כריכת ״נפש כנועה״ בעריכת פפרני ובתרגום מרקון

הסיפור “יהודה איש קריות” של אנדרייב לקוח מהקובץ “נפש כנועה: סיפורים ונובלות רוסיים” בעריכת אנטולי פפרני ובתרגום דינה מרקון בהוצאת כרמל 2021. הקובץ כולל כמה מיצירות המופת של הפרוזה הרוסית הקצרה שנכתבו החל מאמצע המאה ה-19 ועד ראשית המאה ה־20, ואנו מביאים אותו באדיבות הוצאת כרמל והמתרגמת דינה מרקון, במיוחד עבור ימי הפסח שבמהלכם מתרחשת עלילת הסיפור.

הסיפור ארוך בהרבה מהרשימות שאנחנו בדרך כלל מפרסמים ביקום תרבות, אולם מתוך כבוד ליוצר וליצירה, שנחשבת לאחת מיצירות המופת של הספרות הרוסית, החלטנו להביאו באורכו המלא ולא בחלקים.

הסיפור יוצא דופן בקובץ בכך שעלילתו לא מתרחשת ברוסיה של המאה ה-19, אלא ביהודה של המאה הראשונה לאחר הספירה. הוא לפיכך גם חלק מ”פרוייקט הסיפור ההיסטורי” של יקום תרבות.

הסעודה האחרונה של ישוע הנוצרי. ציור מאת ליאונרדו דה וינצ’י המתאר סדר פסח שבו משתתפים ישוע הנוצרי ויהודה איש קריות

הדמות של יהודה איש קריות, האיש שבגד בישוע הנוצרי, מופיעה בכמה יצירות ידועות של הספרות העברית החדשה ובראשן מחזהו של נתן אגמון (ביסטריצקי) “יהודה איש-קריות: חזיון בחמש עלילות” (דפוס הספר 1930), והרומן הקלאסי של אהרון אברהם קבק על חייו של ישוע “במשעול הצר” (מוסד ביאליק, תרצ”ז 1937).

יהודה גם מככב בספרו הטוב ביותר של יגאל מוסינזון “יהודה איש-קריות או חטאיו של גרימוס הקדוש” (עם עובד 1962), שמסופר לחלוטין מנקודת מבטו, ובספרו האחרון של עמוס עוז “הבשורה על פי יהודה” (כתר, 2014), שתורגם לשפות רבות.

אנו מביאים גם הקדמה של העורך אנטולי פפרני על הסופר הרוסי המפורסם שכתב את הסיפור, ליאוניד אנדרייב.

בסיום הסיפור תמצאו קישורים לעוד שני סיפורים קלאסיים שכתב אנדרייב על אנשים שפגשו בישוע הנוצרי: “בן טוביה” על אדם שסובל מכאב שיניים ביום הצליבה, ו”אלעזר”, סיפורו של איש שהוקם לתחייה בידי ישוע.

המערכת

ליאוניד אנדרייב. ויקיפדיה

מבוא מאת אנטולי פפרני

ליאוניד אנדרייב היה סופר ומחזאי רוסי. הוא נולד ב-1871 באוריול. אחרי מות אביו, ב-1889, היה עליו לפרנס את אמו ואחיו הצעירים. במהלך לימודי המשפטים שלו עבד ככתב פלילים ומצא עניין רב יותר במקצוע העיתונות. ב-1898 התפרסם סיפורו הראשון, סיפור חג-מולד בסגנון דיקנס בשם “ברגמוט וגרשקה”, בעיתון קורייר, וסימן את ראשית נסיקתו הספרותית. כעבור פחות מעשר שנים, ב-1907, כבר נחשב ל”איש הספרות המוביל ברוסיה – פרט לטולסטוי, כמובן”. אנדרייב פרסם שני רומנים, חמש נובלות ומספר סיפורים קצרים ומחזות. קשה לסווג את סגנון כתיבתו: בימי חייו נחשב לריאליסט, אחר כך לסימבוליסט, ולעתים אף לרומנטיציסט ומחבר של ספרות זולה. נטייתו הטבעית היתה לגרוטסקי ולפנטסטי, אך בשל ידידותו עם הסופר מקסים גורקי – מי שנחשב לגדול הסוציאל-ריאליסטים של אותה תקופה – עבר אנדרייב לכתוב בסגנון ריאליסטי אף הוא. עם זאת, אפילו סיפוריו הריאליסטיים מרמזים תמיד אל מציאות אפשרית אחרת, אפלה יותר, מעבר לחוויות היום-יום.

הנובלה של אנדרייב “יהודה איש קריות” (1907), היא דוגמה נפלאה לפואטיקה האקספרסיוניסטית שלו. הנובלה מבוססת על סיפור ידוע – ודל מאוד בפרטים – על יהודה הבוגד, המופיע ב”ספרי הבשורות” (האוונגליונים) שבברית החדשה. אולם אנדרייב שינה את פרטי הסיפור המקורי באופן מהותי, וסיגל אותם לרעיון שהגה. אנדרייב אינו עושה בנובלה שלו שום ניסיונות לשחזר את המציאות ההיסטורית שחיו בה הדמויות שלו: יהודה, כריסטוס, ושליחיו. תשומת ליבו של המחבר מרוכזת בשלמותה בפנומנולוגיה של בגידה, שהוא מתאר אותה ככפולת פנים, דו־ערכית במשמעותה. יהודה הוא בה־בעת רשע, גנב, מנוול – ובעל משימה דתית נשגבת, האוהב את ישוע אהבה עמוקה. דווקא הודות לבגידתו, נועד להתגשם גורלו של ישוע הטהור, החף מחטא והאלוהי: תהילת עולם שהוא יקנה לו בשל הוצאתו להורג הנוראה כפושע. עם זאת, הכאתו על חטא הפומבית של יהודה והתאבדותו “לנגד עיני העולם כולו” (מוטיבים אלה אינם מופיעים בספרי הבשורה הקנוניים) נועדו לרומם גם את יהודה עצמו, ולבסס את מקומו כשליחו האמיתי והראשון במעלה של ישוע [1]. לפיכך, סיפורו של יהודה אצל אנדרייב הוא קודם כול סיפורו של פרובוקטור גדול ושל פרובוקציה גדולה. בכל המבנה העלילתי הזה אין אפילו קמצוץ של פסיכולוגיזם ריאליסטי מסורתי, אך הוא נועד להנחית מהלומה אקספרסיוניסטית מפחידה על נפש הקורא. כדי להעצים את המהלומה, השתמש המחבר ברטוריקה אקספרסיוניסטית טיפוסית, רוויה דרמטיות ואמוציונליות מוגברות.

יש להוסיף על הנאמר, שהייתה לנובלה “יהודה איש קריות”, בין השאר, גם משמעות אלגורית מוגדרת, שבני זמנו של אנדרייב ידעו לפענח ללא קושי רב. בשנות המהפכה שהנובלה נוצרה בהן, פרובוקציה ופרובוקטורים שיחקו תפקיד חשוב מאוד – אולי אפילו תפקיד מפתח – בחיים הפוליטיים. המשטרה החשאית הרוסית עשתה שימוש נרחב בפרובוקטורים־בוגדים, שפעלו בתוך המפלגות המהפכניות. ככלל, פרובוקטורים אלה פעלו בה־בעת גם כסוכני הממשלה שמסרו את המהפכנים לידי המשטרה, וגם כמהפכנים שרקמו קנוניות אשר הביאו למעשי רצח מרובים של בעלי דרגים ממשלתיים עליונים. כל זה נודע בדרך זו או אחרת, ובציבור הרוסי, בעיתונות, ובספרות דנו בנושא הזה לא מעט (יצירת הספרות המפורסמת ביותר שמפתחת אותו היא הרומן פטרבורג מאת אנדריי בְּיֵילי [2]). לא רק אנדרייב, גם רבים מבני זמנו הבינו שהמשטרה החשאית שימשה לא אחת כלי שרת בידי המהפכנים הבוגדים, ולפיכך גם כלי שרת בידי המהפכה המחריבה־כול הבאה וקרבה, כמין כוח עלום והרה גורל הפועל בהיסטוריה. ההקבלה בין התופעה הזאת לבין הסיפור על סוף חייו של ישוע המופיע בספרי הבשורה, הייתה מתבקשת. גם לגרסת הסיפור הזה, יהודה הבוגד, והסנהדרין שדן את ישוע להוצאה להורג מבזה, מילאו את צו ההשגחה העליונה העלומה – את רצון האל. בנובלה שלו חיזק אנדרייב את המוטיב המסורתי הזה, והעשיר אותו במוטיב נוסף, מוטיב הפרובוקציה. אנדרייב פחד מהפרובוקטור, שנעשה באמצעות בגידתו כלי השרת העיקרי של הגורל ההיסטורי. הוא תיאר פרובוקטור גורלי שכזה כדי להזהיר ולהפחיד את קוראיו. ככל הנראה, לא כל קוראיו פחדו. אך הוא צדק, כמתברר: כמעט כל המאה ה־20 הרוסית עברה בסימן פרובוקציה.

מרוסית: דינה מרקון


[1] מובן מאליו שאנדרייב לא היה יכול להכיר את “הבשורה על־פי יהודה” הגנוסטית אשר התגלתה בשנת 1976, שבגידתו של יהודה הוצגה בה כמתואמת עם ישוע, ושיהודה עצמו – כשליחו הראשון במעלה והחשוב ביותר. אולם ייתכן שאנדרייב ידע מהמקורות המרובים על תולדות הנצרות המוקדמת, שאותה הוא חקר במהלך עבודתו על הנובלה, על קיום הבשורה ועל תוכנה הכללי, וגם על הכת הקדומה של בני קין אשר סגדה ליהודה, שסופרים נוצרים קדומים סיפרו על אודותיה. ניסיונות לרדת לחקר דמותו של יהודה, הסוטים מן הגרסה המסורתית המובאת בארבעת ספרי הבשורה הקנוניים, נעשו לא פעם בספרות האירופית, אולם אין זה ברור עד כמה אנדרייב ידע עליהם ואם בכלל היה מודע לקיומם. מעניין לציין הקְבלה מסוימת בין הדרך שבה פירש אנדרייב את בגידתו של יהודה לבין הפרשנות של עמוס עוז בספרו “הבשורה על־פי יהודה”.

[2] אנדריי ביילי (1880–1934), סופר, משורר ומבקר ספרות, ממובילי הסימבוליזם והמודרניזם הרוסי, מחבר הרומן “פטרבורג” (1913), יצא לאור בעברית בתרגומו של צבי ארד, הוצאת זמורה ביתן (אזל).

יהודה איש קריות. ויקיפדיה .ציור מאת James Tissot (between 1886 and 1894)

יהודה איש קריות

1

פעמים רבות הזהירו את ישוע כריסטוס שליהודה איש קריות יצא שם רע מאוד וצריך להישמר מפניו. חלק מתלמידיו, שביקרו ביהודה, הכירו אותו היטב, אחרים שמעו עליו רבות מהבריות, ולא נמצא בהם אחד שהיה יכול לומר עליו מילה טובה. אם הטובים גינו אותו ואמרו שיהודה תאב־בצע, ערמומי, בוגדני, ונוטה להעמדת פנים ולשקר, הרי גם הרעים ששאלו אותם על יהודה, גידפו אותו ולא חסכו ממנו את שבט לשונם. “הוא מסכסך בינינו תמיד,” אמרו וירקו, “את מחשבותיו הוא שומר לעצמו, מסתנן אל הבית חרש כמו עקרב, ויוצא ממנו ברעש. גם לגנבים יש רֵעים, גם לשודדים יש חברים, ולכזבנים יש נשים שהם אומרים להן את האמת, ויהודה לועג לגנבים ולישרים כאחד, אף־על־פי שהוא עצמו גנב מיומן מאין־כמוהו, ומכוער במראהו יותר מכל יושבי יהודה. “לא, הוא לא משלנו, יהודה הג’ינג’י איש קריות”, נהגו לומר הרָעים, והדבר הפליא את הטובים, שלא ראו הבדל של ממש בינו לבין שאר יושבי יהודה הנפסדים במידותיהם.

ועוד סיפרו, שאת אשתו זנח יהודה מזמן, והיא חיה אומללה ורעבה, ומנסה ללא הצלחה להוציא את לחמה משלושת הסלעים שהם נחלתו של יהודה. ואילו הוא משוטט כבר שנים רבות ללא מטרה בקרב העם, והגיע אפילו לים אחד ולים האחר, הרחוק אף ממנו. בכל מקום הוא משקר, מעווה את פרצופו, צופה בדריכות בדבר־מה בעֵין הגנב אשר לו, ואז הולך לפתע פתאום, ומשאיר אחריו אי־נעימויות ומריבות – סקרן, נכלולי, ומרושע כמו שד שׁתוּם־עין. ילדים לא היו לו, וזו הייתה עדות נוספת לכך שיהודה איש רע, ואין זה רצונו של אלוהים שיהודה יעמיד צאצאים.

איש מן התלמידים לא הבחין מתי צץ לראשונה בקרבתו של ישוע יהודי אדום־שׂיער ומכוער זה. ואולם זה זמן רב הלך הלה בעיקשות בנתיבם, התערב בשיחותיהם, עזר בדברים של מה־בכך, השתחווה, חייך, והתחנף. פעמים הסכינו איתו לגמרי והניחו לו לתעתע בראייתם המיוגעת; ופעמים היה בולט פתאום לעיניהם ולאוזניהם ומגרה את עצביהם, כדבר־מה דוחה מאין־כמוהו, כוזב ומתועב. או־אז היו מגרשים אותו במילים קשות, והוא היה נעלם לזמן־מה אי־שם בצד הדרך, ואחרי כן שב ומופיע בלי משׂים – נכון לשרת, חנפני, וערמומי כמו שד שתום־עין. לא היה פקפוק בליבם של אחדים מן התלמידים שברצונו להתקרב לישוע הייתה טמונה כוונה נסתרת, תוכנית מרושעת ומלאה עורמה.

אך לא שעה ישוע לעצתם; לא נגע לאוזניו קולם הנבואי. ברוח של דווקאיוּת זכּה שמשכה אותו ללא מעצורים למנוּדים ולַלא אהודים, קיבל בהחלטיות את יהודה, וכלל אותו בחוג הנבחרים. תלמידיו היו נסערים ורטנו רטינות כבושות, והוא ישב והחריש, פניו אל השמש השוקעת, והאזין מהורהר – להם או לדבר־מה אחר. כבר עשרה ימים רוח לא נשבה, והאוויר השקוף נשאר קשוב ודרוך – ללא תנועה, ללא שינוי. נדמה היה שהוא אוצר במעמקיו הזכים כל מה שצעקו ושרו בימים אלה בני־אדם, בעלי חיים, וציפורים – דמעות, בכי וזמר עליז, תפילה וקללה. קולות זכוכית קפואים אלה עשוהו כבד וחרד, רווי חיים סמויים מעין. ושוב שקעה השמש. התגלגלה מטה ככדור בוער באש כבדה, והציתה את השמיים ואת כל מה שנפנה אליה על האדמה. פניו השחומות של ישוע, קירות הבתים, ועלוות העצים – הכול שימש בבואה נכנעת לאור הרחוק והמהורהר להחריד ההוא. החומה הלבנה לא הייתה לבנה עוד, ולא נשארה לבנה העיר האדומה על ההר האדום.

והינה בא יהודה.

הוא בא והשתחווה עמוקות, וכופף את גבו, ומתח קדימה בזהירות ובחשש את ראשו המכוער, הגבשושי – בדיוק כפי שתיארו אותו יודעי־דבר. צנום היה וגובהו נאה, כמעט כגובהו של ישוע, שהשתוחח מעט בשל ההרגל לחשוב בשעת הליכה, ונראה משום כך נמוך מיהודה; גם כוחו היה רב דיו, כמדומה, אך מסיבה כלשהי העמיד פני חלש וחולני, וקולו השתנה תדיר: פעם היה גברי וחזק, ופעם צעקני כשל אישה זקנה הגוערת בבעלה – רופף עד להכעיס וצורם את האוזן. לעיתים קרובות נתקפו שומעיו של יהודה רצון לשלוף את מילותיו מאוזניהם, כמו קוצים מחוספסים שהרקיבו. שערו האדום הגזוז לא הסתיר את צורת גולגולתו המוזרה ויוצאת הדופן: היה נדמה ששיספו אותה מעורפה במהלומת חרב כפולה וחיברוה מחדש. היא התחלקה בבירור לארבעה חלקים, ועוררה חוסר אמון ואפילו חרדה: בתוככי גולגולת שכזאת לא ישכנו שקט ותואָם, בתוככי גולגולת שכזאת נשמע תמיד שאון קרבות חסרי רחמים, עקובים מדם. גם פניו של יהודה התפלגו לשניים: צידן האחד, ובו עין שחורה, חדה וערנית, היה חי ומלא תנועה, והתקבץ בנכונות רבה לקמטוטים מרובים ונפתלים. אך צידן האחר היה נטול קמטים, חלק וחסר חיים, שטוח וקפוא. אף שהיה שווה בגודלו לצידן הראשון, נדמָה עצום בשל העין הפקוחה לרווחה הקבועה בו. מכוסה הייתה מעטה עכור לַבנוני, ובלי להיעצם יומם וליל, הייתה מקדמת את האור ואת החושך כאחד. אך אולי בגלל חברתה החיה והערמומית שלצידה, היה קשה להאמין בעיוורונה המוחלט. כשבהתקף חשש או התרגשות היה יהודה עוצם את עינו החיה ומנענע את ראשו, התנועעה העין השתומה יחד עם תנועות ראשו והתבוננה ללא אומר ודברים. אפילו אנשים שלא חוננו כלל בראייה חדה, הבינו בבירור למראה איש קריות, שאדם כזה אינו יכול להביא ברכה, אך ישוע קירב אותו ואפילו הושיבו לצידו, כן, הושיבו לצידו.

במיאוס הסיט עצמו הצידה יוחנן, תלמידו האהוב. כל היתר, אף שאהבו את המורה, השפילו בהסתייגות את מבטיהם. יהודה התיישב, ובעודו מסובב את ראשו ימינה ושמאלה, החל להתלונן בקול דקיק על מחלות, על כאבים בחזה בלילות, על כך שכאשר הוא מטפס על הרים נשימתו מתקצרת, ושעה שהוא עומד על שפת תהום ראשו מסתחרר והוא בקושי חונק בקרבו את הרצון האווילי להשליך עצמו מטה. ועוד דברים רבים אחרים בדה מליבו ללא נקיפות מצפון, כאילו אינו מבין שמחלות אינן פוקדות את האדם באקראי, אלא באות לעולם מפני שמעשיו אינם תואמים את ציווייו של זה שאין לו ראשית ואין לו אחרית. יהודה איש קריות היה משפשף את חזהו בכף ידו הרחבה ואפילו פולט שיעולים מעושים בשתיקה הכללית ולנוכח המבטים המושפלים.

בלי להביט במורה, שאל יוחנן חרש את ידידו, שמעון פֶּטרוֹס:

“האם לא מאסת בשקרים האלה? איני מסוגל לשאת אותם עוד. אלך מכאן”.

פטרוס הביט בישוע וקם בחטף, אחרי שהצטלבו מבטיהם.

“המתן!” אמר לידידו.

נתן מבט נוסף בישוע, מהר, כמו סלע שניתק מֵהַר, התקרב ליהודה איש קריות ואמר לו בקול רם ובחביבות רחבת־לב וזכּה:

“הינה גם אתה איתנו, יהודה”.

בחיבה טפח על גבו הכפוף, ובלי להביט במורה, אף שחש במבטו, הוסיף בנחישות בקולו הרם המוציא מכלל אפשרות כל התנגדות, כמים הדוחקים את האוויר:

“לא נורא שיש לך פנים מכוערות כל־כך: יצורים כעורים מזה נלכדו במכמורות שלנו, אבל בשעת אכילה מתברר שהם הטעימים ביותר. אין זה ממנהגם של דייגי אדוננו להשליך את הדיִג רק מפני שהדג דוקרני ושתום־עין. פעם ראיתי בעיר צור תמנון שדגו דייגי המקום. נבהלתי כל־כך עד שרציתי לברוח. אבל הם לעגו לי, לדייג מטבריה, ונתנו לי לטעום מבשרו. ביקשתי תוספת, כי הוא היה טעים מאוד למאכל. אתה זוכר, מורי, סיפרתי לך על כך וגם אתה צחקת. יהודה, אתה דומה לתמנון – אבל רק בחצייך”.

ופרץ בצחוק רם ומתגלגל, כי היה שבע־רצון מהלצתו. שעה שאמר פטרוס דבר־מה, נשמעו דבריו נחושים כאילו קבע אותם במסמרות. שעה שזז פטרוס או עשה משהו, הקים רעש שהגיע למרחקים, וגם הדברים האטומים ביותר ענו כנגדו: רצפת אבן הדהדה תחת רגליו, דלתות רעדו ונטרקו, ואף האוויר נרעד בבהלה וסאן. בגאיות בין ההרים עורר קולו הד נרגז, ובבקרים, באגם, כשדגו דגים, התגלגל, עגלגל, על פני המים המנומנמים והמנצנצים, וגרם לקרני השמש הראשונות המהוססות להתחייך. יש להניח שבזכות זאת היה פטרוס חביב עליהן: בעוד צללי הלילה נחו עדיין על פני כל האנשים האחרים, כבר בערו ראשו הגדול וחזהו הרחב המעורטל וזרועותיו המורמות בתנועה משוחררת, באודם הזריחה.

דבריו של פטרוס, שהמורה עודד אותם בבירור, הפיגו את המועקה ששרתה על הנאספים. אך אחדים מהם, שביקרו גם הם בחוף ים וראו תמנון, נבוכו מדמותו המפלצתית שפטרוס ייחס אותה בקלות־דעת רבה כל־כך לתלמיד החדש. עלו בזיכרונם עיניים ענקיות, עשרות מָשושים רעבתניים, שלווה מדומה, והינה! – הוא אוסף את הניצוד אל בין זרועותיו, פולט רעל, מוחץ ויונק, בלי למצמץ ולו פעם אחת בעיניו הענקיות. מה זה? אך ישוע שותק, ישוע מחייך ומביט בהרכנת מצח ובבת־צחוק ידידותית בפטרוס, הממשיך בסיפורו הנלהב על התמנון. בזה אחר זה ניגשו ליהודה התלמידים הנבוכים, ופתחו איתו בשיחה ידידותית, אך נסוגו מהר ובאי־נוחות.

