אושר. מויקיפדיה
אושר. מויקיפדיה

אושר. ושוב. אושר. הבה ונהיה נוכחים רגע בקריאת המילה המשמעותית הזאת. העילה: יום האושר הבינלאומי בעשרים במרץ, כפי שנקבע על ידי האו”ם בסעיף 2 בהחלטה 66/281. וזאת, על מנת להגביר שמחה ביום זה. כמו גם, מודעות לחשיבותו של האושר בחיי בני האדם ברחבי העולם.
נעשה זאת באיטיות. בהקשבה מודעת לכל אות ואות.
כן. אל דאגה. זה עדיין טור ספרות.
נחבור לנשימה שעולה מבטננו מעלה וממלאת את הריאות בחמצן בציפייה להנעת גלגלי ההכרה. נבחין כיצד שפתותינו נעות בדומייה ונחתמות לכדי אישור. שכן, שברגע שעולה בזיכרוננו היינו מאושרים. נרגיש את שרירי החיוך שנמתח מעלה לאורך פנינו, בעודנו נזכרים בתחושת הבראשיתיות כשהגינו לראשונה את שם האהוב או האהובה. כמו גם בפגישה עימם. נחוש את הרוך הענוג שהציף אותנו. נדמיין את תחושת חלל הערגה הסמוי שנמתח בינינו: יקום שנוצר בכוח אהבתנו בלבד. נוכל לנדוד לרגע שבו הנכד או האחיין או הבן פרש לעברנו את זרועותיו ונבלע בתוכנו בחיבוק. בתוך קורי הסוודר שעטינו. בתוך גופנו. בתוך נשמתנו. בתוך אהבתנו הטהורה אליו. נרגיש איך נארגנו לאחד. נעלה בתודעתנו את מראה הפרח האדום המרהיב שהציץ לעברנו בצד הדרך והכה בנו ביופיו המזהיר. נדמיין שעלי הכותרת שלו הנצו רק בעבורנו ונפתחו למראנו כעין מתנה. ניזכר בתחושת הכרת התודה שהפציעה מתוכנו על שחזינו בפלא הבריאה הזה. ניתן לה למלא את כל הווייתנו. נוכל להיזכר גם בצלילי מוסיקה שמימית ששמענו והניעה בתוכנו גלגלי שמחה.
ניתן למראות ולקולות הללו לשכפל עצמם בתודעתנו, להתאחד איתה.
נעצום עיניים וננשום שוב.
נפקח את עינינו באיטיות.
האם חשנו עכשיו אושר? האם היינו מצויים ברגע זה של הווה בתחושת שמחה, סיפוק, התלהבות, שלווה, ואהבה? האם הוא מילא את הכרתנו?
ייתכן שכן. אם לא היינו שיפוטיים בכל הנוגע אליו. אם הורדנו מסך על כל דבר זולת ההתנסות שעמדה בבסיסו, או זיכרונה. אם נהגנו כמו נגנית פסנתר צעירה ומיוחדת ביותר, גיבורת המשנה של הסיפור הקצר “ריקוד הצללים המאושרים”, פרי עטה של כלת פרס נובל לספרות ואמנית הסיפור הקצר, הסופרת הקנדית המופלאה אליס מונרו, ואיפשרנו לעצמנו להיות מצויים כל כולנו ברגע זה של נוכחות בהווייתנו. כך ש”ניתן להרגיש את זה”. כלומר, את החיבור שנוצר בינינו לבין ההתנסות, עד כדי כך שיכולנו להרגיש שהיא “טומנת בחובה את תחושת החופש שבאושר לא רגשני עצום” (אליס מונרו, “ריקוד הצללים המאושרים”, הוצאת מחברות לספרות, תרגום אורטל אריכה, עמ’ 235).

ריקוד הצללים המאושרים של אליס מונרו
כריכת הספר ״ריקוד הצללים המאושרים״ של אליס מונרו


תיאור רגעים משמעותיים בחיי האדם, מאושרים יותר או פחות, הם לחם חוקה של מונרו. בגב כריכת קובץ הסיפורים “ריקוד הצללים המאושרים”, הנושא את שם הסיפור המדובר, מובאים מנימוקי השופטים לפרס הנובל ב-2013, תוך התייחסותם למתרחש ברגעים אלו, לרגשות העולים בהם. “אליס מונרו היא אמנית הסיפור הקצר המודרני… והיא טיפחה אותו לכלל שלמות […] מונרו משרטטת דיוקנים מופלאים של ההוויה האנושית ומעלה שאלות קיומיות דרך תיאורי היומיום שלנו […] אנשים קטנים, רגשות גדולים”.
רגע הנגינה בפסנתר עומד בליבו של הסיפור המדובר. ויותר מעיסוק באושרה של הנגנית הצעירה, ברגש הגדול והמשמעותי שחשה, הוא עוסק בשאלת אושרה של המורה לפסנתר שלה: מיס מרסאלס הזקנה, מורה רווקה שחיה בגפה עם אחותה הנכה, מי שאיש כבר לא רוצה להגיע לשיעוריה, על אחת כמה וכמה למסיבת הגאלה השנתית שהיא עורכת לתלמידיה המתמעטים והולכים. כי בעוד מיס מרסאלס מאמינה עדיין, בנאיביות כובשת ופאתטית בה במידה, ש”כל הילדים זקוקים למוסיקה”, “כל הילדים אוהבים מוסיקה בליבם”, הרי שמרבית תושבי העיירה מאמינים לעומתה ש”ריקוד נחשב עדיף להתפתחותו של הילד”. או בהתאמה לתקופתנו, שעדיף שהצאצא ישתתף באחד הימים ב”רוקדים עם כוכבים”.

