רועי דר בסיפור מיוחד על מערכת יחסים בין אדם וחתול בלשון כמו עגנונית.

המערכת

חתול. ויקיפדיה

הלכה אכזרית יש לחתולי העיר. כיוון שהחתולים מרובים והאוכל מועט קרבות ניטשות יומם ולילה ואינן חסות אף על שבת קודש. ואיך ישבות חתול מבלי דעת אם יזדמן לו פת מחר? מאין יבוא עזרו אם לא יילחם?

שטומי עין וקטומי זנב נשמטים פגרי החתולים על המדרכה עד שבאה העירייה ומפנה אותן.

בוקר אחד עבר איש וג’ון שמו על פני מכולת אשפה, ומיאו רך התחנן באוזניו. ראה גור רעב ובריוני חתולים מתעללים בו. זה מבקש חמלה ואלו לועסים לפניו מן המאכלים המשובחים שבזבל, זה מתקרב ואלו דוחפים אותו בכפם, זה בוכה ואלו מפנים אחוריהם. עוד התרגזו מיללותיו, שרטו נשכו ורדפו.

התקומם, וגירש את הכנופיה בבעיטות, רק הגור לא ברח אלא פער עיניו ובכה כיתום אל השמים.

ג’ון חשב שחסד זה מספיק והלך לדרכו, אך לאן שלא הלך נכרך הגור אחריו. תבונה מיוחדת יש לחתולים, שאם זיהו זרזיף רחם לא יעזבו עד שירחצו במקלחת כולה. ריחם על העלוב ואסף אותו לדירתו, סגר אותו בחדר ופתח לו פחית טונה. יצא וקנה לו ארגז חול ומזון, ושוב יצא באיחור לעבודה.

חזר לפנות ערב והחתול השתובב בארגז, התגלגל וזרח מעונג. אושר אימהי חימם את קרביו של ג’ון. החליט לפנק אותו, יצא וקנה לו צעצועים רבים מחנות חתולים יוקרתית במרכז העיר. הגור התלטף באדונו באסירות תודה, ואהבה רעננה פעמה בג’ון. הוא השתעשע ושיחק עם החתול עד שהבחין שהלילה מתאחר, כיבה את האור והלך לישון. סמוך להירדמו עלה הגור למיטתו והשתחל תחת בית שחיו כגוזל המתחסה בכנף ציפור גדולה.

כל המחרת התגעגע לחתול. מן המגדל בו עבד צפה בדירתו בעד החלון והשתוקק לחזור. כשהסתיימה עבודתו כמעט ורץ לדירה. לא האמין לעיניו, פחית טונה נוספת הייתה פתוחה ריקה על הרצפה והחתול ליקלק שפתיו. התעלה על דעתך שחתול יפתח לבדו פחית טונה שעל השיש? צא וראה מה עשה הגור המוכשר, ולפי המעשה קרא שמו טונה.

מיום ליום טונה התחבב עליו והשגרה נהיתה נסבלת יותר. מיום ליום ג’ון נאפף נינוחות ונועם שלא היו בו לפני. גם חבריו שמו לב. היו לו שלושה חברים, גבריאל, אוהד, ומאיר. בחמישי ושישי היו יושבים על דלפק בר, וכך היה מתנהל הערב: תחילה היו מזמינים שוטים ובירות ומחליפים נתחי מידע רזים על עלילותיהם בשבוע, משגמעו מעט היה אחד מתחיל מונה את צרותיו, הצטרפו האחרים וקטרגו גם כן, היו משווים צרת זה לצרת האחר ומתווכחים ומוכיחים שצרתם יותר גדולה, אז, משהתעייפו, היו מטביעים יגונם בוודקה, אחווה אומללת חובקת אותם יחדיו ועיניהם צדות מחשופים ותנועות חן ותווי פנים מפוסלות של נשים סביבם.

