לציון הגיעו לגיל שבעים הסופר ואיש המודיעין לשעבר מישקה בן דוד מבצע מעין סיכום של חייו, ומתאר בקצרה את התפיסה הפילוסופית שלו וכיצד התגבשה.

המערכת

מישקה בן דוד .צילום דן פורגס אתר הוצאת “כתר”

א. זיכרון ומכתב עתיקי יומין

באביב שאחרי מלחמת יום כיפור, כשהשלג בחרמון התחיל להפשיר, כוח קומנדו סורי שב ותפס את השיא (2,814 מ’). סיירת מטכ”ל כבשה אותו מחדש, אך הנסיונות של הסורים להשיבו לידיהם נמשכו ללא הרף. מפקד יחידה 848 דאז (לימים 8200), יואל בן-פורת ז”ל, החליט לבחון את האפשרות למקם שם חוליה של מכ”ן (מגלה כיוון שידור). עלינו לשיא: יואל, ראש מרחב צפון של היחידה; קצין טכני; ואני – מפקד בסיס ההאזנה בחרמון.

יצאנו בנגמ”ש מ”עוז”, הבסיס שלנו במוצב “הישראלי”, בדרך מפותלת, המטפסת לגובה של 700 מ’ נוספים במעלה ההר. חלפנו על פני מוצב הפיתולים ומוצב החרמון “הסורי”, שגם שם החזקנו כוחות, ולעינינו התגלה בפסגת ההר היעד – מכוסה פטריות עשן מהמרגמות הסוריות שירו עליו ללא הרף מאז כיבושו בשנית. עמדתי מחוץ לתא הלוחמים בנגמ”ש, כשמשמאל הולכת ומתגלה לבנון היפהפיה, משובצת רצועות לבן-חום-ירוק עד לים, ומימין פתחת דמשק והמדבר. היה יום בהיר, השלג בהק, היופי סביב היה מסמא ומהפנט. למעלה, ביעד, המשיכו ליפול הפגזים, ופטריות עשן עלו יחד עם הדי הפיצוצים. הייתה לי הרגשה משכרת של שחרור, שליוותה אותי מהרגע שמנוע ה”זלדה” הותנע ויצאנו לדרך. זה היה ניגוד מוחלט לערב הקודם, שבו סיכמתי את חיי במכתב לשינה חברתי, ולמעשה נפרדתי מהם – וממנה: כמעט מדי יום הורדו אלינו נפגעים מהמערה שבשיא החרמון, המופגז והמותקף, ולא הייתה סיבה להניח שגורלנו יהיה שונה.

כשהתקרבנו לשיא ביקשנו סיוע בשיתוק המרגמות הסוריות. סקייהוקים צללו לעברן כשהם משחררים כדורי חום שמשכו אליהם את טילי הסטרלה – 7 SA – שהסורים שיגרו (ופגעו באותה תקופה בשני מטוסים). זה נראה כמו מופע זיקוקים של יום העצמאות. גם המראה וגם ההרגשה היו פסיכדליים לגמרי. הסקייהוקים שיתקו את עמדות המרגמות הסוריות כשהגענו, ירדנו, וסקרנו את המקום, והקצין הטכני עשה את בדיקותיו. אך ברגע ששבנו לנגמ”ש נחת בקרבתנו פגז מרגמה 240 מ”מ ורסיסיו חוררו את דפנותיו כאילו היו עשויות קרטון.

נקודת המוצא וההתייחסות ל”סיכום 70 השנים” שבהמשך תהייה מכתב הפרידה שכתבתי בערב שלפני העלייה לפיסגה. בין אם כך חשבתי וחשתי (נראה לי שכן) ובין אם רציתי להקל על העצב והאבל שאשאיר אחרי, המוטיב המרכזי היה, שאני מרגיש שחייתי דיי. אהבתי, כתבתי, טיילתי, ספגתי את החוויות והמראות האפשריים, וזה לא כל כך נורא אם לא אשוב ואחווה זאת.

