כריכת ספרו של בראם סטוקר ״דרקולה״ בעברית
כריכה אחורית של המהדורה העברית של “דרקולה”

השנה מלאו 125 שנים לפרסום הספר הקלאסי של הסופר האירי בראם סטוקר “דרקולה” ב-1897, שתיאר את המאבק של חבורת אנגלים ברוזן רומני ממחוז טרנסילבניה באימפריה האוסטרו-הונגרית, שמתגלה כערפד רצחני בן מאות שנים. 

הספר זכה להצלחה עצומה, הומחז והוסרט עשרות ואולי אף מאות פעמים. 

דרקולה הפך לשם דבר ולמושג בתרבות. הערפדים, אותם יצורים מפלצתיים שהספר תיאר, הפכו לאלמנט חשוב בתרבות הפופולארית המערבית בראש ובראשונה הודות לספר זה. 

להלן מאמרו של המומחה והמתרגם של ספרות רומנית מנחם פאלק, שבו הוא מסביר מי היה דרקולה בהיסטוריה הרומנית, מהם מקורות ההשפעה על בראם סטוקר, וכיצד השפיע ספרו על הדורות הבאים ועלינו.

המאמר ראה אור במקור בספרו של מנחם פאלק  “מרקם גלימתו של דרקולה”, הוצאת צור-אות, 2007

המערכת 

כריכת ״מרקם גלימתו של דרקולה״ של מנחם פאלק

מבוא

עטיפת מהדורה עברית של הספר “דרקולה” בתרגום איריס ברעם

הספר “דרקולה” של בראם סטוקר, אשר ראה אור בשנת 1897, הוא אחד הספרים המפחידים ביותר שנכתבו. למרות התיאורים המבעיתים איננו יכולים שלא להתרגש. שָׁם נפגוש, זה לצד זה, במאבק הריטואלי את האור לצד החושך, ישו מול השטן, תמימות לצד ארוטיות.

הדואליות האנושית האופיינית, בעלת האלמנטים האפולוניים והדיוניסיים, מלווה את הרומן כולו. המזרח לעומת המערב, הדתיות לעומת הפאגאניות, התשוקה לצד סכנת המוות, המודרניות (טייפּ ומצלמה, בסרטים האקטואליים הַמְּצִיפִים אותנו מדי כמה שנים) לעומת טירת של ימי הביניים ואמונות תפלות, כל אלו דרים יחד, ומאפשרים לנו להיות מוקסמים וגם נבעתים בו זמנית.

מיום כתיבתו על-ידי הסופר האירי, שהתגורר שנים רבות בלונדון, הפך גיבור הספר לגיבור תרבות, למשהו שיש לשנוא, ובכל זאת אנו חשים כלפיו הערצה מוזרה.

הספר עצמו לא זכה להצלחה בזמן הופעתו. יחד עם זאת, לאחר העלתו על בימת התיאטרון זכה למאות גרסאות ספרותיות בכתב, בעיבודים בימתיים, וכן בעיבודים לטלויזיה וסרטים. גם ש”י עגנון השתמש במוטיב הערפדיות בסיפורו “האדונית והרוכל”  (ראו על כך במאמר של זיוה שמיר ב”יקום תרבות”).

דרקולה יצא מכלל הגדרה של יצירת ספרות, ולא חשובה ההערכה אם היא טובה אם לא, לכלל תופעה חברתית. תופעה זו כוללת מועדונים, מסלולי סיורים בעקבות הדמות, מסעדות, מועדוני “שתיית דם”, חיקויים, פרודיות, בדיחות, עיסוק אקדמי בתחום הספרות, הפסיכולוגיה, פרסומות (למשל לצִ’ירִיוּס), משחקים, ואפילו כינוסים ברומניה לציון מאה שנה להופעת הספר. האמונות והפחדים לפעמים לובשים צורה של מציאות שמגיעה למשטרה, חקירות, ועיתונות, כפי שקרה במקומות שונים בעולם, או לחילופין “שיוך” תכונות ערפד לניקולאי צ’אושסקו, מנהיג רומניה הקומוניסטית האכזר שהוצא להורג על מעשיו.

בחפושים באינטרנט תחת השם “דרקולה” בשפה האנגלית ניתן למצוא כמליון (!) קישוריות למונח.

ריבוי העיסוק, ותפוצתו הגיאוגרפית והחברתית-תרבותית, מצביעים על כך שהסיפור מייצג בסיס רחב ביותר של אמונות עממיות, ועיסוק בנושאים הקרובים לליבן של אוכלוסיות רבות, במודע או שלא במודע.

אנסה כאן לסקור את הרקע ההיסטורי, הרקע הפולקלוריסטי, והרקע הפסיכולוגי, לתופעה. המעקב יהיה בהתיחסות לגלגול האגדה, בכל אחד מהתחומים שהזכרנו. אני מקווה שעיון חלקי זה יוכל להסביר לנו לאילו צרכים עונה העיסוק הנרחב הזה בדמות לָמִינָלִית זו, בין החיים למוות, בעלת כוחות מיוחדים לצד מגבלות מהותיות, דמות המאוּפיינת בחיי נצח לצד קיום רק בחלק משעות היום. יתכן שהבדיקה תעזור לנו להבין, באמצעות איתור החומרים הנוספים או החסרים, ולפענח כיצד אגדה, הבנויה על מקורות היסטוריים לצד מיתוס, מתאימה גם לחיים המודרניים, גם בראשית המאה העשרים ואחת.

בראם סטוקר יוצרו של “דרקולה” .ויקיפדיה

מחבר “דרקולה”

“דרקולה” של סטוקר תורגם לעברית בידי איריס ברעם-אטיאס, עם איורים של חיים קנו, בהוצאת אלישר ב-1984, וזכה למהדורות רבות בעברית. 

הספר אף זכה בעברית לעיבוד לילדים (!)  “דרקולה על פי ברם סטוקר” (עיבוד סטפני ספינה, נוסח עברי דלית לב, הוצאת כתר 1996), וזאת במסגרת סדרה בשם “החברים של דרקולה”. עדות לפירסום העצום של הדמות שהגיע גם לתחום הספרות לילדים. 

עטיפת ספר ילדים בעברית מסדרת ״החברים של דרקולה״ על פי סיפור דרקולה

המחבר שהפך למפורסם, בראם סטוקר, היה מנהל תיאטרון שלא התבלט בכתיבתו לפני שפירסם את דרקולה. עם זאת הוא פירסם קובץ סיפורים ואגדות שעסק גם בנושא של מתים חיים. קובץ זה Under the Sunset (1881) נועד לילדים ולא זכה להצלחה גדולה.

סיפור נוסף שלו The Watter’s Mou, שפורסם ב-1895, מתאר את סיפורה של בחורה המאוהבת בגבר שמשימתו היא למנוע הברחות לחופי העיירה והוא אף תורגם לעברית בשם “לוע המים” (תרגום יואב גלבוע, הוצאה עצמית הוצאה לאור, 2018).

אך הסיפור הזה לא זכה גם הוא להצלחה גדולה בחייו של סטוקר או לאחר מכן, וספק אם היה מתורגם לעברית אילולא הצלחת הספר הבא של סטוקר. 