רק יוחנן בן זבדי שתק בעקשנות, וגם תוֹמָא לא העז כנראה לומר דבר, והרהר במה שהתרחש. הוא בחן בתשומת־לב את ישוע ואת יהודה שישבו זה לצד זה, והסמיכות המוזרה של יופי אלוהי וכיעור מפלצתי, של אדם בעל מבט רך ושל תמנון בעל עיניים ענקיות ודוממות, עמומות ורעבתניות, העיקה על שכלו כחידה ללא פתרון. הוא קימט במאמץ את מצחו הזקוף והחלק, וצמצם את עיניו במחשבה שכך ייטיב לראות, אך התוצאה היחידה הייתה שהיה נדמה לו שיהודה באמת הצמיח שמונה רגליים הנעות בחוסר מנוחה. ואולם זה לא היה נכון. תומא הבין זאת, ונשא שוב מבט עיקש.

מעט־מעט אזר יהודה אומץ: פשט את זרועותיו המקופלות במרפקיהן, ריפה את שריריו שהחזיקו במתח את לסתותיו, והחל מציג בזהירות את ראשו הגבשושי מול האור. גם קודם לכן הוא היה גלוי לכול, אך יהודה דימה לחשוב שערפל לא נראה, אך סמיך ומחוכם, מסתירו היטב ואוטם אותו מעין רואים. והינה עתה, כמטפס החוצה מבור, חש את גולגולתו המוזרה, ואחר־כך את עיניו, נחשפים לאור. הוא השתהה וגילה בנחישות את מלוא פניו. דבר לא קרה. פטרוס הלך לאן שהוא; ישוע ישב מהורהר, ראשו שעון על כף ידו, ונדנד חרש את רגלו השזופה; תלמידיו דיברו ביניהם, ורק תומא בחן אותו בריכוז ובכובד ראש, כמו חייט חרוץ בשעת מדידה. יהודה חייך. תומא לא השיב על חיוכו, אך נראה שהביאו בחשבון כמו את כל השאר, והוסיף לבחון אותו. אולם תחושה לא נעימה טרדה את חלקן השמאלי של פני יהודה. הוא סובב את ראשו: מפינה חשוכה הביט בו בעיניו הקרות והיפות יוחנן – יפה ונקי, ללא רבב על מצפונו הצח כשלג. יהודה קם והלך כמו שהולכים כולם, אך הרגיש שהוא נגרר על הארץ בדומה לכלב שנענש. הוא התקרב אליו ואמר: “מדוע אתה שותק, יוחנן? מילותיך הן כמו דגי זהב בכלי כסף שקופים. הענק אחת מהן במתנה ליהודה העני והאביון”.

יוחנן הביט בעין הדוממת והפקוחה לרווחה בלי להסיר מבט, ושתק. וראה את יהודה מזדחל בחזרה, משתהה בהיסוס ונעלם במעמקיה החשוכים של הדלת הפתוחה.

זרח ירח מלא ורבים הלכו לטייל. גם ישוע הלך, ומהגג הלא גבוה, שם הציע יהודה את יצועו, הוא ראה את ההולכים. באור הירח נראתה כל דמות לבנה קלילה ולא נחפזת, ונדמתה כלא הולכת, אלא מחליקה לפני צילהּ השחור. ואז לפתע פתאום נעלם האדם בתוך השְׁחור, אך קולו נשמע. כשהופיעו בני־האדם שוב תחת הירח, נדמו שותקים – כמו החומות הלבנות, כמו הצללים השחורים, כמו הלילה השקוף־ערפילי. כבר כמעט כולם ישנו כששמע יהודה את קולו השקט של ישוע שחזר. הכול נדם בבית וסביב לו. תרנגול קרא. בעלבון ובקול רם, כמו בצוהרי היום, נער אי־שם חמור שהתעורר, והשתתק באי־רצון, מעט־מעט. ויהודה עדיין לא ישן, והאזין בנשימה עצורה. ירח האיר מחצית מפניו, והשתקף בצורה מוזרה בעינו הפקוחה־העצומה כמו באגם קפוא.

פתאום החל להשתעל בחיפזון ולשפשף את חזהו השעיר והבריא בכף ידו, כנזכר במשהו: מי יודע, אולי יש מי שאינו ישן ומאזין למחשבותיו של יהודה.

2

מעט־מעט הסכינו עם יהודה וחדלו להבחין בכיעורו. ישוע הפקיד בידיו את תיבת הכספים, ויחד איתה הוטלו עליו כל הדאגות של משק הבית: הוא קנה מזון ובגדים חיוניים, חילק נדבות, ובזמן הנדודים חיפש מקום לחניה וללינה. יהודה עשה כל זאת במיומנות רבה, ולכן רכש עד־מהרה את אהדתם של אחדים מהתלמידים, שראו את מאמציו. הוא שיקר תדיר, אך גם לכך התרגלו, מפני שלא הבחינו מאחורי שקריו במעשים רעים. השקרים והכזבים הוסיפו עניין מיוחד לסיפוריו, ועשו את החיים דומים למעשייה מצחיקה, ולפעמים מפחידה.

מסיפוריו של יהודה השתמע שהוא מכיר את כל בני־האדם, וכל אדם שהוא מכיר עשה בחייו מעשה רע זה או אחר, או אפילו פָּשע. אלה המכונים אנשים טובים פשוט יודעים, לדעתו, להסתיר את מעשיהם ואת מחשבותיהם. אך אם תחבק אדם כזה, תרעיף עליו חיבה ותחקור אותו טוב־טוב, שקרים, תועבות, וכזבים למיניהם יִינָגרו מתוכו כמו מוגלה מפצע מנוקב. הוא הודה ברצון שלפעמים גם הוא משקר, אך הבטיח בשבועה שאחרים משקרים עוד יותר, ואם יש אדם מרומה בעולמנו, הרי זה הוא, יהודה. קרה שאנשים מסוימים רימו אותו שוב ושוב בשלל צורות. כך, שומר האוצר בביתו של אדם עשיר ורם מעלה הודה בפניו פעם שהוא זומם כבר עשר שנים לגנוב את הרכוש שהופקד בידיו, אך אינו יכול, מפני שהוא ירא מהאיש רם המעלה וממצפונו־שלו. יהודה האמין לו – ואז הוא גנב פתאום ורימה את יהודה. אולם גם אז האמין לו יהודה, אך הלה החזיר פתאום את הרכוש הגנוב לאציל, ורימה את יהודה שוב. כולם משטים בו, אפילו בעלי חיים: כשהוא מלטף כלבה, היא נושכת אותו באצבעותיו, וכשהוא מרביץ לה במקל – היא מלקקת את רגליו ומביטה בעיניו כאילו הייתה בתו. הוא הרג את הכלבה, קבר אותה עמוק באדמה, ואפילו הניח סלע גדול על קברה, אך מי יודע? אולי מפני שהרג אותה, נעשתה חיה עוד יותר והיא מתרוצצת עתה בעליזות בצוותא עם כלבים אחרים, במקום לנוח בבור.

הכול צחקו צחוק עליז למשמע סיפורו של יהודה, וגם הוא חייך בנועם, וצמצם את עינו החיה והלעגנית. בו־במקום, בלי שיסור החיוך משפתיו, הודה שכיזב במקצת: הוא לא הרג את הכלבה. אך הוא ימצא אותה ללא ספק ויהרוג אותה בוודאי, כי אינו רוצה להיות מרומה. דבריו אלה של יהודה עוררו צחוק עוד יותר גדול.

אך מדי פעם הוא חרג בסיפוריו מעבר לגבולות הסָביר: ייחס לבני־אדם נטיות שאין אפילו לבעלי חיים והאמין בכך, והאשים אותם בפשעים שלא היו ולא נבראו. היות שהיה נוקב בשעת מעשה בשמותיהם של האנשים המכובדים ביותר, היו שהתרעמו על לשון הרע, והיו ששאלו בנימה מבודחת: “טוב, ומה עם אביך ואימך, יהודה? הם לא היו אנשים טובים?”

יהודה היה מצמצם את עינו, מחייך ופורש את ידיו לצדדים. יחד עם נענועי ראשו התנועעה גם עינו הקפואה והפקוחה לרווחה, והביטה שותקת.

“אבל מי היה אבי? אולי האיש שהצליף בי בזרדים, ואולי הוא בכלל היה שטן ותיש ותרנגול. האם יוכל יהודה להכיר את כל אלה שאימו חלקה איתם את יצועה? אבות רבים ליהודה. למי מהם אתם מתכוונים?”

אך אז התרעמו הכול, מפני שכיבדו מאוד את הוריהם. מתתיהו, שהיה בקיא למדי בכתבי הקודש, אמר בחומרה בלשונו של שלמה המלך: “מְקַלֵּל אָבִיו וְאִמּוֹ יִדְעַךְ נֵרוֹ בֶּאֱשׁוּן חֹשֶךְ” [1].

ואילו יוחנן בן זבדי הפטיר ביהירות: “נו, ומה איתנו? כיצד תדבר בנו סרה, יהודה איש קריות?”

אך הלה נופף בידיו בבהלה מעושה, השתוחח, והחל לייבב כמו פושט־יד המפציר לשווא בעובר אורח לתת לו נדבה: “אַח, מעמידים בניסיון את יהודה המסכן! לועגים ליהודה, רוצים לרמות את יהודה המסכן, קל האמונה!”

שעה שמחצית פניו האחת התעוותה בהעוויות מוקיוניות, התנועעה מחציתן השנייה ברצינות ובחומרה, והעין הצופייה תמיד הייתה פקוחה לרווחה. שמעון פטרוס צחק על ההלצות של איש קריות יותר מכולם ובקול רם יותר מכולם. אך פעם אחת קרה שהזעיף פתאום את פניו ונעשה שתקן ועצוב. הוא משך את יהודה בשרוולו ומיהר לקחת אותו הצידה: “ומה עם ישוע? מה דעתך על ישוע?”, נרכן אליו ושאל בלחישה רמה. “רק אל תתבדח, אני מבקש ממך”.

יהודה נתן בו מבט זועף: “ומה דעתך עליו?”

פטרוס לחש בשמחה ובבהלה: “אני חושב שהוא בן אלוהים חיים”.

“אז למה אתה שואל? מה יכול לומר לך יהודה, שאביו הוא תיש!”

“אבל אתה אוהב אותו? נדמה שאינך אוהב איש, יהודה”.

באותה טינה משונה הפטיר איש קריות בנימה חדה ונקטעת: “אוהב”.

לאחר אותה שיחה כינה פטרוס את יהודה במשך יומיים בקול גדול “ידידי התמנון”. הלה ניסה לחמוק ממנו, כקודם, בגמלוניות ובזעף לקרן זווית חשוכה כלשהי, והיה יושב שם קודר ועינו הבהירה והפקוחה תמיד הלבינה.

תומא היה היחיד שהקשיב ליהודה במלוא הרצינות. הוא לא הבין הלצות, העמדות פנים ושקרים, משחקי מילים ושעשועי מחשבה, וביקש למצוא בכל דבר את המוגדר והמוצק. לכן קטע לעיתים קרובות את כל סיפוריו של איש קריות על אנשים ועל מעשים רעים בהערות ענייניות קצרות: “זה משהו שצריך להוכיח. שמעת במו־אוזניך? ומי עוד נכח אז חוץ ממך? מה שמו?”

יהודה היה מתרגז וצועק בקול צווחני שהוא ראה את הכול במו־עיניו ושמע במו אוזניו, אבל תומא העקשן הוסיף לשאול ולחקור בקור־רוח, ולא הרפה עד שהודה יהודה ששיקר או בדה כזבים חדשים מתקבלים על הדעת, שהלה היה מהרהר בהם ארוכות. אחרי שמצא טעות, בא תכף ומייד והוקיע את השקרן בשוויון־נפש. כללו של דבר, יהודה עורר בו סקרנות עזה, וזה יצר כעין ידידות ביניהם, מלאה צעקות, צחוק וקללות מחד גיסא, ושאלות נינוחות ועיקשות מאידך גיסא. מעת לעת נתקף יהודה תיעוב קשה מנשוא לידידו המוזר, היה מפלח אותו במבטו החד, ואומר בנימה נרגזת, כמעט בתחינה: “אבל מה אתה רוצה? הכול אמרתי לך, הכול”.

“אני רוצה שתוכיח איך ייתכן שאביך הוא תיש?” היה שואל תומא בעקשות שוות־נפש, ומצפה לתשובה.

כך קרה, שאחרי שאלה נוספת ברוח זו השתתק פתאום יהודה ומישש אותו בפליאה בעינו מכף רגל ועד ראש. הוא ראה גו תמיר וזקוף, פנים אפורות, עיניים בהירות וזכּות שהיישירו אליו מבט, שני קפלים עבים היוצאים מהאף ונעלמים בתוך שיער זקנו הקשה, הגזוז בקפידה, ואמר בקול תקיף: “כמה טיפש אתה, תומא! מה אתה רואה בחלומך: עץ, חומה, חמור?”

תומא נתקף מבוכה משונה ולא השיב דבר. בלילה, כשכבר ציעף יהודה את עינו החיה וחסרת המנוח והֵכינהּ לשינה, אמר פתאום בקול רם מיצועו – שניהם ישנו עתה על הגג: “אינך צודק, יהודה. אני חולם חלומות רעים מאוד. מה דעתך: האם אדם צריך לתת דין וחשבון גם על חלומותיו?”

“האם מישהו אחר חולם את החלומות במקומו, ולא הוא עצמו?”

תומא נאנח חרש ושקע במחשבות. יהודה חייך בבוז, עצם היטב את עין הגנבים אשר לו והתמסר בשלווה לחלומות הסעורים, להזיות המפלצתיות, ולחזיונות המטורפים שקרעו לגזרים את גולגולתו הגבשושית.

כאשר בזמן נדודיו של ישוע ברחבי יהודה קרבו עוברי האורח לאחד היישובים, סיפר איש קריות דברים רעים על תושביו וניבא שתתרגש עליהם צרה. אך כמעט תמיד קרה שבני־האדם שהוא דיבר בהם סרה קיבלו בשמחה את פני ישוע וידידיו, הרעיפו עליהם תשומת־לב ואהבה, נעשו מאמינים, ותיבת הכספים של יהודה הייתה נגדשת עד כדי כך שהיה קשה לסחוב אותה. אז צחקו על טעותו, והוא היה פורש בהכנעה את ידיו לצדדים ואומר: “כן! כן! יהודה חשב שהם רעים, והם טובים: מיהרו להאמין וגם נתנו כסף. אם כן, שוב רימו את יהודה, את יהודה איש קריות המסכן וקל האמונה!”

אך פעם אחת, אחרי שכבר התרחקו מיישוב שהסביר להם פנים, פרץ ויכוח לוהט בין תומא ליהודה. כדי להכריע בוויכוח, חזרו השניים על עקבותיהם. רק למחרת השיגו את ישוע ותלמידיו. לתומא הייתה ארשת פנים נבוכה ועצובה, ויהודה נראה גאה כל־כך, כאילו ציפה שתכף יברכו אותו הכול ויודו לו. כשקרב תומא אל המורה, הכריז בנימה החלטית: “יהודה צודק, אדוננו. היו אלה אנשים רעים וטיפשים, זרע דבריך נשר על קרקע סלעית”.

וסיפר מה אירע ביישוב. כבר לאחר לכתם של ישוע ותלמידיו החלה אישה זקנה אחת לצעוק שגנבו ממנה גדי רך לבן, והאשימה בגנֵבה את ההולכים. תחילה התווכחו איתה, אך כשניסתה בעקשנות להוכיח שפרט לישוע לא היה מי שיגנוב, רבים האמינו לה ואפילו רצו לצאת למרדף. אף שמצאו עד־מהרה את הגדי שהסתבך בשיחים, בכל זאת החליטו שישוע הוא רמאי ואולי אפילו גנב.

“אה, ככה!” צעק פטרוס ונחיריו התרחבו, “אתה רוצה, אדוננו, שאחזור לשוטים אלה ו…”

אך ישוע, ששתק כל אותה עת, הביט בו בחומרה, ופטרוס השתתק ונעלם ברקע, מאחורי גבות חבריו. איש לא פתח עוד בשיחה על מה שאירע, כאילו דבר לא קרה, וכאילו לא התברר שיהודה צדק. לחינם הציג את עצמו מכל צד והתאמץ לשוות הבעה ענוותנית לפניו המפוצלות, הטורפניות, בעלות האף האנקולי. לא הביטו בו, ואם היה מי שהעיף בו מבט, הייתה במבט הזה עוינות, אפילו בוז כמדומה.

מאותו יום השתנה יחסו של ישוע כלפיו באורח מוזר. גם קודם לכן, מסיבה כלשהי, לא דיבר יהודה מעולם עם ישוע ישירות, וגם הלה מעולם לא פנה אליו ישירות, אך היה נושא אליו לעיתים מבט של חיבה, מחייך למשמע כמה מהלצותיו, ואם לא ראה אותו זמן רב, היה שואל: “היכן יהודה?” ועתה הביט בו בלי לראותו כמדומה, אף שהוסיף – אפילו בעיקשות רבה יותר מבעבר – לתור אחריו בעיניו בטרם יפנה בדברים לתלמידיו או אל העם. אך אז היה מתיישב בגבו אליו ומשליך את מילותיו לעבר יהודה מעל לראשו, או מעמיד פנים שאינו מבחין בו כלל. ואין זה חשוב מה אמר – יהא זה דבר אחד היום ודבר אחר בתכלית למוחרת, ולוּ גם בדיוק מה שיהודה חושב – היה נדמה שדיבורו מכוון תמיד נגד יהודה. לכול הוא נגלה בדמות פרח ענוג ויפה, שושנת עמקים מפיצה ניחוחות, וליהודה הותיר רק קוצים חדים – כאילו אין לו לב, ליהודה, כאילו אין לו עיניים ואף ואינו מיטיב להבין טוב יותר מכולם את יופיים של העלעלים הענוגים והבָּרים.

“תומא! האם אוהב אתה את שושנת לבנון הצהובה, שפניה שחומות ועיניה עיני צבייה?” שאל פעם את ידידו, והלה ענה בשוויון נפש: “שושנה? כן, ריחה נעים לי. אך לא שמעתי על שושנים שיש להן פנים שחומות ועיני צבייה”.

“הכיצד? האם אינך יודע גם שלקקטוס מרובה הזרועות שקרע אתמול את בגדיך החדשים, יש רק פרח אדום אחד ורק עין אחת?”

אך גם זאת לא ידע תומא, אף שאתמול באמת נאחז קקטוס בבגדיו וקרע אותם לפיסות עלובות. הוא לא ידע דבר, תומא זה, אף שהציג שאלות על כל דבר ועניין, והישיר את מבט עיניו השקופות והזכות, שמבעדן, כמו מבעד לזכוכית פיניקית, היה אפשר לראות את הקיר שמאחוריו ואת החמור השחוח הקשור אליו.

כעבור זמן־מה קרה עוד מקרה, שגם בו התברר שיהודה צדק. ביישוב אחד ביהודה, שיחסו של איש קריות אליו היה מסויג עד כדי כך שהוא אפילו יעץ לעקוף אותו, קיבלו את פניו של ישוע בעוינות רבה. אחרי שסיים את דרשתו שהוקיע בה את הצבועים, נתקפו התושבים חמת זעם, ורצו לסקול באבנים אותו ואת תלמידיו. האויבים היו רבים, וללא ספק היה עולה בידיהם לממש את כוונת הזדון שלהם, אלמלא יהודה איש קריות. אחוז פחד מטורף לשלומו של ישוע, כאילו כבר ראה את טיפות הדם על כותונתו הלבנה, הסתער יהודה על ההמון בחימה ובלי־דעת: איים, צעק, התחנן ושיקר. כך ניתנו לישוע ולתלמידיו זמן ואפשרות להסתלק. זריז עד להדהים, כאילו התרוצץ על עשר רגליים, מגוחך ומפחיד בחמתו ובתחינותיו, התרוצץ כאחוז טירוף לפני ההמון ושבה אותו כבקסמו של כוח מוזר. הוא צעק שהנוצרי כלל אינו אחוז שד, הוא פשוט רמאי וגנב תאב בצע כסף, כמו כל תלמידיו וכמו יהודה עצמו – וטלטל את תיבת הכסף, עיווה את פניו והתחנן, וכרע ארצה. בהדרגה פינה זעמו של ההמון מקום לצחוק ולתיעוב, וצנחו הידיים המורמות שאחזו באבנים.

“אנשים אלה אינם ראויים למות בידי אדם ישר דרך”, אמרו אחדים. אחרים ליוו בארשת מהורהרת את יהודה המתרחק במהירות.

שוב ציפה יהודה לברכות, לשבחים, ולהכרת תודה, הציג לעין כול את בגדיו הקרועים לגזרים ושיקר שהרביצו לו. אך גם הפעם נכזבו ציפיותיו, בלי שיבין מדוע. ישוע הנזעם הלך בצעדים רחבים ושתק. אפילו יוחנן ופטרוס לא העזו להתקרב אליו. כל מי שנח מבטו על יהודה, בבגדיו הקרועים לגזרים ובפניו המאושרות והנרגשות אך עדיין מבוהלות במקצת, גירש אותו מפניו בקריאות קצרות ונזעמות. כאילו לא הוא זה שהציל את כולם, כאילו לא הוא זה שהציל את המורה שלהם שאותו הם אוהבים כל־כך.

“רצונך לראות שוטים?” שאל את תומא, שהלך מהורהר מאחוריו, “ראה: הינה הם הולכים בדרך במקובץ, כמו עדר כבשים, ומקימים תימרות אבק. ואתה, תומא החכם, נגרר מאחור, ואני, יהודה אציל הנפש ויפה התואר, גורר רגליים מאחור כמו עבד מטונף שמקומו לא יכירנו לצד האדון”.

“מדוע אתה קורא לעצמך יפה תואר?” התפלא תומא.

“כי אני יפה”, השיב יהודה בביטחון, וסיפר כיצד הוליך שולל את אויבי ישוע ולעג להם ולאבנים האוויליות שבידיהם. והוסיף לסיפורו דברים רבים שלא היו ולא נבראו.

“אבל אתה שיקרת!” אמר תומא.

“כן, נו, שיקרתי,” הסכים איש קריות בשלוות נפש. “נתתי להם את מה שהם ביקשו, והם החזירו לי את הנחוץ לי. וגם מהו שקר, תומא החכם שלי? האם מותו של ישוע לא היה עלול להיות שקר גדול מזה?”

“לא טוב נהגת. עכשיו אני מאמין ששטן הוא אביך. הוא זה שלימד אותך, יהודה”.

