגיות של דת ומדינה בתוך תחומי הארץ.

לא בכדי חזרתם של עשרת השבטים, כמו הקמת המקדש וירושלים של מעלה, הם עניין לימות המשיח. בעיני אבי שני התהליכים היו קשורים זה בזה באופן עמוק. העידן המשיחי איננו אירוע על-טבעי שבו יחיד נבחר יגאל את העולם, אלא התפתחות פוליטית ותודעתית שבמסגרתה ציבור גדול של בני אדם יגדירו מחדש את זהויותיהם באופן שיעודד הבנה, קבלה הדדית, ושיתוף פעולה. זהו הדפוס שבא לידי ביטוי גם בחזון ירושלים של מעלה וגם בחזון תריסר השבטים, והתפתחות זו, שתחל בירושלים, תהווה מודל ליתר האנושות.

כריכת החוברת של ד״ר יצחק חיות-מן Realizing the Heavenly Jerusalem

בחוברת שפרסם באוקטובר 1995 (אך מבוססת על הרצאה משנת 1979), “Realizing the Heavenly Jerusalem”, הציע אבי שאת מודל תריסר השבטים ניתן ליישם תחילה בירושלים, כניסוי לקראת החלתו על כלל מדינת ישראל. הרעיון היה למודל ניהול אורבני על בסיס שכונות, שבו המיסים העירוניים “יוחזרו” ברובם לכל שכונה, שתנהל את הפרויקטים ורווחת התושבים בתחומה על פי החלטותיה של מועצה מקומית. העירייה, במודל זה, תהיה אחראית על פרויקטים בקנה מידה עירוני, שיתנהלו כמיזמים משותפים לעירייה ולשכונות השונות. במקום חלוקה לשני צדי העיר, יהודי וערבי, החלוקה למספר גדול של שכונות צפויה לצמצם את המתחים, וליצור אחדות דרך ריבוי.

יש עוד נושא אחד שחשוב לעסוק בו, והוא מן המרכזיים והסבוכים ברעיונות שפיתח אבי לגבי ירושלים: יחסו לכיפת הסלע.

בניגוד למה שמקובל לחשוב, כיפת הסלע איננה מסגד – זאת בניגוד למסגד אל אקצה, בעל כיפת הכסף. השאלה מה כן היה תפקידה, ולשם מה הוקם המבנה המפואר, העסיקה רבות את אבי, והוא העלה סברות שונות לאורך השנים שלא כולן התכנסו לכדי תמונה אחת.

מפאת קוצר המקום וקוצר ההבנה (בעיקר שלי), אדלג על חלק מהניתוח המפורט של היבטים ויזואליים ואדריכליים שונים הקשורים במבנה ובעיטורים של כיפת הסלע, ואסתפק בסיכום של עיקרי הדברים: במרכזו של המבנה ניצב “הסלע”, הוא אבן השתייה שעל פי המסורת היהודית ממנה הושתת העולם ונברא אדם הראשון, ועל פי המסורת המוסלמית ממנה עלה מוחמד השמיימה. בניגוד למקדשים ולבתי תפילה אחרים, שפונים לכיוון מסוים, מבנה כיפת הסלע פונה כלפי עצמו וכלפי הסלע שבמרכזו.

בצדה הפנימי של הכיפה עצמה ניתן להבחין בנקודה, שמתפשטת למעגל, ולאחר מכן למגוון של צורות, באופן שמשקף את היצירה של ריבוי מתוך אחדות, נושא מרכזי בפילוסופיה העתיקה וברבות מתורות הסוד. בחלקה החיצוני של הכיפה זיהה אבי “דמויות” שמורכבות משלושה חלקים – ראש, חזה ובטן או נשמה, רוח ונפש. ישנן שלושים ושתיים צורות כאלה, מספר שהוא בעל משמעות רבה ביהדות. בגימטריה מדובר בל”ב, “לב”, וגם מספר האזכורים של השם “אלוהים” בסיפור הבריאה, נתיבות שבהן נברא העולם על פי ספר יצירה, וצירוף האות הראשונה והאחרונה של התורה. במילים אחרות, את כיפת הסלע כולה ניתן להבין כ”מדרש” ויזואלי על נושא הבריאה, שקשור כמובן גם באבן השתייה המצויה במרכזה.

הציור בפנים כיפת הסלע. באדיבות איל חיות-מן

באופן עמוק יותר, ראה אבי את כיפת הסלע כמרמזת על הדרך לגן העדן, הוא ירושלים של מעלה. לטענתו, כיפת הסלע לא הייתה אלא ניסיון לייסד מחדש את מקדש שלמה. תפקידו של בית המקדש היה התיווך בין שמיים לארץ, ובהתאם לכך כיפת הסלע מסמנת, באמצעים ויזואליים, את הנתיב הרוחני שמוביל מירושלים הארצית אל ירושלים של מעלה. הדמויות בכיפה מייצגות את נפשותיהם של עולי הרגל שחותרות אל האחדות העליונה. לפי טענה זו בית המקדש השלישי, שרבים נאבקים על השאלה אם יש להקים אותו, כבר מצוי למעשה בירושלים.