ספר נוסף של סטוקר שתורגם לעברית היה ספרו האחרון, “סודה של הגבירה בלבן” (The Lair of the White Worm (1911 (תרגום יונתן ישראלי, אסטרולוג,1995.) זהו ספר אימה שמתאר מאבק כנגד יצור מפלצתי מהמעמקים, אך משום מה הספר לא זכה להצלחה כמו “דרקולה” אם כי הוסרט בידי הבמאי קאן ראסל ב-1988.

 

לפני כתיבת “דרקולה” אסף סטוקר חומר רקע לנושא במשך שבע (!) שנים.

זהו רוֹמַנְס גוֹתי, כפי שמגדיר אותו ליאונרד וולף, חוקר אמריקאי של תופעת דרקולה, במבוא למהדורה המוארת של הספר שהוציא לאור בשנת 1975, והרצה עליו בכל העולם, כולל באוניברסיטת הנגב בבאר שבע.

עטיפת המהדורה המוערת של דרקולה The Annotated Dracula של ליאונרד וולף. אחת מני רבות.

ההתרחשות ברומנס הגותי, שרווח באמצע המאה ה-18, היא סביב שכנועהּ של נערה תמימה ע”י איש אפל, לרוב איטלקי, והעברתה למערות, חדרים סודיים, מדרונות אפלים של טירות, חורבות, וכדומה. התפאורה כולה גותית או ויקטוריאנית וכוללת מבנים, נשק של אבירים, מלכודות, ריהוט, וחפצים שהינם חלק הכרחי. לבסוף הנערה תינצל בידי צעיר יפה תואר, איתו היא תמשיך את חייה. רומנסים כאלה החלו להופיע משנת 1764, ונקראו בשקיקה למרות שנכתבו בזמן קצר מאוד, תארו מקומות שהסופרים (המאוד צעירים בדרך כלל) לא דרכה רגלם בהם, ועסקו בעלילות מפלצתיות. 

בצורה דומה נכתב הרומן “פרנקנשטיין” ב- 1816 על-ידי מרי שלי, בת השמונה עשרה, כתרגיל של “סיעור מוחות”.

סטוקר היה חשוף לא רק לסוג זה של ספרות, אלא גם לספרים כמו של ידידה של מרי שלי ד”ר פולידורי, שכתב את “הערפד” (“הואמפיר”) ב- 1819 במקביל לפרסום של “פרנקנשטיין”, כתוצאה של אותו תרגיל של סיעור מוחות שבו נטלו חלק גם לורד ביירון והמשורר פרסי ביש שלי בעלה של מרי שלי.  שם הופיע הערפד הספרותי הראשון, הלורד רוטבן, והיה זה ספר שהצליח מאוד למרות רמתו הספרותית הירודה.גם בגלל שהקהל חשב ובצדק שהערפד מבוסס על דמותו האמיתית של הלורד ביירון .

העטיפה המקורית של ספרו של פולידורי שבה הספר מיוחס בטעות למשורר הידוע לורד ביירון .ביירון אכן כתב את הסיפור המקורי שעליו התבסס הספר והדמות של הערפד מבוססת על דמותו.

בשנת 1845 פירסם ג’יימס מלקולם רימר את “ווארני הערפד, או משתה הדם” (סעודת הדמים) שתיאר גם הוא רוזן ערפד.

עטיפת “ורני הערפד” קודם של “דרקולה” שתיאר גם הוא רוזן ערפד.

אך ההשפעה “הערפדית” העיקרית באה לסטוקר מהנובלה “קַארְמִילָה” (1872) של ג’וזף שרידן, ס. לֶה פָנוּ, על אישה ערפדית וקורבנותיה הנשיים, בסיפור שהיום אפשר לקבוע שיש בו אלמנטים לסביים מובהקים. היה זה סיפור שלא היכה גלים באותם הימים אך חזר לככב גם על המסכים אחרי שנת 1970.

איור לנובלה “קרמילה” על אישה ערפדית

הנובלה נכללה באוסף סיפורים של לֶה -פָנוּ מ-1873, שנה לפני מותו. הוא תורגם לעברית בקובץ של שלושה סיפורי ערפדים קלאסיים “סיפורי ערפדים” (אסטרולוג 1995).

כריכת ״סיפורי ערפדים״ בעברית

השוני בין יצירות מוקדמות אלו לבין דרקולה של סטוקר, שהפכה ליצירה הזכורה והמשפיעה לדורות, נובע מהשמוש ב”פולקלור ערפדי” אותנטי, או שהוצג ככזה, וכן איסוף ושימוש במידע היסטורי אותנטי, או שהוצג ככזה, דבר שהסופרים הקודמים לא טרחו לעשות. 

הנסיך הוולאכי מהמאה ה-16 ולאד דרקולה. מודל לערפד. ויקיפדיה

החקירה ההיסטורית של ימי הביניים הביאה את סטוקר לסיפור על ולאד דרקולה, או בשמו האמיתי וְלַאד טֶפֶשׁ השלישי, שליט רומני אכזר, נסיך (Voivod) וואלאכיה בשנת 1448, בהיותו בן 17 בלבד, שחזר לשלטון בשנים 1456-1462. ולאד רצח באכזריות את 500 הבוֹיֵארִים, בעלי האדמות, ובנות זוגם, וחמישה בישופים שהוזמנו להשבעתו הראשונה. הוא ערף את ראשם ושיפד אותם על גדר ממלכתו, כמו על צלב, כנקם על רצח אביו ואחיו. הוא נהג לסעוד בין הגופות המשופדות, לאסוף דמם ולתבול בו את לחמו!

הנסיך דרקולה אוכל ושותה בין עשרות משופדים. ציור מהתקופה. ויקיפדיה

יש לזכור שהתנהגות זאת נגדה את כללי הנצרות, ואפשר אף לראות במעשיו התנהגות פאגאנית, אנטי נוצרית, נושא שיעסיק את הספרות הזאת לכל דורותיה.

מאוחר יותר, בתקופת מלוכתו השניה, רצח במלחמות שונות כ- 40,000 איש, מתוך אוכלוסיה של כחצי מיליון איש ואשה שחיו במחוזות ממלכתו, ועוד יותר מכך טורקים. במסמכים שנמצאו בעיר הרומנית סיביאו קרא ולאד לעצמו dracul דראקוּל, השד, ובן למסדר הדרקון.

ולאד טֶפֶשׁ האכזר, שוודאי לא היה ערפד, הפך למטפורה של ערפד בספרו של סטוקר

לצד עובדות היסטוריות אלו כרקע לאסוף החומר לספר, ידוע שרווח באיזור טרנסילבניה פולקלור המתיחס לעטלפים במערות, לזאבים צמאי דם, וחיות אחרות, שהופכים לפולקלור “ערפדי”.

איחוד בין הפולקלור הערפדי הרווח, למנהיג האכזר הזה, התאפשר בטרנסילבניה, החלק הצפוני של רומניה, איזור הררי מלא יערות, שם ניתן לרקום עלילות מתאימות, בארמונות נסתרים.

מסתבר שסיפורי ערפדים היו ידועים גם ביוון, רומא, גרמניה, סין, טיבט, אפריקה, צפון ודרום אמריקה, אוסטרליה, ונפאל, ולא רק בטרנסילבניה. אולי זה חלק אחד מהסבר לגבי תפוצתה והתקבלותה הכל כך רחבה של תופעת דרקולה. במילים אחרות, המוטיב הזה הופיע בכל מקום בו בני אדם דיממו, ובעיקר במרכז אירופה, שם היו קרבות עקובים מדם בין נוצרים ל”פאגאנים” טורקים. חלק מכך תואר בספר המסעות “הארץ מעבר ליער” של אמילי ג’רארד, 1888, אשר חשפה וחקרה את ההיסטוריה והפולקלור הטרנסילבני.