פניו של איש קריות הלבינו והוסטו לכיוונו של תומא במהירות משונה – כאילו ענן לבן בא וכיסה את הדרך ואת ישוע. באותה מהירות אימץ אותו יהודה אליו בתנועה רכה, אימץ חזק עד ששיתק את יכולתו להניע את איבריו, ולחש על אוזנו: “אם כן, שטן לימד אותי? אני שומע אותך, תומא. אבל הצלתי את ישוע, לא? סימן ששטן אוהב את ישוע, סימן שישוע נחוץ לשטן, וגם האמת? אני שומע אותך, תומא. אבל הרי אבי אינו שטן, אלא תיש. אולי ישוע נחוץ גם לתיש? חֶה? ולכם הוא אינו נחוץ, מה? וגם אמת אינה נחוצה לכם?”

תומא הנרגז והמבוהל קלות נחלץ בקושי מחיבוקו הדביק של יהודה, וצעד מהר קדימה. אך עד־מהרה האט את צעדיו, בניסיון להבין את מה שהתרחש.

ויהודה נשרך לאט מאחור, והחל מעט־מעט לפגר אחריהם. הינה התערבבו במרחק ההולכים לקבוצה ססגונית, וכבר לא היה אפשר לראות מי מהדמויות הקטנות היא ישוע. הינה גם תומא הקטן הפך לנקודה אפורה – ולפתע פתאום נעלמו כולם מאחורי עיקול הדרך. יהודה סובב את פניו לאחור, סטה מן הדרך וירד בדילוגים ענקיים לעומקו של ערוץ טרשי. בגלל הריצה המהירה והחדה בגדיו התנפחו וזרועותיו נישאו מעלה, כאילו ביקש לעוף. הינה החליק במדרון והתגלגל מטה מהר ככדור אפור, פוצע את עורו על הסלעים. הוא קפץ על רגליו ואיים על ההר באגרופו: “גם אתה, ארור שכמוך?!”

ואז החליף פתאום את מהירות תנועותיו באיטיוּת קדורנית ומרוכזת, בחר לו מקום ליד סלע גדול, והתיישב בלי להיחפז. הסתובב כמחפש לו תנוחה נוחה, הניח את ידיו, כף יד אל כף יד, על הסלע האפור, והשעין עליהן את ראשו בתנועה כבדה. וכך ישב שעה ושעתיים בלי לזוז, והוליך שולל את הציפורים – חסר תנועה ואפור כמו הסלע האפור עצמו. לפניו ומאחוריו ומכל צדדיו התרוממו קירות הערוץ וחתכו בקו חד את שולי השמיים הכחולים. בכל מקום התנשאו צוקים עצומים אפורים, ננעצים באדמה – כאילו ירד כאן אי־אז גשם של סלעים, וטיפותיו הכבדות קפאו בשרעפי אין־קץ. לגולגולת הפוכה, כרותה, דמה הערוץ הזה השומם עד להחריד, וכל סלע בו היה כמו מחשבה קפואה, והם היו רבים וכולם חשבו – מחשבות ללא מצרים, כבדות ועיקשות.

הינה דידה בידידותיות ליד יהודה על רגליו הרעועות עקרב מרומה. יהודה הביט בו בלי להרים את ראשו מהסלע, ושוב השתהו עיניו על דבר־מה ללא ניע, שתיהן דוממות, שתיהן מכוסות עכרורית לבנונית משונה, שתיהן נִדְמות עיוורות ורואות עד להחריד. הינה החלה לטפס מתוך האדמה, מבין הסלעים, מבין הנקיקים, חשכת הלילה השלווה אשר עטפה את יהודה חסר התנועה וזחלה מהר מעלה – אל עבר השמיים הבהירים שהחווירו. לילה ירד, על המחשבות ועל החלומות שעימו.

אותו לילה לא חזר יהודה למקום הלינה. התלמידים, שטרדות ודאגות בנוגע למזון ולשתייה הסיחו את דעתם מהרהוריהם, רטנו על שהתרשל בתפקידו.

3

פעם, קרוב לחצי היום, עברו ישוע ותלמידיו בדרך סלעים הררית ללא צל. חמש שעות ויותר הם היו בדרך, וישוע התחיל להתלונן על עייפות. תלמידיו נעצרו, פטרוס וידידו יוחנן פרשו על הארץ את מעיליהם ואת מעילי התלמידים האחרים, קיבעו אותם מלמעלה בין שני סלעים גבוהים וכך עשו לישוע מעין אוהל. הוא שכב בתוך האוהל כדי לנוח מיקוֹד השמש, והם ניסו לשעשע את רוחו בדיבורים מבדחים ובהלצות. אך כיוון שראו שגם דיבוריהם מעייפים אותו, והיות שהם עצמם לא היו רגישים כל־כך לעייפות ולחום, פרשו למרחק־מה משם, והתמסרו לעיסוקים שונים. מי חיפש במורד ההר, בין הסלעים, שורשים טובים למאכל והביא לישוע את מה שעלה בידו למצוא; מי העפיל מעלה־מעלה, חיפש מהורהר את הגבולות של מרחקי התכלת, ומשלא מצא, טיפס על סלעים מחודדים חדשים. יוחנן מצא בין הסלעים לטאה יפה ותכלכלה והביא אותה לישוע בכפות ידיו הענוגות, צוחק חרש. הלטאה הביטה בעיניו בעיניה הבולטות החידתיות, ואחר־כך החליקה מהר בגופה הקטן הקר על פני כף ידו החמה ונשאה מהר לאן שהוא את זנבה העדין, הרוטט.

ואילו פטרוס, שלא אהב הנאות שקטות, וגם פיליפוס איתו, העסיקו את עצמם בעקירת סלעים גדולים מן ההר ובדִרדורם מטה, כדי להתחרות מי חזק יותר. צחוקם הרם משך את שאר התלמידים, שמעט־מעט התאספו סביבם ונטלו חלק במשחק. במאמץ רב היו עוקרים מן האדמה סלע עתיק מכוסה טחב, מרימים אותו בשתי הידיים גבוה מעל ראשם ומדרדרים במדרון. הסלע הכבד נחבט חבטה קצרה ועמומה והיה משתהה לרגע. אחר־כך היה עושה בהיסוס את הדילוג הראשון – ועם כל נגיעה באדמה שואב ממנה מהירות וחוזק ונעשה קל, אכזר והורס־כול. הוא לא קיפץ עוד, אלא עף חשוף שיניים, והאוויר הניח בשריקה לגוש הקטום, העגול, לעבור דרכו. הינה הקצה – בתנועה חלקה אחרונה היה הסלע נוסק מעלה ובשלווה, כשקוע בהרהורים כבדים, עף מטה במסלול עגלגל, אל תחתיתה של תהום לא נראית.

“קדימה, עוד אחד!” צעק פטרוס. שיניו הלבנות הבהיקו מתוך זקנו ושפמו השחורים, חזהו האיתן וזרועותיו נחשפו, והסלעים העתיקים הזעופים השתאו בקהיון־חושים נוכַח הכוח המרים אותם מן האדמה, ונישאו בצייתנות בזה אחר זה אל התהום. אפילו יוחנן השברירי השליך אבנים לא גדולות, וישוע הביט בחיוך שקט בשעשועיהם.

“ומה איתך, יהודה? מדוע אינך משתתף במשחק? הוא נראה עליז כל־כך!”, שאל תומא כשמצא את ידידו המוזר יושב ללא תנועה מאחורי סלע אפור גדול.

“כואב לי בחזה, וגם לא הזמינו אותי”.

“האם נחוצה לך הזמנה? אז הנה, אני מזמין אותך, בוא. ראה אילו סלעים משליך פטרוס”.

יהודה הביט בו במצודד, ואז חש תומא עמומות בפעם הראשונה שיש ליהודה שתי פנים. אך בטרם יספיק להבין זאת, אמר יהודה בנימה אופיינית לו, חנפנית ולעגנית כאחת: “האם יש מישהו שעולה על פטרוס בכוחו? כשהוא צועק, כל החמורים בירושלים חושבים שבא המשיח ומתחילים גם הם לנעור. שמעתם פעם את נעירתם, תומא?”

בחיוך חביב כיסה יהודה בביישנות בבגדו את חזהו המכוסה שיער אדמוני מקורזל, ונכנס אל מעגל המשַׂחקים. כולם עלצו מאוד, ולכן קיבלו את פניו בשמחה והתבדחו בקול רם. אפילו יוחנן חייך בסלחנות כשאחז יהודה בסלע ענקי בקולות גניחה ואנקה מעושים. אך הינה הרים אותו בקלילות והשליכו. עינו השתומה, הפקוחה לרווחה, התנועעה קלות ומבטה הלא רואה התקבע על פטרוס; עינו האחרת, הנכלולית והעליזה, מלאה צחוק חרישי.

“לא, השלך עוד סלע!” אמר פטרוס בעלבון.

והינה הם הרימו והשליכו סלעים ענקיים בזה אחר זה, והתלמידים הביטו בהם בפליאה. פטרוס היה משליך סלע גדול, יהודה – סלע גדול ממנו. פטרוס, קדורני ומרוכז, עקר בזעם שבר סלע ענקי, הרים אותו, מתנדנד, והפילו מטה. יהודה, שהוסיף לחייך, תר בעיניו אחר שבר עוד יותר גדול, נצמד אליו בחיבה באצבעותיו הארוכות, ליפף אותו, התנדנד יחד איתו, היה מחוויר ומשלח אותו אל התהום. אחרי השלכת הסלע היה פטרוס מטה את גווֹ לאחור ועוקב אחר צניחתו. יהודה, לעומתו, היה נרכן קדימה, מקמר את גופו ופושט את זרועותיו הארוכות שזעו, כאילו ביקש גם הוא לעוף בעקבות הסלע. לבסוף שניהם, פטרוס תחילה ואחריו יהודה, נאחזו בסלע שׂב ובא בימים – ואיש מהם לא הצליח להרימו. אדום כולו, ניגש פטרוס בנחישות לישוע ואמר בקול רם: “אדוננו! איני רוצה שיהודה יהיה חזק ממני. עזור לי להרים את הסלע ולהשליך אותו”.

ישוע ענה לו משהו בשקט. פטרוס משך באי־שביעות רצון בכתפיו הרחבות, אך לא העז לסתור את דבריו. הוא חזר ובפיו המילים: “הוא אמר: ומי יעזור לאיש קריות?”

אך הינה העיף מבט ביהודה, שהתנשף וחשק את שיניו ועדיין הוסיף לחבק את הסלע העיקש, והצטחק בעליזות: “כמה שהוא חולה! ראו מה עושה יהודה שלנו החולה, המסכן!”

צחק יהודה עצמו, ששקריו נחשפו בפתאומיות רבה כל־כך, צחקו גם כל השאר. אפילו בפניו של תומא הסיט חיוך קלות את שפמו הישר, שהשתלשל מעל שפתיו. וכך, בעודם מפטפטים בידידותיות וצוחקים, יצאו כולם לדרך. פטרוס, שהתפייס כליל עם המנצח, דחף אותו מפעם לפעם במרפקו בצלעותיו וצחק בקול: “כמה שהוא חולה!”

הכול שיבחו את יהודה, הכול הודו שהוא המנצח, הכול פטפטו איתו כדרך ידידים. אך ישוע – גם הפעם מיאן ישוע לשבח את יהודה. שותק, הלך מלפנים ונגס בגבעול עשב שתלש. אט־אט, בזה אחר זה, חדלו גם התלמידים מצחוקם ועברו לצידו של ישוע. עד־מהרה שוב יצא כך שכולם הלכו בקבוצה צפופה מלפנים, ויהודה – יהודה המנצח, יהודה החזק – השתרך לבדו מאחור ובלע אבק.

הנה הם נעצרו. ישוע הניח יד על שכמו של פטרוס והצביע בידו השנייה למרחק, שם כבר בצבצה מתוך ערפילית ירושלים. גבו הרחב, האיתן של פטרוס נענה בזהירות עדינה ליד הדקה, השחומה.

הם נטו ללון בבית עניה, בביתו של אלעזר. כשהתכנסו כולם לשיחה משותפת, חשב יהודה שתכף ייזכרו בניצחונו על פטרוס, וישב בקרבת מקום. אולם התלמידים היו שתקנים ומהורהרים שלא כדרכם. מראות מהדרך שעברו – שמש ואבן ועשב, וישוע שכוב באוהל – שטו לאט לנגד עיני רוחם, השרו עליהם רכות מהורהרת, והולידו חלומות בהקיץ, מעורפלים אך מתוקים, על תנועה נצחית תחת השמש. הגוף המיוגע התמסר למנוחה מתוקה, והרהר בכל נים שבו על־דבר מה טמיר ויפה ועצום. איש לא נזכר ביהודה.

יהודה יצא. אחר־כך חזר. ישוע דיבר, ובשתיקה האזינו התלמידים לדבריו. ללא ניע, כמו פסל, ישבה מרים לרגליו בראש מושפל והביטה בפניו. יוחנן ישב קרוב אל המורה, והשתדל שידו תיגע בבגדו, אך לא תטריד אותו. נגע – וקפא. פטרוס נשם נשימות רמות וחזקות וליווה בנשימתו את דבריו של ישוע.

איש קריות נעצר על הסף. מבטו פסח בבוז על המתכנסים; כל האש שבו כוּונה אל ישוע. ככל שהביט, כבה הכול סביבו, עטה חושך ודממה, רק ישוע, על ידו המורמת, נמלא אור. אך הינה גם הוא כמו התרומם באוויר והתמוסס, עשוי כולו ערפל שנח מעל לאגם, רווי באור הירח השוקע. דיבורו הרך צלצל הרחק־הרחק ובעדנה. תוך כדי התבוננות בדמות הרפאים המתנועעת, תוך כדי האזנה לנעימה הענוגה של המילים המתעתעות שהגיעו ממרחקים, קמץ יהודה באצבעות ברזל את כל נשמתו, והחל לבנות דבר־מה עצום בחשכתה שאין לה שיעור. לאט הרים בעלטה העמוקה גושים עצומים כלשהם, דומים להרים, והניחם בתנועה רכה זה על גבי זה; ושוב הרים ושוב הניח. דבר מה הצטמח בעלטה, התפשט ללא קול, הסיט את הגבולות לצדדים. הינה חש שראשו הידמה לכיפת בניין; בחושך צלמוות הוסיף לצמוח דבר־מה עצום, ומישהו עבד בשתיקה: הרים את גושי החומר הדומים להרים, הניחם זה על גבי זה, הרים שוב… בְּרוך צלצלו אי־שם מילים רחוקות ומתעתעות.

כך עמד והסתיר את הדלת, עצום ושחור, וישוע דיבר, ונשימתו הנקטעת והעזה של פטרוס ליוותה בקולניות את דבריו. אך לפתע פתאום השתתק ישוע – בצליל חד וקטוע, ופטרוס קרא בהתפעלות, כניעור משנתו: “אדוננו! דברי חַיֵי עולם גלויים וידועים לךָ!”[2]

אך ישוע שתק והביט לאן שהוא בלי להסיר מבט. כשליוו את מבטו, ראו בפתח הדלת את יהודה המאובן עומד בפה פעור ובעיניים קפואות. ובלי להבין מה קרה, פרצו בצחוק. אך מתתיהו הבקיא בכתבי הקודש נגע בכתפו של יהודה ואמר בלשונו של שלמה המלך: “המביט בענוותנות יחונן, והמזדמן בשער יכביד על רעיו”[3].

יהודה נרעד ואפילו פלט צעקת בהלה קלה. היה נדמה שכל איברי גופו – עיניו, ידיו ורגליו – התפזרו לצדדים, כשל חיה שראתה פתאום עיני אדם מעליה. היישר לעברו של יהודה הלך ישוע, נושא דבר כלשהו על שפתיו – ועבר על פני יהודה בדלת הפתוחה, שהייתה פנויה כעת.

***

כבר באישון לילה ניגש תומא המוטרד ליצועו של יהודה, התיישב בכריעה ושאל: “אתה בוכה, יהודה?”

“לא. לך מפה, תומא”.

“אבל מדוע אתה גונח וחורק בשיניך? אינך בקו הבריאות?” יהודה שתק מעט, ומבין שפתיו החלו לנשור, בזו אחר זו, מילים כבדות, מלאות יגון וזעם.

“מדוע הוא אינו אוהב אותי? מדוע הוא אוהב את ההם? האם אינני יפה, אינני טוב וחזק מהם? האם לא אני הצלתי את חייו כשההם ברחו כפופים כמו כלבים פחדניים?”

“ידידי המסכן, הצדק אינו לגמרי איתך. אינך יפה כלל, ולשונך אינה נעימה, בדיוק כמו מראה פניך. אתה משקר ומשמיץ כל הזמן, אז כיצד תרצה שישוע יאהב אותך?”

אך יהודה המשיך, זע בכבדות בחושך, כאינו שומע אותו: “מדוע אינו עם יהודה, אלא עם אלה שאינם אוהבים אותו? יוחנן הביא לו לטאה – אני הייתי מביא לו נחש ארסי. פטרוס השליך סלעים – אני הייתי עוקר הר למענו! אך מהו נחש ארסי? אחרי שעוקרים לו שן, הוא נח כענק סביב צווארך. אך מהו הר שאפשר לחפור בידיך ולשטח ברגליך? הייתי נותן לו את יהודה, את יהודה האמיץ ויפה התואר! ועכשיו יבוא סופו, ואיתו יבוא גם סופו של יהודה”.

“דברים מוזרים אתה אומר, יהודה!”

“התאנה היבשה שצריך לכרות בקרדום – הרי זה אני, אליי הוא התכוון [4]. אז מדוע אינו כורת? אינו מעז, תומא. אני מכיר אותו: הוא מפחד מיהודה! הוא מסתתר מיהודה האמיץ, החזק, היפה! הוא אוהב טיפשים, בוגדים ושקרנים. אתה שקרן, תומא, האם שמעת על כך?”

תומא התפלא מאוד וביקש לסתור את דבריו, אך חשב שיהודה סתם מגדף, ורק נד בחושך בראשו. יגונו של יהודה הלך וגבר: הוא גנח, חרק בשיניו, והיה אפשר לשמוע כיצד כל גופו הגדול זז בחוסר מנוחה מתחת לשמיכה.

“מה כואב כל־כך ליהודה? מי הגיש אש אל גופו? הוא זורק את בנו לכלבים! הוא מוסר את בתו לשודדים כדי שיחללו את תומתה, את כלתו – שיעשו בה מעשים שלא ייעשו. אך האומנם ליבו של יהודה אינו לב עדין? לך, תומא, לך, טיפש. תן ליהודה החזק, האמיץ והיפה להישאר לבדו!”

4

יהודה הסתיר דינרים אחדים, והדבר התגלה הודות לתומא, שראה במקרה כמה כסף ניתן לו. היה אפשר להניח שזהו לא מעשה הגנֵבה הראשון של יהודה, והכול לא ידעו את נפשם מכעס. פטרוס הנזעם תפס את יהודה בצווארון גלימתו וכמעט בגרירה הביאו לישוע. יהודה המבוהל שהחוויר, לא גילה התנגדות.

“ראה נא, מורי! הנה הוא, הבדחן! הנה הוא, הגנב! אתה האמנת לו, והוא גונב את כספנו. גנב! מנוול! אם תרשה לי, אני בעצמי…”

אך ישוע שתק. אחרי שפטרוס הביט בו בתשומת־לב, הוא הסמיק מייד, ושחרר את אחיזת אצבעותיו בצווארונו. יהודה המבויש סידר את בגדו, צידד מבט אל פטרוס ושיווה לפניו ארשת כנועה ומדוכדכת של פושע שהתחרט על מעשיו.

“אז ככה, מתברר!” אמר פטרוס בכעס וטרק בחוזקה את הדלת בצאתו. כולם רטנו ואמרו שבשום אופן לא יישארו עתה עם יהודה. אך יוחנן תפס מהר דבר־מה, וחמק אל פתח הדלת שמאחוריה נשמע קולו השקט, ואפילו לבבי כמדומה, של ישוע. כשיצא משם כעבור זמן־מה, היה חיוור, ועיניו המושפלות האדימו, כאילו הזיל דמעות לא מכבר.

“מורנו אמר… מורנו אמר שיהודה יכול לקחת כסף כמה שירצה”.

פטרוס צחק בכעס. בחטף ובתוכחה הביט בו יוחנן, ולפתע פתאום השתלהב כולו וקרא בקול צלול, בעודו מערבב דמעות וזעם, התפעמות ודמעות: “אף אחד לא צריך לספור כמה כסף קיבל יהודה. הוא אחינו, וכל הכסף שייך לו כשם שהוא שייך לנו. אם הוא צריך הרבה, שייקח הרבה בלי לומר לאף אחד ובלי להתייעץ עם אף אחד. יהודה אחינו, ואתם הסבתם לו עלבון כבד – כך אמר המורה… אנחנו צריכים להתבייש, אחים!”

בפתח הדלת עמד יהודה – חיוור, חיוך עקום על שפתיו. יוחנן קרב אליו בתנועה קלילה ונישק אותו שלוש פעמים. אחריו ניגשו במבוכה, מסיבים את פניהם זה אל זה, יעקב, פיליפוס ותלמידים נוספים. לאחר כל נשיקה מחה יהודה את פיו, אך מצמץ בקול בשפתיו, כאילו הצליל הסב לו הנאה. פטרוס ניגש אחרון.

“כולנו כאן טיפשים, כולנו עיוורים, יהודה. רק הוא לבדו רואה, רק הוא לבדו חכם. מותר לי לנשק אותך?”

“למה לא? נשק!” נעתר יהודה.

פטרוס נישק אותו בחוזקה, ולחש לחישה רמה על אוזנו: “כמעט חנקתי אותך! הם לפחות רק דיברו, ואני אחזתי אותך ישר בגרון! לא כאב לך?”

“קצת”.

“אלך אליו ואספר הכול. הרי גם עליו התרגזתי”, אמר פטרוס בקדרות, וניסה לפתוח את הדלת בהיחבא, בלי להקים רעש.

“ומה איתך, תומא?” שאל בחומרה יוחנן, שעקב אחר פעולותיהם ודבריהם של התלמידים.

“עדיין אינני יודע. אני צריך לחשוב”.

זמן רב חשב תומא, כמעט יום תמים. התלמידים התפזרו איש־איש לענייניו, פטרוס כבר צעק בקול רם ובעליזות אי־שם מעבר לקיר, והוא עדיין חכך בדעתו. אולי היה עושה זאת מהר יותר, אך יהודה, שעקב אחריו, בלי להרפות, במבט לעגני, ומפעם לפעם שאל בכובד ראש: “נו, תומא? איך העניין מתקדם?” הפריע לו במקצת.

