כריכה קדמית של ״לסרוג את ברלין״

ספרה של אפרת קנובל, “לסרוג את ברלין” (הוצאת ספרי ניב 2021), זכה לאחרונה בפרס שר התרבות בתחום היצירה הספרותית לשנת 2021.

זהו רומן קטן, מתוק-מריר, שבו יש התמודדות נדירה בספרות העברית עם מחלת האלצהיימר והשלכותיה, והוא מספר על נכדה ש”חוטפת” את סבתה חולת האלצהיימר, המבולבלת, והשנונה, מבית האבות ויוצאת עמה למסע מטורלל בעיר ברלין.

אפרת קנובל מספרת:

זהו ספר ביכורים. אני מעצבת פנים במקצועי, אך עוסקת שנים רבות בכתיבת ביוגרפיות כ”סופרת צללים” לסיפורי חייהם של אחרים, ורק בימי קורונה ובגיל 53, העזתי לראשונה….

בעשר השנים האחרונות כתבתי הרבה ספרי ביוגרפיה כ”סופרת צללים” כלומר הספרים הודפסו עם שמו של המספר על הכריכה (ובדכ’ מדובר על הדפסת כמה עשרות עד מאות עותקים לבני משפחה ומקורבים). עבור תהליך הכתיבה כזה, ראיינתי במשך שעות ארוכות, אנשים בערוב ימיהם, שעברו לעיתים חוויות מסמרות שיער, שואה, פוגרומים, צעדות מוות, ושאר צרות. יש לציין שכסופרת לא הייתי מעיזה להמציא כאלו אירועים, המציאות עולה על כל דימיון! ואז הגיעה קורונה, והדוברים הקשישים שלי נכלאו בביתם, עם מסיכות ומסכים שהתקשו לתפעל, והתפנה לי חלון של זמן. יכול להיות שרבים מתוך הסיפורים ששמעתי קיבלו חיים חדשים בתוך ראשי, ונזלו בדרכם המעוותת אל תוך הטקסט הפרטי, התלבשו קצת על דמותה הססגונית של הסבתא הברלינאית הפרטית שלי, התערבבו עם הפולניה מהצד השני. מדובר בסיפור דימיוני, בחופש המענג להמציא, לשקר במצח נחושה, בחירות המוחלטת לצאת להרפתקה שלא הייתי מעיזה בחיי האמיתיים. אם להודות על האמת, בילדותי, עניתי “סופרת” לשאלה המטרידה “מה תרצי להיות כשתהיי גדולה”, אבל כשגדלתי, לא מצאתי את הפקולטה המתאימה, והחיים התנהלו כסדרם על מי מנוחות. כמו כולם, אספתי חוויות מעצבות ובנאליות, אמהות, אהבה, חברות, והרים של מפגשים מכוננים עם דמויות בצידי הדרך. ובסופו של דבר הקלדתי את כולם פנימה – ערבבתי וקצצתי ובילפתי והגזמתי בעונג רב, ובישלתי רומן, ישראלי, מקומי, עכשוי, כמו השכן ממול.  

הספר זכה בפרס משרד התרבות והנה הנימוקים:

טביעת לשון ייחודית, עט איתנה, דמויות עגולות ומרגשות, סריגה של צחוק ודמע

הסיפור נכנס לקטגוריה ספרות דור שלישי לשואה, במלוא פשטותה: אחרת לחלוטין מפניו המצולקות של הדור השני. מרוככת, רק מרפרפת, ונרשמת כצללית מבעד לעדשה מערפלת של אהבה, ונסרגת פה בשלמות.

סיפור ישראלי ועכשוי, שמצליח לגעת בנקודות עמוקות וכואבות ומרגשות, חיבור לזהות ושורשים ומשפחה, מתנהל ברחובות מוכרים, בין שיחות ואטסאפ לשכנים ממול, ומתובל בהומור רב.

עיסוק בדמנציה/אלצהיימר שכמעט אין בית שלא פגש בה, או נדרש להתמודד עמה, והיא מטופלת פה בעדינות ספרותית וברגישות (כמו שנוסח בביקורת: “זהו ‘פרויקט רוזי’ הישראלי, קולח וסוחף בשפה עצמאית ובמלאכת מחשבת”).