הייתי אז קצין צעיר, שהוקפץ מיד בתום המלחמה מגזרת סואץ – שם פיקדתי על מחלקת נגמ”שי האזנה – כדי להקים מחדש את בסיס ההאזנה בחרמון. פיקדתי עליו לאורך ההתשה עם הסורים עד להפסקת האש, תקופה שזכורה לי כהסנפת אדרנלין אחת ארוכה ומיצוי של כל מה שאני כאדם וכמפקד. גם – ואולי במיוחד – כשהופגזנו, ובהוראתו של האוגדונר רפול הסתובבתי בין העמדות שבחוץ, עם הרעמים, העשן, והיופי המתעתע. השילוב המשונה שחשתי, של ריכוז מוחלט ואופוריה, היה מוכר לי כבר קודם לכן – למשל כשניווטתי שלושה נגמש”י האזנה חדשים, שנועדו להחליף את אלה שנפגעו בצליחת התעלה, מנקודת החצייה אל מפקדת האוגדה שאליה צוותנו – מרחק של כחמישים ק”מ דרך אזור שלא נכבש.

המחשבה שלי על קריירה צבאית, שהייתה טבעית לי כבנם של ניצולי שואה (“לעולם לא עוד”), ותאמה כנראה יכולות שלי (בהן נתקלתי לראשונה בקורס מ”כים בגדנ”ע בגיל 15…), קיבלה חיזוק מהאירועים ומהעידוד של אל”מ (לימים תא”ל) יואל בן-פורת. הוא ערך שיחות עומק עם הקצין מיחידתו שהצטיין בקורס הקצינים, קידם אותי, וטען שדבר לא יעצור אותי מלהיות מפקד היחידה (יואל כתב עלי בספרו “נעילה”: “תלמיד חכם ומנהיג מלידה שרציתי לגדלו לגדולות”.) אבל אחרי המלחמה רציתי להתחתן (במקום לטוס להודו), שינה אמרה שתינשא לי יום אחרי שאשתחרר, וכך היה… זו הייתה אחת מהבחירות הטוטליות שלא נמנעתי מהן לאורך חיי: עוד קודם, “בקטנה”, כשהדחתי את עצמי מקורס הטייס משהוצבתי למגמת נווטות (גם להיות טייס לא מתתי), ובהמשך, כשעזבתי קריירה אקדמית למען שירות במוסד, וכשעזבתי את המוסד למען המשפחה והכתיבה.

היום אני בן 70, ויודע שיש עוד כל כך הרבה בחיים מעבר למה שחוויתי בעת כתיבת המכתב. לא יכולתי כלל לדמיין אז איך מורגשים אהבה עזה וחיבור של חמישים שנה לאשתי, ולא את האושר העילאי בלידתם של ילדיי – “אף פעם לא ראיתי אותך כל כך מאושר”, אמרה לי סטודנטית כשהגעתי אחרי לידתה של בתי מבית החולים להעביר פעולה ב”בית הלל” באוניברסיטת וויסקונסין, במהלך שליחותנו שם. לא דמיינתי את הרוך שאחוש כשאחבק כל אחד מהם בינקותו, ואת האושר שגורם חיבוקם וחיוכם. את שמחת מילותיהם וצעדיהם הראשונים, את הבטן המתהפכת בלכתם לראשונה לגן ולבית הספר. את האהבה העצומה שאני חש אל כל אחד מהם ואת הגאווה בהצלחותיהם כשבגרו, ועשו חיל איש בדרכו. (שירי היא הפסיכולוגית הראשית של הדסה ומרצה באונ’ העברית, רגב הוא רב ודוקטורנט לפיל’ יהודית באונ’ ת”א, ועומר הוא קולנוען המסיים תואר שני באונ’ קולומביה. מרשימה גם דרכה הייחודית של שינה, מרפאה ברפואה סינית ומדריכת צ’יקונג המתרגלת את העלאת המודעות במסגרת הצ’יקונג, והישגיה נפלאים).

לא העליתי בדעתי אז את התחושות הנפלאות הכרוכות במגורים בבית קטן על ההר, ולרגליו חוות רכיבה שהקמנו (אחרי נסיעה קסומה עם שינה לחוות בהולנד, שם בחרנו שמונה סוסות מאולפות ובהריון – וטסתי איתן במטוס מטען ארצה); בקרים באורווה, ברכיבה בהרים ובקריאה בספרים לצורך הדוקטורט (הייתה לי אז מילגת קיום לדוקטורנט מצטיין); אחרי צהריים עם ילדתי באורווה, וערבים ליד האח, נרדמים עם שירי הילדים והגיטרה. לא ידעתי אז עד כמה לימודי הפילוסופיה והמדע יפקחו את עיני, לא על ימי ולילות הכתיבה הממכרת, ועל השמחה שעם כל ספר חדש. לא שיערתי את שפעת הרגשות כשנולדו נכדינו, והרגש האבהי והסבאי שב ועולה על גדותיו. גם לא את התחושה הנפלאה של משפחה מורחבת, כשכל נכדינו חיים במושב שלנו.

