כריכת ״אדון הלילה״ של לאה שדה

הסיפור שלפניכם הוא סיפור הקשור לאיבר ידוע מאוד בתולדות מדינת ישראל, העין של משה דיין.

הסיפור הופיע בקובץ הסיפורים החדש של לאה שדה אדון הלילה (הוצאת שולחן כתיבה, 2022), קובץ סיפורי ביכורים מפתיע, מדויק בעוצמתו, שהנפש הבודדה הלכודה בגוף היא הגיבורה המרכזית בו. 
בספר נפלא ולא שיגרתי זה, לאה שדה חושפת באומץ את מורכבות הנפש של שלל הדמויות המתחלפות ומתלכדות לכדי דמות אחת ופנים רבות לה. 

לאה שדה היא תושבת רחובות. פסיכותרפיסטית במקצועה. “אדון הלילה” הוא ספרה הראשון .

המערכת

https://www.mako.co.il/news-military/security/Article-085e8108c68bf31004.htm
הודעת בית החולים על אבדן עינו של משה דיין. צילום: ארכיון תולדות ההגנה

רק שברולט שחורה חנתה במגרש החנייה הקטן ב”פונדק של אסי”, בדרך לנואיבה, מכוסה באבק צהבהב וסמיך שמיזג אותה עם צבע המדבר. החניתי את המזדה שלי לידה, יצאתי ומתחתי את האיברים. משב רוח חזק שהגיח פתאום מאחורי המבנה, חג סביבי, זרה עלי גרגרי חול וקרעי נייר, וליווה אותי עד פתח הפונדק. נדמה לי שאם לא הייתי ממהר להיכנס פנימה הוא היה מסחרר ומרים אותי לגבהים. שפשפתי את העיניים שנשרטו ודמעו מן האבק. אסי ישב מאחורי אחד השולחנות, עיין בנחת בעיתון, כאילו היה אחד הלקוחות. כשגררתי כיסא ברעש מכוון הוא הרים את הראש וסימן לי הַי, כמו למכר ותיק שלא מתרגשים מבואו. את אסי אני מכיר עוד מהצבא ויודע שהוא לא איש של דיבורים. אסי היה במיטה לידי בקורס מ”כים. בכל סוף יום היינו יושבים במיטה אחת וקוראים זה את הודעותיו של זה בנייד וצוחקים. “יא זוג הומואים,” היה המ”כ צועק עלינו, “תכבו ותלכו לישון.”

בפינה הקרובה לחלון ישב גבר עם הגב אלינו. קירח, לבוש בז’קט שחור שמתוכו בלטו חפתים בצבע לבן בוהק, רכוסים בכפתורי זהב שהחזירו אל העין המביטה נצנוץ מסנוור. לפתע הסתובב והרים את ראשו לעברי במבט בוחן שהזכיר לי ראיונות עבודה, שעשיתי לא מעט. הוא נראה עייף ועיניו כמו ביקשו להיעצם. התיישבתי ליד השולחן הקרוב אליו, שלחתי את רגלַי קדימה והשענתי את ראשי לאחור. לא מיהרתי לשום מקום. האיש ניהל שיחת טלפון שקטה והסתיר את הפה כדי שלא נשמע. הספקתי לקלוט את המילים “הגיע… מצאתי… הכול בסדר…”.

היה לי קשה לחבר בינו ובין המכונית המאובקת שבחוץ, שנראתה כאילו היא חונה שם זה עידן ועידנים.

אסי שאל בעצלות, “להכין לך את הקפה עכשיו?”.

עניתי, “יאללה תכין,” והמשכתי להסתכל חופשי על האיש.

אסי המשיך, “אותו דבר? שחור שניים סוכר?”.

אמרתי, “כן. תחמם גם קרואסון. לא אכלתי כלום מהבוקר.”

אהבתי לעצור בפונדק של אסי בדרך לנואיבה. רק מעט אנשים פקדו אותו בימי ראשון. לדעתי גם אסי בעצמו היה מעדיף שלא לפקוד אותו מחמת השיעמום.