מעלה סוגיה ישראלית של יחסי סבים-סבתות מול נכדים, וגם דיון מקומי ב”דיור מוגן”, זוהי המילה הממורקת שמלווה אותנו בהתמודדות עם תוחלת החיים המתארכת, ולובשת כאן ברומן פנים ומדים מגוהצים וניצבת מולנו במערומיה.

עד כאן נימוקי פרס משרד התרבות. על כך נוסיף שזהו אחד הספרים הבודדים בספרות העברית שמעז להתמודד עם מחלת האלצהיימר על כל מוראותותיה ועושה זאת בדרך יוצאת דופן בלי להירתע ותוך הישרת עיניים למחלה.

המערכת

כריכה אחורית של ״לסרוג את ברלין״

לברוח מהאלצהיימר: פרק ראשון ב”לסרוג את ברלין”

“ממוש, את השמנת?” שאלה סבתא במבט אלצהיימר, שהצטלל לרגע צר בחמלה.

קפאתי פתאום. מההטרדה. איך היא מעיזה. שנים שאני רוכסת בנחת את תוספת הקילוגרמים האלו ומתכסה בהם בנוחות נעלמת. אני לובשת אותם בין כל בני המשפחה הדקים, הארוזים היטב בתוך נימוסיהם, ואין איש מאיר עוז את משקלי.

דלתות הזכוכית הגדולות של הלובי ב”אחוזת גיל הזהב” נעו הצידה, ואחות בשערות צהובות, דחוסות לפקעת, הזדרזה וחצתה את המפתן, ממרפקת לפניה עגלת מתכת שעליה מונחות כוסיות רועדות במסען עם כדורי שעת הערב לקשישים.

“או-הו,” הצביעה סבתא על האחות והרעימה לחישה, “ככה זה בגטו, זאתי הנאצית, מה שנותנת כדורים לכולם.”

“סבתא, היא אחות נחמדה, ממש לא נאצית,” אבחנתי.

“בטח נאצית!” סבתא חתמה את הדיון, “רק נאציות פה! גסטאפו! ותדעי לך שמאכילים את הגטו בכדורים כדי שלא נקבל את המחזור החודשי!”

מיהרתי להביט סביבי כדי לראות אם נמצא עד לחרפת בגידת הזיכרון.

“זה לא גטו…” מלמלתי שוב, כאילו אלוהי האלצהיימר בכבודו ובעצמו פוקד עליי לתקן אותה תמיד, למרות שדווקא חיבבתי את ביקוריי אלו בגטו של סבתא, הרבה יותר מאשר פעם, בימיה הצלולים, אז כינתה את המקום בחמת זעם “מויישב זקנים”, ונטרה לאימא על שפינתה אותה מביתה – מבין טפטים ומפות קרושה, להיכל השיש ואדניות הלובי הזה.

“גטו זה גטו!” סבתא הבהירה, “ורק שתדעי שאני באמת לא מקבלת מחזור!”

האחות ניווטה את עגלתה אלינו, וסבתא בלעה קללה באידיש, אחת מתוך המצבור האינסופי של קללות מחממות לב, “נו, שתחייה זאתי, אבל לא הרבה זמן.”

בשולי גידופיה של סבתא, כבר עמדה האחות מעלינו והרימה את קולה באוקטבות פטרוניות מתיילדות, “ש-לום גברת רוזנברג, זאת הנכדה שלך? הבת?”

“מה פתאום, אנ’לא מכירה אותה,” הכחישה סבתא. “גברת, אני מוכרחה את הכדורים הזאתי?”

“כן,” הנהנה האחות בתנועות ראש גדולות עד גיחוך, מטה ומעלה בנחישות. הגישה כוסית פלסטיק עם שלושה כדורים בצבעים ובגדלים שונים, ומזגה כוס מים -“ל-ברי-אות!” עמדה והמתינה שתבלע.