ב. מבט לאחור שמנסה להבין

בראש ובראשונה, אני בנם של הורי. אנשים שמעולם לא התלוננו על מה שהיה (ועברם היה נורא), ולא רצו יותר ממה שיש (והיה מעט). ראיתי אצלם יושר, יציבות, מתינות, צניעות, השלמה, ושמחה. לא ראיתי שמץ של רוע, שנאה, שאפתנות, תחמנות. התכונות הללו, גם אם לא עברו אלי בתורשה, היו נר לרגלי. בראיונות למוסד שאלה אותי פסיכולוגית “אתה תחמן?”. “לא,” עניתי בכנות. “אז למה באת?” שאלה. “כי במודעה כתבתם ‘קצין, אקדמאי, בעל שליטה טובה בשפה זרה’,” אמרתי. “אילו רשמתם ‘תחמן’ לא הייתי בא.”

אמי הלירית – שלמדה ועסקה בשפות – לא העבירה אלי את יפי עיניה התכולות, אך כן את אהבת הספרות שלה, ועודדה את הכתיבה שלי. כקומוניסטית מנעוריה היא נטעה בי יחס מתנכר לעושר ולעשירים. אבי – מכונאי בתחילה ומנהל סדנאות בכיר בחיל-החימוש בהמשך – העביר לי את הגנים של קומתו הקצרה, ומעשיות, שלא כללה את ידי הזהב שלו, אך כללה עצת זהב: “תחליט אם אתה סוחר נדל”ן”, אמר כשהתייעצתי איתו לגבי עסקת קומבינציה משתלמת. ויתרתי.

במהלך חיי התאפשר לי להציב את השאלות הקיומיות החשובות לי, וללמוד עד שאפתור אותן לעצמי. התשובות, שאספתי בקפידה מענפי מדע ופילוסופיה שונים, איפשרו לי להבין מהו העולם, מהם החיים, ומהו מקומי הדל בהם: נולדנו בעקבות מעשה אהבה – ביולוגי במהותו – של הורינו, מימושה של יכולתנו לאהוב מביא לעולם את ילדינו, בעזרת יכולות נוספות אנו חיים ומגדלים אותם עד לבגרותם, ואז אנו עוזבים את העולם. זו דרך הטבע, וזה כל מה שיש. לפחות לפי הידע הקיים.

בעזרתה של הבנה זו עיצבתי את חיי. הדבר מתבטא בשמו של ספרי הפילוסופי הראשון, “החיים, האהבה, המוות : מסע לגיבושן של פילוסופיה ואתיקה על בסיס המדע (קוסמוסופיה) (תל אביב : ידיעות אחרונות : ספרי חמד, 2011), בו ניסחתי גם את עקרונות ההתייחסות לעולם, לזולת, ולעצמנו הנובעים מתפיסה זו: ענווה לנוכח מימדיו ומקריות היווצרותו של העולם ולנוכח מקריות ההיווצרות של החיים וסופיותם; אחווה לנוכח דמיוננו הגנטי ושיתוף הגורל הקיומי שלנו; וסובלנות כלפי מי שנראים, נוהגים, וחושבים אחרת – בשל התנאים השונים שבהם עוצבו חייהם, מיעוט הידע שלנו על העולם ועל עצמנו, וקוצר ההשגה של מוחנו. ניסיתי ליישם עקרונות אלה בחיי, אך רק בהצלחה חלקית: ליצרים ”פילוסופיה” משלהם….

כריכת ספרו הפילוסופי של מישקה בן-דוד ״החיים, האהבה, המוות״

לכאורה כל זה טריביאלי, אך קשה להפנמה. ולכן אוסיף:

מההכרה בכך שאנו בעלי חיים נובע לתפיסתי שהיכולות שלנו נוצרו באופן ביולוגי, נבררו ככל שסייעו לקיומנו, ונכון לממש אותן בהתאם לעוצמתן הפנימית היחסית. אך לא קל לגלות מהן: ניגנתי על כמה כלים, וגיליתי שאני לא ממש מוזיקאי; התאמנתי בג’ודו ובקרטה, וגיליתי שאני לא ממש ספורטאי; בבגרותי התנסיתי בהוראה (באונ’ וויסקונסין, באונ’ הפתוחה, בבי”ס לתסריטאות) ובניהול, והייתי בסדר. למשל, בצד ניהול מתנ”ס התבקשתי להקים לחברת המתנ”סים מרכז תכניות ולנהל אותו. בתיכון למדעים ולאמנויות שניהלתי – יאס”א – הקמתי תוך זמן קצר מגמת הצטיינות במדעי הרוח ופתחתי לימודי מדע שני לכל – ששיפרו אותו מאד. אבל לא אהבתי במיוחד ללמד ולנהל: עשיתי זאת כדי לפרנס את משפחתי, ופשוט בחרתי לשם כך בתחומים שעניינו אותי ובכישורים שהיו לי. לעומת זאת, מצעירותי היטבתי ונהניתי לכתוב, וחשתי שמדובר ביכולת מרכזית, שנכון לי לממש.

ועוד: הרגש העיקרי שאני חווה מילדותי הוא אהבה. ראשיתה לבנות המין השני, והיא התרחבה והסתעפה ככל שמשפחתי גדלה. לקח לי זמן לגלות שלא כולם חווים רגש זה באותה המידה, ושגם כאן מדובר בתכונה, ביכולת ביולוגית, שראוי להיענות לה. זו מתבטאת גם בדאגה לבני משפחתי המיידית, ועם השנים גיליתי שהיא חלה – במידה יורדת – גם על ה”להקה” הנרחבת יותר שלי. וכך, במבט מסכם, אני יכול להגדיר את היכולות העיקריות שלי כאהבה, כתיבה, ודאגה ל”להקה” שלי. היכולות הנוספות הן משניות. בראייתי אין לחיינו משמעות מבחינת “העולם”, אך אנו יכולים להעניק להם משמעות פנימית על ידי מימוש יכולותינו הטבעיות. במקרה המיוחד שלי המשמעות היא לאהוב, להגן על הלהקה שלי, ולכתוב, ולא במפליא סיפוריי עוסקים באהבה, במשפחה, ובפעולות למען המדינה.

אפרט בעניין ה”להקה”: לטובת ”הלהקה המשפחתית” שלי אני מגוייס מאז בגרותי, היא עומדת בראש מעייני וגוברת על כל דבר אחר. לישוב שלי תרמתי בתפקידי בטחון, תרבות, וניהול חלקיים במשך כמחצית שנותי (למשל בארגון חגיגות ה-60, בפיתוח שכונת הרחבה, בתכנון תב”ע חדשה, בהשוואת שטחי החברים, בריסון פורעי חוק, ואף בהקמת בית עלמין…). כרבע מחיי הקדשתי באופן די מלא ל”להקה המורחבת” שלי: על חמש השנים בצבא הוספתי – כבר אחרי הדוקטורט והספרים הראשונים – עוד שתים עשרה שנים במוסד. במהלכן חוויתי סיפוק רב הכרוך בהגשמתן של משימה אחר משימה, אותן ראיתי כאבנים קטנות שהנחתי, כשותף, בבנייתה של חומת המגן שלעולם לא תהייה גבוהה וחזקה מספיק כדי באמת להגן על המולדת והעם שיקרים לי. יקרים לי כבן לאם ולאב שגדלו ללא מולדת שתנסה להגן עליהם. יקרים לי למרות שאינני מאמין ב”נצח ישראל” ובייחודו, אלא בחובתי למקור שאליו אני שייך מבחינה משפחתית ולאומית (בשל הקרבה הגנטית שבינינו), היסטורית, תרבותית, ורגשית (הדת הייתה חלק מהמקור הזה, אבל היום לדעתי ניזקה של כל דת רב על תועלתה, ויש לראותה רק כמורשת שראוי להכיר.)

אני גם לא מאמין בשום “נצח” אחר. כך מהיום שבו נלכדתי כילד, בעיצומו של טיול כיתה לקבר הנדיב, בציפורניה של הכרת המוות (רוטשילד מת, ולא יודע שאנחנו מדברים עליו, תפסתי), ומאז אני שבוי בה ללא מפלט. מה גם שהבנתי בהמשך שאין אלוהים שיוכל להעניק לי חיים נוספים, ושאין בי נשמה שתישאר אחרי. בתום חיי הכל ייעלם עבורי. כשחישבתי שאורך חיי אינו אפילו מיליונית האחוז של תקופת קיומו של היקום (חצי מזה…), וקלטתי שגם “מוקירי זכרי” ייעלמו מיד אחרי, ברור היה לי שיש טעם לפעול רק עבור החיים האלה, ולא על מנת “להיזכר”. בדומה לכך, משתפסתי מהו גודלו של היקום (הפעם זה היה בעת שמירה בסיני, לנוכח שביל החלב הברור ונתונים שקראתי), הבנתי בבירור שאהוביי וסביבתי הם המרחב היחיד שבו נכון לי לפעול.