שאלתי בקול רם כדי שגם הגבר הזה ישמע ויצטרף לשיחה, “האוטו בחוץ, זה של מי?” יצא לי קול קליל אגבי, סחבקי. הרגשתי צורך עז לדבר עם מישהו אחרי מה שקרה הבוקר עם מגי. המחשבות עליה ועל ההוא מהילדות שלה הטריפו לי את הראש כל הדרך. מצד אחד רציתי להמשיך לנסוע לנואיבה לנקות את המחשבות, אבל מצד שני חשתי תשוקה עזה לחזור הביתה מיד ולהעמיד את מגי במקום. המחשבות ניקרו בי כמו היו תולעת שנכנסה והתחילה לחפור לי במוח מבפנים בלי להפסיק. לשיחה שהיתה לנו הבוקר היה ריח של סיום. רציתי לחזור. ידעתי שאם לא אחזור מיד, כבר לא אמצא את אותו הבית שהשארתי, אבל הידיים שעל ההגה המשיכו, משום מה הן לא קיבלו ממני פקודה להסתובב.

האיש הרים אלי את הראש, הכניס את הנייד שלו לכיס והינהן. הוא לא נראה מופתע. אולי גם הוא רצה לדבר על משהו דחוף? אולי גם הוא ברח ממשהו? לפי איך שהסתכל עלי, הרגשתי שהוא מכיר אותי מאיפשהו, כאילו חיכה לי. זה מוזר, כי אני הייתי בטוח שלא ראיתי אותו מעולם לפני כן. אבל מי יודע, אולי כן? אולי אני לא זוכר כי הפנים שלו רגילות כל כך, כאלו שאין שום סיכוי שתזכור אותן דקה אחרי שילך.

“אני בדרך לנואיבה,” אמרתי כדי להגיד משהו ושלחתי את הרגליים עוד קדימה. “השברולט בחוץ זה שלך?”

האמת היא שלא כל כך היה אכפת לי של מי השברולט. רציתי רק להסיח את דעתי נואשות מהתמונות של הבוקר כשמגי העירה אותי בחמש, בחוץ עוד חושך, ואמרה שהיא לא ישנה כל הלילה מהמחשבות שהיו לה, מההתלבטות, מזה שהיא לא יכולה יותר לחיות איתי בשקר. אמרתי לה, “תעזבי אותי משיחות נפש באמצע הלילה.” אבל היא התעקשה. “קום. אני חייבת לדבר עכשיו.” הקול שלה היה עירני ותקיף ולא השאיר לי ברירה אלא לפקוח את העיניים בכוח. “דברי,” אמרתי, אבל ידעתי שאני לא באמת רוצה לשמוע את מה שיש לה להגיד בחמש בבוקר. ואז היא סיפרה איך שפגשה במקרה את ההוא מהילדות שלה במרכז שירות של סלקום. ההוא בא לתקן את הטלפון שלו והיא באה לקנות חדש. הוא היה מספר אחד אחריה. התיישב לידה. סיפרה איך הם זיהו פתאום אחד את השני ואיך הם הלכו ביחד לשתות משהו בבית קפה. אחר כך הם המשיכו להיפגש פה ושם, וקרה מה שקרה, ושום דבר לא היה בכוונה, לא מתוכנן, ככה יצא. מיכאל קוראים לו. כל זה קרה בנסיעה הקודמת שלי לנקות את הראש בנואיבה.

התרוממתי לישיבה על המיטה. הייתי בהלם. לא הוצאתי הגה מהפה. זה מה שאני צריך לשמוע בחמש בבוקר? מגי קצת בכתה וביקשה סליחה ואמרה שכבר אי-אפשר להחזיר את הגלגל לאחור.

אחר כך היא לקחה לי את היד ואמרה, “אתה יודע שבינינו זה לא מצליח. כבר הרבה זמן שאנחנו לא… אתה יודע… לא מסתדר לנו… לא ביחד,” היא גימגמה.

