יצחק מראס בצילום מהסעודה שעליה מסופר בסיפור זה.

בראש השולחן יצחק.
מימינו – אשתו פרידה. לפניה – דורה נידל, אחת מהילדים שניצלו בקלמה. מתגוררת בחדרה.
מצד שמאל בחזית – יונינה, אחותו של יצחק.
מצד ימין, מוסתרת ע”י הבקבוק, בת שבע לויתן-קרבלניק
בינה לבין יצחק אחותה אידה מרקוס-קרבלניק

באדיבות ורד אלפרן

הסיפור שלפניכם, של הסופר הישראלי כותב הליטאית הידוע יצחק מראס, הוא סיפור שבחלקו ואף ברובו הוא אמיתי.

הוא מבוסס על אירוע שהתרחש בעת סעודה אמיתית בהחלט בישראל, בביתה של ידידתו של מראס ורד אלפרן. אחת הדמויות המתוארות בסיפור, בת שבע לויתן-קרבלניק, תירגמה שניים מסיפוריו של מראס לעברית, כולל סיפורו הידוע מימי השואה “החמיצה המרה” שיקום תרבות יפרסם בעתיד.

ורד אלפרן מספרת:

הכרתי את יצחק מראס ומשפחתו מימי ילדותי. יצחק עמד בקשר מכתבים עם הורי עד לעלייתו ארצה, וגם עם עלייתו ארצה בשנת 1972 נמשך הקשר. בשנות האלפיים, נעתרתי לבקשתו של יצחק להתנסות בתרגום הסיפור הקצר “תחת עצי טיליה”, שפורסם בחוברת מאזנים 03/13 כרך פ”ז. “הסעודה האחרונה” נכתב בעקבות מפגש וארוחה של יצחק בביתן של ורד ואחותה. על אף הכתיבה האסוציאטיבית, שנעה בין המפגש לבין זכרונות מימי השואה, רוב הדמויות הן אמיתיות וניתנות לזיהוי על ידי מי שהכירן. כמו “חייל שחרחר” שתפס אותו בזרועותיו, שאינו אלא אבי זלמן אלפרן, אשר עם שחרורו מהצבא האדום חזר לעיירה כדי לחפש עקבות משפחות, וללמוד מה עלה בגורל יהודי קלמה. יתומים בודדים ששרדו את מעשה ההרג ההמוני של יהודי קלמה, כמו יצחק ואחותו יוניה, נאספו בחזרה אל חיק הקהילה המצומקת של יהודי קלמה הבוגרים, ובהכוונתם חזרו אל שורשיהם היהודיים, שנאלצו להסתיר ואולצו לשכוח במהלך ימי השואה.

נוסיף עוד שבת שבע לויתן-קרבלניק ואחותה אידה מרקוס-קרבלניק כתבו ספר זיכרון על עיירת הולדתן, שהיא עיירת הולדתו של יצחק מראס, “קלם – עץ כרות”, דיונון, 1993.

כריכת ספרן של בת שבע לויתן-קרבלניק ואחותה אידה מרקוס-קרבלניק “קלם – עץ כרות”

“הסעודה האחרונה”פורסם בקובץ סיפורים של סופרים עולים שכלל תרגומים משפות שונות: אידיש, אנגלית, גרמנית, הונגרית, ספרדית, ערבית, פולנית, רומנית, רוסית. הקובץ היה פרי יוזמתו של גיורא לשם ז”ל, עורך השירה הראשון של “יקום תרבות” – “רבקול: מאסף לספרות ואמנות”, בעריכת גיורא לשם, “עקד” בשיתוף התאחדות אגודות הסופרים במדינת ישראל, תשמ”ט 1989. שם המתרגם (מרוסית) לא צויין, ואולי היה זה עורך הקובץ גיורא לשם שתירגם מכמה וכמה שפות.

לאחר הפרסום המקורי בעברית הסיפור פורסם בשפת כתיבתו בליטאית בשם Paskutinė vakarienė בספר Icchokas Meras, STOTELĖ VIDUKELĖJ: Apsakymai, Vilnius: Lietuvos rašytojų sąjungos leidykla, 2004, 255 p., I000 egz
ובתרגום לרוסית של הספר “בחצי הדרך”.

על יצחק מראס ראו כאן.

קיראו עוד

“האדמה תמיד חיה” – סיפור מופת על השואה מאת יצחק מראס

סיפורו של יצחק מראס גדול סופרי ליטא ואזרח העיר חולון

יצחק מראס. באדיבות מכון “גנזים”.

השאר תגובה

אנו שמחים על תגובותיכם. מנגנון האנטי-ספאם שלנו מייצר לעתים דף שגיאה לאחר שליחת תגובה. אם זה קורה, אנא לחצו על כפתור 'אחורה' של הדפדפן ונסו שוב.

הזן את תגובתך!
הזן כאן את שמך

12 + fourteen =