ספרה של אמילי ג׳רארד he Land Beyond the Forest – Facts,Figures, and Fancies from Transylvania – with Map

באותו ספר, עמ’ 185-86, נאמר שאחת הדמויות המרושעות ביותר באיזור זה היא Nosferatu נוספרטו או הערפד.

כל איכר רומני מאמין שאין בטחון לאף אדם מרגע שמישהו במשפחה נרצח ע”י נוספרטו והופך לערפד. יצור כזה ימצוץ לאחר מותו את דמם של חפים מפשע. זה יקרה עד שמשהו יפתח את קברו של אותו נרצח שהפך לערפד, וישחרר את נשמתו ע”י תקיעת יתד בליבו או יריה בארון המתים. במקרים אחרים מומלץ לכרות את ראשו ולהחליפו בפה מלא שוּם או להוציא את הלב, לשרוף אותו ולפזר את האפר מעל לקבר (תאור במבוא של ליאונרד וולף, עמ’ xiv).

כמו כן, במהלך הדורות הייתה תמיד משיכה לדמויות חזקות ואף אכזריות, לצד הפחד מהן. תופעה פסיכולוגית שלתומכי פרויד וממשיכיו ודאי הסברים משכנעים.

יש צורך להתיחס גם לעניין השם דרקולה. מתברר שהשם Dracula ברומנית, השפה המדוברת ברוב טרנסילבניה, לצד הונגרית, צוענית וניב מסויים של גרמנית, הוא בעל משמעות מיוחדת ויתכן שבעל הוראה כפולה. המילה הרומנית דְרַק drac פרושה עזאזל או שד, ודרקולה היא הטיה של המילה בתוספת “ה”.

אפשרות אחרת היא שמקור השם מקורו במסדר הדרקון dragon שלחם בטורקים. וולאד השני, אביו של ולאד האיום, צייר על דגלו דרקון שסימל את השד, בהתאמה למילה הרומנית drac. יתכן שלכן נחשב ולאד האיום לבנו של השטן.

מיתוס הערפד, שהופיע בתרבויות רבות, “קבע” את ביתו בטרנסילבניה, במיוחד בזכותו של ספרו של סטוקר, ומזוהה היום עם מסורת רומנית שבעל-פה.

בנוסף לכך, גילה סטוקר גם את הסיפור ההיסטורי של אליזבט באטורי, שנולדה ב-1560 בהונגריה למשפחה רמת מעלה. משנת 1604 החלו משרתות צעירות שבטירתה להעלם. לימים התברר שהנסיכה הֶאֱמִינָה שֶׁרָחֲצָה בדם נשים צעירות, בעיקר בתולות, תגרום לה להפוך לצעירה יותר, בעלת עור חלק ויפה, ולכן רצחה את המשרתות, שנמצאו אחר-כך מרוקנות מדם, בסך הכל מעל ל- 650 נשים, במשך שש שנים. הכפריים האמינו שמדובר בערפד, עד שהיא נתפסה ב-1611, נשפטה, והיומן שבו תיעדה את המעשיה שימש נגדה. היא נכלאה בודדה בארמונה, בחדר ללא חלונות ודלתות, וכעבור 3 שנים מתה.

למקורות אלו ניתן להוסיף את הביוגרפיה של סטוקר עצמו. הוא נולד באירלנד ב-1847, בתקופה בה מתו 1.5 מליון איש מרעב וכולרה. הוא עצמו היה משותק עד גיל 8, שאז נירפא באורח נס (האין זה מקביל לגיל 8 ימים לברית, כאשר סכנת לילית הַשֵּׁדָה חולפת?). בזמן שהיה משותק, אמו נהגה לשבת על שפת מיטתו ולספר לו כל יום סיפורי שדים ופיות. כאשר הבריא, נהג לשחק בבית העלמין הקרוב, בו הייתה חלקה של מתאבדים, ליד ביתו. יש לזכור שהאמונה שמתאבד, נשמתו חייה, היתה ידועה לו. בנוסף לכך, ידוע שבית עלמין הוא מקום לימינלי, במיוחד אם הוא של מתאבדים! לאחר שסיים לימודיו, התחתן, ועבר לגור בלונדון, גילה יותר ויותר צורך לכתוב, ואף כתב סיפורי אימה. על רקע של שלטון המטיף לצניעות פרחה ספרות בעלת תפאורה אקזוטית ומיניות מרומזת. כך למשל, נשיכת הצואר שהוא אזור ארוגני הינה סימן מובהק לפעילות מינית. שתית הדם של הקורבן, לרוב קורבן נשי, הפכה את דרקולה לצעיר יותר.

באותה תקופה פורסמה התיאוריה של צ’ארלס דרווין על האבולוציה. אפשר לראות את הטרנספורמציות של איש הזאב, הערפדים, ודרקולה, כסוג של נסיגה אנושית, מוּטַצְיָה דַּרְוִינִיסְטִית. כמו כן יש לזכור שב- 1888 פורסמו בעיתונות סיפורי ג’ק המרטש, התוקף בלילות נשים צעירות, והדם “נשפך בשפע”.

כל התופעות הללו הינם כר מתאים לצמיחת ספר כזה, מידיו של היוצר המתאים!

עטיפת מהדורה עברית אחרת של “דרקולה”

מקורות פולקלוריסטיים למוטיבים שבסיפורי הערפד

לספר “דרקולה”, יש מקורות פולקלוריסטיים רבים. אל לנו להתפלא יותר מדי על כך. בעצם תופעת הערפד קשורה קשר הדוק למוטיבים רבים וחשובים כלהלן.

*  דם, ושתיית דם: גברים השתתפו בקרבות עקובים מדם, ופציעתם ואיבוד דם יכול היה להביא למוות; נשים התוודעו לתופעת המחזור בגיל ההתבגרות; בספורי הדיבוק השד יוצא מגוף הַנַּשָּׂא דרך הציפורן של האצבע הקטנה ברגל, מלווה בדם; אקט ברית המילה (לגברים ולנשים בשבטים מסויימים) קשור בדם; באמונה עממית הנשמה קשורה לדם. במקומות שונים הדם הוא הנשמה, הוא סמל החיים עצמם ומציצתו היא שאיבת הנשמה, לקיחת החיים. זאת לקיחת החיים כדי לתת חיים לערפד, לדרקולה. הטקסים של מתן קורבן הדמים, האנושי ואחר-כך החלפתו בחייה העז, שהלך לעזאזל זכורים לנו.

*  הניבים של הערפדים: דומים לניבי עטלפים, וכן לניבי הזאבים, מתקשרים לאגדות איש הזאב. מעניין שגם דרקונים מצוירים כבעלי ניבים דומים.

*  התנועה של הערפד: צורת הגלימה של דרקולה מזכירה כנפי עטלף. המעוף של העטלף וחייו במערות חשוכות, כאשר אין לדעת מהיכן יופיע, מעוף זה מתאים לתנועות הערפדים ולמעוף שלהם.