“כן, אבל…” התחלתי לענות לה ולא ידעתי איך להמשיך. “זה כל כך הפריע לך?” שאלתי בטיפשות.

היא ענתה בכעס שלא הבנתי מאיפה הוא בא לה, “זה לא הפריע עד שפגשתי את מיכאל.”

בסוף היא הציעה, “אולי תיסע קצת?”. איך שהיא הציעה, קמתי והתחלתי לארוז. כמו טמבל. אפילו מילה לא אמרתי לה מההלם. נכנסתי למזדה ונסעתי. בדרך שמתי לב שאני לא נושם כמו תמיד, שהנשימות שלי קצרות ומהירות ואני לא מצליח למלא את הריאות עד הסוף, שזה לא אותו דבר לנסוע כשהרעיון בא ממנה. הטעם של החופש נהיה פתאום תפל. למה שמעתי לה? למה נסעתי במקום להישאר בבית ולהחטיף לחרא ההוא איזו זפטה ולהעמיד את מגי במקום? מצד שני, היא צודקת. מה כבר נשאר בינינו? כלום! כבר הרבה זמן שאנחנו לא נוגעים אחד בשני. חודשים.

למה האיש הזה מסתכל עלי ככה מוזר? חשבתי ותקעתי בו מבט בחזרה ישר לתוך העיניים, ופתאום התחילו לי דפיקות לב. באותו רגע אסי ניגש אלי עם הקפה והקרואסון. כבר לא היה לי תיאבון. הוא שאל את האיש אם להכין גם לו קפה. האיש הנהן. אסי אמר לו, “אחמם לך גם קרואסון, כבר כמה שעות שלא אכלת.”

האיש אמר, “עזוב. לא צריך. אני כבר הולך.” הקול שלו היה עמוק ורועד ונשמע כאילו הוא בקע מבאר חלולה.

“מצאת את מי שחיפשת?” אסי שאל אותו.

“נראה לי שכן. עוד מעט נגלה,” אמר האיש ושלח אלי את המבט המוזר שלו. פתאום הוא התרומם מהכיסא, עבר לשולחן לידי, שלף מכיס המכנסיים קופסה קטנה בצבע תכלת והניח אותה על השולחן. היא היתה מרופטת ושוליה אכולים.

“קח,” הוא אמר ודחף את הקופסה לעברי. “קח, תפתח.”

“מה זאת אומרת קח?” שאלתי.

הוא דחף את הקופסה קרוב יותר אלי ואמר, “אל תפחד,” כאילו מחשבות הפחד שלי היו שקופות לו. “זה שלך.”

“שלי? מה פתאום שלי? מה יש בפנים?” החזקתי את הקופסה ובחנתי אותה בסקרנות מכל הצדדים. בבת אחת שכחתי ממגי, מהבוקר ומהקולות שהיו לי בראש כל הדרך.

“אני מבין שאתה חושד. זה טבעי,” הוא אמר, והרגל שלו רקדה בעצבנות מתחת לשולחן. “אני אסביר לך הכול אחרי שתפתח.” תהיתי למה הוא עצבני כל כך, אבל הסקרנות גברה על החשדנות.

אסי התיישב צמוד אלי והסתכל איך אני פותח בזהירות את הקופסה. הייתי בטוח שיצא משם נחש או מוקיון על קפיץ, והייתי מוכן לכל התרחשות. הם נראו מתוחים בלי שאבין למה. מה יש בקופסה הזאת? שום דבר לא קפץ החוצה. עדיין הייתי זהיר, חיפשתי בפניו של אסי ולא מצאתי רמזים לכך שהם עשו יד אחת לעבוד עלי.

הבטתי פנימה אל תוך הקופסה. עין גדולה ניבטה אלי מתוכה בחזרה. עין אמיתית. כאילו זה הרגע נעקרה מפרצופו של מישהו. הצבע שלה היה חום והיא היתה מרושתת בנימי דם אדומים שכיסו לה את הלובן.

“מה זה?” דחפתי בבהלה את הקופסה הצדה. “מה זה הדבר הזה, זה אמיתי?” שאלתי, נשמתי כמעט פורחת ממני.

