לילך פרידמן סוקרת ומנתחת את ספרה של בלה שגיא “שבר ענף ירוק” (הוצאת שתייים,2021), שזכה בפרס היצירה של שר התרבות, קובץ סיפורים על חוויות טראומה של דמויות שונות ודרכי ההתמודדות שלהן עימם.

המערכת

בלה שגיא. דף הפייסבוק

תקציר הספר

שבר ענף ירוק הוא מושג רפואי המגדיר שברים בעצמות רכות של ילדים. לעומת האיחוי הקל של הגוף, הספר עוסק בשאלות האיחוי של הנפש, בסדקים העמוקים, ובאופן שבו הם מתקיימים בנו.

קארינה, דור שני לעלייה מברית המועצות, מתמודדת עם זיכרונות ילדות הצפים בגל עצום מן המצולות, ועם שבר העלייה ארצה של הוריה. יואב, הנפרד לאיטו מאמו בסיפור אחד, מגיע להציל את רומי אחותו, הלפותה בסחרחרה מאנית בעיר זרה, בסיפור אחר. אור, הסובל מפוסט־טראומה בעקבות שירותו הצבאי, נשלח לחוג ציור במוזיאון, ומבדידות השבר של עצמו הוא מתחיל להחלים כאשר מתגלה בו אהבה פתאומית לשבר של אחרת.

סיפורי הספר נפרדים, ועם זאת מחוברים זה לזה בחוטים עדינים וסמויים. גיבוריו נעים בזמני הווה שונים, נשברים, מתפרקים, אך גם נפגשים ונאחזים בחסד אנושי, המתכנס לכדי שלם סדוק, מאוחה בזהב, יפה על כל שבריו.

כותבת הספר “שבר ענף ירוק” בלה שגיא היא ביבליותרפיסטית וד”ר ללימודי מגדר, מטפלת, ומרצה.

מקצועה הטיפולי של בלה שגיא ניכר בסיפוריה אשר עוסקים בנפש האדם, בטראומות שמעצבות את הנפש, ומראים את המורכבות הקונפליקטואלית של מערכות היחסים בין הגיבורים.

ספרה “שבר ענף ירוק” (הוצאת ‘שתיים’, 2021) מאגד בתוכו מקבץ של סיפורים קצרים השזורים זה בזה. כאשר אנו קוראים את הספר, סיפור אחר סיפור, אנו מגלים, למשל, כי הגיבורה מהסיפור הראשון בקובץ מופיעה בסיפור נוסף בהמשך, וכי גיבורים נוספים מבליחים בתוך סיפורים אחרים כדמויות מרכזיות או כדמויות רקע. דניאלה, המשתוקקת לזוגיות וילדים בסיפור אחד, מופיעה עם בן זוגה בשדה התעופה כשהיא בהריון בסיפור אחר. רומי, הנעדרת ממיטת חוליה של אמה בסיפור אחד, מופיעה בשדה התעופה ונפגשת עם דניאלה ונמרוד מהסיפור הקודם, ובהמשך אנו פוגשים אותה, בסיפור נוסף, גם בוינה, לשם מגיע אחיה יואב לחלץ אותה.

כריכת ״שבר ענף ירוק״ של בלה שגיא

אחת הדמויות שחוזרות בכמה סיפורים בקובץ היא קארינה, המופיעה לעתים כגיבורה הראשית בסיפור, ולעתים כדמות משנית, ומהווה ציר מרכזי בסיפור המשפחתי שלה. במהלך הספר אנו מתוודעים לדמויות שונות במשפחתה ולומדים להכיר אותן מזוויות שונות: בסיפור “מן המצולות” קארינה נוסעת ללוויה של דודתה, אינה; בת דודתה, נטע, היא שמודיעה לה על מות הדודה; נטע מוכרת לנו כבר מהסיפור “חול בנעליים” שבו היא נאלצת להתמודד עם הבן הדחוי, המוזר והשונה, ועם היחס המשפיל של ילדי הגן כלפיו. אותה חוויה של זרות סוחבת איתה גם נטע, אשר עלתה מבריה”מ והרגישה שונה בילדותה, אך קיוותה שילדיה ירגישו אחרת. אמה של קארינה נמצאת בביקור בסנט פטרסבורג ואינה מגיעה ללוויה, אך אנו פוגשים אותה ב”אמא: סיפור חיים” כאשר קארינה מראיינת אותה בסוף ימיה לגבי סיפור חייה. שם אנו גם לומדים להכיר את הקשרים המשפחתיים האחרים – את אינה, גיסתה, שהיא אחותו של הבעל, דימה, המוזכר בסיפור “מן המצולות”. בסיפור זה נזכרת קארינה ביחסים הקשים עם אביה, שהיה, לדברי דודתה, אבא שבור: “הרי את יודעת איזה איש גדול היה אבא שלך בברית המועצות, ואת יודעת שמאז העליה הוא שבור כזה” (עמ’ 143).

