אילן ברקוביץ’ מביא לנו השבוע שיר של אלון ארד שלצערנו עוסק בנושא אקטואלי מאוד: מצור על עיר.
המערכת
מצור / אלון ארד
לֹא פּוֹרְצִים שַעַר שֶל עִיר נְצוּרָה
בִּדְפִיקָה בַּדֶּלֶת.
צָרִיךְ צָבָא –
חַיָּלִים,
גִּבּוֹרִים,
מְשוֹרְרִים וְסוֹפְרִים.
יֵש לְהִתְחַמֵּש בְּרִפְרוּרִים לְתַרְבּוּת פּוֹפּוּלָרִית.
כְּדֵי לִכְבֹּש עִיר נְצוּרָה
נִדְרָש אֵיל נִגּוּחַ גָּדוֹל
וַחֲתִיכַת תְּנוּפָה גְּדוֹלָה.
אֲבָל יוֹתֵר מִכֹּל צָרִיךְ
אֱמוּנָה
שֶמֵּאֲחוֹרֵי הַחוֹמָה מְחַכָּה אֶל דּוֹרָאדוֹ
וְלֹא עִיר חֲרֵבָה.
השיר “מצור” מופיע בספר שיריו הראשון של המשורר והמחנך אלון ארד (יליד 1987, חולון, ת”א), “יתרו הביתיות” (2022, הוצאת קתרזיס, עריכה יואב גלבוע, עמ’ 41). הספר מחולק לחמישה שערים בעלי הכותרות הבאות: “בית”, “דירה”, “רחוב”, “בית ספר” ו”בית”. השיר שבחרתי למדור מופיע בערך בתחילת השער השני, “רחוב”. למרות שאין בספר שער בשם “עיר” הרי שהמטאפורה של העיר היא מאוד מרכזית בו.
בחרתי בשיר בהקשר של הטבח שנערך על ידי הצבא הרוסי בעיר בוצ’ה שבאוקראינה, עיר לוויין של הבירה קייב, כפי שהתגלה בפני העולם השבוע. בוצ’ה היא לא אל דוראדו, עיר הזהב האגדית, כפי שכנראה אף עיר שהוטל עליה מצור ונכבשה היא לא כזאת, לפחות לא בשלב הראשון. תחילה היא חרבה והטבח הנורא הוא הוכחה לכך. השיר הזכיר לי שיר שפורסם שנה לפני מלחמת יום הכיפורים בספרו של המשורר אמיר גלבע (1984-1914), “איילה אשלח אותך”, שאלו מילותיו: “לבוא חופשי לעיר נצורה / ברחוביה נצור לשוטט / לבוא חופשי לעיר נצורה / את העיר נצור לצאת / ולראות ולדעת אין / עיר שיש” (ציטוט השיר מתוך הספר “אמיר גלבע, כל השירים”, כרך ב, 1987, הוצאת הקיבוץ המאוחד, עמ’ 117). גם גלבע הרבה לעסוק במטאפורה של העיר, אך הוא עשה זאת מנקודת מבט כפולה, לפחות, הן של מי שאיבד את כל בני משפחתו בתקופת השואה – הם נספו יחד עם כל יהודי העיירה האוקראינית רדזיבילוב – והן של מי שחווה את הולדת מדינת ישראל. כשגלבע כתב את השיר הוא כבר היה בעל “יתרון הביתיות” אם להשתמש בלשונו הפוליטית החריפה של המשורר הצעיר אלון ארד.