“קח. קח. זה בשבילך.” האיש היה רציני עכשיו. “אתה צריך אותה. רואים עליך.”

“מה רואים עלי?”

“רואים. רואים שאתה צריך אותה, שאתה לא יודע לאן ללכת,” אמר האיש.

“מה פירוש לא? אני כן יודע, אני בדרך לנואיבה.”

“אני מתכוון שבחיים שלך אתה לא יודע. אתה לא רציני. לא יציב. כל שני וחמישי אתה בורח לאנשהו.”

“אתה עושה צחוק? מאיפה אתה יודע את זה?” עוד לא הבנתי כלום. ניסיתי לקום וללכת.

“העין אמרה לי את זה. קח אותה. אין זמן,” הוא דחק בי והעיניים שלו הדביקו אותי לכיסא בכוח.

הסתכלתי שוב על העין וראיתי שהיא רוטטת, חיה.

“תמשיך להסתכל. אל תפחד,” אמר לי האיש, פתאום בעדינות.

ראיתי שהעין מתרחבת לצדדים ומתכווצת, כמו שקורה כשמחייכים. הייתי מהופנט אליה. אסי והאיש היו רציניים ולא נראָה שהם בקטע של לעשות צחוקים על חשבוני.

“אומרים שזאת העין של משה דיין,” זרק האיש אחרי רגעים ארוכים של שתיקה. “העין שנפלה לו במלחמה. מישהו, איזה בדואי, בא ואסף אותה והכניס אותה לקופסת התכלת הזאת. אבל אולי היא לא באמת שלו, אולי זו רק אגדה, אולי אומרים את זה בגלל שהיא כזאת חכמה, רואה ויודעת להרגיש דברים עוד לפני שהם קורים.”

“העין של משה דיין?” רציתי לצחוק. כל הסיטואציה הזאת נראתה לי לקוחה מחלום.

“אולי שלו ואולי לא. זה מה שאומרים. בכל אופן העין הזאת מיועדת לך. היא ידעה שתגיע. היא אמרה לי לפגוש אותך כאן.”

אסי אמר, “כן, כבר שעות הוא יושב פה. הוא חשב בהתחלה שהעין היא בשבילי. שאני זה אתה.”

“איך העין מכירה אותי?”

“לא יודע. היא מכירה אנשים. עובדה, היא ידעה שתגיע, היא הדריכה אותי לכאן.”

“למה אני צריך עין? למה מישהו בכלל צריך עין?”

“אתה צריך ועוד איך. תראה שכל פעם שתשאל אותה משהו, היא תיתן לך תשובה. היא תלמד אותך מה אתה צריך לעשות. תאמין לי, אתה עוד תסמוך עליה בעיניים עצומות.”

“איך עין יכולה לענות לי?” צחקתי, מופתע עד כמה אני מוכן ללכת עם הסיפור.

“אתה כבר תראה בעצמך. העין הזאת מדברת בכל השפות. בלי מילים.”

הוא פנה אל העין ושאל, “למי אני צריך להעביר אותך?”

העין הסיטה את מבטה ממנו אלי וננעצה בי.

“אם זו עין חכמה כל כך, למה אתה רוצה לתת לי אותה? למה אתה לא שומר אותה לעצמך?” רציתי שיבין שאני לא איזה פתי מאמין. לא אחד טיפש.

“אצלי היא כבר כמעט גומרת את החיים שלה. ככה זה. היא חיה כמה חודשים ואז מתחילה להתייבש. כשבא בן אדם חדש ומקבל אותה, היא מתעוררת שוב לחיים.” הוא הסתכל עלי וניכר שהוא מרוצה מההתעניינות שלי. “יום אחד גם אתה תצטרך להעביר אותה הלאה. אתה כבר תדע מתי ולמי.” הוא חייך ולגם מהקפה שאסי הכין לו, והסתכל דרך החלון החוצה.

היו לי המון שאלות שרציתי לשאול את האיש, אבל הוא אמר שהוא חייב ללכת. שהוא נמצא בפונדק יותר מדי שעות.