סבתא הניחה בכניעה את הכדורים על לשונה ושתתה שלוק מן המים. אז פערה את פיה מול עיני האחות כהוכחה.

“לילה טוב, גברת רוזנברג,” סיכמה האחות את המשימה, מחקה שורה מתוך רשימותיה, והפנתה את קרקושי העגלה הלאה משם, בדיוק כשסבתא ירקה את הכדורים לעציץ קרמיקה שגידל עץ פלסטיק לצידה.

“אבל סבתא,” נחרדתי בדאגה לבריאותה. “למה?” בדמיוני היא כבר מוטלת לרגליי ומפרכסת מחוסר איזון כדורי.

“אני כבר לא יכולה למות צעירה, נכון?” התבהרה פתאום וקצה של חיוך עגום נאחז בקמטי שפתיה, ואז שבה והצביעה על אחוריה המתרחקים של האחות. “וחוץ מזה, זאתי דוקטור כמו שאני רקדנית!”

עכשיו, כשהידלדל לרגע מסך הערפל העכור, חוררה בתוכי מבט צלול וסקרני. “ארטיסטית,” כינתה אותי בשם החיבה מילדותי, כשהייתי שורטת דפי ציור לבנים בעפרונות צבעוניים קטנים וחלומות גדולים. “את עדיין מציירת? תביאי לי אחד לתלות פה, ציור עם אנשים בתנועה כמו שאני אוהבת!”

“בסדר”, הנהנתי, ונכנסתי לעמדת השמירה על שק הדמעות הפתטי שלי, כשנזכרתי בסבתא שהעיזה להתגנב לפח הניירות בחדר ילדותי ולחלץ ממנו ציור שקימטתי והשלכתי בדרכי אל הציור המושלם, שמעולם לא צויר. בכריות אצבעותיה החליקה את קמטי הציור וזרעה תחת המזרן הכבד שלה, בטרם תלתה אותו במסגרת ליד הוויטרינה עם הקריסטלים במבואת ביתה. עכשיו נחמלתי אני להחליק את קמטיה ולגנוב אותה החוצה מכאן.

“את יודעת, זיסלה,” סבתא רחשה, “איפה שנולדתי, בחורף, האגם קפא וכוווולנו היינו באים להתגלץ’ עליו. חיברנו סכינים ללמטה של המגפיים והתחלקנו כמו משוגעים… והיה שם בחור יפה אחד, צייר, שהעמיד את כן הציור שלו בפופיק של האגם וצייר אותנו בתנועה.”

“אני יודעת, כבר סיפרת לי על זה.” הנהנתי

“ואהבתי את הצייר היפה הזה, והוא היה משוגע אחריי… נו, מי לא, אני שואלת אותך. הם קראו אותי ‘אדית המלכה’. התחלקתי שם כמו לאולימפיאדה, מאה סיבובים על רגל אחת!”

עובד ניקיון החל לכבס את הלובי המתרוקן, במכונת שטיפה שלומיאלית, אז הצעתי לסבתא ליווי לחדרה. הנחתי את זרועי על מותני, וסבתא השחילה ידה במשולש התמיכה שנוצר. כך פסענו לאט לכיוון המעלית.

הבטתי בזרוע הגרומה ענודה מספר כחול מאושוויץ, ובמסדרון הארוך – שסבתא קוראת לו “פרוזדור” – ועצב עמוק חרך בתוכי. חשתי צער על סבתא, שאינה ראויה למקום הזה ולמחלה הזאת, וקצת על עצמי – לצידה הרגשתי כה מגושמת ושקולה. ואף פעם לא קרו לי כל אותם סיפורי עלומים, מלאי ריקוד, תנועה, וקלילות. 

“כל השמחה הנורמלית הזאתי נגמרה כשהיטלר יימח שמו הגיע,” הגיבה סבתא למחשבותיי, ואז עצרה בבת אחת כאילו נזכרה במשהו פתאום. “את יודעת שהוא מת?”

“מי?” נבהלתי.

“היטלר,” ענתה סבתא. “חשבת הצייר היפה? הוא לא מת בכלל, אפילו שלח לי הזמנה לתערוכת ציורים שלו בברלין.”

