יצחק מראס, סופר כמעט לא ידוע בישראל שבה חי בעיר חולון מחצית משנות חייו, נחשב לאחד מגדולי הסופרים בשפה הליטאית, ובוודאי המתורגם ביותר מליטאית לשפות שונות (לא פחות מעשרים שפות).
מעל לכל הוא ידוע הודות לסיפוריו על רקע תקופת השואה בליטא, שהם בין החזקים והמצמררים ביותר שנכתבו בכל שפה שהיא, ונחשבים על ידי הליטאים ליצירות מופתיות של הספרות הליטאית.
סיפורים אלו מבוססים על חוויותיו של מראס עצמו כניצול שואה, שחזה כילד קטן במות הוריו בתעלות הרצח בליטא, וניצל בידי משפחה ליטאית שנתנה לו מחסה ובית חם.
לפניכם אחת מיצירות המופת של מראס, שנחשבת ליצירת מופת של הספרות הליטאית כולה, ושל ספרות השואה כולה. סיפור זה, שכמו כל יצירותיו של מראס נכתב במקור בליטאית, הוא הסיפור שפתח את העיסוק בשואה בספרות הליטאית בראשית שנות השישים, בתקופה שנושא זה נחשב עדיין ל"טאבו" בספרות הליטאית.
הסיפור עוסק במה שמראס היה עד ראיה לו: הטבח ההמוני של היהודים בידי הליטאים. הצבע הדומיננטי בו הוא הצבע האדום, צבע דם הנרצחים. ספק אם יש סיפור מקביל לו בתיאור נקודת המבט וטירופם של הרוצחים.
הסיפור פורסם ב-1963 בקובץ סיפורים קצרים שנקרא על שמו בליטאית "Žemė visada gyva", שיצא לאור בידי הוצאה לאור ממשלתית.
"האדמה תמיד חיה" הופיע בעברית בתרגום יוסף כרוסט, מתרגמו הקבוע של מראס לשפה העברית, בכתב העת של מסדר ז'בוטינסקי "האומה", מספר 36, דצמבר 1972, כתב עת שנערך אז בידי כרוסט.
אנו מודים לעורך "האומה" מר יוסף אחימאיר על הרשות לפרסם סיפור זה מחדש.
בסיום הסיפור יש קישור להרצאה מוסרטת של ד"ר אלי אשד על יצחק מראס הסופר וחייו.
נסיים באזהרה: זהו סיפור קשה ביותר, אבל המסר שלו, בין שאופטימי ובין שלא, מועבר בכותרתו.
המערכת
קיראו גם :
את סיפור השואה האחרון והמסכם של יצחק מראס
צפו בהרצאה של ד"ר אלי אשד על יצחק מראס בבית יוצאי וילנה והסביבה