“אני מזהיר אותך שוב,” הוא אמר בעודו מתרומם מהכיסא, “אל תשאיר אותה אצלך יותר מדי זמן. כי מתרגלים אליה ונעשים תלויים. ותזכור, העין חייבת להחליף ידיים.”

פתאום הרגשתי מין שמחה מוזרה. חיוך התפשט לי על הפרצוף וכבר התחלתי לדמיין את העין בתוך החיים שלי. בעצם, מי לא צריך עין בחיים שלו? הסתכלתי בה שוב וראיתי שהיא מעפעפת אלי, מפלרטטת איתי. היא הסיטה את גלגל האישון הצדה והתבוננה בי מהזווית. כבר חיבבתי אותה. אני בדרך כלל לא טוב בלקבל החלטות, אבל באותו רגע החלטתי, אקח אותה. נגמרו לי ההיסוסים. “בסדר, לקחתי,” אמרתי. האיש חייך לעברי בהקלה וגם אסי נראה מרוצה, כאילו היה שושבין בחתונה שלנו. האיש הזר לחץ לי את היד בשתי ידיו, אמר, “בהצלחה,” יצא מהפונדק והותיר מאחוריו ענן אבק צהבהב שנכנס דרך הדלת.

נשארתי עם המון שאלות. אסי, שלא מדבר הרבה, אמר, “תשמח, גבר!” והלך לכיוון הדלפק. הלכתי אחריו ושאלתי, “איך? איך היא תדבר אלי?”

“אתה כבר תראה, הוא הראה לי איך — היא מתרחבת ומתכווצת, והיא מעפעפת כמו במורס,” ענה אסי והתחיל לשטוף את הכוסות בכיור.

הקופסה היתה שלי. התבוננתי בה ועדיין התקשיתי להאמין. העין נפקחה אלי לרווחה וראיתי ניצוץ של אהבה קורן ממנה. זה מילא אותי באושר שכמוהו לא חוויתי מזמן. חשבתי על מגי ורציתי שהיא תהיה פה איתי, שתראה במו עיניה את העין ותשנה לגמרי את דעתה עלי. היא תבין שאם אני, מוטי, נבחרתי מבין כולם להחזיק את העין של משה דיין, אני לא סתם אחד. החלטתי שהדבר הראשון שאעשה זה לבקש מהעין שאני ומגי שוב נהיה כמו בהתחלה, שהחרא ההוא מהילדות שלה ייעלם מהחיים שלנו, שאין גלגל שאי-אפשר להחזיר לאחור.

התלבטתי אם לשמור בסוד את העניין של העין, או לספר עליה ולהראות אותה לכולם. דמיינתי את החברים והמשפחה והשכונה, כולם עולים אלי לרגל לשאול את העין שלי שאלות, ומגי קובעת תורים לאנשים שרוצים לדעת מה הכיוון שלהם, מה לבחור, איך להחליט. אנשים מתחננים שאכניס אותם ללא תור כי אצלם זה דחוף. דמיינתי שעושים עלי כתבות בעיתונים, מזמינים אותי לתוכניות טלוויזיה. רציתי לצעוק משמחה, אולי גם מבלבול. הגוף שלי רצה לעוף. לעוף בחזרה למגי. היא תעריץ אותי. היא תספור כל יום את הכסף שייכנס לחשבון הבנק שלנו ותעשה איתי תוכניות לעתיד. תוכניות איתי, עם מוטי שלה, לא עם ההוא מהילדות. אבל מצד שני, אולי לא? מה יש למהר? המחשבה שהיא ואני נחזור ונהיה ביחד, נעשה תוכניות, ניגע זה בזה, עשתה לי פתאום בחילה.

העין התבוננה בי והתכווצה, כנראה זיהתה את מחשבותי. לא הבנתי את המסרים שלה אבל לא דאגתי. היא היתה שלי, העין. פתאום רציתי לגעת בה, להחזיק אותה כמו שמחזיקים פרי לפני שנוגסים בו כדי לבחון אם הוא בשל. נגעתי בה באצבע בזהירות. הרגשתי לחלוחית דביקה. העין נעצמה, כאילו הנגיעה שלי לא נעמה לה.