במודל שתיאר אבי, כיפת הסלע היא רק מרכזו של המקדש העתידי, שיהיה גדול בהרבה. מקדש זה יהיה בצורת קוביית-ענק שכיפת הסלע במרכזה, ושתשתרע על כל שטח העיר העתיקה. מודל הקובייה תואם את חזונות שלוש הדתות האברהמיות: ירושלים החדשה מחזון יוחנן, מבנה הכעבה של מכה, וצורת התפילין היהודי, שתפקידו לקשור בין האדם לבוראו.

אסכם לרגע במילותיי שלי את הרעיונות שהצגתי: העיר ירושלים כוללת בתוכה באופן אינהרנטי את האפשרות לקונפליקט ולשיתוף פעולה. מעצם שמה מדובר בשתי ערים, ארצית ושמיימית, שתלויות זו בזו. העיר השמיימית, ירושלים של מעלה, היא עיר שקיומה מבוסס על שיתוף פעולה ועל יצירתה של זהות אינקלוסיבית שמסוגלת להכיל יחד את הזהויות הדתיות שמצויות כיום בעימות זו עם זו – ויצירת הזהות הזו יכולה וצריכה להיות מטרתה של הציונות, כתנועה לעבר ציון-ירושלים. ירושלים של מעלה זו מופיעה בחזונותיהן של שלוש הדתות האברהמיות, בין היתר בסמל של בית המקדש השלישי. ובית המקדש הזה כבר קיים באופן פוטנציאלי, גם בדמות כיפת הסלע וגם במתווה של העיר העתיקה כולה, ורק ממתין לתושבי העיר, בני הדתות השונות, שיממשו אותו.

הרבה מאוד ממאמציו של אבי לאורך העשורים האחרונים סבבו סביב ניסיונות לשינוי תודעה שיאפשר את המימוש בפועל של המקדש, ירושלים של מעלה, ומודל תריסר השבטים. חלק מהמאמצים הללו היו בדמות פעולות הסברה ישירות כמו מאמרים, כנסים, ושיחות עם גורמים שונים. אבל היו שני נדבכים נוספים ויצירתיים במיוחד, שסקירת רעיונותיו של אבי לא תהיה שלמה בלי לציין אותם: בית המקדש הווירטואלי ומשחקי ירושלים.

חזון בית המקדש הווירטואלי, שאבי קרא לו גם “ירושלים של מעלה אלקטרונית” (בראשי תיבות ישמעא”ל), התבסס על ההנחה שישנן סיבות פרקטיות לא מעטות שבגינן הקמתו של מקדש שישתרע על כל שטח העיר העתיקה, איננה אפשרות ריאלית. אבל כלים טכנולוגיים פתחו בפנינו אפשרות שלא הייתה קיימת בעבר: האפשרות לעצב מרחב שיכיל בתוכו אובייקטים שונים בעת ובעונה אחת. באמצעות שימוש בקרני אור, ניתן להקרין מבנה של המקדש בשמי העיר, שיספק את הצורך הדתי במקדש אך לא יבוא על חשבון העיר כפי שהיא קיימת. בהקמתו של מקדש כזה ניתן לראות גם פרישה של סוכת שלום מעל ירושלים, כמאמר הפסוק.

אילוסטרציה של המקדש הווירטואלי מעל ירושלים. באדיבות איל חיות-מן

עם השנים, ובעקבות הפיתוח טכנולוגיות של מציאות מרובדת (AR), נעשה חזון זה שאפתני עוד יותר. דמיינו שני עולי רגל, יהודי ומוסלמי, שנכנסים אל מתחם העיר העתיקה. בכניסה, שניהם מרכיבים לראשם סט של משקפי מציאות מדומה: האחד רואה לפניו את בית המקדש ומתהלך בין חדריו; השני רואה את הכעבה, שכפי שאמרנו עתידה באחרית הימים להמריא ממקומה במכה ולנחות בירושלים. בשני המקרים, מדובר בגרסאות גדולות ומפותחות בהרבה של המבנים המקוריים, כאלה שמכסות את העיר בשלמותה. במקביל, אדם שאיננו מעוניין בכך ימשיך להתהלך ברחובות העיר העתיקה מבלי לראות אף אחד משני המבנים.