בילדותי שאלתי את אמי כמה עולה אדם, והיא ענתה, “כמו כל העולם – בלי בני האדם שבו”, ונטעה בי הסתכלות פילוסופית בעולם, והומניזם שלפיו שפטתי את מעשי. הגדרתי לעצמי ולקוראי בספרי הפילוסופיה שלי מהו מעשה מותר – מעשה טבעי לנו שאינו פוגע בזולת. מהו מעשה טוב או מוסרי – מעשה שבו אני משלם מחיר כלשהו על מנת למנוע מחיר כבד יותר מהזולת. ובהתאם, גם מהם מעשה אסור או רע. אך בחיים היה עלי לבחור: ברור היה לי שמעורבותי במבצעים לסילוקם של מי שגרמו להרג עשרות מבני עמי – והתכוונו להמשיך בכך – מוצדקת (אותה “הסנפת אדרנלין” מהצבא חשתי, יותר מאשר בהצלחות הרבות, בפעם האחת שנכשלנו, בבירה ערבית סמוכה, והוטל עלי למלט את הלוחמים בזה אחר זה למקום מבטחים.) אך נותר בי ספק באשר לתרומתי למותו של מדען שפיתח עבור אויבינו נשק קטלני: האין זה מעשה אסור, ושאינו מוסרי? היו מקרים שהתעקשות שלי על רקע מוסרי או חוקי ביטלה מבצע. אני לא שלם עם כל מה שעשיתי בחיי בתחומים שונים, ומודע למה שהביא אותי לנהוג פה כך ושם אחרת. אך נראה לי שברוב מעשי לא חרגתי מתפיסותיי הבסיסיות לגבי המותר והאסור, הטוב והרע.

ג. ומבט קדימה שמנסה לקבל

אני מנסה להשלים עם הדברים שלא הגשמתי. לא “עשיתי קריירה”, ואני לא בטוח שנהגתי נכון כשויתרתי עליה. אין בה חשיבות לכשעצמה, אבל מקצה הפירמידה ניתן להשפיע על מעגלים רחבים בתחומים שיכולתי לתרום בהם. היו לי סיבות לכך: הטיפוס בפירמידה היה כרוך בפגיעה במימושן של יכולות אחרות – המשפחתיות, למשל – ולא רציתי לפגוע בהן. בקורס רמ”חים במוסד נתבקשנו לציין מהו הדבר שהכי חשוב לנו. אני אמרתי, להיות אבא טוב – וחברי, ההישגיים ברובם, נדהמו. שנים מספר אחר כך, מיד לאחר שמוניתי לראש חטיבה, בתי התגייסה, לא רציתי שגם ילדי הצעירים ישלמו את מחיר היעדרותי, ופרשתי.

גם הכרת המוות מיתנה בי את המרוץ, כי תמיד תהיתי, לשם מה. לכך נוספה ההכרה שיכולות יש לממש בהתאם לעוצמתן היחסית, וויתרתי על השגת דרגה גבוהה מזו שהערכתי שיכולותי מתאימות לה, או במקום מי שמתאים יותר (במעמד קבלת הרמ”ח, הרמס”ד – שבתי שביט – הופתע לגלות שאני רק 8 שנים במוסד ואמר שלו זה לקח 15. “אני לא ביקשתי את התפקיד,” אמרתי, “אם יש מישהו מתאים יותר, קחו אותו.”) בין אם הסיבה לכל אלה היא פילוסופית, גנטית, או פסיכולוגית, התוצאה היא ”חוסר ‘דרייב’,” המתבטא בכך שלא נלחמתי על משרות בכירות (או על תפקידים בכלל: גם במושב נבחרתי להנהלה 12 פעמים מבלי שביקשתי מאיש להצביע לי.)