סגרתי את מכסה הקופסה והכנסתי אותה לכיס. נשארתי לסיים את הקפה ותהיתי אם תכף אני אבין שהכול היה חלום, שאתעורר מאיזו הזיה. אסי התקרב ואמר, “תישאר, תשאל בשבילי את העין משהו, תעשה טובה.”

“אתה באמת מאמין בשטות הזאת?”

“בוא ננסה, מה אכפת לך?”

הוצאתי את הקופסה מהכיס, הנחתי אותה על השולחן ופתחתי את המכסה. העין פקחה את עפעפיה כמחייכת.

“תשאל מה שאתה רוצה,” אמרתי לאסי ומסרתי לו את הקופסה.

אסי לקח אותה וסובב אלי את הגב. “אכפת לך, אחי, לא לשמוע?”

“מה אתה משחק אותה מסתורי? מה, אני מכיר אותך מהיום?”

אסי לקח את הקופסה והתרחק. ובכל זאת שמעתי אותו לוחש לעין, “מתי זה יקרה?” אחר כך הוא חזר על אותה שאלה. התקרבתי אליו.

“היא לא עונה לי, היא בכלל לא מסתכלת עלי, תראה, העפעף שלה סגור.”

“תביא, אני אנסה.” לקחתי ממנו את הקופסה. העין נפקחה לעומתי והתבוננה בי. רגש חם חלף בגופי. היא שלי, העין, בי היא בחרה, רק עלי היא מסתכלת. פתאום לא ידעתי מה לשאול אותה. לא היה לי צורך. רק רציתי להתבונן בעומקים שלה וללכוד את המבט שלה שמתבונן בי בחזרה.

“נו, תשאל אתה משהו, לא חשוב מה,” אמר אסי בקול רועד, “נראה אותה עונה.”

“אכפת לך לא לשמוע?” עניתי באירוניה והתרחקתי ממנו צוחק לפינת החדר. עם אסי אני תמיד מרגיש שמחה.

“מגי תישאר איתי?” השאלה פרצה ממני עוד לפני שהספקתי להבין מה אני שואל. לא הייתי בטוח שאני רוצה לדעת את התשובה.

העין עפעפה. התקשיתי בתוכי להבין.

“לא הולך? תשאל שוב.” אמר אסי והתקרב. שאלתי שוב.

“תקשיב,” אמר אסי, “אתה זוכר את המורס שלמדנו בקורס מ”כים? קצר ארוך קצר קצר, קצר ארוך. קצר ארוך, ארוך קצר ארוך קצר, קצר קצר.”

“מה זה? כבר שכחתי.”

אסי התקרב והיינו צמודים זה אל זה כמו כשהיינו פעם, בסוף יום התרגולים.

“זה למ”ד ואל”ף. היא אומרת ‘לא.'” פסק אסי ונשם עמוק. “היא גם אמרה ‘אסי.'”

“מה אסי? טוב, די, זזתי,” הכרזתי וקמתי. נרעד קלות, סגרתי את הקופסה והכנסתי אותה לכיס. הרגשתי שאני חייב לחזור הביתה, לברר מה קורה עם מגי.

אסי חזר לנגב את הכלים והפנה לי את הגב כאילו נעלב ממשהו.

השארתי לו כסף על הקפה והקרואסון ויצאתי מהפונדק בלי להגיד שלום. ממילא הוא לא הסתכל לעברי. יצאתי למגרש החנייה. הרוח החזקה שנשבה מקודם פסקה. האוויר היה צלול, כאילו נוקה בבת אחת מהאבק הסמיך. היה חם והשמש סנוורה, התנעתי את המזדה. היססתי לרגע, לא יודע לאן לפנות. המזגן פלט אוויר חם מהול באבק שרבץ בתוכו. זה צרב לי את העיניים שהתחילו מיד לדמוע — ולא פסקו כל הדרך הביתה.