לא פלא שמיד הבחינו בעליצות החדשה שחילצה אותו מחיבוקם. שאלו אותו, מה איתך ג’וני, חתול זה כל מה שצריך בשביל לשמוח? צריך אהבה חברים, והחתול הזה עבורי הוא כמו בן, ענה. מאוד היה עסוק בטונה, וככל שהכירו יותר כך התיידד עם כל זן החתולים ורגישותו לכלל החיות התעדנה.

תהה בינו לבין עצמו, מי שם אותי נעלה על החתול הזה? הלא רק גורל עיוור שם אותי בדמות אדם ואותו הפקיר בדמות חתול. אגב חיות חש פתאום בבשר שהוא אוכל, פרה שפוטמה עד שלהב משויפת גדעה עורפה, הפשיטו עורה, תלו גווייתה, קצצוה נתחים נתחים, ומכרו אותה באריזות קפואות בסופר. נדקר נקיפות מצפון ובגחמנות של רגע טיהר את המקרר מבשר, וצחצח את כל כליו, ונדר שלא ידרוך במקום שמוכר בשר מעתה ועד עולם.

התחיל, אגב הוא קונה אוכל לטונה, לקנות חבילה נוספת, מעשר לחתולי העיר העניים. היה יושב בספסל ברחוב של דירתו, ומפזר להם ערימות גדושות יום יום, ומתענג על שפע האהבה שהרעיף על חיות יקרות וזכות אלו. מרוב עידונו ודקות רגישותו הכביד עליו הבילוי עם חבריו הגסים, שרצחו נפשות בהמיות בהמבורגרים בלא מצמוץ עין, בלא הגיג מחשבה בודד על מושא אכילתם.

מעתה נמנע מלהפגש עמם, ותחת זאת הרבה להאכיל את חתולי הרחוב גם בסופי שבוע ובלילות. נודע שמו בציבור החתולים וקהלם התרחב, עד שפסטיבל חתולים שלם הסתופף תחת חלונו ויללו יחדיו גם אחרי חצות הלילה. יללו החתולים והעירו את הכלבים, נבחו הכלבים והעירו את האנשים, וזה כמה לילות שצווח נובח ומיילל בניין משונה זה. הגיעו מים עד נפש ושכן בחליפה מעונבת נקש על דלתו. מיסטר ג’ון? שאל. הנני, ענה. אמר, שלום, אני גר בקומה למטה. אני לא רוצה להישמע חצוף, אבל כבר כמה לילות שחתולים מייללים כל הלילה ואי אפשר לחיות כך. ראיתי שהאכלת אותם מספר פעמים, אז בשם כל הבניין רציתי לבקש ממך שתאכיל אותם רחוק מכאן. איפה? בכל מקום שאאכיל אותם שם יהיו מי שיתלוננו, אמר ג’ון. זה כבר לא ענייני, אמר השכן, אבל שמע עצה – פשוט אל תאכיל אותם. הם לא טובים לאף אחד ואפילו לא זה לזה, וככל שהם מתרבים כך צרה יותר לאנשים ואף צרה יותר לחתולים. תן לטבע לעשות את שלו. יצא טונה מחדרו והתבונן באורח. אם הייתי נותן לטבע לעשות את שלו הוא היה מת כשאר החתולים החלשים, והאדון הזה היה דורך עליו מבלי להשפיל מבט, חשב ג’ון, לטבע יש חוקים אבל אין בו רחמים. טונה ילל בין רגליו, הוא היה רעב. השכן הציץ בשעונו, שעון כסף קשה, בוהק מאורות משתברים. אמר ג’ון, כבר צהריים, והחתול שלי רעב. אני בטוח שגם שאר חתולי הרחוב רעבים. תודה על העצה ולהתראות. אני מציע שתחשוב טוב, אמר האיש. חשבתי, עכשיו לך מכאן, אמר לו. האיש סידר את העניבה בצאתו. ג’ון קצף ורעד. האיש היה דומם ועיניו אטומות כברזל. עמד על מפתן דלתו ואמר, יש חוקים מוגדרים להאכלת חתולי רחוב, ואתה עברת עליהם. תתכונן לתביעה.