*  זמן הפעולה של העטלף והזאבים הוא בחושך, בלילה, בחצות, שעה למינלית, והערפדים חיים רק בלילה. זמן זה, שלגבי אחרים הוא זמן השינה, לגביהם הוא זמן החיים, זמן הפעילות.

*  משך החיים: ערפדים חיים עד שמישהו יציל את נשמתם שעד כה חייה ל”נצח”, כמו שדים, ויצורים על טבעיים אחרים. נצחיות הנשמה, עד שמשהו יציל אותם קשורה לחטא כלשהוא והערפד צריך עזרה כדי לכפר עליו.

*  המקום: בתי קברות, הינו למינלי בין חיים למתים. כמו כן יש לזכור שמדובר ביצור בעל יכולת לשוב מן הקבר.

*  טרנספורמציה (מטמורפוזיס): בין אדם לעטלף, בין דמות חייה למתה, בין נראה לנעלם. לכאן יש להוסיף את העניין של חוסר השתקפות של הערפד במראה, וידועים ספרים שעסקו ב”איש הבלתי נראה”, פנטזיה שכל אחד השתעשע בה מתישהוא בחייו.

כפי שהזכרתי בפרק הקודם, אגדת הערפד, שחלק ממהותו תואר קודם, הופיעה במקומות רבים, ובתרבויות שונות.

הדמות הוָאמְפִּירִית מתחילה עוד מ”לילית” שקדמה לאדם וחווה, דרך דמויות מיתולוגיות כמו אקימו (Ekimmu), אמפוסאס (Empusa), לאמיה (Lamia), מורמו (Mormo), אוטוקו (Utukku) ואחרים.

לילית היא דמות חשובה ביותר לעניין זה. דמותה מופיעה בישעיהו לד’ 14, ובספרי המדרש והתלמוד. אגדת לילית הידועה מספרת שהיא היתה האשה הראשונה, שלא הסכימה לשכב תחת אדם בשעת קיום יחסי מין, וכאשר אדם הראשון התלונן שהיא ברחה מגן העדן, נתן לו אלוהים את חווה במקומה. לילית החלה לנקום על-ידי פגיעה בתינוקות עם לידתם בנים עד 8 ימים (ברית המילה) ובנות עד 20 יום. לילית נתפסת כדמות הנשית העצמאית, הפמיניסטית ראשונה. במיתולוגיה היוונית מוכרת לאמיה, המלכה הלובית שילדה ילדים לזאוס, וילדיה הוחרמו על-ידי הֶרָה, אשת זאוס. אותה לאמיה הפכה ליצור אחר, המקבילה של לילית, התוקפת ילדי אמהות, הורגת אותם ושותה את דמם.

בהודו, האלה ערפד קאלי, מצוירת במאה השישית כמחזיקת גולגולת ביד אחת מני רבות שיש לה, ופיהּ נוטף דם. במאלזיה ערפד נוחת ליד עריסת תינוקות ובלשונו הארוכה דמויות נחש, מוצץ את דמם. ביפאן היה זה קאפאס, בסין קיאנג שי, שידע להפוך לזאב, בתרבות האצטקים במקסיקו היה זה אל עטלף ערפד שותה דם, שקיבל את פני הנשמות האומללות בשאול.

בתלמוד הבבלי ותרבות ישראל העתיקה מופיעים עטלפים, ומקושרים לערפד, ואף לנחש, בתהליך של מטמורפוזה (טרנספורמציה). אותם עטלפים מקושרים אף לשדים, אלילים, צלמים, עבודה זרה, ועוד. באותם המקורות יש התיחסות לזמן הפעולה של העטלף, בחושך:

מאיר אומר: אף הצבוע, רבי אלעזר אומר: אף הנחש; ואמר רב יוסף: צבוע זו אפא! לא קשיא: כאן בצבוע זכר, כאן בצבוע נקיבה; דתניא: צבוע זכר לאחר שבע שנים נעשה עטלף, עטלף לאחר שבע שנים נעשה ערפד, ערפד לאחר ז’ שנים נעשה קימוש, קימוש לאחר שבע שנים נעשה חוח, חוח לאחר שבע שנים נעשה שד, שדרו של אדם לאחר שבע שנים נעשה נחש;

(תלמוד בבלי מסכת בבא קמא דף טז עמוד א)

וגם:

כמו שיתחלפו האנשים או הבעלי חי בהשגת האור, שיש מהם חלושי הראות שיתענגו באור החלוש ויצטערו באור החזק כעטלף, ויש מהם חזקי הראות יתענגו בהשגת האור החזק כנשר, כן יתחלפו מדרגות הצדיקים בהשגת התענוג הנפשיי שכנו אותו רבותינו ז”ל בשם אור כמו שאמרנו

(ספר העיקרים מאמר שני פרק ל)

כרזת סרט אימה ידוע משנות העשרים של המאה הקודמת המבוסס על סיפור “דרקולה”

נעבור כעת לבדוק את המסורות באיזור לו מיוחס המיתוס הידוע של דרקולה, מחוז טרנסילבניה ברומניה של היום.

בטרנסילבניה, עוד לפני המאה ה- 17, היה נפוץ בין הצוענים והאיכרים סיפורו של נוספרטו (nosferatu), הערפד האכזר, שמצץ דם קורבנותיו והפך אותם כך לערפדים בעצמם. עקב המגפות נחשדו המתים כמפיצי מחלות ומוות וקברם נפתח. היות ומאז מותם שִׂפְתוֹתֵיהֶם הִתְנַפְּחוּ וחלק מהדם שעלה לפנים התמקד סביב הפה, ועקב הגזים המצטברים, ראו האיכרים בגופות מעוותות אלו הוכחה להיותם ערפדים, ששבו לאחרונה מהציד ושתיית דם הקורבנות. לכן לפעמים ערפו את הראש מהגופה, ופעמים אחרות, כדי שלא  יוכל  “הערפד” nosferatu לברוח מהקבר ולהזיק שוב, תקעו בהם יתדות  במטרה לְקַבֵּעַ את הארון והגופה בתוכו לאדמת בור הקבורה. זה הוא המקור אם כן, למינהג של הריגת ערפד עם יתד בלב. היתד נעשה מעץ אלון כמו הצלב של ישו. ישנם מחקרים אשר בדקו והשוו בין שיפוד הקורבנות במהלך ההיסטוריה החל מהמלך סנחריב, דרך ולאד האיום, בהשוואה לנצרות, ועד לתיאורים בספרי דרקולה. גם הצלב עצמו פוגע בערפד, ויש רואים בכך ניצחון הנצרות על הפאגניות. לכן המיתוס המשיך להתקיים.

אולי כאן המקום להזכיר אמונה תפלה רומנית, המקובלת בעיקר בטרנסילבניה. ד”ר מקר בנקי הגרמני, המכונה “דוקטור תולעת”, חוקר מקרי מוות בעל שם עולמי, נחשף אליה בסיורו ברומניה שעשה לגילוי האמת והאגדה שמאחורי דרקולה. אמונה זו נהוגה עד היום, ולפיה עם קבורתם של אנשים מסויימים, בעיקר כאלו שחטאו, יעברו גלגול ל- strigoi, בתרגום חופשי – הרוח “הצעקן”, רוח ממין זכר. זהו רוח שמסתובב ומזיק (מבהיל אנשים), עד אשר נשמתו תזכה למנוחה. הסְטְרִיגוֹי מזכיר בצבעו וקרקורו עורב אך גם עטלף, והוא מזוהה עם נשמה של מת, שד, שמחפש את גאולתו ושובו לקבר.