אביה השבור של קארינה שובר למשפחתו את החיים, חושבת בלבה בתו, שממאנת לסלוח לו על כך. אמה של קארינה מספרת לה ב”אמא: סיפור חיים” שגם היא חוותה את דימה כבעל שמנסה לשבור אותה: “בדרכו היה לו מאוד חשוב לשבור אותי, להכניע, למעוך אותי, זה גס להגיד ואני לא יכולתי להיכנע, כי האופי שלי חופשי”. (עמ’ 192). ואז, בסיפור האחרון, מגיעה גליה, אחותה של קארינה, אל הבית שהיה ביתו של אביה ובת זוגו החדשה, הבית שממנו ברחו כשהיתה בת 14 “די באישון לילה כי לא יכלו עוד לסבול את החיים עם אביה” (עמ’ 216). היא מגיעה כדי לאסוף חפצים שנשארו בבית מהילדות שלה ושל קארינה, אך המפגש עם הבית מעלה בה זיכרונות שמעוררים בה בחילה ורצון לברוח משם. “אף אחד לא חייב לך אהבה, שתדעי… גם לא הוא!” (עמ’ 219) מטיחה בה בת הזוג הממורמרת, וגליה עוזבת את הבית הדחוס, עם האוויר החמוץ וריח הזיקנה, נזכרת בערב ההוא שבו עזבו שלושתן בפעם האחרונה.

השברים מופיעים גם בסיפורים אחרים כמו גם בשם הספר עצמו. בסיפור הראשון בקובץ “אומנות השברים היפנית” אומרת המורה לאומנות “היום הנושא שלנו הוא שבור ושלם” (עמ’ 27), כאילו בלה שגיא עצמה מסבירה לנו שהנושא של קובץ הסיפורים בספר הוא “שבור ושלם”. חתיכת החרס השבורה אותה צריכים לצייר בשיעור מהווה מטאפורה לכל אותם שברים המגיחים בכל אחד מסיפורי הקובץ. בשיעור, מבקשת המורה טליה מתלמידיה “לחקור את השבר, את נקודת השבר של החומר” (27), וכך עושה גם הסופרת, כמו גם גיבוריה, בשאר הסיפורים – חוקרים את השברים הפנימיים שלהם. הטראומות, השברים, והסדקים מבצבצים במהלך החיים, מופיעים לפתע כמו בולענים שמאיימים להרוס הכול, ולפעמים מצליחים: “בדיוק אז התחילו לדבר על בולענים. אמרו שזה יכול לקרות בכל רגע, בלי הכנה, אתה בחיים הרגילים שלך, עסוק בענייניך הקטנים שנראים לך כה חשובים, ואז בפתאומיות נפערת האדמה ואתה נבלע” (עמ’ 33). כך נבלעת דפנה, שנולד לה תינוק פגום, כלשונה. כך גם נבלעת איילה, שרגע אחד של תאונת דרכים הופך את חייה על פיהם למרות שהיא מנסה להמשיך בחיים הרגילים שלה, אך ללא הצלחה. כך נבלעת קארינה, אשר טובעת בים בילדותה, טראומה שחוזרת ועולה בחלומותיה, וביקיצתה כאשר היא פוגשת את המשפחה המורחבת אשר מציפה זיכרון זה בלוויה של דודתה.