עברו ימים וג’ון האכיל אותם ביתר שאת. שכנים הזעיפו פנים ונזפו בו במעלית בשתיקה, אנשים חביבים הפסיקו לברכו לשלום. כולם נהיו בעיניו כחלק משיני הברזל הטוחנות של המכונה המוחצת שקרא לה השכן “טבע”. ערב אחד חזר מהעבודה ומאיר חיכה ליד הדלת. אתה פנוי לסיבוב? שאל. בטח, רק אקח משהו מהדירה ומיד נצא. נכנסו ויצאו. ג’ון לקח שק אוכל ברדתם במעלית.

ליד השער עבר על פניהם השכן בחליפה, אפו מזדקר בהתנשאות ועיניו מלגלגות, ציקצק בלשונו, ונעלם. חצוף, הפטיר ג’ון. מה לכם? שאל מאיר. יש אנשים שחושבים שכל החיים נבראו רק בשבילם, וכל שאינם מהם יכולים להירקב בזבל, אמר. חתולים יצאו מפחים, מגינות, מתחתי מכוניות, נתגלו והשתחוו אפיים כנגד הנדבן. אלו הרבה חתולים, העיר מאיר. שדופים, מלוכלכים, פצועים, חבוטים, נשוכים, חולים, צולעים, דומעים, מסכנים מאין כמוהם, התייפחו אל הנדיב. יש יצורים בעולמנו שככה להם, ואף אחד לא מסתכל, אמר. פיזר את השק ערימות ערימות כך שלא יצטרכו להתקבץ ולריב. לאן נלך? שאל. לאן שנלך, ענה מאיר.

רגליהם הלכו ומחשבותיהם התעופפו. הוא בוודאי דואג לי, חשב, האחרים כועסים ומאיר היחיד שדואג. הפסקתי לדבר עמם לחודש, במקומם גם אני הייתי נעלב. אבל מאיר אין בו כעס, רק דאגה כנה. לראשונה הרגיש מעין זרות לעצמו, מעין אשמה. מה מאיר מהרהר לא ידע. טוב לראות אותך מאיר, אמר. אני שמח שמצאתי אותך אחי. נעלמת לחודש, דאגתי שמשהו קרה, אמר. בהחלט משהו קרה, הודה, אבל ראוי לפתוח את הלב עם איזו בירה טובה. במתחם מסעדות בצל מגדלי היי טק מצא בר טבעוני והוליך את מאיר איתו. התיישבו והזמינו מהמלצרית. אמר, אינני מאוכלי החיות יותר. אין מה להתבייש, זה מבורך, אמר מאיר. מבורך? למה אתה אומר? התפלא ג’ון. כי זה בהחלט מוסרי ורצוי. כל עוד אדם לא כופה את דרכו על אחרים זה מבורך, אמר. הממ. התלבט אם לומר את מה שבליבו ולבסוף אמר, ואם בדעתי לרצוח איש ולזלול את בשרו, האם לא תכפה עליי דרכך ותמנע ממני מלעשות כך? אינך רציני נכון? שאל מאיר. ומה ההבדל? שאל ג’ון. מה ההבדל? זה אדם וזה חיה, אמר מאיר. וזה ג’ונגל בתחפושת. כולנו חיות, אמר ג’ון. היית מרגיש בטוח ללכת ברחוב בעולם של קניבלים? שאל מאיר. אז בשביל זה המעשה האחד מוסרי והאחר לא, בשביל אינטרסים? וואו נדהם מאיר, לא אחי. זה בן אדם וזאת חיה וזה הכל. התקרבה מלצרית עם שני המבורגר סייטן טובים למראה. מאיר נשא פיו אל הקציצה השחומה, שיניו שיספו את השכבה הקשה דרך הפנים הרך ונתח ירד בגרונו. אכן טעים, אבל גם אתה חייב להודות שאין כמו הטעם האמיתי, אמר.