יחד עם זאת יש מי שמקשר את דרקולה לקדוש ג’ורג’ הנוצרי, שֶׁנִּשְׁבָּה, עֻנָּה במשך שבעה ימים בידי פאגנים, המקושרים לאמונה בדרקונים, ולבסוף נרצח. יום אזכרתו ברומניה, ב- 22 באוגוסט, הפך לתאריך סמלי. דברים אלו, שהיו הידועים לסטוקר, התקשרו להיסטוריה של ולאד המשפד, והפכו לבסיס פולקלוריסטי לספר. דבר זה מתקשר גם לדרך הריגתו של הערפד באמצעות תקיעת יתד לליבו. מינהג תקיעת היתד אכן בוצע בקברים של פושעים שהוצאו להורג, של מתאבדים, ואחרים, כדי שלא יחזרו כערפדים.

גם הופעת הנחש המוביל את הגיבור לבית דרקולה בספר של סטוקר, אינו מקרי ומזכיר את נחש גן העדן המוביל את חווה לחטאהּ. אנו פגשנו את הנחש גם בתרבות היהודית. כמו כן ניתן לראות שדרקון מצוייר כנחש בעל כנפיים!

עטיפת תרגום לעברית של ספר גרמני ב”סדרת האימים” המבוסס על סיפור “דרקולה” בשם ״נשיקת המוות של דרקולה״

המיניות הגברית  של דרקולה

מדוע נמשכו כל כך הרבה אנשים (ואולי בעיקר גברים) לרומן זה, לדמותו של דרקולה? בגלל הכוח שמפגינה הדמות, המנהיגות, או בגלל המשיכה הארוטית אליה, או שמא בגלל ההבטחה שקיימת במיתוס: “תישן כל היום. תבלה כל הלילה. אל תזדקן. אל תמות לעולם. כיף להיות ערפד.”

ואכן, בכל רומן ערפדים, או סרט, נבנית ציפיה לרומנטיקה ו/או ארוטיקה. על פניו נראה שהנשים נופלות לרגליו של דרקולה, בעיקר לאחר הופעת הסרט ב- 1933 שם הגיבור היה אלגנטי ושרמנטי, בעל כוחות מיוחדים, בעל יכולת שליטה, מבט היפנוטי שלא ניתן לעמוד בפניו, גבר הנושק בצואר, או שמא נושך, מקום ארוגני, גבר שהינו הצעיר הנצחי.

יש לזכור שהערפדים נבעו מאבטיפוס קדום, אם כי האבטיפוס לא נוצר מהם. הערפדים המודרניים היו למפתים, לפעמים אנסים, או בעלי תכונות אחרות, לא כמו הקדומים יותר, כך שבזכות הדיבור וההופעה הם יכלו ללבוש צורה נעימה או לא נעימה.

בספורי הפולקלור, הערפדים מתוארים כמכוערים, מסריחים, ולא מנומסים. לא פלא הדבר, בהתחשב בעובדה שהם מקושרים לגופות. כנראה שהמציאות של גופות קבורות והרקב הנלווה אליהן, השפיע על התיאור הפולקלוריסטי. ממחקרים מדעיים ניתן ללמוד שהמוות עצמו עלול להביא לעוד מוות ועל כן יש להמנע ממגע עם מה שמסמן אותו, או להרחיקו על-ידי הֲמָתָה נוספת. אם חוקרים ממש את הגוויות והמתרחש בהן, במשך הזמן ועד למצב הרקוב, מוצאים את אותם הדברים אשר בפולקלור הפכו לסמלי הערפד. כך נקבל תאור של פה נפוח ואדום, דבר שמסמל את הדם ומוביל את המחשבה להאמין בשתיית דם. תופעות אלו נחקרו ביסודיות על-ידי פול בארבר ופורסמו במאמר “ערפדים, קבורות ומוות, פולקלור ומציאות” (1988.) לתופעות המציאותיות צורפו הסברים מיסטיים בפי העם, הסברים מוטעים ורחוקים מאוד מהמדע. טעותו של בארבר היתה בקביעה שההסברים הינם לא מדעיים כיוון שהעם אינו מודע למדע. לא כך הדבר. הפחד העצום מהמוות, והיחס המיוחד למושג הנשמה, הם אלו שיצרו את המיתוסים על המוות וגם על דמות הערפד. לא את הקברים יש לחקור אלא את הפסיכולוגיה האנושית הקשורה לנושא.

הפסיכולוגים מייחסים את אב-הטיפוס הערפדי לתיסכולים והפחדים הפסיכולוגיים. אהבה, אשמה, ושינאה הוציאו את הערפדים מהקבר. הקרנת האשמה של החיים על המתים גורמת לאחרונים לצאת מקבריהם ולבצע מעשים אסורים. “אמא אדמה” לא תתן לבן שבצע גילוי עריות לשכון בקבר עד שנשמתו לא תטוהר מהחטא ומהאשמה. לזה יש להוסיף חלומות ארוטיים ליליים, תת-מודע, והזהות התפקודית בין זרע לדם. לפי פרויד ראשית האמונה הערפדית קשורה בתשוקת הבן המתבגר לאמו, ותחושת האשמה, כקונפליקט הנעורים הבסיסי. הכל קשור בהדחקה ובדחיה, שדרכם לומד הילד את השליטה העצמית, למען קיום התא המשפחתי. לאבטיפוס הערפדי יש חלק בטאבו המתואר. לפי יונג ישנן התכונות האמהיות השליליות שמתקשרות לסודות, חושך, הסתרה, תהום, מוות, פיתוי, רעל, פחד, גורל. דבר זה דומה לתכונות ולתיאורי הערפד כקשור לנושאים כמו חושך, מוות, הסתרה, סודות, ועוד. בעצם יש בערפד את תסביכי הנער המוקרנים מאמו. בנוסף להן יש לו רצון לסירוס עצמי ושגעון, המובילים למיניות לא נורמלית. הסירוס מוריד את הפוטנציאל הגברי, מבטל את השוני בין המינים. נראה שמרכיב חשוב במיתוס הערפד הוא המופרעות הפסיכולוגית הנגרמת מתשוקות אפלות, וכתוצאה ממנה באים רגשי האשם, ואף הרצון לסירוס. האלמנטים הארוטיים הופכים לאורליים, ומתקשרים לתשוקת המציצה של הילדות המוקדמת. זו התשוקה המינית הראשונה של התינוק. זה דומה למה שאומרת אמיליה לדסדמונה במחזה אותלו לשקספיר: “הם (הגברים) אינם אלא קיבה ואנו איננו אלא אוכל / הם אוכלים אותנו ברעב, וכאשר מלאו / הם עוזבים.”