“באמת?” נדהמתי. מעולם לא שמעתי שהצייר קרם עור וגידים, יצא החוצה מהפופיק של האגם הקפוא וחדל ממלאכת הציור של המלכה – שמחליקה עם סכינים בלמטה של הנעליים.

“ערב טוב, גברת רוזנברג,” בירכה אותנו בקול רם במיוחד, קשישה שקמלה לקראתנו במסדרון, גוררת רגליים בנעלי בית משובצות של “קיפי”, ואז פנתה אליי, “כל הכבוד לך שאת מלווה את סבתא לחדר, כי אתמול היא לא מצאה את הדרך וניסתה להיכנס לחדר של הגברת כץ.”

“את לא צריכה לצעוק כל כך,” ענתה לה סבתא, “האוזניים שלי בסדר גמור, זה רק את לא שומעת כלום.”

“אוי, סבתא.” ניסיתי להשתיקה, כשהמשכנו בטרק המפרך לאורך הפרוזדור, אבל חשבתי שהלוואי שידעתי כמוה להשיב לאנשים כגמולם.

“שום דבר היא לא שומעת!” הסבירה לי סבתא  בקול רם מאוד ובכוונה גדולה. “אתמול היא ישבה בכורסה בלובי, אני מדברת אליה והיא אומרת: ‘עובר פה אווירונים. אי אפשר לשמוע…’ משיגע, רק אצלה באים האווירונים? כשאני יושבת על ידה!” צחקתי וסבתא שלפה עוד קללה, “שינשרו לה כל השיניים, שתישאר רק אחת בשביל כאב שיניים.”

הגענו עד מפתן דלת מספר 107, וסבתא החלה לחטט אחר המפתח בבטן ארנקה האדום, ודגה אותו, דחפה לחור המנעול, וכשנפער מולנו החדר היא דממה, והביטה מופתעת בחלל הזר.

“זה הבית שלי ברחוב פנקס?” היא וידאה.

“לא, סבתא, זה אחוזת גיל הזהב, אבל העברנו לפה את כל הדברים שלך מפנקס.” הצבעתי על תמונות המשפחה הרבות שהצטופפו על הקיר שמעל הספה.

“תגידי, ממוש, אני כבר אכלתי ארוחת ערב?” היא ביררה.

“כן,” הנהנתי, “בחדר האוכל בלובי.”

“איזה יופי!” היא אמרה, כאילו מחקה עוד מטלה מסדר היום, והתיישבה באנחת רווחה ב”אמריקן קומפורט” שלה.

“אכין לך כוס תה לפני שאלך הביתה”, הצעתי וניגשתי למטבחון הפצפון, להרתיח מים ולחפש סוכרזית ופתיבר לטבול.

“לא צריך לפרנס את ויסוצקי,” היא קראה אחריי. “יש תיון משומש בצלוחית הקטנה על השיש.”

“אני יודעת.” הכרתי את דאגתה הקבועה של סבתא לעודפי הפרנסה של אדון ויסוצקי, ואספתי את התיון העייף לטבילה קצרה בכוס וחזרה למשכנו בצלוחית עם השלולית הכהה.

“קחי,” היא דחפה לידי שטר כסף, העדות החד-משמעית שזוהיתי כנכדה. “תקני לעצמך משהו בזבזני ולא נחוץ.” הניחה לפניי את אותו צרור מילים מסנוור מילדותי – אז השטר עדיין היה עבורי שמן ומרגש, וההמלצה לרכש אידיוטי הייתה משולה להזמנה לארץ האפשרויות המושחתות.

“הינה, תראי,” הניפה לי גלויה שהייתה מונחת ליד מכשיר הטלפון גדול-הספרות. הגלויה הייתה כתובה בגרמנית ובאנגלית, ומצידה השני – תצלום ציור של בלרינה בעיפרון פחם.

“זה מהצייר, נכון?” סבתא ביקשה שאוודא.