התחיל מאיר מספר על אישה שהוא יוצא איתה. שלף את האייפון והציג תמונותיה לג’ון, אמד את שוויה, ושאל אותו כמה היא מאחד עד עשר. עייפות נפלה על ג’ון. יגיעה, מיאוס, רצון רפוי לישון שינה עמומה, ופחד מלהתעורר. סרקו עיניו את הבניינים, נמתחו רחוק אל עומק העיר, לניגוד שבין אפילה בלילה לחשמל שמאיר מסכי ענק תלויים על מגדלי בבל, והם הם מתיימרים להתייצב כמאורות וכוכבים. אתה נראה עייף, אמר מאיר. בהחלט, הודה. ג’ון שילם את החשבון.

נפרדו זה מזה וג’ון, במקום לחזור לדירתו, על אף תשישותו נמשך אחרי רגליו להמשיך ללכת. כמו זבוב נמשך לאורות החשמליים. ועל המסך פרסומת של מקדונלדס, וקציצה אמיתית, בשרנית ועסיסית, נטרפת בלהט על ידי שחקן קולנוע מדוגמן, מאות מטרים במרומי העיר הגדולה שזובחת קרבנות תמיד אילו שאינם נכבים לעולם. סירחון חלחל בגופו. נדחף לברוח. עצר מונית ונכנס. לאן? שאל הנהג. קח אותי לים, אמר. לאן בים? שאל, לחוף הכי קרוב, אמר.

ירד בחוף, התיישב על שפת הים. גאות ניחמה את כפותיו מן המחנק של הנעליים המהודקות שכלאו אותן משעה שהשכים. בנערותו ברח ממצוקותיו לים. אז, כשליבו היה צעיר, בנקל היה מתרגש, בנקל היה נשבר. לעצב היה טעם אחר. מעין ההבדל בין עצב חי לעצב מת, חלף הרהור. כל כך הרבה זמן אני מת, מהלך מתוך שינה, ועתה אני מתעורר. ולכבוד מי? גם כאן אפשר לשמוע.. דמם הרהוריו והטה אוזנו, נוקבים ובוערים רשפו היללות. בכל העיר הם מקוננים, אף בחוף הים, זעקות אי הצדק והעוולה מתנפצות עם שצף הגלים, ממעמקי נפשו קולם שואג.

דמויות חתוליות בצללים ריצדו בפנסים, חמקו בזהירות לחשיכה, ונגלו להרפי עין. הסתכל בניתוריהם הגמישים וחלם לו שגם הוא אחד מהם. נעל נעליו והשתרך אחריהם, עקב אחריהם עד לפינת כושר ציבורית, שם השתובבו והתגלגלו זה על זה וישב ג’ון וצפה. עורב נתלה על עמוד מתח, קולות קרועים וזועמים יורקו ממקורו הגס והמעוקל, ניתזו מעל ראשי השובבים. שולח העורב את נוצות הזפת שבכנפו ומבקש לכסות את החתולים ולהטביעם במרירות ואפילה, ומתעלמים החתולים ומנערים צעקותיו מעליהם כאבק דק.

עלה בדמיונו השכן בחליפה, אפו מעוקל ובקודקודו נוצות זפת, יורק ומאיים לתבוע. מאסו החתולים בעורב ונדו ממקומם, עוד ג’ון עקב אחריהם, העורב פרש כנפיו וחג מעליהם. ובטיילת אדם רזה ישן על ספסל, למרגלותיו שקית שאריות אוכל. העורב זעק זעקותיו והישן התגלגל על הספסל מצד לצד, הפנה גבו אליהם. התקרב חתול ורחרח את השקית. שלח אחת מכפותיו ונקניק התגלגל על הרצפה. הגיעו שאר החתולים, ועוד שניים משום מקום, וכולם מסובין סביב השקית. כשניעור מקיפאונו וסילק את החתולים כבר כל השקית הייתה קרועה והנקניק הסתלק בין שיניו של אחד.