מגי הופתעה כשנכנסתי. היא היתה לבד. רווח לי.

“חזרת מוקדם. הכול בסדר?” היא נראתה מאוכזבת.

“בסדר גמור. ישבתי קצת אצל אסי. הוא שכנע אותי לחזור,” שיקרתי.

“כן? לא מתאים לו.”

“עזבי את אסי. יש לי מתנה.”

“מתנה?”

“כן, משהו שיכול להתאים לך.”

“לא קצת מאוחר מדי למתנות? לא שמעת מה שאמרתי לך לפני הנסיעה?”

“זאת מתנה מיוחדת.” התעלמתי מהמשמעות של דבריה.

“אני כבר לא צריכה את המתנות שלך.”

“את המתנה הזאת את תרצי,” הכרזתי בחגיגיות ושלפתי מהכיס את הקופסה.

“אני לא צריכה טבעות,” היא אמרה מיד והלכה לעבר המטבח, ולקחה ממדף הכוסות כוס קטנה לקפה שחור.

פתחתי את מכסה הקופסה והלכתי אחריה. “בואי תראי.”

הפכתי את הקופסה ונתתי לעין להחליק בעדינות לתוך כף ידי. המרקם שלה היה קריר ודביק וחמקמק. חייכתי בעונג אל מגי. “תראי.” קירבתי אליה את העין.

פתאום העין התחילה לעפעף במהירות ואחר כך לרעוד בחוסר שקט, “מה קרה? מה קרה לך?” שאלתי את העין.

“לא קרה לי כלום,” אמרה מגי והמשיכה בהכנת הקפה בלי להביט בי.

“אני לא מדבר אלייך,” אמרתי למגי, מנסה להחזיר את העין לקופסה. כל הזמן הזה התקשיתי לאחוז בה כי היא רטטה בכף ידי והחליקה, כאילו רצתה להיחלץ ממנה ולחזור בכוחות עצמה אל הקופסה.

“תני לי להחזיר אותך, אל תתנגדי.” ניסיתי לסגור על העין עם היד השנייה, אבל הרעד שלה גבר.

“כבר החלטתי!” פסקה מגי. “אתה לא תוכל להחזיר אותי עכשיו. מאוחר מדי.”

“תירגעי!” אמרתי לעין, ניסיתי שוב לסגור עליה אבל היא המשיכה לקפוץ ולרטוט, וניסתה לברוח. “תירגעי. יהיה בסדר. את תכירי אותי ואני אותך,” הפעם בקול שקט כדי לא להבהיל אותה, אבל היא, חמקמקה, חלקלקה שכמותה, לא הקשיבה לי.

“אתה לא תגיד לי להירגע,” אמרה מגי והניחה בזעם את הכוס שאחזה בה על השולחן.

לפתע העין נשמטה לי מהיד אל הרצפה. קפאתי במקומי. מגי הסתכלה עלי המומה, ואז על השלולית הצמיגית האפרפרה שתססה כמה שניות על הרצפה ואחר כך נזלה לצדדים כמו מקפא שהפשיר. מגי צרחה. אני התיישבתי שמוט איברים על הכיסא.

“מה זה?” שאלה מגי.

“הוא אמר שאסור להוציא אותה מהקופסה,” גמגמתי לעצמי.

“מי אמר?”

“האיש ההוא, מהפונדק.”

“איזה איש? על מה אתה מדבר?”

“האיש עם השברולט השחורה,” מלמלתי והתבוננתי במגי. אבל ידעתי שהיא לעולם לא תבין, לעולם לא.

משה דיין ב-1973 על שער מעריב מ 2010

השאר תגובה

אנו שמחים על תגובותיכם. מנגנון האנטי-ספאם שלנו מייצר לעתים דף שגיאה לאחר שליחת תגובה. אם זה קורה, אנא לחצו על כפתור 'אחורה' של הדפדפן ונסו שוב.

הזן את תגובתך!
הזן כאן את שמך

10 + twelve =