אני מנסה גם להשלים עם המקום הצנוע שאני וספריי תופסים בעולם הספרות, ואסביר: מאז סיום שירותי במוסד, לפני למעלה מעשרים שנה, שבמהלכם ילדי בגרו ועזבו את הבית, עיסוקי העיקרי הינו כתיבה, שהניבה בתקופה זו מעל תריסר ספרים. למען הכתיבה אמנם דחיתי הצעה של דני יתום לכהן כיועצו המדיני של רה”מ ברק, אך מנגד השקעתי זמן רב בענייני המושב, ואף חזרתי למשרה מלאה, כמנהל התיכון למדעים ולאמנויות, לטובת רכישת מגרשים לילדי במושב.

בעבר הרחוק יותר הכתיבה תפסה מקום פחות מרכזי בסדר יומי: ראיתי כחובתי הראשונה לדאוג לרווחתה של משפחתי, ושנים רבות כתבתי רק בצד עבודותיי האחרות – בארה”ב, בלילות, כששירי ב”סנאגלי” על חזי, תקתקתי רומן. בשנותי במוסד כלל לא כתבתי: עבודתי הייתה בעיני חשובה ומרתקת מהספרות, ממש כפי שהתנבא רמ”ח הגיוס כשגוייסתי. אני לא שותף לרומנטיזציה של הספרות או של הסופרים, ולא מעמיד את הכתיבה בראש.

רוב ספריי בתקופה זו זכו להצלחה רבה אצל הקוראים, והיו לספרי ”זהב” ו”פלטינה”, כלומר, נמכרו בעשרות אלפי עותקים כל אחד, ושלושה מו”לים גדולים הציעו לי חוזים על כל ספריי העתידיים. רוב ספריי זכו גם לביקורות משבחות.

כריכת ספרו של מישקה בן-דוד ״לא ראיתי חיילים שמחים״

זה החל עוד בראשית דרכי, עם ”לא ראיתי חיילים שמחים’‘ ( במהדורה המקורית “חיילים שמחים “תל-אביב : משרד הביטחון – ההוצאה לאור, תשמ”ב 1982)) שיורם ברונובסקי הגדיר בסקירתו כ”יצירת מופת”. על “מרגוליס נוסע לוגאס” כתב ירון לונדון שזהו “מיטבה של הספרות הצעירה”. אהוד בן-עזר הכתיר את סקירתו על “אהבה, אחרת” בכותרת “ריאליזם בוטח”.

זה נמשך בספרי הריגול. “מסכת ספרותית שיש בה גם מתח וגם שאר רוח” כתב אמנון ז’קונט בסקירתו על ”דואט בביירות” (ירושלים : כתר, 2002) 

ויונתן דה-שליט כתב על “הכריש” ( הוצאת תכלת, 2017), “הצלחה מסחררת… מעשה ספרותי מעורר מחשבה, גדול ונועז”.

כריכת ספרו של מישקה בן-דוד ״דואט בביירות״

ואולם העובדה שספריי הנמכרים יותר היו ספרי הריגול תייגה אותי כ”סופר מתח”, ובצירוף עברי במוסד, כמובן שלא השתייכתי ל”בראנז’ה”. בתקופת הלימודים באוניברסיטה הציע לי חבר, לימים פרופסור, להפגיש אותי עם עורכי כתבי העת הספרותיים. “הממסד ממית ומחייה”, הזהיר, אך סירבתי: הייתי רחוק מתפיסות העולם שלהם ושל חבורותיהם. את המחיר אני משלם ביודעין. והוא קל בעיני – אני לא שותף לפסטיבלים, ולא לפרסים. בפסטיבלים המעטים שאליהם הוזמנתי לא הרגשתי בנוח – אני לא טוב ב’מינגלינג’ – ועבור פרסים צריך “לעבוד” (טפסים, המלצות), ואני לא בנוי לזה. פרס רה”מ שימח אותי בעיקר עבור הוריי, ואני מסתפק בתודות של קוראיי הרבים.