אך הטראומה של קארינה אינה רק הטביעה בים, זוהי טראומה הנובעת מההאשמות כלפיה, מחוסר האמון, מההסתרות, מחוסר הכרה בכך שהטראומה קרתה בכלל. קארינה, שנזכרת בטראומה מילדותה “מנסה להבין עכשיו אם אמה ידעה על הטביעה, פתאום לא בטוחה בעצמה אם באמת סיפרה לה על זה, או על כל השאר. אבל היא יודעת שזה לא באמת משנה, כי היא הרי חיה בהכחשות, גם אם תשאל אותה היום מה היא זוכרת מאז, תגיד שזה לא היה כזה דרמטי או שזה היה באשמתה של קארינה שלא נזהרה” (עמ’ 156). בסיפור אחר, לקראת סוף הספר, אנו שומעים את סיפור חייה של אמה של קארינה, ומבינים שהאם באמת לא מזכירה את הטביעה של קארינה. האם היא אינה מזכירה זאת כי אינה יודעת על כך, או שהיא מכחישה כמו שחושבת קארינה בסיפור הקודם? בכל מקרה, ניכר כי האם מבינה לא נכון את סירובה של קארינה לנסוע לדודתה, שבזמן הבילוי איתה בים התרחשה הטביעה, וחושבת שקארינה אינה רוצה לנסוע כי היא בוחרת צד במאבק המשפחתי, בוחרת בצד של אמה.

מערכות היחסים בין זוגות, משפחות, הורים וילדים, בני זוג לשעבר, נמצאות אף הן במוקד סיפוריה של בלה שגיא. הגיבורות עסוקות ביחסים שלהן עם ילדיהן, בני זוגן, הוריהן, חברותיהן, והאחים שלהן. הטראומות שהן עוברות ממוקדות פעמים רבות ביחסים, כמו במקרה של ליאת, שאבא של חברתה הטריד אותה מינית בילדותה. אותה טראומה הרחיקה את החברות זו מזו ויצרה בקע שלא ניתן לגשר עליו: “דניאלה מרגישה שזה היה הבקע האחרון שהרחיק את שתיהן כמו לוחות יבשת הצפים הרחק זה מזה, לעולמות נפרדים, אבל מרגישה את האשמה ההיא חסרת המילים ויודעת שכבר לא תשאל” (עמ’ 168). הטראומה הלא מדוברת, ההסתרות, הסודות שהגיבורות שומרות זו מזו, מותירים את הסדק פעור, את הבקע בלתי ניתן לגישור.

עם זאת, לא רק טראומות מתרחשות בתוך מערכות יחסים אלא גם ריפוי. בסיפור “אומנות השברים היפנית”, לדוגמא, מתחברים גבר ואישה מתוך הכאב העמוק של הטראומה של כל אחד מהם. אור, הבחור שנפצע בצבא והפך לנכה על כיסא גלגלים, ואדווה, הבחורה הדתיה הנשואה שאיבדה עובר, נפגשים בשיעור ציור שבו הם הצעירים היחידים בתוך קבוצה של פנסיונרים. הם עוברים תהליך של ריפוי דרך הציור אבל יותר מזה, הם עוברים תהליך של ריפוי בתוך הקשר ביניהם, מתוך המפגש בין המקומות הכואבים של כל אחד מהם.

בהמשך, מבליחה אדווה בסיפור “דקה אחרונה של שקט”, שם אנו לומדים כי היא נושאת בבטנה עובר חדש. הסיפור שהחל ב”אומנות השברים היפנית” אינו נגמר, יש לו המשך, כמו גם לסיפורים אחרים בספר זה. הסיפורים ממשיכים, כפי שגם החיים ממשיכים, ומי שעברה טראומה בלידה בסיפור אחד היא הפסיכולוגית של הגיבורה בסיפור אחר. וכך נמשכים המעגלים של פגיעה וריפוי, של מוות וחיים, של דמויות טיפוליות ושל דמויות פוגעניות, של מפגשים עם אנשים וזיכרונות מהעבר שמציפים את הטראומות, שמשחזרים את הפגיעה, אך גם מאפשרים תיקון מול נסיבות החיים החדשות.

לעתים השברים מתאחים כמו “שבר ענף ירוק… שברים של ילדים שנרפאים מהר” (עמ’ 63), ולפעמים הם צצים בין הסדקים בהמשך החיים, דרך חלומות, לוויות, מפגשים עם אנשים מהעבר, ונגיעה בכאב של אחרים.

קיראו גם

עולם בסכנה אבל החמלה תנצח: ירון פריד על “שבר ענף ירוק”

רק מאז שאני כותבת אני חיה: בלה שגיא על הכתיבה כדרך להתמודדות עם בעיות

דף הפייסבוק של בלה שגיא

השאר תגובה

אנו שמחים על תגובותיכם. מנגנון האנטי-ספאם שלנו מייצר לעתים דף שגיאה לאחר שליחת תגובה. אם זה קורה, אנא לחצו על כפתור 'אחורה' של הדפדפן ונסו שוב.

הזן את תגובתך!
הזן כאן את שמך

9 − שש =