הביקורת הפרוידיאנית מציעה הסבר שלפיו המשיכה לערפד היא בעלת אופי נֵקרוֹפילי, אהבה למוות, המוצר היחיד שיכול להנתן על-ידי גופה! אין הרבה לאהוב בגופה, וזה מצביע על חוסר שלמות גופנית או נפשית של בעל המשיכה הנקרופילית. לכן, לפי הסבר זה, ערפד הוא בעצם אל פגום, מסורס, בלתי מושלם, אימפוטנט. מכאן שאין אנו יכולים לקבל את ההסבר של משיכה נקרופילית, וסביר יותר שזהו רצון לא מודע להתגבר על זיקנה וחוסר ישע. אלו מיוצגים על-ידי אימפוטנציה וחוסר יכולת ליצור חיים חדשים. בני אדם רוצים לְשַׁמֵּר אהבה וגופניוּת, להתגבר על הסלידה ממוות ופרידה מאהובים, ולדחות את הבדידות. האשמה בנישואין היא כה חזקה עד שהיא גורמת לאימפוטנציה, וזה מהווה חלק מהאמונה הערפדית. דברים אלו מלוּוים בסטיות מיניות, והראשון בהם הוא תשוקת הבן לאמו. הענשה עצמית על תחושות אלו גורמת לאימפוטנציה. הרחקת התשוקה נעשית על-ידי הרחקת היכולת לממש אותה. אם כך, אימפוטנציה, סירוס, עקרות, וערפדוּת קשורים לרגשי אשם כתוצאה מהגברת קונפליקט הילדות.

קיימת הצעה נוספת המקשרת את אגדות הערפד ומסבירה אותן חלקית על-ידי פליטת לילה המלווה חלומות ארוטיים, כאשר דם מקביל לזרע. על פי אחת התיאוריות של פרויד, כאשר מתגלה מחסור בזרע, צפוי שהשדים ו/או הערפדים יהיו אימפוטנטיים ולא ימצאו סיפוק במין נורמלי.

כדי לעשות צעד נוסף יש להתקדם מתורת האשמה הפרוידיאנית של אימפוטנציה ערפדית ולחזור לתסביך האם, כפי שהוסבר מאוחר יותר על-ידי קרל יונג.

הארכיטיפּ האמהי רומז לסודות, חושך, פיתוי, מוות, פחד מהגורל הבלתי נמנע. האם החשוכה/סודית מקבילה לערפד. לכן יונג מזהה אימפוטנציה כאפקט טיפוסי של תסביך האם על בנה, ומזהה סירוס עצמי ושיגעון כשני אפקטים נוספים. כל אלו מובילים למיניות בלתי נורמלית. 

לסיכום, לפי מה שראינו עד כה, הערפד הינו דמות נשית שלילית, ויחד עם זאת אפשרית בהחלט. הערפד על כן אימפוטנט, לא בגלל אשם בגילוי עריות אלה בגלל שעקב מהותו כאישה אין לו יכולת ביצוע האקט הגברי. לכן, באופן תת מודע, אם הדם מקביל לזרע, שאיבת הדם היא פעולה טיפוסית נשית, פעולת אימהות, קליטת זרע. התפיסה האימהית-ערפדית (או אפילו אבהית-ערפדית) מחזירה אותנו לתסביך האשמה. המשכיות הדור נעשית באמצעות פעילות שמערבת שיניים, לשון, ושפתיים, במקום פעילות מינית. אצל סטוקר, וגם בגלגולים המאוחרים שלו, הרוזן דרקולה מסייר באנגליה (או מדינות אחרות) לחפש גזע חדש של ערפדים. בסרטים, דרקולה מונע ע”י תשוקה או נקמה ספציפיות בדרך כלל. פעילות של טרף, פיתוי, והרעלה, היא מאמץ מצידו, כיוון שקורבנו של הערפד הוא גם ילדו! דבר זה מבלבל בהתייחס לתפיסה של אמון ואהבה מצד ההורה. יחד עם זאת אנו מזהים באכזריות ובמיניות דברים אנושיים קיימים, או, כהגדרת פרויד – קניבליזם.

אם נמשיך במודל היונגיאני נאמר שבסיסית טבע הערפד הוא נשי, למעשה זו מנטליות נשית, לא רק בגלל אשמת הכעס אלא כתוצאה מכך שנשים אינן מסוגלות לקיים פעילות מינית גברית. אימפוטנציה זו מייצגת את הבידוד האולטימטיבי של הערפד, כיוון שלבני אדם יחסי המין מהווים מקור לקירבה עד לכדי איחוד.

באירוטיקה הויקטוריאנית, הפורנוגרפיה עוסקת בעיקר באונס ופרגול, מעשים הדורשים מימוש (מיני) בחושך. לא כך הרוזן דרקולה של סטוקר. מה שנזרע בו היא העצבות, הבדידות, זאת אומרת בידוד ואמפוטנטיות.

צ’לסי קווין יארבו (1981) מתארת ברומנים שלה על הערפד סנט ג’רמאיין, המבוססים על אדם מהמאה ה-18 שסופר עליו שהוא בן אלמוות, ערפדים סימפתיים יותר, מוסריים יותר, לא צמאי דם, עוזרים לבני האדם, ועדיין פגומים מינית, כאלו שאינם יכולים לבצע את הפעילות המינית האלמנטרית, המקובלת. על כן הערפד מגיע לסיפוק מיני רק באופן אורלי.

לאור האימפוטנציה הערפדית יש לדון בהַעֲבָרוֹת אירוטיות הידועות מהספרות הפסיכולוגית. הידועה ביותר היא האורלית. לפי פרויד היא התפתחה מהמציצה של תקופת הילדות. החויה האולטימטיבית הינה איחוד ושותפות דרך סיפוק אורלי, עקב אימפוטנציה.

תרומת השיניים בפעילות המינית לא נחקרה דיה. פרויד ב”פשר החלומות” מאמין שחלומות שנגרמו בהשפעת שיניים הם תוצאה של בחילה מתשוקת האוננות. יחד עם זאת נעיצת השיניים של האוהבות בצוואר אהוביהן נפוצה מאוד בספרות זו. כך מובאים הדברים אף בתיאורי טכניקות אהבה, בהם הנשיכות הינן דבר שבשגרה הארוטית. מעניין שבספרות זו (הארוטית) הנושכת היא כמעט תמיד הדמות הנשית, וכפי שאמרנו – במהות, הערפד הוא דמות נשית.

גם לשמש, המסמלת את היום, יש משמעות עבור הערפד הפוחד ממנה, בקולנוע יותר מבספרות, וגם לה יש תפקיד בפחד הסירוס והאימפוטנציה. במיתולוגיה של השמש היא מזוהה עם פחד מהאיבר הגברי ובעיקר של האב. הערפד ניזהר מהשמש כי זו סמלה עבורו את העובדה שהאירוטיקה הלילית מגיעה לסופה, ודרכה הוא צועד אל אימפוטנציה עמוקה יותר כאשר אפילו החלק האורלי יעלם.

אף לצלב יש משמעות מינית. הוא אינו מסמל רק את כוח האל המיוצג על-ידי ישו אלא גם את המיניות הבלתי פגומה, מריה הבתולה, שממנה בורח הערפד באימה ורגשי אשם. ישנם תיאורים עתיקים הדומים לצורת צלב, ומזוהים עם המשכיות הדור ותנועות האיבר הגברי בנשי. דבר זה מעמיד את הערפד בעימות עם מציאות שהוא לא מסוגל להיות חלק ממנה.

הפחד כחוויה חזקה ביותר נובע לפי פרויד מהאינסטינקט המיני, שהיה ביטוי לעובדה שהילד מאבד את אהוביו. הכל נובע מהפחד והתשוקה הלא מודעים, החיים והלא-מתים. אנו זוכרים כמעט בכל הספרות והסרטים הערפדיים את תהליך ההתפוררות, ולא נהיה מרוצים אם הערפד, המחוסן עד כה גם מהחיים וגם מהמוות, יחזור לבמה, ויחלוק איתנו את הגורל הבלתי נמנע. חיי האדם אינם מיועדים לבדידות, או לחוסר מימוש. הבדידות וחוסר המימוש מתאימים לאי-החיים של ערפדים.