אחר־כך סחב לשם יהודה את תיבת הכספים שלו, והחל למנות את הכסף בקול רם. הוא צלצל במטבעות והעמיד פנים שאינו מביט בתומא.

“עשרים ואחת, עשרים ושתיים, עשרים ושלוש… ראה, תומא, עוד מטבע מזויף. אה, עד כמה כל בני־האדם הם נוכלים, הם אפילו תורמים מטבעות מזויפים… עשרים וארבע… ואחר־כך יגידו שוב שיהודה גנב… עשרים וחמש, עשרים ושש…”

תומא ניגש אליו בנחישות – זה היה כבר לפנות ערב – ואמר: “הוא צודק, יהודה. בוא ואתן לך נשיקה”.

“אה, כן? עשרים ותשע, שלושים. לחינם. אגנוב שוב. שלושים ואחת…”

“אבל איך אפשר לגנוב, אם אין הבדל בין מה ששייך לך לבין מה ששייך לאחרים. פשוט תיקח כמה שתצטרך, אחי”.

“כל־כך הרבה זמן נדרש לך כדי לחזור על דבריו? אינך מוקיר את הזמן שעומד לרשותך, תומא החכם”.

“נדמה לי שאתה צוחק עליי, אחי?”

“תחשוב האם אתה נוהג טוב, תומא איש חסד, כשאתה חוזר על דבריו? הרי הוא זה שאמר ‘שייך לך’, לא אתה. הוא זה שנישק אותי, ואתם רק טימאתם את פי. עד עכשיו אני חש את שפתיכם הרטובות זוחלות עליי. זה כל־כך גועלי, תומא הטוב. שלושים ושמונה, שלושים ותשע, ארבעים. ארבעים דינרים, תומא, אולי תרצה לבדוק?”

“הרי הוא המורה שלנו. כיצד לא נחזור על דברי המורה?”

“האם נשר צווארון בגדו של יהודה? האם עתה הוא עירום ואין במה לתפוס אותו? הינה יֵצא המורה מהבית, ויגנוב שוב יהודה בלי משים שלושה דינרים. האם אז לא תתפסו אותו באותו צווארון?”

“עתה אנחנו יודעים, יהודה. הבנו”.

“האם לא כל התלמידים לוקים בזיכרונם? האם לא את כל מוריהם רימו תלמידים? הינה הרים מורה את שבטו, והתלמידים צועקים: אנחנו יודעים, המורה! אך המורה הולך לישון, והתלמידים אומרים: האם לא זה מה שלימד אותנו המורה שלנו? כך גם כאן. הבוקר קראת לי גנב. הערב אתה קורא לי אחי. כיצד, אם כן, תקרא לי מחר?”

יהודה צחק, הרים בקלות בידו את התיבה הכבדה, המצלצלת, והמשיך: “כשנושבת רוח חזקה, היא מערבלת את האשפה ונושאת אותה איתה. הטיפשים מביטים באשפה ואומרים: ‘הנה הרוח!’ אבל זו רק אשפה, תומא הטוב שלי, גללי חמורים ששוטחו ברגלי ההולכים. הינה פגשה האשפה בקיר ונחה בשקט למרגלותיו, והרוח טסה הלאה, הרוח טסה הלאה, תומא הטוב שלי!”

בתנועת אזהרה הצביע יהודה בידו מעבר לקיר וצחק שוב.

“אני שמח שיש לך מצב רוח עליז,” אמר תומא, “אך חבל מאוד שיש בעליזות שלך כל־כך הרבה רוע”.

“וכיצד לא יעלוז בן־אדם שנישקו אותו כל־כך הרבה ושנמצא מועיל כל־כך? אלמלא גנבתי שלושה דינרים, האם היה יודע יוחנן התלהבות מהי? האין זה נעים להיות אנקול שתולים עליו לייבוש: יוחנן – את מעלותיו הטובות שספחו מים; תומא – את שכלו שנאכל על־ידי העש?”

“מוטב שאלך, נדמה לי”.

“אך הרי אני מתבדח. אני מתבדח, תומא הטוב שלי. כל מה שרציתי לדעת זה אם אתה באמת רוצה לנשק את יהודה הזקן והגועלי, את הגנב שסחב שלושה דינרים ונתן אותם בידי פרוצה”.

“פרוצה?” התפלא תומא, “סיפרת את זה למורה?”

“שוב אתה מפקפק, תומא. כן, פרוצה. אך אילו ידעת, תומא, עד כמה אומללה האישה הזאת. היא לא אכלה כבר יומיים…”

“אתה יודע את זה בוודאות?” נבוך תומא.

“כן, כמובן. הרי אני בעצמי הייתי יומיים במחיצתה, וראיתי שהיא אינה אוכלת שום דבר ורק שותה יין אדום. היא התנדנדה בגלל תת־תזונה, ואני צנחתי יחד איתה…”

תומא מיהר לקום וכבר אחרי שהתרחק בכמה צעדים, זרק לכיוונו של יהודה: “כנראה נכנס בך שטן, יהודה”.

ובדמדומים שירדו, שמע בלכתו כיצד תיבת הכסף הכבדה מצלצלת בקול תלונה בידיו של יהודה. ונדמה היה שיהודה צוחק.

אך כבר למחרת היום נאלץ תומא להודות שטעה ביהודה – כל־כך לא מחוכם, עדין ורציני בה־בעת היה איש קריות. הוא לא עשה פרצופים, לא התבדח בלשון ארסית, לא קד קידות ולא העליב, אלא טיפל בענייני המשק בשקט ובלי משים. היה זריז כקודם – כאילו לא שתי רגליים היו לו כמו לכל בני־האדם, אלא עשר – אך התרוצץ בלי להקים רעש, בלי יללות, צרחות, וצחוק המזכיר את צחוקו של צבוע, שליווה עד אז את כל פעולותיו. כשישוע פתח בדיבור, היה מתיישב בשקט בקרן זווית, משכל את ידיו ואת רגליו, ומביט בו בעיניו הגדולות במבט טוב כל־כך, שרבים הבחינו בזה. גם בבני־אדם חדל לדבר סרה ושתק על־פי־רוב, עד שמתתיהו חמור הסבר בכבודו ובעצמו מצא לנכון לשבחו בלשונו של שלמה המלך: “בָּז־לְרֵעֵהוּ חֲסַר־לֵב; וְאִישׁ תְּבוּנוֹת יַחֲרִישׁ” [5], וזקף את אצבעו, כמרמז ללשון הרע שהרבָּה יהודה להשתמש בה לפנים. עד־מהרה הבחינו הכול בשינוי שחל ביהודה, ושמחו עליו. רק ישוע הוסיף להביט בו במבט מתנכר, אף שלא הביע ישירות בשום דרך את יחס אי־הרצון כלפיו. אפילו יוחנן, שיהודה חלק לו עתה כבוד רב כלתלמידו האהוב של ישוע, וכמי שהגן עליו במקרה שקרה עם שלושת הדינרים, ריכך מעט את יחסו כלפיו. לפעמים אפילו היה קושר איתו שיחה.

“מה דעתך, יהודה,” אמר פעם בנימה סלחנית, “מי מאיתנו, פטרוס או אני, נהיה הראשונים לצידו של ישוע במלכות השמיים?”

יהודה חשב מעט והשיב: “אתה, אני מניח”.

“ופטרוס סבור שהוא”, גיחך יוחנן.

“לא. פטרוס יבריח את כל המלאכים בצעקותיו. אתה שומע איך הוא צועק? כמובן, הוא יתווכח איתך וישתדל לתפוס את המקום ראשון, כי הוא מבטיח שגם הוא אוהב את ישוע. אך הוא כבר זקן במקצת ואתה צעיר, הוא כבד צעד ואתה, ואתה קל רגליים. אתה תיכנס לשם ראשון, יחד עם ישוע. לא כן?”

“כן, לא אעזוב את ישוע”, הסכים יוחנן.

בו־ביום פנה ליהודה שמעון פטרוס, ובפיו אותה שאלה. אך מחשש שאחרים ישמעו את קולו הרם, הוביל את יהודה לפינה המרוחקת ביותר, מאחורי הבית.

“אז מה דעתך?” שאל בחרדה, “אתה חכם, המורה בכבודו ובעצמו משבח אותך על שכלך, ואתה תגיד לי את האמת”.

“אתה, כמובן”, ענה ללא היסוס איש קריות.

פטרוס קרא במורת־רוח: “זה מה שאמרתי לו!”

“אך כמובן גם שם הוא ינסה לגזול ממך את המקום הראשון”.

“כמובן!”

“אבל מה הוא יוכל לעשות אם אתה כבר תתפוס את המקום? הרי אתה תלך לשם ראשון, יחד עם ישוע? לא תשאיר אותו לבד? האם לא לך הוא קרא ‘סלע’?”

פטרוס הניח את ידו על שכמו של יהודה ואמר בלהט: “אני אומר לך, יהודה, אתה החכם ביותר מבינינו. אך מדוע אתה לעגן וכעסן גדול? המורה אינו אוהב זאת. והרי גם אתה היית יכול להיות התלמיד האהוב עליו, לא פחות מיוחנן. אך גם לך,” הרים פטרוס את זרועו בתנועה מאיימת, “גם לך לא אתן את מקומי לצידו של ישוע, לא על האדמה ולא שם! אתה שומע!”

כך השתדל יהודה לקלוע לרצון כולם, אך חשב מחשבות משלו בשעת מעשה. הוא שמר על ענוותנות ועל איפוק, הקפיד לא לבלוט לעין, וידע לומר לכל אחד דברים שמצאו חן בעיניו במיוחד. כך, לתומא אמר: “פֶּתִי יַאֲמִין לְכָל דָּבָר וְעָרוּם יָבִין לַאֲשֻׁרוֹ” [6].

ואילו באוזני מתתיהו, שסבל מגרגרנות באכילה, הפריז במקצת בשתייה ובוש בכך, השמיע את דברי שלמה החכם שהיה נערץ עליו: “צַדִּיק אֹכֵל לְשֹבַע נַפְשׁוֹ וּבֶטֶן רְשָׁעִים תֶּחְסָר” [7].

אך גם דברים נעימים אמר לעיתים רחוקות, ושיווה להם בכך ערך מיוחד. על־פי־רוב שתק, האזין בתשומת־לב לכל הנאמר סביבו, והרהר במשהו. אולם ליהודה המהורהר היה מראה דוחה, מגוחך ומשרה פחד בה־בעת. כל עוד עינו החיה והערמומית זזה, היה נדמה שיהודה אדם פשוט וטוב לב, אך כשקפאו שתי עיניו ללא ניע ועור מצחו הקמור היה מתכווץ ויוצר גבשושיות וקפלים מוזרים, צץ ניחוש מעיק על מחשבות יוצאות דופן המתהפכות תחת גולגולתו. נוכריות לגמרי, יוצאות דופן ביותר, באין להן לשון כלל, הן הקיפו את איש קריות בדממת סוד אטומה, עד שרצית שיתחיל במהרה לדבר, לנוע ואפילו לשקר. שהרי שקר שנאמר בלשון בני־אדם נִדמָה אמת ואור אל מול השתיקה האטומה עד להתייאש, שאין לה הד ובת הד.

“שוב שקעת במחשבות, יהודה?” צעק פטרוס, שקולו הצלול ופניו הבהירות פרצו באחת את מעטה השתיקה הלא חדיר של שרעפי יהודה, וגירשו אותם לפינה חשוכה. “על מה אתה חושב?”

“על דברים רבים”, השיב איש קריות בחיוך שלֵו. יש להניח שהבחין בהשפעתה הלא טובה של שתיקתו על הזולת, והחל להתרחק לעיתים קרובות יותר משאר התלמידים, ולבלות זמן רב בטיולים בגפו, או שהיה מטפס על גג שטוח ויושב שם בלי להוציא הגה. תומא כבר הספיק להיבהל קלות כמה פעמים, כשנתקל במפתיע בחושך בתלולית אפורה שפתאום הזדקרו מתוכה רגליו וידיו של יהודה ונשמע קולו המבודח.

רק פעם אחת הבליח ביהודה דמיון חד ומוזר במיוחד ליהודה הקודם. זה קרה בשעת ויכוח על הבכורה במלכות שמיים. פטרוס ויוחנן הוכיחו זה את זה בנוכחות המורה, והתווכחו מי יזכה במקום לצידו של ישוע. הם מנו את הישגיהם, וניסו לאמוד את מידת אהבתם לישוע, התרתחו, צעקו, אפילו גידפו ללא רסן. פטרוס – אדום כולו מזעם, שואג; יוחנן – חיוור ושקט, ידיו רועדות ודבריו עוקצניים. הוויכוח ביניהם כבר נעשה לא מהוגן, ופני המורה החלו להתקדר, כשהעיף פטרוס באקראי מבט ביהודה – זה פרץ בצחוק של שביעות רצון עצמית. יוחנן הביט ביהודה, וחייך אף הוא. כל אחד מהם נזכר מה אמר לו איש קריות החכם. כחשים מבעוד מועד את שמחת הניצחון הקרבה, קראו ללא אומר ודברים ובהסכמה ליהודה שישפוט ביניהם, ופטרוס צעק: “קדימה, יהודה החכם! בוא ותגיד לנו מי יהיה הראשון לצידו של ישוע – הוא או אני?”

אך יהודה שתק, נשם בכבדות, ולא הסיר את עיניו, ובהן שאלה שוקקת, מעיני ישוע השלוות והעמוקות.

“כן,” אישר יוחנן בסלחנות, “תגיד לו מי יהיה הראשון לצידו של ישוע”.

בלי להתיק את מבטו מישוע, התרומם יהודה לאט ממקומו והשיב בשקט וברוב חשיבות: “אני!”

ישוע השפיל לאט את מבטו. איש קריות הכה את עצמו בחזהו באצבעו הגרומה ואמר שוב, בנימה חגיגית ובחומרה: “אני! אני אהיה לצידו של ישוע!”

ויצא. התלמידים שנדהמו מהמעלל המחוצף שתקו, ורק פטרוס נזכר פתאום במשהו, ולחש על אוזנו של תומא בקול שקט להפתיע: “אתה מבין עכשיו על מה הוא חושב? שמעת?”

5

בדיוק באותה עת עשה יהודה איש קריות את הצעד הראשון וההחלטי לקראת בגידה: ביקר בחשאי את הכוהן הגדול חנן. הוא התקבל בסבר פנים חמור מאוד, אך הדבר לא הביכו, והוא תבע שיחה ממושכת בארבע עיניים. כשנשאר בגפו עם הישיש הצנום וחמור הסבר, שהביט בו בבוז מתחת לעפעפיו הצונחים, הכבדים, סיפר שהוא, יהודה, צדיק, וחבַר לתלמידיו של ישוע הנוצרי במטרה אחת ויחידה: לגלות את פרצופו האמיתי של הרמאי, ולהסגירו לידי רשויות החוק.

“מיהו, נוצרי זה?” שאל חנן בזלזול, והעמיד פנים שהוא שומע את שמו של ישוע לראשונה.

יהודה, מצידו, העמיד פנים כמאמין שהכוהן הגדול אינו מצוי, למרבה הפלא, בסוד העניינים, וסיפר בפרוטרוט על דרשותיו של ישוע ועל הניסים שחולל, על שנאתו לפרושים ולבית המקדש, על כך שהוא מפר דרך קבע את חוקי התורה, ולבסוף על רצונו ליטול את השלטון מידי הכוהנים, ולכונן מלכות מיוחדת משלו. וכל־כך התחכם בערבוב האמת והשקר, עד שחנן הביט בו בתשומת־לב, ואמר בלשון עצלה: “האם חסרים רמאים ומשוגעים ביהודה?”

“לא, אבל הוא אדם מסוכן,” חלק עליו יהודה בלהט, “הוא מפר את חוקי התורה. מוטב שאדם אחד יאבד מאשר העם כולו”.

חנן הנהן בראשו לאות אישור.

“אך נדמה לי שיש לו תלמידים רבים?”

“רבים, כן”.

“והם בוודאי אוהבים אותו מאוד?”

“כן, הם אומרים שאוהבים. אוהבים מאוד, יותר מאת עצמם”.

“אך אם נרצה לעצור אותו, האם לא יגוננו עליו? האם לא יתקוממו?”

יהודה צחק צחוק מרושע וממושך: “הם? אלה כלבים פחדנים שבורחים ברגע שאדם נרכן כדי להרים אבן. הם!”

“האם הם רעים כל־כך?”

“האם רעים בורחים מטובים, ולא טובים מרעים? חֶה! הם טובים, ולכן יברחו. הם טובים, ולכן יסתתרו. הם טובים, ולכן יופיעו רק כשיהיה צורך להניח את ישוע בקברו. הם יניחו אותו במו־ידיהם, לך לא נותר אלא להוציאו להורג!”

“אך הרי הם אוהבים אותו? בעצמך אמרת”.

“הם אוהבים את המורה שלהם תמיד, אך הם אוהבים יותר את המורה המת מאשר את המורה החי. כשהמורה בחיים הוא יכול לשאול אם למדו את השיעור שנתן, ואז יהיה להם רע ומר. אך כשהמורה מת, הם בעצמם נעשים מורים, ולאחרים יהיה רע ומר! חֶה!”

חנן הביט בבוגד במבט חודרני, ושפתיו היבשות והדקות התעוותו. פירושו היה שחנן מחייך.

“הם עלבו בך? אני רואה זאת”.

“היש דבר שיוכל להסתתר מעיניך החדות, חנן החכם? אתה רואה ללבבו של יהודה. כן. הם עלבו ביהודה המסכן. הם אמרו שהוא גנב מהם שלושה דינרים, כאילו יהודה אינו האיש הישר ביותר מקרב בני ישראל!”

עוד זמן רב דיברו על ישוע, על תלמידיו ועל השפעתו הרת־האסון על עם ישראל. אך תשובה החלטית לא נתן הפעם חנן הזהיר והערמומי. כבר מזמן עקב אחר ישוע, ובהיוועצויות חשאיות עם קרובי משפחתו ועם ידידיו, צדוקים נושאי משרות רמות, הכריע כבר מזמן את גורלו של הנביא הגלילי. אך הוא לא נתן אמון ביהודה, ששמע עליו גם קודם לכן כעל אדם רע וכוזב, לא סמך על התקוות קלות הדעת שתלה הלה במוגות ליבם של התלמידים ושל העם. חנן האמין בכוחו־שלו, אך פחד משפיכות דמים, פחד ממרד אימתני שהיה עלול לפרוץ בנקל בקרב בני ירושלים קשי העורף ומהירי החימה, פחד לבסוף מהתערבותם ומידם הקשה של השלטונות הרומיים. הכפירה – שההתנגדות תנפח אותה, ודמו האדום של הדם המעניק חיים לכל מה שהוא נושר עליו, יפרה אותה – תתפשט אז ביתר שאת ותחנוק בטבעותיה הגמישות את חנן, את השלטון ואת כל ידידיו. כשבפעם שנייה הקיש איש קריות על דלתו, נבוכה רוחו של חנן, והוא לא קיבל אותו. אך גם בשלישית וברביעית בא אליו איש קריות, עיקש כמו רוח המידפקת יומם וליל על דלת מוגפת, ומנשבת לתוך חריציה.

“רואה אני שחנן החכם מפחד ממשהו”, אמר יהודה שהוכנס לבסוף אל הכוהן הגדול.

“אני חזק דיי כדי לא לפחד מדבר”, השיב חנן ביהירות, ואיש קריות השתחווה בהתרפסות והושיט אליו את ידיו. “מה רצונך?”

“רצוני למסור לידיך את הנוצרי”.

“אין לנו צורך בו”.

יהודה השתחווה והמתין, ונשא בכניעות את מבט עינו אל הכוהן הגדול.

“לֵך”.

“אך עליי לבוא שוב. לא כן, חנן הנכבד?”

“לא יניחו לך. לֵך”.

אך הינה הקיש יהודה איש קריות פעם, ועוד פעם, על דלתו של חנן הישיש, והותר לו להתייצב לפניו. צנום וחורש רע, נושא את משא המחשבות המעיק, הביט הלה בבוגד ללא אומר ודברים, כמונה את שערות ראשו הגבשושי. אך גם יהודה שתק, כמונה אף הוא את אניצי השיער בזקנו השׂב והדליל של הכוהן הגדול.

“נו? שוב אתה כאן?” זרק ביהירות חנן הנרגז, כיורק על ראשו.

“אני רוצה להסגיר לידיך את הנוצרי”.

שניהם השתתקו והוסיפו לבחון איש את רעהו בתשומת־לב. אך איש קריות הביט בשלווה, ואילו חנן כבר חש דקירות של כעס, יבש וצונן כמו כפור של טרם בוקר בחורף.

“כמה תרצה בעבור ישוע שלך?”

“כמה תיתן?”

חנן אמר בהנאה, כמבקש לפגוע בכבודו: “כולכם כנופיה של נוכלים. שלושים שקל כסף – זה הסכום שניתן”.

ושמח בחשאי בראותו את יהודה מפרכס, נתקף תזזית, מתרוצץ – זריז ומהיר כאילו לא שתי רגליים היו לו, אלא עשר.

“בעבור ישוע? שלושים שקל כסף?” צעק, והתדהמה האיומה שבקולו שימחה את חנן. “בעבור ישוע הנוצרי! אתה רוצה לקנות את ישוע תמורת שלושים שקל כסף? אתה סבור שעשויים למכור לך את ישוע תמורת שלושים שקל כסף?”

בתנועה מהירה הסתובב יהודה אל הקיר וצחק אל מול פניו השטוחות הלבנות, בעודו מרים את ידיו הארוכות: “אתה שומע? שלושים שקל כסף! בעבור ישוע!”

באותה שמחה חשאית העיר חנן בשוויון נפש: “אם אינך רוצה, לך מכאן. נמצא בן־אדם שימכור יותר בזול”.

כמו רוכלים בבגדים משומשים המשליכים מיד ליד בלויי סמרטוטים בכיכר מטונפת, צועקים, נשבעים, ומגדפים, החלו לנהל ביניהם מיקח וממכר, משולהבים כאחוזי שיגעון. יהודה התרוצץ והסתחרר וצעק, כרוֹוֶה התפעמות משונה, ומנה על אצבעות כף ידו את מעלותיו של זה שהוא עומד למכור.

“וזה שיש לו לב טוב והוא מרפא חולים – לזה כבר אין שום ערך, לדעתך? אָה? לא, תגיד לי, הרי אדם ישר אתה!”

“אם אתה…” ניסה להשחיל מילה חנן, שפניו הוורידו ושדבריו היוקדים של יהודה הלהיטו מהר את כעסו הצונן.