המקדש, כמו ירושלים של מעלה, הוא ביסודו מצב תודעתי. בהתאם לכך, גם הקורבנות במקדש העתידי הזה לא יהיו קורבנות גשמיים, אלא יתבטאו בעבודה רוחנית שנועדה לקרב את האדם אל בוראו ואל הזולת. המקדש יהיה מלא בלשכות קטנות, בדומה למה שמתואר בחזון יחזקאל, שכל אחת מהן תשכן אדם אחד. התרגול יהיה תלת-שלבי: בשלב הראשון, יידרש כל אדם “להקריב” משהו מעצמו, את האגו שלו וחייו הקודמים; בשלב השני, יצרו אנשים אינטראקציות ביניהם וילמדו זה מזה; בשלב השלישי, יחזו ב”התגלות” שתהיה למעשה הדגם שהם עצמם יצרו בקשרים ביניהם.

הרעיון השני הוא משחקי ירושלים – משחק מחשב, שבמסגרתו השחקן מגלם עולה רגל שמטרתו להגיע אל ירושלים של מעלה. השחקן יכול לבחור בדמות מכל דת או קבוצה שהיה לה קשר כלשהו עם ירושלים, ומכל תקופה שהיא: נושא צלב ימי ביניימי; יהודי מימי בית שני; מוסלמי בן ימינו; או כל צירוף אחר. על מנת להיכנס לעיר, הוא נדרש לעבור הרפתקאות ומבחנים שונים בהתאם לדמות שבחר, והחוויות שעוברת הדמות נועדו ללמד אותה ואותו את הלקחים הנדרשים. כך, לדוגמא, דמות של לוחם תידרש ללמוד חמלה, דמות שוחרת שלום אך ותרנית תידרש ללמוד כיצד לעמוד על עקרונותיה, וכן הלאה. בהמשך, על מנת להיכנס להיכל כיפת הסלע – משם מתרחשת העלייה לירושלים של מעלה – תידרש הדמות לשתף פעולה עם דמויות אחרות, שלהן מטרות קרובות אך שונות. לסיכום, על מנת להשיג את המטרה, תידרש הדמות – ובעקבותיה, בתקווה, השחקן – לעבור מטמורפוזה, ללמוד ולהשתנות, תוך ניצול פוטנציאל הלמידה הגלום במשחקים בכלל ובמשחקי מחשב בפרט.

החזון היה לכמה רמות של המשחק: משחק קופסא בשלב הראשון; בהמשך משחק לשחקן יחיד; לשחקנים מרובים (multiplayer); ומשחק פיזי שיתקיים בירושלים באמצעות כלים של מציאות מרובדת, בדומה למשחק הפופולארי Pokemon Go. בשלב הראשון נועדו המשחקים לעורר מודעות לנושא ירושלים והפוטנציאל הגלום בה. בהמשך, הרעיון היה ששחקנים ותיקים יוכלו “לעלות לרגל” לירושלים בפועל, ולקחת חלק בייסוד בית המקדש הווירטואלי ובתרגול הרוחני שיתקיים בו.

הרעיונות שסקרתי כאן הם רבים, וחלקם עשויים להישמע זרים לרבים ממי שישמעו או יקראו אותם. המטרה שלי איננה לשכנע ברעיונות של אבי כלשונם, אלא להציע ולפתח כיווני מחשבה חדשים ובלתי-צפויים לפתרון הבעיות המהותיות שעומדות בפני ירושלים, מדינת ישראל, והמזרח התיכון בכלל. אם הרעיונות הללו נשמעים דמיוניים, ראוי לזכור שהמדינה שבה אנחנו חיים היום ושאותה אנו מקבלים כמובנת-מאליה, גם היא החלה כחלום של מעטים. אני מקווה שרעיונותיו של אבי ישמשו כבסיס וכמקור השראה לאחרים, שישכילו אולי למצוא את הדרך אל ירושלים של שלום ושלמות.

יהי זכרו לברכה.

צפו בהרצאה כאן :

“ירושלים של חלום

https://www.youtube.com/watch?v=Z1AfcpwHvn8

הדמיה של בית מקדש מעל לכיפת הסלע. באדיבות יצחק חיות-מן

קיראו גם

ד”ר יצחק חיות-מאן בג’רוזלם פוסט (באנגלית)

ד”ר אלי אשד – הר הבית הוירטואלי

2 תגובות

  1. הבעיה שמבחינת ההוזים האלה אין שום עניים, פשע, בעיות בעיר או כל דבר אחר שישבור את האשליה שמדובר בעיר לבני אדם ולא למלאכים.

השאר תגובה

אנו שמחים על תגובותיכם. מנגנון האנטי-ספאם שלנו מייצר לעתים דף שגיאה לאחר שליחת תגובה. אם זה קורה, אנא לחצו על כפתור 'אחורה' של הדפדפן ונסו שוב.

הזן את תגובתך!
הזן כאן את שמך

14 − ten =