אולי ניתן להעלות כאן תוספת לפרשנות זו. עקב תחושת הדחיה לקיום יחסי מין בזמן מחזור, יתכן שהנשיכה יוצרת דמוי תת-מודע למחזור או דם, ועל כן מוסיפה חיזוק לתחושת האימפוטנטיות הערפדית, וגם לסטיות המיניות שהוזכרו קודם.

בנוסף לכך ניתן לחזור לעניין הסירוס בו דנו קודם. מקור תחושות הסרוס עוד בילדות, בתסביך האדיפלי. באחת האגדות/אמונות קיבל תסביך זה חיזוק בתאור של איבר המין הנשי כבעל שיניים, העלול לנשוך או לכרות את האיבר הגברי. אמונה זו מחזקת את תחושת הסירוס, הפחד, ובמקומה יכולה לבוא קומפנסציה בצורת נשיכת צוואר, תחליף אורלי למין ממשי, התאמה מושלמת לניבי הערפד.

במילים אחרות, מיתוס הערפד, בהשתקפותו הפסיכולוגית, עוסק במוות, בחיים, במין על כל סטיותיו, בתשוקה, בעניין הגיל והנצח, כל הנושאים שבהם האדם סקרן, מתעניין, מחפש תשובות. אין פלא בתפוצה הכלל עולמית והכלל אנושית של מיתוס ישן ומודרני בו זמנית.

עטיפת רומן אימה מודרני ״עידן דרקולה״ המתבסס על סיפור דרקולה שבו דרקולה משתלט על אנגליה

לידה חדשה של  מיתוס הערפד 

לאחר שראינו בפרקים הקודמים מה מקורותיו של הסיפור על דרקולה, מה הצורך הפסיכולוגי בו, מהן מקבילותיו (פרקנשטיין, איש הזאב), וכיצד התפשט בכל העולם, אפשר להבין למה הוא הפך למיתוס כה נפוץ. עתיק ויחד עם זאת שורד היטב גם כיום ובעל גרסאות אקטואליות מודרניות.

ובכל זאת יש משהו חולני באובססיה להפצת ספורי דרקולה בטרנסילבניה, וההתענינות המתמדת מסוגלת להפוך אדם נורמלי ללא נורמלי. כך גם התרחבות “מועדוני הערפדים” כפי שהתפתחו בארה”ב ובעיקר בקליפורניה, שבהם אנשים שונים משחקים ומגלמים דמויות של ערפדים וקורבנותיהם בצורה מקבילה למה שמתרחש במועדוני ה”סאדו-מאזו” הידועים יותר. 

צורתו של הערפד הפכה ל”צלם” (תדמית), מפחיד, משעשע, אופנתי, סמל סרטי נוער, מחנך (ברחוב סומסום). חוקר הפולקלור נורין דרסר מזהה את הערפד כחלק ממאגר הדמויות המיתיות. דבר זה מתחיל להדאיג. דמות מיתית לא ניתן להרחיק עם שום או צלב. לבסוף הדבר מביא לכדי גיחוך. מעניינת התופעה שרבים המתעניינים בנושא, והם שואלים את עצמם למה. חוקרים מבררים אם הם מאמינים בערפדים, ולבסוף הם מצחקקים. בחיוך על הפנים הם מרדימים מחדש, כאקט של הגנה פסיכולוגית, את הפחד שנוצר בעקבות המפגש עם המיתוס.

עטיפת ספר הילדים ״דרקולו מופלא-כולו״ השם דגש על האלמנטים “החיוביים” של מיתוס הערפד

כל זאת למה? למה זה אוניברסלי, נפוץ, מעניין, פולש לכל תחום: ספרות, תיאטרון, מוסיקה, ציור, סרטים, סרטים מצויירים, פסטיבלים, פרסומות, ומה לא? האם היוצרים מציירים את התולעת הטפילה של התת-מודע?

הפחד עמוק ביותר הוא הפסיכולוגי, הפתולוגי, אך הפתולוגיות או הפסיכולוגיות הזו אינה מה שאנו במקור מאמינים.

עטיפת ״שרלוק הולמס בעקבות הרוזן דרקולה״ ספר על מפגש בין הבלש שרלוק הולמס והערפד דרקולה

למה דרקולה ?

במאמר זה בחרתי לעסוק בדרקולה, דמות מיתית שהחלה את דרכה בטרנסילבניה. היות ולפי חלק מהאגדות דרקולה החל את דרכו בעיר ביסטריצה אשר בטרנסילבניה, ואני יליד העיר הזאת, ולמרות שאיני זוכר שום ארמון כמתואר בסיפורים, נמשיכתי לבדיקת החומר. כמובן שריבוי הסרטים תרם אף הוא להתעניינות.

בבדיקה עצמה מצאתי את עצמי שוקע מהר מאוד בפרקי היסטוריה על ולאד טפש השלישי מטרנסילבניה, ששימש כאבטיפוס לדמותו הספרותית של דרקולה כפי שכתב אותו בראם סטוקר. ספר זה היה הספר החשוב ביותר במיתוס הערפד, וגם שמו בא מוולאד טפש האיום שקרא לעצמו דרקולה (ברומנית עזאזל או דרקון). המידע ההיסטורי בהחלט נתן הסברים סבירים על האכזריות ועל שתיית הדם. אך זו לא סיבה מספקת לתפוצה הכל כך רחבה, גם מבחינת התענינות, גם מבחינת התפזורת הגיאוגרפית, גם מבחינת הדורות הרבים שמתענינים, והאוכלוסיה הָרַבָּה, ללא הבדלי גיל, דת, מין או השכלה.

בשלב זה פניתי לחפש מקורות עתיקים, פולקלוריסטיים. בשדה זה מצאתי חומר רב. בין השאר פניתי לפרויקט השו”ת של אוניברסיטת בר אילן, וגם שם מצאתי חומר, אותו הזכרתי. בגלישה באינטרנט גיליתי שקיימים כמיליון אתרים שמתייחסים לשם דרקולה. אומנם חלק מתיחסים למסלולי סיור, לארועי “מאה שנה” לצאת ספרו של סטוקר, למאכלים ושתיה הקשורים לשם זה, לפרסומת, ועוד דברים רבים אחרים. בכל זאת, גם לאחר ניפוי של עשרות אלפים ויותר אתרים, עדיין נשארים כה רבים שאיני יודע אם מישהו מסוגל להתמודד עם החומר הרב, דבר המוכיח את הטענה לגבי נוכחותו הנרחבת של המיתוס.

הפולקלוריסטיקה העוסקת בנושאים של בעלי כוחות עליונים, בנושא הדם, בנושא הנצח, הרצון להשאר צעיר, סיפקה חלק נוסף מההסבר לעניין ולתפוצה, עקב נגיעתו בשאיפות אוניברסליות של בני האדם. ואכן, באגדות כל העמים, ובמיתולוגיות יש קשרים לנושא.