אך הלה קטע אותו ללא בושה: “וזה שהוא יפה וצעיר – כמו חבצלת השרון, כמו שושנת העמקים? אה? לזה אין שום ערך? אתה עוד תגיד, אולי, שהוא זקן ואין בו כל תועלת, שיהודה מוכר לך תרנגול זקן? אָה?”

“אם אתה…” ניסה חנן לצעוק, אך דיבורו הנסער ושלוח הרסן של יהודה נשא משם את קולו הזקן כמו סיבי צמחים פלומתיים ברוח.

“שלושים שקל כסף! הרי יוצא שטיפת דם שווה פחות מאוֹבּוֹלוֹס![8] ודמעה שווה פחות מחצי אובולוס! רבע אובולוס תמורת אנקה! והצעקות! והעוויתות! ומה המחיר על זה שליבו יעצור מלכת! ועל זה שעיניו ייעצמו? זה בחינם?”, צווח איש קריות והתקדם לעברו של הכוהן הגדול, עוטָה את כולו תנועה תזזיתית של ידיו, של אצבעותיו, של מילותיו המסתחררות.

“על הכול! על הכול!” נשנק חנן.

“ומה יהיו הרווחים שלך מהעסק הזה? חֶה? רצונך לשדוד את יהודה, לגזול פת לחם מילדיו? אינני יכול! אצא אל הכיכר, אצעק: חנן שדד את יהודה המסכן! הצילו!”

חנן המיוגע, שהיה מסוחרר כולו, רקע בחמת טירוף על הרצפה בנעליו הרכות ונופף בידיו: “החוצה! החוצה!”

אך יהודה כופף פתאום בהכנעה את גבו ופרש בצייתנות את ידיו לצדדים: “טוב, אם ככה… אך מדוע אתה כועס על יהודה המסכן, שרוצה בטובת ילדיו? גם לך יש ילדים, צעירים כלילי מעלה…”

“נמצא אחר… נמצא אחר… החוצה!”

“אך האם אמרתי שלא אוכל ללכת לקראתך? האם אינני מאמין לך שעלול לבוא אדם אחר ולהסגיר לידיך את ישוע בעבור חמישה־עשר אובולוסים? בעבור שני אובולוסים? בעבור אחד?”

יהודה השתחווה נמוך יותר ויותר, התפתל והתחנף, והסכים לבסוף בהכנעה לקבל את הסכום שהוצע לו. ביד רועדת וצנומה נתן לו חנן, שפניו הוורידו, את הכסף, והמתין ללא אומר ודברים שעה שנגס יהודה בשיניו בכל מטבעות הכסף. הכוהן הפנה לו את עורפו, ועשה תנועות לעיסה בשפתיו. לעיתים רחוקות הסב אליו את ראשו, ואז היה נושא אותו שוב אל התקרה, כאילו נכווה, ושפתיו נעו בתנועות לעיסה מאומצות.

“יש היום כל־כך הרבה כסף מזויף”, ביאר יהודה בקור רוח.

“זה כסף שתרמו אנשים יראים לבית המקדש”, אמר חנן והסב בחטף את ראשו, ומיהר להציג לעיני יהודה את עורפו הוורדרד הקירח.

“אך האם אנשים יראים יודעים להבחין בין המזויף לאמיתי? רק נוכלים יודעים זאת”.

יהודה מקבל 30 שקלים בכסף. פרסקו מהמאה ה-16. ויקיפדיה

את הכסף שקיבל לא נשא יהודה הביתה, אלא יצא אל מחוץ לעיר והחביאו תחת אבן. את דרכו חזרה עשה בשקט, בצעדים כבדים ואיטיים, כמו חיה פצועה הממהרת לזחול למחילתה האפלה אחרי קרב אכזרי וקטלני. אך לא הייתה ליהודה מחילה משלו, אלא היה בית, ובביתו זה ראה את ישוע. הוא ישב עייף, רזה, מותש מהמאבק הבלתי פוסק בפרושים שהקיפו אותו כחומה במצחיהם, מצחי מלומדים לבנים ובוהקים. לחיו הייתה צמודה לקיר המחוספס, והוא נראה שקוע בשינה עמוקה. אל החלון הפתוח התעופפו קולות העיר הטורדים, פטרוס הלם בפטיש מאחורי הקיר – הוא התקין שולחן חדש לסעודה – וזימר זמר גלילי שקט. אך ישוע לא שמע דבר, וישן שנת ישרים עמוקה. זה היה האיש שהם קנו בעבור שלושים שקל כסף.

יהודה התקדם חרש, ובזהירות ובעדנה של אם המפחדת להעיר את ילדה החולה, בתדהמה של חיה שזחלה החוצה ממאורתה והוקסמה פתאום מפרח לבן קטן, נגע בעדינות בשערו הרך, ומהר הסיט את ידו. נגע פעם נוספת – וזחל החוצה חרש.

“אדוני!” אמר. “אדוני!”

אחרי שנכנס למקום שבו נדרשו לצרכיהם, בכה שם ארוכות והתעוות והתפתל ושרט בציפורניו את חזהו ונשך את כתפיו. הוא ליטף את שערו המדומיין של ישוע, ליחש חרש דברי רוך משעשעים וחרק בשיניו. אחר־כך חדל באחת לבכות, להיאנק ולחרוק שיניים ושקע במחשבות כבדות ומעיקות. פניו הרטובות היו מוטות הצידה, ומראהו כשל אדם שמטה את אוזנו. כך עמד זמן רב, כבד, החלטי וזר לכול, כמו הגורל עצמו.

***

…באהבה חרישית, בתשומת־לב מלאה רוך ובחיבה הקיף יהודה את ישוע האומלל בימים אחרונים אלה לחייו הקצרים. חיישני והססן כמו נערה באהבתה הראשונה, קשוב להפליא ומעמיק ראות כמוה, ניחש את רצונותיו הזעירים ביותר של ישוע שלא בוטאו, חדר למעמקים הכמוסים של תחושותיו, של פרצי העצבות החולפים, של רגעי העייפות הקשים. בכל מקום שדרכה בו רגלו של ישוע היא נתקלה במצע רך, בכל מקום שפנה מבטו – מצא דבר־מה נעים. קודם לכן לא אהב יהודה את מרים המגדָלית ונשים אחרות בקרבתו של ישוע, לעג להן בגסות והסב להן אי־נעימויות קטנות. עתה נעשה ידידן, בעל בריתן המצחיק והמגושם. בעניין מעמיק שוחח איתן על הרגליו הקטנים והחביבים של ישוע, שאל וחקר אותן ארוכות ובעקשות על כל פרט, תחב להן בחשאי כסף ליד, אל תוך כף היד – והן הביאו ענבר אפור, שמן יקר מפיץ ניחוחות האהוב כל־כך על ישוע, ומשחו בו את רגליו. יהודה קנה בעצמו, תוך עמידה נואשת על המיקח, יין יקר לישוע, ואחר־כך כעס מאוד כשפטרוס שתה כמעט את כולו בשוויון נפש של אדם המחשיב רק את הכמות. היה משיג איפשהו בירושלים הטרשית, שהייתה כמעט נטולה עצים, פרחים וצמחייה ירוקה, פרחי אביב רעננים, אניצי עשב ירוקים, ומוסר אותם לישוע באמצעות הנשים. היה מביא בזרועותיו – לראשונה בחייו – ילדים קטנים שמצא אי־שם בחצרות או ברחוב ומנשק אותם בעל־כורחו, שלא יבכו. לעיתים קרה שעל ברכיו של ישוע השקוע בהרהורים היה זוחל יצור קטן שחרחר, שערו מקורזל ואפו מלוכלך, ותובע ממנו ליטופים ונשיקות. שעה ששימחו שניהם זה את ליבו של זה, התהלך יהודה בסבר פנים חמור בצד, כמו סוהר קשוח שבעצמו הניח לפרפר להתעופף באביב אל תאו של אסיר, ועתה הוא רוטן מתוך העמדת פנים, ומתלונן על הפרת הסדר.

בערבים, כשלצד החשכה ניצבה על המשמר בחלונות גם חרדה, כיוון איש קריות במיומנות את השיחה אל הגליל הזר לו, אך החביב בעיני ישוע, על מימיו השקטים וחופיו הירוקים. במאמץ רב הוציא את פטרוס כבד התנועה מאדישותו, עד אשר ניעורו בו זיכרונות שקמלו, ובתמונות ססגוניות שהכול בהן היה רם, צבעוני, וסמיך, קמו והצטיירו לנגד עיניהם החיים הגליליים המלבבים. בתשומת־לב שוקקת, בפה פעור למחצה כדרך ילדים, ובעיניים צוחקות בעוד מועד, האזין ישוע לדיבורו הנלהב, המצלצל והעליז של פטרוס, ולפעמים צחק כל־כך על הלצותיו עד שנאלץ המספר לקטוע לרגעים אחדים את סיפורו. אך יוחנן היטיב לספר אף יותר מפטרוס. לא היו בסיפוריו עניינים מצחיקים ומפתיעים, אך הכול נעשה מהורהר, יוצא מגדר הרגיל, ויפה כל־כך עד שדמעות עלו בעיניו של ישוע והוא נאנח חרש, ויהודה דחף את מרים המגדלית בצלעותיה והיה לוחש לה בהתלהבות: “איך הוא מספר! את שומעת?”

“שומעת, כמובן”.

“לא, מוטב שתקשיבי. אתן, הנשים, אף פעם אינכן יודעות להקשיב היטב”.

אחר־כך התפזרו הכול בשקט ושכבו לישון, וישוע נישק את יוחנן ברוך ובהכרת תודה, וליטף את פטרוס הגבוה בחיבה על שכמו.

ללא קנאה, בבוז סלחני, הביט יהודה בחיבה שחלק להם. מה ערכם של כל הסיפורים, הנשיקות והאנחות בהשוואה למה שידוע לו, ליהודה איש קריות, יהודי אדמוני ומכוער שנולד בינות לסלעים ולאבנים!

6

יהודה איש קריות בסעודה האחרונה עם ישו ותלמידיו. ציור מאת רובנס. ויקיפדיה

בידו האחת בגד יהודה בישוע, אך בידו השנייה חיפש בשקידה דרך לְהָזֵם את תוכניותיו־שלו. הוא לא ניסה להניא את ישוע מהמסע האחרון, המסוכן, לירושלים, כפי שעשו הנשים, ואפילו נטה יותר לצידם של קרובי משפחתו של ישוע ושל אלה מתלמידיו אשר סברו שהכרעתה של ירושלים חיונית כדי שמשימת חייהם תנחל ניצחון מלא. אולם בהתמדה ובעיקשות הזהיר מפני הסכנה, וצייר בצבעים מוחשיים את שנאתם האימתנית של הפרושים לישוע, את נכונותם לבצע פשע ולהמית את הנביא הגלילי בחשאי או בגלוי. בכל יום ובכל שעה דיבר על כך. לא היה ולו מאמין אחד שיהודה לא עמד לפניו בזקירת אצבע מאיימת ולא השמיע באוזניו דברי אזהרה חמורים: “צריך לשמור על ישוע! צריך לשמור על ישוע! צריך לגונן על ישוע כשתבוא העת”.

אך אם בשל אמונת התלמידים בכוחו הניסי של המורה, שלא ידעה גבול, אם בשל הכרתם בצדקתם, ואם בעטיו של עיוורון גרידא – דבריו החששניים של יהודה נענו בחיוך, ועצותיו האין־סופיות אפילו עוררו רטינה. כשהשיג יהודה איפשהו שתי חרבות והביא אותן, זה מצא חן רק בעיני פטרוס. פטרוס לבדו שיבח את החרבות ואת יהודה, השאר אמרו באי־שביעות רצון: “האם אנחנו לוחמים כדי שנחגור חרבות? האם ישוע אינו נביא אלא מצביא?”

“אבל אם הם ירצו להמית אותו?”

“הם לא יעזו כשיראו שכל העם הולך אחריו”.

“ומה אם יעזו? מה אז?”

יוחנן היה אומר בזלזול: “אפשר לחשוב שרק אתה לבדך, יהודה, אוהב את המורה”.

יהודה היה נאחז בדבריו אלה ברעבתנות, ובלי להיעלב כלל, שואל בחיפזון, בלהט, בעקשנות חמורת סבר: “אבל אתם אוהבים אותו, כן?”

לא היה ולו מאמין אחד מאלה שבאו אל ישוע, שהוא לא שאל אותו שוב ושוב: “אתה אוהב אותו? האם האהבה שלך איתנה?”

הכול ענו שהם אוהבים.

לעיתים קרובות שוחח עם תומא. היה זוקר באזהרה את אצבעו הצנומה והתפסנית, וציפורנהּ ארוכה ומלוכלכת, ומתריע בפניו, כמסתיר סוד: “אני מזהיר אותך, תומא, קרבים זמנים אימתניים. האם אתם מוכנים לקראתם? מדוע לא לקחת את החרב שהבאתי?”

תומא השיב בשום־שכל: “אנחנו אנשים שאינם רגילים להשתמש בנשק. אם נֵירָתם למאבק נגד לוחמים רומאים, הם יחסלו את כולנו. מה גם שהבאת רק שתי חרבות. מה אפשר לעשות בשתי חרבות?”

“אפשר להשיג עוד. אפשר להוציא אותן מידי הלוחמים”, חלק עליו יהודה בקוצר־רוח, ואפילו תומא כבד־הראש חייך מבעד לשפמו הישר, המשתלשל מטה: “אָח, יהודה, יהודה! ומאיפה לקחת את אלה? הן דומות לחרבות של חיילים רומאים”.

“את אלה גנבתי. יכולתי לגנוב עוד, אבל קמו שם צעקות, אז ברחתי”.

תומא שקע במחשבות ואמר בעצבות: “שוב עשית מעשה לא טוב, יהודה. למה אתה גונב?”

“אך הרי אין מה ששייך לאחרים!”

“כן, אבל למחרת ישאלו את החיילים: איפה החרבות שלכם? וכשלא ימצאו אותן, החיילים ייענשו על לא עוול בכפם”.

בבוא העת, כבר אחרי מותו של ישוע, נזכרו התלמידים בדיבורים אלה של יהודה, והחליטו שהוא רצה להביא לא רק לכיליונו של המורה, אלא גם לכיליונם, בכך שהיה רותם אותם למאבק קטלני נגד אויב חזק פי כמה. וקיללו שוב את שמו השנוא של הבוגד, יהודה איש קריות.

אחרי כל שיחה כזאת היה יהודה הנרגז הולך אל הנשים ומתאונן באוזניהן. הנשים האזינו לו ברצון. אהבתו לישוע, שהיה בה מן הנשי והרך, קִרבה בינו לבינן, עשתה אותו פשוט, מובן ואפילו יפה בעיניהן, אף כי ביחסו כלפיהן היה עדיין אפשר לחוש בזלזול מסוים.

“האם אלה בני־אדם?” התלונן מרה על התלמידים ונשא באמון אל מרים את מבט עינו השתומה. “הרי אלה אינם בני־אדם! אין להם דם בעורקים אפילו בשווי אובולוס!”

“אך הרי תמיד דיברת סרה בבני־אדם”, סתרה מרים את דבריו.

“האם דיברתי אי־פעם סרה בבני־אדם?” התפלא יהודה. “טוב, כן, דיברתי בהם סרה, אך האם הם לא היו יכולים להיות מעט יותר טובים? אָח, מרים, מרים הטיפשה, מדוע אינך גבר ואינך יכולה לחגור חרב?”

“היא כבדה כל־כך, לא אצליח להרים אותה”, חייכה מרים.

“תצליחי, כשהגברים יגלו את מלוא חולשתם. האם מסרת לישוע את השושנה שמצאתי בהרים? קמתי השכם בבוקר כדי למצוא אותה, היום הייתה השמש אדומה כל־כך, מרים! האם הוא שמח לקבלה? האם חייך?”

“כן, הוא שמח. הוא אמר שהפרח מפיץ ריח גלילי”.

“ולא אמרת לו, כמובן, שיהודה הוא שהשיג אותו, יהודה איש קריות?”

“הרי ביקשת שלא אגיד”.

“לא, לא צריך, כמובן, לא צריך,” נאנח יהודה. “אך הרי יכולת לפלוט בטעות, הלוא הנשים הן פטפטניות כל־כך. אבל לא פלטת, כן? היית נחושה? ובכן, מרים, אישה טובה את. את יודעת, יש לי אישה באיזה מקום. הייתי רוצה להביט בה עכשיו: אולי גם היא אינה אישה רעה. אינני יודע. היא הייתה אומרת: יהודה שקרן, יהודה בן שמעון איש רע, ואז עזבתי אותה. אך אולי היא בכלל אישה טובה, אינך יודעת?”

“כיצד אני יכולה לדעת, אם מעולם לא ראיתי את אשתך?”

“כן, כן, מרים. ומה דעתך, שלושים שקל כסף זה כסף גדול? או כסף קטן?”

“קטן, אני חושבת”.

“כמובן, כמובן. כמה קיבלת כשהיית פרוצה? חמישה שקל כסף או עשרה? היית יקרה?”

מרים המגדלית הסמיקה והשפילה את ראשה. שערה הזהוב המפואר כיסה את פניה כליל, רק סנטרה העגול והלבן בצבץ.

“לב רע יש לך, יהודה! אני רוצה לשכוח זאת, ואתה נזכר”.

“לא, מרים, לא צריך לשכוח זאת. למה? שאחרים ישכחו שהיית פרוצה, ואת צריכה לזכור. אחרים צריכים למהר לשכוח זאת, לא את. לשם־מה?”

“הרי זה חטא”.

“מי שעוד לא חטא, מפחֵד. ומי שכבר חטא – ממה עליו לפחד? האם מת מפחד ממוות, ולא חי? המת צוחק על החי ועל הפחד שלו”.

כך ישבו ופטפטו ברוח ידידותית שעות תמימות, הוא – כבר זקן, צנום, ומכוער, ראשו גבשושי ופניו מפוצלות לשניים באופן מרתיע; היא – צעירה, ביישנית, עדינה, מוקסמת מן החיים כאילו היו חלום או מעשיית קסם.

והזמן חלף בשוויון נפש, ושלושים שקל כסף היו מוטמנים מתחת לאבן, וקרב באופן בלתי נמנע יום הבגידה הנורא. כבר נכנס ישוע לירושלים על גבו של עַיִר, והעם פרש את בגדיו בדרכו, וקידם את פניו בקריאות נלהבות: “הוֹשַׁע נא! הושע נא! ברוך הבא בשם ה’!”

כה רבה הייתה הצהלה, והאהבה שבקעה ללא מעצור מהגרונות הצועקים ביקשה כל־כך לפרוץ אל ישוע ולגעת בו, עד שהוא בכה ותלמידיו אמרו בגאווה: “האם בן האלוהים עימנו?”

וצעקו גם הם בצהלת מנצחים: “הושע נא! הושע נא! ברוך הבא בשם ה’!”

אותו ערב לא עצמו עיניהם זמן רב, מפני שנזכרו בקבלת הפנים החגיגית והעולצת. פטרוס היה כמשוגע, כאילו שד הצהלה והגאוותנות אחז בו. הוא צעק והאפיל על כל הדיבורים בשאגות הארי שבקעו מגרונו, צחק בקולי קולות, והשליך את צחוקו על ראשי הסובבים כמו אבנים גדולות עגולות, נישק את יוחנן, נישק את יעקב, אפילו את יהודה נישק. והודה בקולניות שחשש מאוד לשלומו של ישוע, ועתה כבר איננו פוחד מדבר מפני שחזה באהבת העם לישוע. בפליאה, בתנועות מהירות של עינו החיה והצופייה, התבונן איש קריות לצדדים. היה שוקע בהרהורים ומאזין ומתבונן שוב. אחר־כך הוביל את תומא הצידה, וכמצמית אותו אל הקיר במבטו החד, שאל בתהייה, בפחד ובכעין תקווה מעורפלת:

“תומא! ומה אם הצדק עימו? מה אם אבנים תחת רגליו, ותחת רגליי – חול ותו לא? מה אז?”

“על מי אתה מדבר?” התעניין תומא.

“מה יהא אז על יהודה איש קריות? אז איאלץ לחנוק אותו במו־ידיי כדי לכונן את האמת. מי מוליך את יהודה שולל: אתם או יהודה עצמו? מי מוליך את יהודה שולל? מי?”

“איני מבין את כוונתך, יהודה. דבריך סתומים מאוד. מי מוליך את יהודה שולל? עם מי הצדק?”

תוך כדי נענועי ראש, חזר אחריו יהודה כהד: “מי מוליך את יהודה שולל? עם מי הצדק?”

גם ביום המחרת – בדרך שבה הרים יהודה את ידו באגודל זקור, בדרך שבה הביט בתומא – נשמעה אותה שאלה מוזרה: “מי מוליך את יהודה שולל? עם מי הצדק?”

תומא התפלא ביתר־שאת ואפילו נתקף דאגה, כשנשמע פתאום באישון לילה קולו הרם והשמח, כמדומה, של יהודה: “אז לא יהיה עוד יהודה איש קריות. אז לא יהיה ישוע. אז יהיה… תומא, תומא הטיפש! האם רציתי פעם לקחת את האדמה ולהרימה? ואולי להשליך אותה אחר־כך”.

“זה לא ייתכן. מה אתה מדבר, יהודה!”

“זה ייתכן,” אמר איש קריות מתוך שכנוע פנימי. “נרים אותה מתישהו, כשתישן, תומא הטיפש. שַׁן! ליבי שמח, תומא! כשאתה ישן חליל גלילי מנגן באפך. שַן!”

אך הינה כבר התפזרו המאמינים ברחבי ירושלים ונעלמו בפתחי הבתים ומאחורי הכתלים, ולבשו מסתורין פניהם של עוברים ושבים. שככו קולות התרועה. שמועות עמומות על סכנה אורבת זחלו לאי־אלו סדקים, ופטרוס הקודר בדק את החרב שנתן לו יהודה במתנה. הלכו והרצינו ונעצבו פני המורה. כך חלף הזמן ביעף, וקרַב ללא רחם יום הבגידה הנורא. הינה נותרה מאחור גם הסעודה האחרונה, מלאה עצבות ופחד עמום, וכבר נשמעו דבריו הסתומים של ישוע על מישהו שיבגוד בו.

“אתה יודע מי יבגוד בו?” שאל תומא והביט ביהודה בעיניו הישרות והזכות, הכמעט שקופות.

“כן, יודע,” אמר יהודה, חמור סבר והחלטי. “אתה תבגוד בו, תומא. אך הוא עצמו אינו מאמין במה שפיו אומר! הגיעה העת! הגיעה העת! מדוע אינו מזמן אליו את יהודה החזק והיפה?”