“כן,” התפעלתי, קוראת את הפרטים. “קוראים לו פטר? זאת הזמנה לקוקטיל לפתיחת תערוכת רישומי פחם בגלריה בברלין בתחילת מרץ. זה ממש ביום א’ הבא…”

“הוא צלצל ואמר שהייתי המוזה הראשונה שלו אז על הקרח, כשהיה צעיר, וזאת התערוכה האחרונה שלו. הוא זקן אלטע קקר גוסס,” הסבירה ישירה כדרכה.

“אוי, אני מצטערת לשמוע.” הנחתי לפניה כוס תה פושר, כמו שאהבה.

“מה יש לך להצטער?” הרימה אליי גבה מצוירת, “הוא גוי, עם הארץ, לא התחתן אף פעם, רק ציורים היו לו בראש וכל מיני שיקסע. הוא לא יחסר לאף אחד. רק לשונאיי אני מאחלת לגמור חיים בלי קינדרלך!” 

עדיין אחזתי בידי את הגלויה מהצייר: “אז הראית את זה לאימא שלי?” שאלתי לגבי האפוטרופסית שלה.

“בטח, היא בעצמה מביאה לכאן את הדואר מרחוב פנקס.”

“ואמרת לצייר שלא תגיעי?” נשטפתי צער על גבולותיה הצרים. החדר, הלובי, הקשישים, והתה וויסוצקי…

“נו מה?” סבתא ינקה שלוק קולני, “אימא שלך תיתן לי לצאת מבית סוהר הזה? אחרי שהלכתי לאיבוד ברחוב אבן גבירול וציונה כהן השכנה הלשינה עליי?” סבתא נאנחה ותיבלה בקללה: “שתצמח לה פלולה בקצה האף!”

צחקתי בקול, כמו תמיד ברגעי החסד, כשדעתה מצטללת, היא מיטיבה להישיר מבטים מפוקחים אל פרוזדורי חייה, ולדייק אותם למילים מזוקקות, ללא כחל ונימוס.

“תגידי, סבתוש, כל הקללות האלו קיימות בכלל או שאת ממציאה?”

“שום ממציאה! הכול אימא שלי הייתה אומרת, מילה במילה. יכולת לשאול אותה בעצמך, אם לא יימח שמו גמר אותה באושוויץ.”

“סבתא,” החלטתי לנצל את רגעי ההתבהרות, אפילו שאין סיכוי שהאפוטרופוסית תאשר, חשבתי אולי אחטוף אותה מפה לכמה ימים, “רוצה שנטוס לברלין לתערוכה של פטר?”

“בטוח שנטוס!” הנהנה. “סבא שלך בטח כבר קנה כרטיסים, וניתק את המצבר של הפולקסוואגן שלא יתרוקן.”

חבל, אין התבהרות, אבל לא ויתרתי: “את יודעת איפה הדרכון שלך?”

“תחפשי שם.” היא הצביעה על המגירה העליונה במזנון.

“הינה זה!” אמרתי כלא מאמינה, אוחזת בידי דרכון ישראלי כחול עם תמונתה של סבתא, התוקף חלף, אבל זה לא ישבור אותי עכשיו כשאני בשוונג של מעשים הירואים… “

“יופי, זיסלה,” סבתא חייכה אל הדרכון “בעצם, נדמה לי שסבא שלך כבר מת,” נזכרה בעצב “אז לא צריך להוציא את המצבר של הפולקסוואגן.”

“נכון, סבתוש, ניסע שתינו, רק את ואני.”

“טוב, ממוש, אם אימא שלך תרשה לך.”

“זהו, שחשבתי שלא נגלה לה.”

“זה רעיון!” סבתא הנהנה. “אני לא אלשין עלייך.”

ראו גם

דף הפייסבוק של אפרת קנובל

אפרת קנובל מספרת וקוראת מספרה

אפרת קנובל מספרת על “לסרוג את ברלין”

השאר תגובה

אנו שמחים על תגובותיכם. מנגנון האנטי-ספאם שלנו מייצר לעתים דף שגיאה לאחר שליחת תגובה. אם זה קורה, אנא לחצו על כפתור 'אחורה' של הדפדפן ונסו שוב.

הזן את תגובתך!
הזן כאן את שמך

three + four =