התמונה דומה גם לגבי ספריי הפילוסופיים. את ”החיים, האהבה, המוות” הגדיר ד”ר צבי רייטר ב”גלילאו” כ”מסע נועז ומעורר השראה”. ד”ר אורן קולודני כתב ש”היקף הדיון מהמם והרעיונות מרתקים”. וכמוהם כתב משה רונן ב”ידיעות”. אך רייטר הזהיר בסקירתו שהעובדה שאיני שייך לממסד האקדמי תמנע מהספר לעורר את ההד הראוי לו – וצדק… את תפיסותי הנגשתי לציבור בספר פילוסופיה נוסף (“על החיים ועל המוות” הוצאת תכלת, 2019), בכמה רומנים פילוסופיים – מ”אהבה, אחרת” (הוצאת משרד הביטחון, 1984), דרך “ספר האפשרויות המוגבלות” (הוצאת הד ארצי, 2000), ועד “סוף המרוץ” הוצאת ידיעות-ספרים, 2013(“זהב” גם הוא) – בשיחות ביו-טיוב בעת הקורונה, ובמאמרים פדגוגיים. אני לא אפתח מרכז ל”קוסמוסופיה” (כך כיניתי את תפיסת העולם שלי), אולי בשל אותו “חוסר ‘דרייב’.” את המים בשוקת מילאתי. ירצו – ישתו…

אני מנסה להשלים עם כך שתרומתי לארצי מסתכמת במאמרים על היפרדות מהפלסטינים ומהדת, שאני חושש לקיומנו אם לא יתבצעו. עוד לפני 20 שנה יצרתי את הרעיונות של חילופי שטחים מאוכלסים, קנטונים יהודיים וערביים נפרדים בישראל, ולאחרונה על החזרת הירדנים למו”מ באמצעות פדרציה עם הפלסטינים, ועל אזרחות כפולה לערביי ישראל. בסוף זה יקרה – כמו פתיחת שנת הלימודים אחרי סוכות, שהצעתי במאמר אחר. זה הגיוני ומתבקש…

למדתי לחיות עם כאב הפרידה מאהובי שנפטרו. מותם לא הפתיע אותי, המוות הוא בן בית בהכרתי. אני חף מאשליות לגבי העתיד: הורי עזבו את העולם בשנות התשעים שלהם; ליוויתי באהבה ובכאב את העשור האחרון והקשה בחייהם, ואינני רוצה בשכמותו. הן דמם בדמי זורם, וזה לא יהיה אחרת אצלי. גופי הנחלש (אני לא מתקרב אפילו לחצי מהמשקל שהרמתי בצעירותי…) גורם לי להפנים, ולקבל, שבעוד זמן לא רב (קצת יותר מעשר שנים, לפי הסטטיסטיקה) אהיה – על הטוב והרע שעשיתי, על חוזקותי וחולשותי – נחלת העבר.

המחשבה על הפרידה מחיי, שדי נעמו לי, מעציבה, אך אין בי כל עצב על הפרידה ממי שאהייה בעוד עשור. למקרה שמכונית חולפת, או הביולוגיה – לכאן ולכאן – יחמדו לצון ולא יעמדו בלוח הזמנים שהצבתי, דאגתי למלא את הטפסים המתאימים… אך לא אכחיש שקשה התובנה (האבסורדית), שאת קורותיהם של יקיריי שופעי החיים והאהבה שסביבי לא אדע אחרי לכתי.

כמעט יובל שנים אחרי אותו מכתב “מסכם” בחמצן הדליל שבגובה 2,110 מ’, אני שוב חש שמיציתי את מה שהחיים יכלו להעניק לי – והפעם בטוב. בגיל  70 אני בשל לסכם שאני בר-מזל. קודם כל על הטוב המשפחתי שנפל בחלקי, ובצידו אהבה רבה, וכן על שלל חוויות מעשירות מהשירות הצבאי, משליחות ארוכה בארה”ב, מחוות הרכיבה, מהשירות במוסד (כולל שליחות ארוכה באירופה), מהלימודים – שאיפשרו לי לגבש תמונת עולם ולחיות לפיה, ועוד. אני בר מזל על שזכיתי לממש את מתנת הכתיבה, ובצד הספרים – הרצאות וכתבות, וכן על בני משפחתי הנרחבת ועל כמה חברים שמלווים אותי מהילדות והנעורים, מהצבא, ממקומות עבודתי, ומהמושב. 

למרות תחושת המיצוי, יש בי סקרנות לקראת הבאות, בעשור האפקטיבי האחרון של חיי. כל עוד קיימים בי רעב לאהבה, תענוג בבילוי עם בני משפחתי ורצון לראות בצמיחתם; כל עוד יש בי חשק ליצור (שפוחת – אך קיים, אני באמצע ספר ותסריט – ואני סקרן לראות את ההתפתחויות שיבואוני בתחום הקולנוע); כל עוד אני חש איכפתיות למדינה ולקהילה שלי; הנאה מספר, משיר ומסרט; כל עוד יש לי עניין בגילוי חדש במדע ובמקום חדש בעולם – אנסה להמשיך את כל אלה. ובקיצור – לחיות. בהשלמה עם מה שהיה ומה שלא היה, ועם המרווח הצר שנותר עד בוא השכחה.