כבר לא בימים, אלא בשעות קצרות, חולפות ביעף, נמדד הזמן חסר הרחמים. ויהי ערב, ותהי דומיית הערב. צללים ארוכים נחו על הארץ – חיצים חדים ראשונים של ליל הקרָב הגדול הקרֵב ובא – עת נשמע קול נוגה וקודר. הוא אמר: “האם יודע אתה לאן אני הולך, אדוני? אני הולך להסגירך לידי אויביך”.

ותשתרר דממה ממושכת, דומיית ערב וצללים חדים, שחורים.

“אתה שותק, אדוני? אתה מצווה עליי ללכת?”

שוב שתיקה.

“הרשה לי להישאר. אבל אינך יכול? או אינך מעז? או אינך רוצה?”

ושוב שתיקה, עצומה כעיני הנצח.

“אך הרי אתה יודע שאני אוהב אותך. הכול אתה יודע. מדוע אתה מביט כך ביהודה? גדול סוד עיניך היפות, אך האם סודי־שלי נופל משלך? צווה עליי להישאר! אך אתה שותק, אתה מוסיף לשתוק? אדוני, אדוני, האם לשם כך חיפשתי אותך כל חיי? בתוגה ובייסורים, חיפשתי ומצאתי! שחרר אותי. הסר את המשא, כבד הוא מהרים ומעופרת. האם אינך שומע כיצד מתבקע תחתיו חזהו של יהודה איש קריות?”

דממה אחרונה, דממה ללא תחתית, כמו המבט האחרון של הנצח.

“אני הולך”.

אפילו לא ניעורה דומיית הערב, לא פרצה בצעקה ובבכי, לא צלצלה בצלצול חרישי של זכוכית דקה – כה חלש היה קול הצעדים המתרחקים. סָאֲנו ונדמו. נתהרהרה דומיית הערב, נתמשכה בצללים ארוכים, האפילה – ולפתע פתאום התאנחה כולה ברשרוש עלים שננערו בתוגה, התאנחה ונָדַמָּה, פוגשת את פני הלילה.

קולות אחרים התקהלו, טפחו, קרקשו – כאילו התיר מישהו שׂק ובו קולות חיים ומצלצלים, והם נשרו משם אל האדמה, אחד־אחד, שניים־שניים, ערֵמה שלמה. התלמידים היו אלה שדיברו. מאפיל על כולם, בעודו נחבט בעצים ובכתלים וצונח על עצמו, הרעים קולו הנחוש והתקיף של פטרוס. הוא נשבע שלעולם לא ינטוש את מורהו.

“אדוני,” דיבר בתוגה ובזעם, “אֲדֹנִי הִנְנִי נָכוֹן לָלֶכֶת אִתְּךָ גַּם לְבֵית הָאֲסוּרִים גַּם לַמָּוֶת” [9]. שקטה, כמו הד רך של צעדיו המתרחקים של מישהו, נשמעה התשובה חסרת הרחמים: “אֲנִי אֹמֵר לְךָ כֵּיפָא לֹא־יִקְרָא תַרְנְגֹל הַיּוֹם עַד כִּי־כִּחַשְׁתָּ בִּי שָׁלשׁ פְּעָמִים לֵאמֹר לֹא יְדַעְתִּיו” [10].

7

כבר זרח הירח כשהתכונן ישוע ללכת להר הזיתים, שם בילה את כל לילותיו האחרונים. אך התמהמה משום־מה. התלמידים המוכנים לצאת לדרך האיצו בו, ואז אמר פתאום: “אָכֵן עַתָּה אֲשֶׁר־לוֹ כִיס יִשָּׂאֵהוּ וְכֵן גַּם־אֶת־הַתַּרְמִיל וַאֲשֶׁר אֵין־לוֹ הוּא יִמְכֹּר אֶת־בִּגְדוֹ וְיִקְנֶה חָרֶב׃ כִּי־אֹמֵר אֲנִי לָכֶם שֶׁצָּרִיךְ עוֹד שֶׁיִּמָּלֵא בִי הַכָּתוּב הַזֶּה וְאֶת־פּשְׁעִים נִמְנָה” [11].

התפלאו התלמידים, הביטו במבוכה איש ברעהו. ואילו פטרוס השיב:”אֲדֹנֵינוּ הִנֵּה־פֹה שְׁתֵּי חֲרָבוֹת” [12]. הוא הביט בחקרנות בפניהם הטובות, השפיל את ראשו ואמר חרש: “דָּי” [13].

הד צלול של צעדי ההולכים עלה ברחובות הצרים – ונבהלו התלמידים מקול צעדיהם־שלהם. על קיר לבן המואר באור ירח הצטמחו צלליהם השחורים – גם מצלליהם נבהלו. כך עברו בשתיקה בירושלים הנמה את שנתה, והינה כבר יצאו את שערי העיר, ובבקעה עמוקה, רוחשת צללים מסתוריים ודוממים, נגלה לפניהם נחל קדרון. עתה הכול הבהילם. פכפוך המים השקט ושכשוכם על חלוקי נחל נדמָה להם כקולותיהם של בני־אדם הבאים בגנֵבה. צלליהם המכוערים של הסלעים והעצים שחסמו את דרכם טרדו אותם בססגוניותם, וחוסר התנועה הלילי נדמָה כתנועה. אך ככל שטיפסו במעלה ההר וקרבו לגת שמנים – שם בילו לילות רבים כל־כך בדומיית הגן, מוגנים מכל רע – אזרו אומץ. מעת לעת הפנו את ראשיהם אל ירושלים שנעזבה, לבנה כולה תחת אור הירח, ושוחחו איש עם רעהו על הפחד שחלף. אלה מהם שהלכו מאחור שמעו את דבריו המקוטעים השקטים של ישוע. כולם ינטשוהו, כך אמר.

בגן, בפתחו, נעצרו. רובם נשארו שם, ובעודם משׂיחים בשקט, החלו להתכונן לשנת לילה והציעו את מעיליהם בתחרה השקופה של צללים ואור ירח. אך ישוע, שחרדה ייסרה אותו, וארבעה מבין תלמידיו הקרובים ביותר הלכו הלאה, למעמקי הגן. שם ישבו על האדמה שעדיין לא הצטננה מחום היום, וכל עוד שתק ישוע, החליפו ביניהם בעצלתיים פטרוס ויוחנן מילים כמעט נטולות משמעות. הם פיהקו מעייפות ודיברו על קור הלילה ועד כמה יקר הבשר בירושלים, ושדגים אי־אפשר להשיג בכלל. ניסו לאמוד במדויק את מספרם של עולי הרגל שהתכנסו בעיר לרגל החג. פטרוס אמר: עשרים אלף, ופיהוקיו הרמים מתחו והאריכו את מילותיו. יוחנן ויעקב אחיו הבטיחו באותה נימה עצלה, שלא יותר מעשרת אלפים. פתאום קם ישוע מהר על רגליו.

“נַפְשִׁי מָרָה־לִי עַד־מָוֶת עִמְדוּ־פֹה וּשְׁקֹדוּ” [14], אמר והתרחק בצעדים מהירים אל מעבה הגן. עד־מהרה נעלם בקיפאון הצללים והאור.

“לאן הוא הלך?” שאל יוחנן והתרומם על מרפקו. פטרוס סובב את ראשו בעקבות ההולך והשיב בקול יגע: “אינני יודע”.

אחרי שפיהק פעם נוספת, נשכב פרקדן והחריש. החרישו גם כל היתר, שינה עמוקה של עייפות בריאה אחזה בגופיהם חסרי התנועה. מבעד לתנומה הכבדה ראה פטרוס במעומעם דבר־מה לבן הנרכן מעליו. קולו של מישהו נשמע וכבה, בלי להשאיר עקבות בהכרתו המעורפלת.

“שמעון, אתה ישן?”

ושוב שקע בשנתו, ושוב נגע קול חרישי באוזניו וכבה בלי להותיר עקבות: “הִנֵּה לֹא־הָיָה בִיכָלְתְּכֶם לִשְׁקֹד עִמִּי שָׁעָה אֶחַת” [15].

אָח, אדוננו, אילו ידעת כמה אני רוצה לישון, חשב מתוך נים ולא נים, אך היה נדמה לו שאמר את הדברים בקול. ושוב שקע בשנתו, וזמן רב עבר כמדומה עד שצמחה לידו פתאום דמותו של ישוע, וקולו הרם המבקש להעירם אושש בִּן־רגע אותו ואת כל השאר: “עודכם ישנים ונחים? הִנֵּה הַשָׁעָה קְרוֹבָה וּבֶן־הָאָדָם נִמְסָר בִּידֵי חַטָּאִים” [16].

תלמידיו קפצו מהר על רגליהם ואחזו במעיליהם – אובדי עצות, רועדים מצינת ההתעוררות הפתאומית. מבעד למעבה העצים שהוארו באש לפידים מהירה, קרַב בשאון ובשעטה, בקול שקשוק נשק ופריכת ענפים נשברים, המון של לוחמים וכוהני בית המקדש. מן העבר האחר באו בריצה תלמידיו, רועדים מקור, פניהם מבוהלות ומנומנמות, ושאלו בלי שיבינו עדיין מה אירע: “מה זה? מי האנשים האלה הנושאים לפידים?”

תומא החיוור, ששפמו הישר הוסט הצידה, נקש בשיניו, מצומרר מקור, ואמר לפטרוס: “כנראה באו לקחת אותנו”.

הינה הקיף אותם המון הלוחמים, ונצנוץ האורות העשֵׁן והמעורר חרדה גירש לאן שהוא את זוהרו השקט של הירח – מעלה ולצדדים. בראש הלוחמים נע בחיפזון יהודה איש קריות ותר אחר ישוע בעינו החיה והחדה, המסתובבת כה וכה. מצא אותו, השהה להרף־עין את מבטו על דמותו הגבוהה והדקה, ולחש מהר על אוזני הכוהנים: “הָאִישׁ אֲשֶׁר אֶשָׁקֵהוּ זֶה הוּא תִּפְשׂוּהוּ” [17] והובילו אותו בזהירות! אבל בזהירות, שמעתם?”

אחר־כך קרב מהר לישוע, שהמתין לו ללא אומר ודברים, ושיקע כמו סכין את מבטו הישיר והחד בעיניו הרוגעות, שהאפילו: “שלום, רבי!” אמר בקול רם והטעין את מילות הברכה השגורה במשמעות מוזרה ואימתנית.

אך ישוע שתק, ובאימה הביטו תלמידיו בבוגד, בלי להבין כיצד נפש האדם יכולה להכיל בקִרבה כל־כך הרבה רֶשע. במבט מהיר הקיף איש קריות את שורותיהם שהתערבבו, הבחין ברטט המוכן להפוך לרעד של בהלה משקשקת בקול, הבחין בחיוורון, בחיוכים חסרי־פשר, בתנועות הידיים הרפות, כאילו נכבלו אַמותיהן בחישוקי ברזל – ומרירות המוות החלה לבעור בליבו, כאותה מרירות שידע ישוע קודם לכן. בעודו נמתח למאה נימים מתייפחים ומצלצלים ברמה, זינק מהר לעברו של ישוע ונישק אותו ברוך על לחיו הצוננת. כל־כך חרישית ועדינה הייתה נשיקתו, מלאה אהבה מיוסרת ותוגה רבה כל־כך, עד שאילו היה ישוע פרח על גבעול דקיק, לא היה מנענע אותו בנשיקתו, ולא היה משיר את פניני הטל מעלעליו הצחים.

יהודה מנשק את ישוע בציור ספרדי. ויקיפדיה

“יהודה”, אמר ישוע והאיר בברק שבמבטו את המצבור המפלצתי של צללים דרוכים – נפשו של איש קריות, אך לא הצליח לחדור את מעמקיה התהומיים. “יְהוּדָה, בִּנְשִׁיקָה אַתָּה מוֹסֵר אֶת בֶּן־הָאָדָם?” [18].

וראה את התוהו־ובוהו המפלצתי נאחז כולו רעדה וטלטלה. דומם וחמור־סבר כמו המוות בְּהוֹדוֹ הגאוותני, עמד יהודה איש קריות, והכול בקרבו התייפח, רעם ויילל באלף קולות לוהבים וטרופים: “כן! בנשיקת אהבה מוסרים אנו אותך. בנשיקת אהבה מוסרים אנו אותך לביזוי, לעינויים ולמוות! בקולה של אהבה קוראים אנו לתליינים להגיח ממחילותיהם החשוכות, ומציבים צלב – וגבוה מעל קודקוד האדמה נעלה על צלב את האהבה שנצלבה באהבה”.

כך עמד יהודה, דומם וצונן כמוות, וכנגד הצעקה שבנפשו, ענו הצעקות והרעש שקמו סביב ישוע. בהססנות גסה של כוח חמוש, במגושמות של מטרה הנתפסת בצורה עמומה, כבר אחזו אותו החיילים בידיו וגררוהו לאן שהוא. את חוסר הביטחון שלהם־עצמם פירשו כהתנגדות, את הפחד שחוו – כלעג וקלס המופנים כלפיהם. כמו טלאים מבוהלים התגודדו תלמידיו: הם לא מנעו דבר, אך הפריעו לכולם – ואפילו לעצמם. רק מעטים העזו ללכת ולפעול בנפרד מהשאר. שמעון פטרוס, שדחפו אותו מכל עבר, שלף במאמץ רב, כאילו אבדו לו כל כוחותיו, את החרב מנדנה ובמכה חלשה, אלכסונית, הנחית אותה על ראשו של אחד הכוהנים, בלי להסב לו שום נזק. משהבחין בכך ישוע, ציווה עליו להשליך את החרב ככלי אין חפץ בו. הברזל צנח תחת רגליו וצלצל חלושות. כוחו הדוקר, כוח ההרג שבו, ניטל ממנו בבירור, ואיש לא העלה על דעתו להרימו. כך התגוללה החרב תחת רגלי ההולכים. כעבור ימים רבים מצאו אותה ילדים ששיחקו באותו מקום, ועשו אותה לשעשוע במשחקיהם.

החיילים הדפו את התלמידים לצדדים, ואלה התגודדו שוב, והסתובבו בקהיון־חושים תחת רגליהם. זה נמשך עד אשר אחזה בחיילים חֵמה מלאה בוז. הינה הזעיף אחד מהם גבות, ונע לעברו של יוחנן הצועק. אחר ניער בגסות משכמו את ידו של תומא שניסה לשכנעו במשהו, וקירב את אגרופו העצום אל עיניו ישירות המבט והשקופות. ונמלט יוחנן, נמלטו גם תומא ויעקב. כל התלמידים, יהיה מספרם אשר יהיה, נטשו את ישוע ונמלטו. בעודם מאבדים את מעיליהם, נחבטים בעצים, נתקלים בסלעים ונופלים, ברחו להרים, ופחד האיץ בהם. בדממת הלילה שטוף הירח הדהדה האדמה תחת קול רקיעות רגליים רבות. אלמוני שקם כנראה זה עתה ממיטתו, מפני שהיה מכוסה בשמיכה בלבד, התרוצץ נרגש בהמון הלוחמים והכוהנים. אך כשרצו לעצור אותו ואחזו בקצה השמיכה, פלט צעקה נבהלת, פרץ בריצה כמו כל השאר והניח את בגדיו בידי החיילים. כך, עירום כביום היוולדו, רץ בדילוגים נואשים, וגופו המעורטל ריצד בצורה משונה תחת הירח.

כשהוליכו משם את ישוע, יצא ממחבואו פטרוס שהסתתר מאחורי העצים, והלך מרחק־מה אחרי המורה. כשראה אדם אחר הולך לפניו בשתיקה, חשב שזה יוחנן וקרא בשקט בשמו: “יוחנן, זה אתה?”

“אה, זה אתה, פטרוס?” השיב הלה ונעצר, ולפי הקול זיהה פטרוס את הבוגד. “מדוע לא ברחת עם כל השאר, פטרוס?”

פטרוס נעצר וביטא בתיעוב: “התרחק ממני, שטן!”

יהודה צחק, ובלי לשים עוד לב לפטרוס המשיך ללכת למקום שבו נצצו באור עשֵׁן לפידים, ושקשוק הנשק התערבב בקול צעדים חד וברור. בזהירות הלך אחריו גם פטרוס, וכך נכנסו כמעט בה־בעת לחצר ביתו של הכוהן הגדול והתערבו בהמון משרתים בקודש, שהתחממו סביב מדורות. בהבעה קודרת חימם יהודה את ידיו הגרומות מעל לאש, ושמע את פטרוס אומר בקול רם אי־שם מאחוריו: “לא, אינני מכיר אותו”.

אך כנראה טען בן שׂיחו בתוקף שהוא מתלמידיו של ישוע, כי פטרוס חזר ואמר בקול רם עוד יותר: “לא ולא, אינני מבין מה שאתה אומר!”

בלי להסתובב, ובחיוך מאולץ, הניע יהודה את ראשו לאות חיוב ומלמל: “כן כן, פטרוס! אל תוותר לאיש על מקומך לצידו של ישוע!”

ולא ראה כיצד הסתלק מן החצר פטרוס המבוהל, כדי לא להיראות עוד. מאותו ערב ועד מותו של ישוע לא ראה יהודה בקרבתו איש מתלמידיו. בתוככי כל ההמון הזה היו שניהם בלבד, לא נפרדים עד עצם מותם. שותפות לסבל קשרה ביניהם באופן שהדעת איננה סובלת: זה שנמסר להתעמרות ולעינויים, ומוסרו. מקובעת ייסורים אחת שתו שניהם כמו אחים, הנבגד והבוגד, ולחלוחית של אש חרכה בה־במידה את שפתי הטהור והטמא.

איש קריות נעץ את מבטו באש המדורה שמילאה את עיניו בתחושת להט, הושיט אל האש את זרועותיו הארוכות המתנועעות, ומלמל בקול תלונה צרוד, חסר צורה, כולו בסבך הרגליים והידיים, הצללים הרוטטים והאור: “כמה קר! אלוהים, כמה קר!”

יש להניח שכאשר דייגים יוצאים לשוט בסירותיהם לעת לילה, אחרי שהשאירו מדורה עשנה על החוף, ממעמקיו האפלים של הים מזדחל דבר־מה, זוחל אל האש, מביט בה במבט מרותק ופראי, ובעודו מושיט לקראתה את כל איבריו, ממלמל בקול תלונה צרוד: “כמה קר! אלוהים, כמה קר!”

פתאום שמע יהודה מאחורי גבו פרץ קולות רמים, צעקות וצחוק של חיילים, מלאים שנאה מוכרת, מנומנמת ושוקקת, ומכות צולפניות וקצרות ניחתות על גוף חי. נפנה לשם. כאב אחז כהרף־עין בכל גופו, בכל עצמותיו – הכו את ישוע.

הנה זה בא!

ראה את החיילים מובילים את ישוע לחדר משמר. הלילה קרב לקיצוֹ, כבו המדורות והתכסו אפר, אך מחדר המשמר עדיין נישאו צעקות עמומות, צחוק וקללות. הכו את ישוע. כתועה בדרכו, התרוצץ איש קריות בזריזות בחצר ששָׁממה. היה עוצר במרוצתו, מרים את ראשו ורץ שוב, ונתקל בפליאה במדורות ובכתלים. אחר־כך היה נצמד לקיר חדר המשמר, מתמתח, נדבק כמו בכוח יניקה לחלון, לסדקי הדלת, ומתבונן בשקיקה בנעשה שם. ראה חדר צר ומחניק, מטונף כמו כל חדרי המשמר בעולם. רצפתו הייתה מכוסה יריקות וקירותיו היו שמנוניים ומוכתמים עד־כדי־כך, כאילו הלכו או התגוללו עליהם. וראה את בן־האדם שהכו. הכו אותו בפניו ובראשו, השליכו אותו כמו צרור סמרטוטים מקצה אל הקצה. היות שלא צעק ולא התנגד, לרגעים, אחרי התבוננות דרוכה, היה נדמה באמת שזה אינו אדם חי אלא בובת סמרטוטים, ללא עצמות וללא דם. גווה היה מתקמר באורח משונה, כשל בובה, וכשנחבטה בראשה בשעת נפילה על מרצפות האבן, לא היה רושם של חבטת עצם קשה על עצם קשה, אלא של חבטה רכה שאין עימה כאב. אם התבוננת ארוכות, דמה הדבר למשחק משונה שאין לו סוף – הגובל לפעמים בתעתוע חושים גמור. אחרי דחיפה חזקה אחת בן־האדם, או הבובה, נחת בתנועה רכה על ברכי חייל יושב. זה הדף אותו, בתורו. הלה התהפך ונחת על ברכי הבא בתור. הדבר חזר על עצמו שוב ושוב. קמו קולות צחוק עזים. גם יהודה חייך, כאילו ידו החזקה של מישהו קרעה את פניו באצבעות פלדה. פיו של יהודה הוא שֶׁרוּמָה.

הלילה התמשך, המדורות עדיין לחשו. יהודה נשר מהקיר, וגרר לאט את רגליו אל אחת המדורות. הוא נבר בה ושלף משם חתיכת פחם, ניקה אותה, ואף שלא חש עוד קור, הושיט את ידיו הרועדות קלות מעל לאש. ומלמל בתוגה: “אח, כואב, כואב מאוד, בני, בני, בני. כואב, כואב מאוד!”

אחר־כך ניגש שוב אל החלון שהצהיב באור עמום מבין פתחי הסבכה השחורה, והביט שוב כיצד מכים את ישוע. פעם אחת ריצדו ממש לנגד עיניו של יהודה פניו השחומות שעתה הוטל בהן מום, בתוך סבך שיער שחור. הינה לפתה ידו של מישהו את שערותיו, הפילה את בן־האדם והחלה לנגב בפניו את הרצפה המכוסה יריקות, מסובבת מדודות את ראשו מצד אל צד. מתחת לחלון ישן חייל בפה פעור, ושיניו הלבנות בוהקות. הינה גבו הרחב של מישהו, שעליו נטוע צוואר עבה וחשוף, הסתיר את החלון. אי־אפשר עוד לראות דבר. פתאום השתרר שקט.

מה קרה? למה הם שותקים? ומה אם ניחשו?

כהרף־עין התמלא ראשו של יהודה, על כל חלקיו, הדהודים, צעקות, שאגות של רבבות מחשבות נטרפות. הם ניחשו? הם הבינו שזה האדם הטוב מכולם? זה כל־כך פשוט, כל־כך ברור. מה קורה שם עכשיו? כורעים לפניו על ברכיהם ובוכים חרש, ומנשקים את רגליו? הינה הוא יוצא לכאן, ואחריו זוחלים ההם בכניעה. יוצא לכאן, אל יהודה, יוצא כמנצח, כגבר, כמושל האמת, כאלוהים…

מי מוליך את יהודה שולל? עם מי הצדק?