נשתיירו רק ג’ון, הקבצן הישן, והעורב הרוטן שבשמיים. לעזאזל, מלמל. עזב את המקום אך כיססה בו אשמה. הים התנשם והתנשף בכבדות באוזניו, העורב דאה מעליו. שתוק לעזאזל! הרים צעקה. לא נענה. נותר הים מאחוריו אך העורב עודנו מעליו והוא הילך ברחובותיה של העיר. מסעדות נסגרו ומלצרים קרצפו פתחים בכל השדרה. יצא טבח ממטבחו ושקית משתקשקת בידיו. הבחין בג’ון שהיה היחיד ברחוב אותו רגע ואמר, התמזל מזלך והשקית כולה שלך. אף לא שאל את רצונו, הטיל את השקית בידיו ובמהרה פנה ברחוב וברח. ובשקית קופסאות, ובקופסאות קישים במילויי גבינה שונים שאבדה טריותם.

יש אדם שאבד לו הנקניק ואין לו דבר, ויש אדם שמיטלטל עם שקית מעדנים ומאוסים עליו כולם, הרהר בעיוורונו של עולם. הכבידו רגליו. הולכות הולכות ומתלבטות לאן. הלילה מאוחר והוא עצל, חתולים רעבים יש הרבה, וגם עני אחד שיתעורר ויגלה שמה שהיה לו נלקח. ושקית אחת שבה ארבע קופסאות מעדנים. בטח לא מספיק לכל העיר.

הזמין מונית. לאן? שאל הנהג. קח אותי לחוף הכי קרוב אמר כיוון שלא ידע את שם החוף. כל הנסיעה הציץ מן החלון. נזף בו שכלו שאין היגיון במעשיו, והלילה מאוחר, והחתול בדירתו מחכה, וחתולי הרחוב רעבים. אך הוא שתק במונית וחיכה, ובאמת זה היה אותו החוף והעורב נשאר בעיר, ורק ג’ון הלך לבדו על הטיילת והשקית בין ידיו, עד שהגיע לקבצן הישן והניח את השקית צמוד לפניו, כך שאם ינסו חתולים לגנוב משקיתו אולי יתעורר ויגרשם.

הביט באיש הישן, בנשימותיו ובנשיפותיו שדרך פלא השתלבו בדיוק השנייה עם נשימות ונשיפות הים. שוב ירד לחול ונשכב וטבל קצות אצבעותיו במים. הפעם ידע שהגיע הזמן לנוח. חתולים רעבים יש הרבה, וגם אנשים, והמלאכה מרובה על כתפיו, גדולה כמו הים.

התירו לעצמם עיניו להסגר אט אט. דמיין דמיונות שנעשו לחלומות וקשרו אותו לשינה. הרגיש שהוא נרדם והמלאכה בחוץ רבה. משפט עלה במוחו ולא זכר מאין שמע ומאין ידע ומי אמר. אולי היה זה סבו זכרונו לברכה שהיה יושב איתו הרבה כשהיה נער, והוא היה אחרון שומרי המסורת במשפחתו, ומשפטים רבים היו שגורים על פיו ונקברו עמו יחדיו, אך את המשפט הזה איכשהו זכר: לא עליך המלאכה לגמור ולא אתה בן חורין לבטל ממנה. את ההמשך לא זכר. וכך נרדם.

השאר תגובה

אנו שמחים על תגובותיכם. מנגנון האנטי-ספאם שלנו מייצר לעתים דף שגיאה לאחר שליחת תגובה. אם זה קורה, אנא לחצו על כפתור 'אחורה' של הדפדפן ונסו שוב.

הזן את תגובתך!
הזן כאן את שמך

twelve + eighteen =