מישקה בן דוד. לקסיקון הספרות העברית החדשה.

קיראו גם

אלי אשד בשיחה עם מישקה בן דוד על ספרו “הכריש”

מישקה בן דוד בלקסיקון “הקשרים”

דף הפייסבוק של מישקה בן דוד

מישקה בן-דוד בויקיפדיה

מישקה בן דוד מקריא

הפוסט הקודםבימי הצאר: פרק מהרומן “הסגן נים” – רומן היסטורי מאת יורי טיניאנוב בתרגום דוד ישראל ארונשטם
הפוסט הבאהרצאה: סיפורו של יצחק מראס, גדול סופרי ליטא – ואזרח העיר חולון
מישקה בן דוד צלם : אריק סולטן
יליד 1952, גבעת שמואל, להורים ניצולי שואה. למד בתיכון אהל-שם ברמת-גן והתגייס לקורס טיס. כשהועבר למגמת נווטות הדיח את עצמו, ובשל ידיעת השפה הרוסית הוצב ביחידה 848 (8200 דהיום). במלחמת יום הכיפורים שימש כמפקד מחלקת האזנה ניידת של היחידה, סיים את המלחמה באזור סואץ, ונשלח להקים מחדש ולפקד על בסיס היחידה בחרמון. על חוויותיו בתקופה זו כתב את ספרו "לא ראיתי חיילים שמחים" שהתקבל בהתלהבות בביקורת (יורם ברונובסקי: "יצירת מופת זעירה שתענוג אמיתי הוא לקרוא אותה"). למד ספרות עברית ופילוסופיה כללית באוניברסיטה העברית, ויצא לשליחות ההסתדרות הציונית בארה"ב, שבסופה השלים תואר שני בספרות השוואתית. עם שובו ארצה ניהל מתנ"ס בירושלים, והשלים תואר דוקטור בספרות עברית. נושא הדוקטורט, שיצא גם כספר, הוא הרומנים של מלחמת העצמאות. בתקופה זו חיבר עוד רומנים וקבצי סיפורים. עם סיום הדוקטורט התגייס למוסד ושירת בו 12 שנים בתפקידי מודיעין, מבצעים, ופיקוד. השתחרר בדרגה המקבילה לתת-אלוף, ומאז עוסק בכתיבה, למעט תקופה שבה ניהל את "התיכון למדעים ולאמנויות" בירושלים. חיבר עד היום 20 ספרים, רובם רומנים, וחמישה מהם ספרי ריגול, שזכו להצלחה רבה והיו לספרי זהב ופלטינה. זכה בפרס ראש הממשלה בספרות ובפרסים נוספים. נוסף לספרי הפרוזה חיבר שני ספרי פילוסופיה מקיפים שבהם שטח את תפיסתו, "קוסמוסופיה", שעניינה הענווה המתבקשת ממעמדנו ביקום, האחווה המתבקשת מקרבתנו הגנטית וההתנהגותית לשאר בני האדם ובעלי החיים, והסובלנות המתבקשת מקוצר הידיעה שלנו. תושב רמת-רזיאל, שם היתה לו גם חוות רכיבה, נשוי לשינה, מרפאה ברפואה סינית ומורה לצ'יקונג. אב לשירי, רגב, ועומר, וסב לשבעה.

תגובה אחת

  1. אוהבת לקרוא את ספריך (גם ספרי המתח וגם האחרים). לפני עידן ועידנים השיקו דרכינו בבר אילן ומאז אני עוקבת אחריך. הכנות, היושר והפתיחות בכתיבתך נוגעים ללבי. ההמנעות מ״אמצעים אמנותיים״ רק תורמת לאיכות עבודתך. מאחלת לך עוד שנים רבות ופוריות.

השאר תגובה

אנו שמחים על תגובותיכם. מנגנון האנטי-ספאם שלנו מייצר לעתים דף שגיאה לאחר שליחת תגובה. אם זה קורה, אנא לחצו על כפתור 'אחורה' של הדפדפן ונסו שוב.

הזן את תגובתך!
הזן כאן את שמך

ארבע + 18 =