אך לא. שוב רעש וצעקות. מכים שוב. לא הבינו, לא ניחשו, והם מכים עוד יותר חזק, מכות עוד יותר כואבות. והמדורות לוחשות ומתכסות אפר, והעשן מעליהן כחול עד שקיפות כמו האוויר, והשמיים בהירים כמו הירח. היום מפציע.

“מהו יום?” שואל יהודה.

הינה הזדהר הכול והחל לבעור והִצעיר, והעשן למעלה כבר אינו כחול אלא ורוד. השמש זורחת.

“מהי שמש?” שואל יהודה.

8

הצביעו על יהודה ואמרו – אחדים בבוז, אחרים בשנאה ובפחד: “ראו: זה יהודה הבוגד!”

אז החל להיוודע שמו לדיראון עולם – גורל שהוא דן אליו את עצמו. אלפי שנים יעברו, עמים ייפלו ועמים יקומו, ובאוויר עוד יישארו תלויות המילים שיבטאו טובים ורעים בבוז ובפחד: “יהודה בוגד… יהודה בוגד!”

אך הוא האזין בשוויון־נפש לדברים שאמרו עליו. רגש של סקרנות בוערת, כובשת כול, השתלט עליו. מהבוקר, כשהוציאו את ישוע המוכה והחבול מחדר המשמר, הלך יהודה אחריו ובאורח מוזר לא חש לא תוגה, לא כאב, ולא שמחה, אלא אך ורק רצון שאין לגבור עליו לראות הכול ולשמוע הכול. אף שלא ישן כל הלילה, גופו היה קל. כשלא הניחו לו לפלס את דרכו קדימה ודחקו בו, היה הודף את האנשים בדחיפות ידיים ומתקדם בזריזות לשורה הראשונה. עינו החיה והזריזה לא שקטה לרגע. כשקַיָּפָא חקר את ישוע, עשה אוזנו כאפרכסת כדי לא להחמיץ ולו מילה אחת, נענע בראשו לחיוב ומלמל: “כן! כן! אתה שומע, ישוע?”

אך חופשי לא היה – כמו זבוב קשור לחוט: הוא מזמזם ועף לכאן ולשם, אך החוט הצייתן והעיקש אינו מניח לו אף לא לרגע. מחשבות קשות כאבן שקעו אל עורפו של יהודה, והוא היה כבול אליהן. לכאורה, לא ידע מה טיבן של אותן מחשבות ולא רצה לגעת בהן, אך חש בהן תדיר. לרגעים היו צרות עליו, לוחצות עליו, מתחילות להעיק עליו במלוא כובדן הבל־יתואר – משל תיקרה של מערת אבן צנחה על ראשו לאט ובצורה אימתנית. אז היה מצמיד את ידו אל ליבו, מנסה לנוע בכל גופו כקופא מקור, וממהר להעביר את מבטו למקום אחר, ולעוד מקום. כשהוליכו את ישוע ממשכנו של קיפא, פגש מבטו מקרוב מאוד את מבטו המיוגע. בלי לתת לעצמו דין וחשבון, נענע פעמים אחדות את ראשו לאות ברכה ידידותית.

“אני כאן, בני, אני כאן!” מלמל בבהילות ודחף בכעס בגבו הולך בטל שנעמד בדרכו. עתה פנו כולם, כל ההמון העצום והצעקני, לארמונו של פילטוס, לחקירה ולמשפט אחרונים. באותה סקרנות שאין לשאתה, בחן יהודה במבט זריז ושוקק את פני העם ההולך ומתווסף. רבים מהם לא היו מוכרים ליהודה כלל, הוא לא ראה אותם מעולם, אך הזדמנו גם כאלה שצעקו לישוע: “הושע נא!” היה נדמה שמספרם הולך וגדל עם כל צעד.

אהה, אהה! הבזיקה מחשבה במוחו של יהודה וראשו הסתחרר, כאילו היה שיכור. הכול נגמר. תכף הם יצעקו: “הוא שלנו, זה ישוע, מה אתם עושים? וכולם יבינו, ו…”

אך המאמינים הלכו בשתיקה. חלקם חייכו חיוכים מעושים והעמידו פנים שכל זה אינו נוגע להם. אחרים דיברו באיפוק, אך בהמולת התנועה, בצעקות הטירוף הרמות של אויבי ישוע שקעו קולותיהם החרישיים ללא עקבות. שוב הוקל ליהודה. פתאום הבחין במרחק קצר ממנו בתומא, המפלס בזהירות את דרכו, חשב מהר על אמתלה כלשהי ורצה לגשת אליו. למראה הבוגד נבהל תומא וביקש להסתתר, אך ברחוב צר ומטונף, בין שני כתלים, השיגו יהודה.

“תומא! אבל המתן!”

תומא נעצר, הושיט לפניו את שתי ידיו וביטא בנימה חגיגית: “התרחק ממני, שטן”.

איש קריות נופף בידו בקוצר רוח.

“כמה טיפש אתה, תומא, ואני חשבתי שאתה יותר חכם מהשאר. שטן! שטן! הרי זה משהו שצריך להוכיח”.

תומא הניח לידיו לצנוח ושאל בפליאה: “אך האם לא אתה הוא שמסר את המורה? במו־עיניי ראיתי כיצד הבאת את הלוחמים והורית להם על ישוע. אם זו אינה בגידה, מהי בגידה?”

“דבר אחר, דבר אחר,” אמר יהודה בבהילות. “שמע, אתם רבים כאן. צריך שכולכם תתכנסו יחד ותתבעו בקול רם: תנו לנו את ישוע, הוא שלנו. לא יסרבו לכם, לא יעזו. הם יבינו בעצמם…”

“מה איתך! מה איתך,” נופף עליו תומא בנחישות בידיו, “האם לא ראית כמה חיילים חמושים יש כאן וכמה משרתים בקודש? חוץ מזה, משפט עוד לא נערך, אל לנו לנסות למנוע את קיום המשפט. האם השופטים לא יבינו שישוע חף־מפשע ולא יצוו לשחרר אותו מייד?”

“גם אתה חושב כך?” שאל יהודה בנימה מהורהרת. “תומא, תומא, אך מה אם זו אמת? מה אז? עם מי הצדק? מי הוליך שולל את יהודה?”

“דיברנו כל הלילה והחלטנו: לא ייתכן שבית המשפט ידון לכף חובה אדם חף מפשע. ואם ידון…”

“נו!” האיץ איש קריות.

“אז זה לא משפט. אז רע ומר יהיה להם כשיצטרכו לתת את הדין לפני שופט האמת”.

“שופט האמת! יש גם שופט האמת!” צחק יהודה.

“כל אנשי שלומנו הטילו עליך קללה, אך כיוון שאתה אומר שאינך בוגד, אני חושב שראוי לשפוט אותך…”

בלי להקשיב לו עד הסוף, פנה יהודה בחדות וצעד מהר ברחוב הצר, בעקבות ההמון המתרחק. אך עד־מהרה האט את צעדיו והלך בלי להיחפז, מפני שחשב שכאשר הולכים אנשים רבים הם תמיד הולכים לאט, וההלך הבודד ישׂיגם בוודאי.

כשהוליך פילטוס את ישוע החוצה מארמונו והציבו לעיני העם, יהודה, שגבות החיילים לחצו אותו אל אחד מעמודי התמך, ושסובב בחימה את ראשו כדי להצליח לראות משהו בין הקסדות הנוצצות, חש פתאום בבירור שעתה הכול נגמר. תחת השמש, גבוה מעל ראשי ההמון, ראה את ישוע, מדמם, חיוור, לראשו זר קוצים הננעצים במצחו. בקצה המקום המוגבהּ עמד הוא, גלוי לעין־כול מראשו ועד כפות רגליו הקטנות השזופות, והמתין בשלווה רבה כל־כך, היה זך כל־כך בתומתו ובטוהרתו, עד שרק עיוור שאינו רואה את עין השמש לא היה מצליח לראות זאת, רק מטורף לא היה מצליח להבין. שתק העם – היה שקט כל־כך עד ששמע יהודה את נשימת החייל העומד לפניו ואת החריקה הקלה של החגורה על גופו, הנשמעת בכל נשימה.

אהה. הכול נגמר. תכף הם יבינו, חשב יהודה, ולפתע פתאום דבר־מה מוזר המזכיר את שמחת הנפילה המסנוורת מהר גבוה לבלי־די אל תהום של תכלת מזהירה, עצר את ליבו.

שפתיו של פילטוס משוכות בבוז כלפי מטה, אל סנטרו העגול המגולח, והוא זורק אל ההמון מילים יבשות וקצרות. כך משליכים עצמות ללהקת כלבים רעבים, בתקווה להערים על רעבונם לדם טרי ולבשר חי רוטט:

“הֲבֵאתֶם לְפָנַי אֶת־הָאִישׁ הַזֶּה כְּמֵסִית אֶת־הָעָם וְהִנֵּה אָנֹכִי חֲקַרְתִּיו לְעֵינֵיכֶם וְלֹא מָצָאתִי בָּאִישׁ הַזֶּה כָּל־אַשְׁמָה מִן־הַדְּבָרִים אֲשֶׁר אַתֶּם טוֹעֲנִים אֹתוֹ…” [19]

יהודה עצם את עיניו. הוא ממתין.

וכל העם פרץ בצעקה, בצווחה, ביללה בת ריבוא קולות חייתיים ואנושיים: “מוות לישוע! צְלֹב, צְלֹב אוֹתוֹ!”[20]

וכמתעמר בעצמו, כמבקש לחוות בהרף־עין אחד את מלוא תהומיות הנפילה, הטירוף, והביזיון, צועק העם ומצווח, ותובע בריבוא קולות חייתיים ואנושיים: “שחרר את בר־אבא! ואותו צלוב! צלוב!”

אך הרי עדיין לא אמר הרומאי את דברו. עוויתות של מיאוס וחימה אוחזות בפניו היהירות והמגולחות למשעי. הוא מבין, הוא הבין! הנה הוא פונה בשקט למשרתיו, אך קולו אינו נשמע בשאגת ההמון. מה הוא אומר? מצווה עליהם ליטול חרבות ולהכות בהם את המטורפים?

“הבו מים”.

מים? אילו מים? לשם מה?

הינה הוא רוחץ את ידיו – רוחץ, אין לדעת מדוע, את ידיו הלבנות, הצחות, המעוטרות טבעות משובצות באבני חן, ואחר־כך מרים אותן אל מול העם השותק בפליאה וצועק בחֵמה: “נָקִי אָנֹכִי מִדַּם הַצַּדִּיק הַזֶּה אַתֶּם רְאוּ” [21].

המים עדיין זולגים מאצבעותיו של פילטוס אל מרצפות השיש, כשדבר־מה משתטח ברכות לרגליו. שפתיים לוהטות וחדות מנשקות את ידו המתנגדת בחוסר־אונים – נדבקות אליה כמו משושים, יונקות את הדם, כמעט נושכות. בתיעוב ובפחד הוא משפיל את מבטו ורואה גוף גדול מתפתל, פנים מפוצלות בצורה מרתיעה ושתי עיניים ענקיות שאינן דומות זו לזו עד להדהים, ונדמה שלא יצור אחד אלא יצורים רבים נאחזים בידיו וברגליו. ונשמעת לחישה ארסית, נקטעת, יוקדת: “אתה חכם! אתה אציל נפש! חכם אתה, חכם!”

פניו המרתיעות בוערות בשמחה שטנית כל־כך עד שפילטוס הודף אותו בצעקה ברגלו, ויהודה נופל פרקדן. בעודו שרוע על מרצפות האבן, דומה לשטן שהפכו אותו על גבו, עודנו מושיט את ידו אל פילטוס המתרחק וצועק כמו אוהב בלהט אהבתו: “אתה חכם! אתה חכם! אתה אציל נפש!”

אחר־כך הוא קם בזריזות על רגליו ורץ, מלווה בצחוקם הרם של החיילים. הרי עוד לא הכול נגמר. כשיראו את הצלב, כשיראו את המסמרים, יוכלו להבין, ואז… מה אז? הוא רואה בחטף את תומא ההמום החיוור ואין לדעת למה, מהנהן לו בראשו כמבקש להרגיעו, ומשיג את ישוע המובל אל הצליבה. הצעידה קשה על יהודה, אבנים קטנות מתגלגלות תחת רגליו, ופתאום הוא חש שהתעייף. כל דאגתו עתה היא כיצד להציב טוב יותר את רגליו בשעת ההליכה. הוא מביט במבט כבוי לצדדים ורואה את מרים המגדלית הבוכייה, רואה הרבה נשים בוכיות – שערן פזור, עיניהן אדומות, שפתיהן מתעוותות – עצבות ללא שיעור של נפש האישה השופעת רוך, שחוּללה. איש קריות נמלא פתאום חיים, מנצל שעת כושר וקרב בריצה לישוע.

“אני איתך”, הוא לוחש בחיפזון.

החיילים מגרשים אותו בצליפת שוטים. הוא מתפתל כדי לחמוק מההצלפות, חושף בפני החיילים את שיניו ומבאר בחיפזון: “אני איתך. לשם. לשם, אתה מבין!”

מוחה את הדם מפניו ומאיים על חייל באגרופו. זה מסתובב וצוחק, ומצביע עליו לחבריו. מחפש מסיבה כלשהי את תומא, אך לא הוא ולא אף אחד מהתלמידים נמצא בהמון המלווים. שוב חש עייפות, ובקושי רב מזיז את רגליו, ובוחן בריכוז את האבנים החדות, הלבנות, המתפזרות לכל עבר.

***

כשהורם הקורנס כדי למסמר אל העץ את ידו השמאלית של ישוע, עצם יהודה את עיניו ולא נשם, לא ראה, לא חי נצח שלם, אלא רק האזין. אך הינה בקול קרקוש הכה ברזל בברזל, ופעם אחר פעם ניחתו מכות קהות, קצרות, נמוכות – היה אפשר לשמוע כיצד המסמר נכנס לתוך העץ הרך והסיט לצדדים את רבדיו הדקים…

יד אחת. עדיין לא מאוחר.

היד השנייה. עדיין לא מאוחר.

רגל אחת, רגל שנייה – האומנם הכול נגמר? פוקח בהיסוס את עיניו ורואה כיצד הצלב מתנדנד ומתרומם ומוצב בתוך בור. רואה כיצד רעד דרוך עובר בזרועותיו של ישוע והן נמתחות בצורה מייסרת, מרחיבות את הפצעים – ופתאום בטנו צונחת ושוקעת תחת צלעותיו. נמתחות, נמתחות הזרועות, נעשות דקות, מלבינות, נוקעות בכתפיהן, והפצעים מתחת למסמרים מאדימים, מזדחלים – תכף ייקרעו… לא, נעצר. הכול נעצר. רק הנשימות הקצרות, העמוקות, גורמות לצלעות להתרומם ולצנוח.

מעל קודקוד האדמה מתנשא הצלב – ועליו ישוע הצלוב. התגשמו האימה והחלומות של איש קריות: הוא מתרומם מברכיו שכרע עליהן מסיבה כלשהי, ומתבונן סביבו במבט צונן. כך מביט מנצח קשה־לב, אשר כבר גמר אומר בליבו לשלח בכול הרס ומוות, ובפעם האחרונה הוא מקיף במבטו את העיר הזרה והמשגשגת, עדיין תוססת וסואנת, אך כבר לובשת דמות רפאים תחת ידו הקרה של המוות. ולפתע פתאום, באותה בהירות שבה רואה איש קריות את ניצחונו המחריד, הוא תופס את רעיעוּתו המבשרת רעות. ומה אם הם יבינו? עדיין לא מאוחר. ישוע עודנו חי. הינה הוא מביט ובעיניו יגון וקריאה לעזרה.

מה יכול למנוע את הקרום הדק המכסה את עיניהם של בני־האדם מלהיקרע? הרי הוא דק כל־כך, עד שנדמה שאיננו קיים כלל? ומה אם הם יבינו? ומה אם כל המון הגברים, הנשים והילדים ינוע קדימה כגוש אימתני וללא אומר ודברים, בלי צעקות, הם ימחצו את החיילים, יציפו אותם עד אוזניהם בדמם, יעקרו את הצלב הארור מן האדמה, וידי אלה שנשארו בחיים יישאו גבוה מעל קודקוד האדמה את ישוע החופשי! הושע נא! הושע נא!

הושע נא? לא, מוטב שהאדמה תבלע את יהודה. לא, מוטב שבעודו שוכב על הארץ ונוקש בשיניו כמו כלב, ימתין ויחכה עד שיקומו כל אלה. אך מה קרה לזמן? פעם הוא כמעט נעצר, עד שכמעט מתחשק לדחוף אותו בידיים, לבעוט בו ברגליים, להצליף בו בשוט כמו בחמור עצל, ופעם הוא דוהר כמו מטורף מאיזה הר ונשימתו נעתקת – ולשווא מבקשות ידיך אחיזה. הינה בוכה מרים המגדלית. הינה בוכה אימו של ישוע. שיבכו. האם יש כעת משמעות כלשהי לדמעותיה, לדמעותיהן של כל האימהות, של כל הנשים בעולם!?

“מה הן דמעות?” שואל יהודה ודוחף בזעם מטורף את הזמן חסר התנועה, מכה אותו באגרופיו, מקלל אותו כמו את אחרון העבדים. הוא זר, ולכן הוא סורר כל־כך. הו, אילו היה שייך ליהודה, אך הוא שייך לכל אלה הבוכים, צוחקים ומפטפטים כמו בשוק; הוא שייך לשמש; הוא שייך לצלב ולליבו של ישוע הגווע לאט כל־כך.

כמה מנוול ליבו של יהודה! הוא אוחז בו בידו, אך הוא צועק: “הושע נא!” בקול רם כל־כך עד שתכף ישמעו כולם. הוא מצמיד אותו אל הארץ, אך הוא צועק: “הושע נא! הושע נא!” כמו פטפטן המפיץ בחוצות סודות קדושים… שתוק! שתוק!

פתאום – קול בכי גדול, קטוע, צעקות עמומות, תנועה נחפזת לכיוון הצלב. מה קרה? האם הבינו?

לא, ישוע גוסס. האם זה ייתכן? כן, ישוע גוסס. ידיו החיוורות חסרות ניע, אך בפניו, בחזהו וברגליו חולפות עוויתות קצרות. האם זה ייתכן? כן, הוא גוסס. נשימתו נעשית קלושה יותר. נעצרה… לא, עוד אנחה, ישוע עודנו על האדמה. עוד אחת? לא… לא… לא… ישוע מת.

קם והיה. הושע נא! הושע נא!

***

התגשמו האימה והחלומות. מי יעקור עתה את הניצחון מידיו של איש קריות? קם והיה. שכל גויי הארץ יזרמו אל גולגולתא, יזעקו במיליוני גרונותיהם: “הושע נא! הושע נא!”, וישפכו ים של דם ודמעות אל מרגלותיה – כל שימצאו זה את צלב הקלון ואת ישוע המת.

איש קריות סוקר את המת במבט שלֵו וצונן, משהה לרגע את מבטו על הלחי שנישקהּ רק אתמול נשיקת פרֵדה, ומתרחק לאט. עתה עומד לרשותו כל הזמן שבעולם, והוא הולך בצעד מתון; עתה הארץ כולה סרה למרותו, והוא פוסע בצעד נחוש, כמו אדון, כמו מלך, כמי שיודע בעולם הזה בדידות שמחה ללא גבול. מבחין באימו של ישוע ואומר לה בחומרה: “את בוכה, אם? בכי, בכי, ועוד זמן רב יבכו איתך כל האימהות על האדמה הזאת. עד אשר נבוא יחד, ישוע ואני, ונחריב את המוות”.

מה איתו? האם הוא משוגע או מתעמר, הבוגד? לא, הוא רציני ופניו חמורות־סבר. עיניו אינן מתרוצצות עוד בחיפזון מטורף, כמו קודם. הינה הוא נעצר ובוחן בתשומת־לב צוננת את כדור הארץ החדש, הקטן. קָטנוּ ממדיו, והוא חש את כולו תחת רגליו; הוא מביט בהרים הקטנים המאדימים חרש בקרני השמש האחרונות, וחש את ההרים תחת רגליו; מביט בשמיים הפוערים את פיהם הכחול, מביט בשמש העגלגלה המתאמצת לשווא לצרוב ולסנוור – וחש את השמיים ואת השמש תחת רגליו. בודד ללא גבול, בדידות שיש עימה שמחה, הוא חש בגאווה את אין־האונים של כל הכוחות הפועלים בעולם, ומשליך את כולם אל התהום.

הוא מוסיף ללכת בצעדים שלווים ותקיפים. הזמן אינו הולך לפניו ואף לא מאחוריו; כנוע, הוא נע יחד איתו כגוש עצום לא נראה.

קם והיה.

9

כרמאי זקן – מכחכח בגרונו, מחייך בחנפנות, משתחווה שוב ושוב – התייצב בפני הסנהדרין הבוגד, יהודה איש קריות. זה היה למחרת רצח ישוע, קרוב לחצי היום. כולם התכנסו כאן, כל שופטיו ורוצחיו: חנן הבא בימים ובניו, בני דמותו של אביהם, שופעים משמנים ונתעבים, וקַיָּפָא חתנו, אכול אהבת־הכבוד, וכל שאר חברי הסנהדרין ששדדו את שמותיהם מן הזיכרון האנושי – צדוקים עשירים ומיוחסים, גאים בכוחם ובבקיאותם בחוקי התורה. ללא אומר ודברים קידמו את פני הבוגד. שריר לא זע בפניהם היהירות, כאילו דבר לא נכנס. אפילו הזוטר ופעוט־הערך ביותר שבהם, שחבריו לא שמו לב אליו, נשא מעלה את פני הציפור אשר לו, והביט כאילו דבר לא נכנס. יהודה השתחווה והשתחווה והשתחווה, והם הביטו ושתקו: כאילו לא בן־אנוש הוא שנכנס, אלא חרק טמא שאין רואים אותו הזדחל פנימה. אך לא אדם כיהודה איש קריות יבוא במבוכה מכגון דא: הם שתקו והוא הוסיף להשתחוות, וחשב שגם אם ייאלץ להשתחוות עד רדת הערב, ישתחווה עד רדת הערב.

לבסוף שאל קיפא קצר־הרוח: “מה רצונך?”