הצעד הבא, שלא חשבתי עליו מראש, אך כותרת על האימפוטנציה של דרקולה הובילה אותי לשם, היה העניין הפסיכולוגי. לא צריך להיות פסיכולוג מקצועי כדי להשתכנע במספר דברים שעלו מתוך המאמרים. הסגידה לכוח, טראומות הילדות, הקשר עם האם, העובדה שקשרי האהבה כמעט בכל הופעה של דרקולה הינם אורליים, ולא מין מעבר לזה בין גבר לאשה, עובדה זו אכן מעלה שאלות מענינות. איני בטוח בטחון מלא ב”אימפוטנטיות” של דרקולה, אך ברור שמשהו השתבש אצלו אם הסיפוק המיני בא ממציצת דם מאזור ארוגני. מציצה היא אקט מיני, ודם מקביל לזרע, לפי הפסיכולוגים, והיא באה מקשרים אורליים וחד מיניים, או מאהבה נקרופילית. כל אלו סטיות שהסקרנות לגביהן תמיד גדולה. אך התוספת שעלתה מאחד המאמרים על השלב העוברי, בו העובר יונק/מוצץ ברחם אמו את מזונו ודמו, דבר שהוא אנושי אוניברסלי, יתכן וזה נותן חיזוק נוסף ואחרון לעניין התת-מודע בתופעת דרקולה.

נוצר הרושם של מפגש חד פעמי, של קוֹנִיוּקְטוּרָה מיוחדת בין סיבות תת-מודעות, סיבות פסיכולוגיות רגילות, דוגמאות היסטוריות, גלגולים פולקלוריסטיים של מיתוסים דומים בכל העולם, וכשרון ספרותי ובימוי. כל אלו תרמו את חלקם ליצירת אחד המיתוסים הידועים ביותר בהיסטוריה האנושית. לא פלא שדמויותיו של דרקולה מושוות לאל, לשד, לשטן. אולי מדובר בשטן שבתוכנו, שאנו רוצים להרחיקו ומאידך מוקסמים ונכנעים לו. הדואליות מקרינה על כל חיינו, מילדות ועד זיקנה, ובמקרה זה מלפני הילדות ועד לאחר המוות! אלו החיים המוגבלים בזמן, יחד עם הנצח.

כאן ברצוני להוסיף מספר משפטים לאחר ביקורי הכפול ברומניה, שהתבצע לאחרונה, ושבו התוודעתי באופן בלתי אמצעי ליחס אל הדמות של דרקולה.

ראשית יש לציין שוולאד טפש-דרקולה, הוא גיבור לאומי, דמות נערצת על העם בשל מלחמתו בטורקים ונצחונותיו הגורמים לגאווה לאומית, עד כדי הדחקה של אכזריותו.

ולאד דרקולה בתמונה מזמנו.המוזיאון הבריטי

שנית, לאחר שמלאו 100 שנה לצאת הספר, הדבר נוצל להתעוררות תיירותית מסביב לנושא של דרקולה, דבר שתרם ותורם להתפתחותה של רומניה.

ספר לילדים של גלילה רון פדר ״הערפדים מטירת דרקולה״ המתייחס לדרקולה הערפד כסמל לאומי של רומניה

שלישית, יש לציין שלא התייחסתי כאן לסרטים ולמדיות לא ספרותיות בכלל. כמו כן, לא התייחסתי לדמות של הערפד כאישה, למרות שהיא נפוצה בשנים האחרונות.

ולבסוף, יש לציין שברהאם סטוקר מזכיר לפחות שתי טירות עיקריות, בעיר בסטריצה ובעיר בְּרָאן. סטוקר עצמו לא יצא את לונדון, ומצא את העיר ביסטריצה במפה, באיזור מיוּער, ולכן השתמש בה. ולאד טפש לא היה בביסטריצה, ולמיטב ידיעתי אין שם טירה. לא זאת בלבד, אלא שהטירה בבראן, אליה מרבים להביא תיירים, היתה מקום מאסרו של טפש, ולשבועיים בלבד.

אם כך, מיקום הטירות אינו אלא טעות סופרים, שהנציחה את עצמה עד לכדי קביעת “עובדה” שמשכתבת את המציאות.

לסיכום ניתן לומר שהדמות הערפדית כמו שהיא עולה מהדיון, למרות הסבל ואולי בגללו, והודות למורכבותנו הפסיכולוגית מצדיקה את המשפט: “תישן כל היום. תבלה כל הלילה. אל תזדקן. אל תמות לעולם. כיף להיות ערפד.”

עטיפת ״ראיון עם הערפד״ של אן רייס, ספר ידוע על ערפדים מודרניים

קראו עוד על תופעת דרקולה בספרות

ד”ר אלי אשד “דרקולה ההיסטוריון הערפד”

הפוסט הקודםלברוח מהאלצהיימר: פרק מ”לסרוג את ברלין” של אפרת קנובל
הפוסט הבאקולה ומכנסיים / יוסף עוזר – השיר השבועי עם אילן ברקוביץ’
משורר, מתרגם, סופר. נולד בעיר ביסטריצה שברומניה בשנת 1951. עלה ארצה בשנת 1964 ומתגורר במבשרת ירושלים. אב לשני בנים וסבא לשלושה. כיהן 3 קדנציות כסגן יו"ר אגודת הסופרים ומשמש כיו"ר סניף ירושלים של האגודה. חבר האיגוד לעיתונות תקופתית (איגוד העורכים). פרסם 55 ספרים מתוכם מעל 20 ספרי שירה ופרוזה, ילדים ואחרים. תרגם מעל 15 ספרי שירה וכחמש אנתולוגיות, וכ-10 ספרי שירה שלו ראו אור בשפות שונות. ספרו "קולות מן החדר האחר", שראה אור בהוצאת עקד 2016, פורסם גם ברומניה בעיר הולדתו ביסטריצה, וזכה להשקה שם באוגוסט האחרון. באפריל 2018 ראה אור "קצב של מילים", מבחר משיריו, הוצאת עקד, 300 עמוד. לאחרונה יוצאת לאור בתרגומו אתולוגיה הכוללת 40 משוררים רומנים, מתורגמים לעברית.  בין הפרסים בהם זכה: פרס "מולדת המשוררים" על שם פול צלאן, סוציאבה, רומניה, 2008 יקיר אגודת הסופרים העברים, 2010 פרס להצטיינות באומנות בינלאומית, סנטנדרה, הונגריה, 2010 תואר הכבוד "שגריר רוחני של בוקובינה בישראל", 2014 תואר דר' כבוד מטעם האקדמיה "סיטה דה רומא", 2014

3 תגובות

  1. גל אמיר בפייסבוק
    המדובר בסיפור עצוב על חבורת נוכלים, ובהם עורך דין ואשתו המפתה, שחוברים כדי להשתלט על קשיש ממוצא רומני שבריאותו רופפת, הסובל גם מהזיות קשות.

  2. גם ‘האשה בלבן’ של ווילקינס הוא רומן גותי, אבל עם הרבה אירוניות (כמו גם ‘אבן הירח’ שלו). ניכר במיוחד בעיבוד טלוויזיוני מהשנים האחרונות.

השאר תגובה

אנו שמחים על תגובותיכם. מנגנון האנטי-ספאם שלנו מייצר לעתים דף שגיאה לאחר שליחת תגובה. אם זה קורה, אנא לחצו על כפתור 'אחורה' של הדפדפן ונסו שוב.

הזן את תגובתך!
הזן כאן את שמך

2 + nineteen =