יהודה השתחווה פעם נוספת ואמר בקול רם: “זה אני, יהודה איש קריות, זה שמסר לידיכם את ישוע הנוצרי”.

“ובכן מה? קיבלת את שלך. לך!” ציווה חנן, אך יהודה לא שמע כמדומה את הציווי והוסיף להשתחוות. קיפא העיף בו מבט ושאל את חנן: “כמה נתתם לו?”

“שלושים שקל כסף”.

קיפא גיחך, גיחך גם חנן כסוף־השיער. חיוך עליז נגע בפניהם היהירות של כל הנוכחים, ובעל פני ציפור אפילו צחק בקול. יהודה החוויר במידה ניכרת, והחרה־החזיק אחריהם: “כן, כן. כמובן, מעט מאוד, אך האם יהודה אינו שבע־רצון? האם יהודה צועק ששדדו אותו? הוא מרוצה. האם לא משימת קודש מילֵא? משימת קודש. האם האנשים החכמים ביותר אינם מקשיבים כעת ליהודה וחושבים: הוא משלנו, יהודה איש קריות, אחינו הוא, רעֵנו, יהודה איש קריות. בוגד? האם חנן אינו רוצה לכרוע ברך ולנשק את ידו של יהודה? אך יהודה לא יניח לו, הוא פחדן, מפחד שמא ינשכו אותו”.

קיפא אמר: “סלק את הכלב הזה. מה הוא נובח?”

“לך מכאן. אין לנו פנאי לשמוע את פטפוטיך”, אמר חנן בשוויון נפש.

יהודה הזדקף ועצם את עיניו. העמדת הפנים שנשא בקלות רבה כל־כך במשך כל חייו, הייתה פתאום לעול בלתי נסבל, והוא השליך אותה בעפעוף ריסים אחד. כשהביט שוב בחנן, היה מבטו פשוט וישר ומפחיד בכנותו המעורטלת. אך גם בכך לא הבחין איש.

“אתה רוצה שיסלקו אותך במקלות?” צעק קיפא.

נשימתו של יהודה נחטפה תחת כובדן של המילים הנוראות, שהוא הגביה אותן עוד ועוד כדי להשליכן משם על ראשי השופטים. הוא שאל בקול ניחר: “האם יודעים אתם… יודעים אתם… מי היה זה – זה שדנתם אתמול למוות וצלבתם?”

“יודעים. לך!”

במילה אחת יבקע עתה את הקרום הדק המכסה את עיניהם, והאדמה כולה תרעד תחת כובד האמת חסרת הרחמים! הייתה להם נשמה – היא תינטל מהם; היו להם חיים – הם יאבדו את חייהם; אור היה לנגד עיניהם – חשכת־עולם ואימה יכסו אותן. הושא נע! הושע נא!

הינה הן, המילים הנוראות, הקורעות את הגרון: “הוא לא היה מאחז־עיניים. הוא היה נקי וטהור וחף מפשע. שומעים אתם? יהודה הוליך אתכם שולל. הוא מסר לידיכם אדם חף מפשע”.

ממתין. ושומע את קול הזקנים האדיש של חנן: “זה כל מה שרצית לומר?”

“נדמה לי שלא הבנתם אותי”, אומר יהודה כמי שמכיר בערכו העצמי ומחוויר. “יהודה הוליך אתכם שולל. הוא היה חף מפשע. רצחתם אדם חף מפשע”.

בעל פני הציפור מחייך, אך חנן אדיש, חנן אחוז שיעמום, חנן מפהק. אחריו מפהק גם קיפא ואומר בנימה יגעה: “למה סיפרו לי על שכלו החד של יהודה איש קריות? הוא סתם טיפש, טיפש משעמם מאוד”.

“מה!” צועק יהודה איש קריות ומתמלא כולו חימה חשֵכה. “ומי אתם, חכמים! יהודה הוליך אתכם שולל – אתם שומעים? לא אותו הוא מסר, אלא אתכם, החכמים והעזים, מסר למוות מחפיר שלעולם לא יהיה לו סוף. שלושים שקל כסף! כן, כן. אך הרי זה מחיר דמכם, דם מטונף כמו השפכים שנשים שופכות מעבר לשערי בתיהן. אָח, חנן, חנן הישיש, השׂב, הטיפש, המואבס בחוקי תורה! מדוע לא הוספת עוד שקל כסף, עוד אובולוס? הרי זה יהיה מחירך לעולמי-עד!”

“החוצה!” צעק קיפא והתאדם כולו.

אך חנן עצר בעדו במחוות־יד ושאל את יהודה באותו שוויון־נפש: “כילית את דבריך?”

“הרי אם אלך למדבר ואצעק לחיות: חיות, האם שמעתן מה המחיר שנתנו בני־האדם בעבור ישוע שלהם, מה יעשו החיות? הן יזדחלו החוצה ממאורותיהן, הן ייללו מזעם, הן ישכחו את הפחד מהאדם, ויבואו לכאן כולן כדי לזלול אתכם! אם אגיד לים: ים, התדע מה המחיר שנתנו בני־האדם בעבור ישוע שלהם? אם אגיד להרים: הרים, התדעו מה המחיר שנתנו בני־האדם בעבור ישוע שלהם? הים וההרים ינטשו את מקומותיהם שהוקצו להם מקדמת־דנא, ויבואו לכאן, ויתמוטטו על ראשיכם!”

“שמא ירצה יהודה להפוך לנביא? הוא מדבר בקול רם כל־כך!” העיר בלגלוג בעל פני הציפור ונשא אל קיפא מבט מתחנף.

“ראיתי היום שמש חיוורת. היא הביטה אל הארץ באימה ושאלה: היכן בן־האדם? ראיתי היום עקרב. הוא ישב על אבן וצחק ואמר: היכן בן־האדם? ניגשתי קרוב והבטתי בעיניו. והוא צחק ואמר: היכן בן־האדם? אִמרו לי, אינני רואה! או שמא התעוור יהודה, יהודה איש קריות המסכן!”

ואיש קריות פרץ בבכי קולני. כמטורף נראה באותם רגעים, וקיפא הפנה לו את גבו ונופף בידו בבוז. ואילו חנן חשב מעט ואמר: “אני רואה, יהודה, שבאמת קיבלת מעט, וזה מסעיר אותך. הנה לך עוד כסף, קח ותן לילדיך”.

הוא זרק משהו שהשמיע קול צלצול חד. אך בטרם נדם הצליל, חבַר אליו באורח משונה צליל אחר, דומה לו: יהודה השליך חופנים של שקלי כסף ואובולוסים אל פניהם של הכוהן הגדול והשופטים. הוא השיב להם את מה ששילמו לו על ישוע. המטבעות התעופפו כגשם אלכסוני, פגעו בפני הנוכחים ובשולחן, התגלגלו על הרצפה. אחדים מן השופטים סוככו על עצמם בגבות ידיהם, אחרים קפצו ממקומותיהם, צעקו וקיללו. בניסיון לקלוע בחנן, השליך יהודה מתוך השק את המטבע האחרון שידו תרה אחריו זמן רב, ירק בחימה ויצא החוצה.

“כן, כן!” מלמל כשעבר בצעדים מהירים ברחוב והבהיל את הילדים. “נדמה לי שבכית, יהודה? האומנם באמת צודק קיפא באומרו שיהודה איש קריות הוא טיפש? מי שבוכה ביום הנקם הגדול אינו ראוי לו – התדע זאת, יהודה? אל תניח לעיניך להוליך אותך שולל, אל תניח לליבך לכזב, אל תנסה לכבות את האש בדמעותיך, יהודה איש קריות!”

תלמידיו של ישוע ישבו בשתיקה נוגה וכרו אוזן לנעשה מחוץ לבית. עדיין הייתה סכנה שנקמת אויביו של ישוע לא תסתפק בו בלבד. הכול ציפו לפלישתם של אנשי המשמר, ואולי גם להוצאות להורג חדשות. לצד יוחנן, שכתלמידו האהוב של ישוע הכביד עליו מותו במיוחד, ישבו מרים המגדלית ומתתיהו, וניחמו אותו בקולות מהוסים. מרים, שפניה התנפחו מדמעות, ליטפה חרש בידה את שערו המפואר הגלי. מתתיהו השמיע דברי לקח בלשונו של שלמה המלך: “טוֹב אֶרֶךְ אַפַּיִם מִגִּבּוֹר וּמֹשֵל בְּרוּחוֹ מִלֹּכֵד עִיר” [22].

באותו רגע נכנס בטריקת דלת רמה יהודה איש קריות. הכול קפצו בבהלה על רגליהם, ואפילו לא הבינו תחילה מיהו. כשראו את פניו השנואות ואת ראשו האדום הגבשושי, הקימו קול צעקה. פטרוס נשא את ידיו מעלה וצעק: “לך מכאן! בוגד! לך, אחרת אהרוג אותך!”

אך משהיטיבו להתבונן בפניו ובעיניו של הבוגד, השתתקו ולחשו בבהלה: “הניחו לו! הניחו! שטן השתכן בנפשו”.

אחרי שזכה לשקט שהמתין לו, קרא יהודה בקול רם: “עילצו, עיניו של יהודה איש קריות! ראיתן זה עתה רוצחים בדם קר – והינה כבר בוגדים מוגי־לב לפניכן! איפה ישוע? אני שואל אתכם: איפה ישוע?”

היה דבר־מה תקיף בקולו הצרוד של איש קריות, ותומא השיב בצייתנות: “הרי אתה בעצמך יודע, יהודה, שצלבו את המורה שלנו אתמול בערב”.

“וכיצד הנחתם לזה לקרות? היכן הייתה אהבתכם? אתה, התלמיד האהוב, אתה – סלע, היכן הייתם כשצלבו על עץ את חברכם?”

“מה יכולנו לעשות, שפוט בעצמך”, פרש תומא את ידיו לצדדים.

“אתה שואל זאת, תומא? ובכן, ובכן!” הִטה הצידה את ראשו יהודה איש קריות, ופתאום השתלח בו בזעם: “מי שאוהב אינו שואל מה לעשות! הוא הולך ועושה הכול. הוא בוכה, הוא נושך, הוא חונק את האויב ושובר את עצמותיו! מי שאוהב! אם בנך טובע, האם אתה הולך העירה ושואל עוברים ושבים: ‘מה לעשות? בני טובע!’, במקום לזנק למים ולטבוע לצד בנך. מי שאוהב!”

פטרוס השיב בקדרות על דבריו שלוחי־הרסן של יהודה: “הוצאתי את החרב מנדנהּ, אך הוא בעצמו אמר: לא צריך”.

“לא צריך? ואתה צייתָּ?” צחק איש קריות. “פטרוס, פטרוס, האם אפשר לשמוע בקולו? האם הוא מבין את טיבם של בני־אדם, את טבע המאבק?”

“מי שאינו מציית לו, סופו שיֵרד לגיהינום”.

“אז מדוע לא ירדת? מדוע לא ירדת, פטרוס? גיהינום! מהו גיהינום? אז היית יורד! למה לך נשמה, אם אינך יכול להשליך אותה לתוך האש, כשתרצה!”

“שתוק!” צעק יוחנן וקם על רגליו. “הוא רצה בקורבן הזה בעצמו. קורבנו יפהפה!”

“האם יש קורבן יפהפה, מה אתה שׂח, תלמידו האהוב? מקום שיש בו קורבן, יש בו גם תליין, וגם בוגדים! קורבן פירושו ייסורים לאחד וחרפה לכול. בוגדים, בוגדים, מה עוללתם לאדמה הזאת? עתה מתבוננים בה מלמעלה ומלמטה, גועים בצחוק וצועקים: הביטו באדמה הזאת, צלבו עליה את ישוע! ויורקים עליה – כמוני!”

יהודה ירק על הארץ בחימה.

“הוא נשא את כל חטאם של בני־האדם. קורבנו יפהפה!” עמד על שלו יוחנן.

“לא, אתם נושאים את כל החטא. תלמידו האהוב! האם לא בך תהיה ראשיתה של שושלת הבוגדים, שושלת של שקרנים ומוגי־לב? סוּמים, מה עוללתם לאדמה הזאת? באובדנה רציתם, ובקרוב תנשקו את הצלב שעליו צלבתם את ישוע! כן כן – יהודה מבטיח לכם שתנשקו את הצלב!”

“יהודה, אל תפגע בכבודנו!” שאג פטרוס והתאדם כולו. “כיצד יכולנו להרוג את כל אויביו? מספרם רב כל־כך!”

“גם אתה, פטרוס!” קרא יוחנן בזעם. “האם אינך רואה ששטן השתכן בנפשו? התרחק מאיתנו, מסית ומדיח. כולך שקר! המורה אסר עלינו להרוג”.

“אך האם הוא אסר עליכם גם למות? מדוע אתם חיים והוא מת? מדוע רגליכם מהלכות, לשונכם מפטפטת דברי־סרק ועיניכם ממצמצות, אם הוא מת, מוטל ללא תנועה, ללא קול? כיצד מעיזות לחייךָ להאדים, יוחנן, כשלחייו חיוורות? כיצד אתה מעז לצעוק, פטרוס, כשהוא שותק? מה לעשות, שואלים אתם את יהודה? עונה לכם יהודה, יהודה איש קריות היפה והאמיץ: למות. הייתם צריכים ליפול על אם הדרך, לאחוז את החיילים בחרבותיהם, בידיהם. להטביע אותם בים של דמכם – למות, למות! או־אז היה אביו בכבודו ובעצמו צועק מאֵימה כשהייתם נכנסים לשם כולכם!”

יהודה השתתק ביד מורמת, ופתאום הבחין בשאריות סעודה על השולחן. בתדהמה משונה, בסקרנות, כאילו ראה מזון לראשונה בחייו, סקר אותו ושאל לאט: “מה זה? אכלתם? אולי גם ישנתם?”

“אני ישנתי”, השיב פטרוס והשפיל בהכנעה את ראשו, מפני שכבר חש שיהודה הוא סמכות הרשאית לצווֹת. “ישנתי ואכלתי”.

תומא אמר בנחישות ובתקיפות: “כל זה אינו נכון, יהודה. חשוב בעצמך: אילו מתו כולם, מי היה מספר על ישוע? מי היה מביא לבני־האדם את תורתו, אילו מתו כולם: פטרוס ויוחנן ואני?”

“מהי עצם האמת מפי בוגדים? האם אינה הופכת לשקר? תומא, תומא, האם אינך מבין שמעתה אינך אלא שומר ליד קִברה של האמת שמתה? השומר נרדם, בא גנב, ונושא איתו את האמת. אמור לי, היכן האמת? ארור תהיה, תומא! עקר ואביון תהיה לעולמים, וגם אתם איתו, ארורים שכמוכם!”

“ארור אתה בעצמך, שטן!” צעק יוחנן.

יעקב ומתתיהו וכל שאר התלמידים חזרו על קריאתו. פטרוס לבדו שתק.

“אני הולך אליו!” אמר יהודה ונשא מעלה את ידו, יד שליט ותקיף. “מי ילך לישוע אחרי איש קריות?”

“אני! אני איתך!” צעק פטרוס וקם.

אך יוחנן והשאר עצרו בעדו באימה, ואמרו: “מטורף! האם שכחת שהוא מסר את המורה לידי אויבינו!”

פטרוס הכה באגרופו בחזהו והחל ממרר בבכי: “אם כן, לאן אלך? אדוננו! לאן אלך כעת!”

***

זה מכבר, בזמן הטיולים שעשה בגפו, סימן לעצמו יהודה את המקום שבו ישלח יד בנפשו לאחר מותו של ישוע. היה זה על הר נישא מעל ירושלים. רק עץ אחד עמד שם, מעוקם, סחוף־רוח שמרטה אותו מכל עבר, יבש למחצה. את אחד מענפיו השבורים העקומים הושיט העץ לכיוון ירושלים, כמברך אותה או משית עליה איום כלשהו. בענף הזה בחר יהודה כדי לקשור עליו את לולאת החבל. אך הדרך עד העץ הייתה רחוקה וקשה, ויהודה איש קריות עָיַיף מאוד. אותן אבנים קטנות וחדות נפוצו תחת רגליו וכמו הדפו אותו לאחור, וההר היה גבוה, סחוף־רוחות, קודר ורע. פעמים אחדות כבר ישב יהודה לנוח, ונשם בכבדות, ומאחוריו, מבעד לבקיעים שבין הסלעים, השיב ההר צינה בגבו.

“הגם אתה, ארור שכמותך!” שׂח יהודה בבוז, נושם בכבדות ומנענע את ראשו הכבד, שכל המחשבות בו התאבנו עתה. אחר־כך היה מרים אותו פתאום, פוקח לרווחה את עיניו שקפאו וממלמל בחימה: “לא, הם רעים מדי בשביל יהודה. אתה שומע, ישוע? האם תאמין לי כעת? אני בא והולך אליך. קבל את פניי בחיבה, עייפתי. עייפתי מאוד. ואחר־כך נתחבק כמו אחים ונשוב יחד אל הארץ. טוב?”

היה מנענע שוב בראשו ההולך ומתאבן, פוקח שוב לרווחה את עיניו וממלמל: “אך אולי תכעס גם שם על יהודה איש קריות? ולא תאמין? ותשלח אותי לגיהינום? ובכן! אלך לגיהינום! ועל אש הגיהינום שלך אחשל את הברזל ואחריב את שמיךָ. טוב? האם תאמין לי אז? האם תשוב אז איתי יחד בחזרה אל הארץ, ישוע?”

לבסוף הגיע יהודה אל הפסגה ואל העץ העקום, ואז החלה הרוח מייסרת אותו. אף כשנזף בה יהודה, השמיעה זמירות רכות ושקטות: הרוח התעופפה לאי־שם ונפרדה ממנו לשלום.

“טוב, טוב! והם כלבים!” השיב לה יהודה שעה שקשר את הלולאה. החבל היה עלול לכזֵב ולהיתלש, ולכן תלה אותו מעל למדרון התלול: אם ייתלש, בין כה וכה ימצא על הסלעים את מותו. בטרם יהדוף את עצמו ברגלו מקצה המדרון וייתלה, הזהיר יהודה איש קריות פעם נוספת את ישוע ברוב דאגה: “אם כן, קבל את פניי בחיבה. עייפתי מאוד, ישוע”.

וקפץ. החבל נמתח אך החזיק מעמד: צווארו של יהודה נעשה דק, ידיו ורגליו התקפלו והשתלשלו כאילו נתמלאו מים. מת. כך במשך יומיים, בזה אחר זה, עזבו את האדמה ישוע הנוצרי ויהודה איש קריות, בוגד.

כל אותו הלילה התנדנד יהודה מעל ירושלים כמו פרי מפלצתי. הרוח הפכה אותו פעם בפניו אל העיר ופעם בפניו אל המדבר, כאילו ביקשה להציג את יהודה נוכח העיר ונוכח המדבר כאחד. אך אין זה חשוב לאן נפנו פניו, שהמוות כיערם: עיניו האדומות המוצפות דם, שהיו עתה זהות כמו אחיות תאומות, התבוננו בדבקות בשמיים. עם עלות הבוקר ראה אדם חד־ראייה את יהודה התלוי מעל לעיר, וצעק בבהלה. באו אנשים, הסירו אותו מן החבל וכשנודע להם מיהו, השליכו אותו לערוץ נידח, שנהגו להשליך אליו סוסים וחתולים מתים ושאר פגרים.

עוד באותו ערב נודע לכל המאמינים על מותו הנורא של הבוגד, ולמוחרת היום נפוצה הידיעה בכל ירושלים. נודע הדבר ביהודה הטרשית וגם בגליל המוריק; עד לים האחד ועד לים האחר, הרחוק ממנו, הגיעה הבשורה על מות הבוגד. לא הקדימה ולא איחרה את הזמן, אלא צעדה ברגל אחת איתו. כשם שהזמן אין לו קץ, לא יהיה קץ לסיפורים על בגידתו של יהודה ועל מותו הנורא. כולם כאחד – הטובים והרעים – ישיתו קללה על זכרו הבזוי. בקרב כל העמים – אלה שהיו ואלה שישנם – יישאר הוא בודד בגורלו האכזר: יהודה איש קריות, בוגד.

יהודה איש קריות מתאבד. מאת ג’ימס טיסוט. ויקיפדיה

[1]    משלי כ, כ.

[2]    בשינוי קל, ציטוט מדבריו של פטרוס כפי שהם מובאים בברית החדשה, הבשורה על־פי יוחנן ו, 68.

[3]    פסוק המופיע רק בתרגום השבעים לתנ”ך (משלי יב, יג), כהמשך ל”בְּפֶשַׁע שְׂפָתַיִם, מוֹקֵשׁ רָע וַיֵּצֵא מִצָּרָה צַדִּיק”. לשונו היוונית של הפסוק המצוטט כאן היא: “ὁ βλέπων
λεῖα ἐλεηθήσεται ὁ δὲ συναντῶν ἐν πύλαις ἐκθλίψει ψυχάς”.

[4]    משל התאנה מופיע בברית החדשה, הבשורה על־פי לוקס יג, 6–9.

[5]    משלי יא, יב.

[6]    משלי יד, טו.

[7]    משלי יג, כה.

[8]    מטבע יווני ששוויו שישית הדרכמה.

[9]    הבשורה על־פי לוקס כב, 33.

[10]  שם, 34. “כיפא” הוא המקבילה הארמית ל”פטרוס”, ומשמעו “צור”, “סלע”.

[11]  שם, 36–37.

[12]  שם, 38.

[13]  שם, שם, שם.

[14]  הבשורה על־פי מרקוס יד, 34.

[15]  הבשורה על־פי מתי כו, 40.

[16]  שם, 45.

[17]  שם, 48.

[18]  הבשורה על־פי לוקס כב, 48.

[19]  הבשורה על־פי לוקס כג, 14.

[20]  הבשורה על פי יוחנן יט, 1, 15.

[21]  הבשורה על־פי מתי כז, 24.

[22]  משלי טז, לב.

יהודה איש קריות נושק לישוע בציור מהמאה ה-13

קיראו עוד סיפורים קלאסיים של ליאוניד אנדרייב על ימיו של ישוע הנוצרי

בן טוביה: סיפור על אדם הסובל מכאב שיניים ביום הצליבה

אלעזר: סיפור על אדם שהוקם לתחייה בידי ישוע הנוצרי

השאר תגובה

אנו שמחים על תגובותיכם. מנגנון האנטי-ספאם שלנו מייצר לעתים דף שגיאה לאחר שליחת תגובה. אם זה קורה, אנא לחצו על כפתור 'אחורה' של הדפדפן ונסו שוב.

הזן את תגובתך!
הזן כאן את שמך

four × five =