אליס מונרו .ויקיפדיה


יוצא אפוא שבעוד מרבית המוזמנים למסיבה הגאלה, ובכלל זה דמות המספרת ואימה, מתחבטים בשאלה האם לפקוד אותה בכלל, ובתואנות שונות מנסים לחמוק מהמטרד שהתרגש עליהם שוב, עוסקת מונרו בשאלה קיומית כבדת משקל יותר: האם אישה כזו, שמשקיפה לאחור על חייה, שחייה אותם בגפה, ושרואה בעבודתה שליחות, בעוד מרוץ החיים דומה שהותיר אותה משתרכת מאחור, ושום שליח מבני עיירתה איננו מעוניין למסור לה מסר מקל מטאפורי להעבירו הלאה לדורות הבאים – יכולה להיות מאושרת, לזכות לאישור, מקור המילה אושר בעצם, לפעולותיה ולאישיותה? דומה שלולא הדבר, רעיון המסיבה היה נזנח.
בתחילה נראה שהתשובה לכך היא שלילית. בהווה הסיפורי, עת שהמוזמנים מואילים בטובם לפקוד את האירוע, הם לא מפסיקים לרטון על הגעתם, ולחמול על המארחת. כמו גם להביט בתקווה לעבר פתח הדלת על מנת לחמוק בסתר מהמקום, או בביקורתיות לעבר שולחן התקרובת שהיא ערכה בהתרגשות מבעוד מועד ושהזבובים חגים מעליו. לא יהיה זה מוגזם לאמר, שאין היא עשויה לחוש כעת אושר. כפי שאין הם מצידם נמצאים נכונה בהוויה.
אבל התשובה מתהפכת והופכת לחיובית. המורה המסורה והנלעגת בעיני מרבית בני עיירתה, תחוש אושר אחרי הכול, תקבל לו אישור. כי מקץ רטינות בלתי פוסקות – והנה דלת ביתה נפתחת. מבעדה נכנסים פנימה שורה של ילדים. הם צועדים בתהלוכה. מדשדשים באיטיות ובאי סדר. צחקוק לא מנומס נשמע מאחד הנוכחים. מיס מרסאלס קמה לעברם בלחישה שמחה של התנצלות. גברת אחת פולטת בהתנשאות “לפעמים ילדים כאלה מאוד מוסיקליים”.
מתברר שאלו מהתלמידים הבודדים שמיס מרסאלס עוד מלמדת בבית ספר לחינוך מיוחד. היא מכריזה בהתרגשות בשם כל אחד ואחד מהם בעודו ניגש לפסנתר לנגן את חלקו בתפריט המוסיקלי. הנוכחים נעים באי נוחות על מושבם. הביקורתיות נמהלת עכשיו בקורטוב של מבוכה. עד אשר ניגשת לפסנתר אותה פסנתרנית צעירה, דולורס בויל שמה, כפי שמיס מרסאלס מכריזה גם על שמה בריגשה האופיינת לה, והיא מתחילה לפרוט עליו, מתעלמת כפי שהיא מהסובבים אותה, מהשיפוטיות, מהרוח הרעה המנסרת בחלל האוויר, ומנגנת באופן שניתן להרגיש את זה כאמור, בחירות גמורה, באושר.
“היא מנגנת יצירה לא מוכרת. נעימה שברירית, אצילה ועליזה, שטומנת בחובה את תחושת החופש שבאושר לא רגשני עצום. וכל מה שהילדה הזאת עושה – אבל זה משהו שלא עלה בדעתך שאפשר בכלל לעשות – הוא לנגן אותה כך שניתן להרגיש את זה, את כל זה ניתן להרגיש אפילו בחדר המגורים של מיס מרסאלס ברחוב באלה, במסיבה מגוחכת אחר הצהריים” (עמ’ 235).
היא ניגנה באורח כה מופלא שהשומעים חשו באותו רגע שהמוסיקה פורצת מבעד לחלון החוצה, שהם נוכחים יחד איתה ברגע של קסם. כזה, שמתרחש כשחל חיבור בלתי אמצעי של אדם לאדם אחר או ליצירה אומנותית, או לאובייקט כלשהו ביקום, והם הופכים לאחד. כי בניגוד אליהם, שמצאו דופי במיס מרסלאס, ולא הרשו לעצמם להימצא בלב שלם באירוע שערכה, היא חברה כל כולה אליו, למורתה, ובעיקר, למוסיקה, והפיקה ממנה אושר גדול.
והיא צודקת. כי ככל שחושבים על כך, קשה למצוא מטאפורה הולמת יותר לאושר מאשר המוסיקה. כי מה מדמה טוב יותר ממנה את הטמפו, את המקצב הפנימי שמתחיל להישמע בתוכנו, כשתודעתנו מתעוררת לחיים. כשהיא מניעה אותנו בקצב ההתעוררות הזאת, במוסיקה הפנימית שמתחוללת בתוכנו או אז, לגעת, לחוות, לנסות בכל זאת, עדיין, לחייך, לאהוב, לחיות. מה מדמה טוב ממנה כמו את הד הצלילים המשתרך אחרנו כשאנו מודעים לכל זאת, לקיומנו סוף כל סוף בעולם הזה.
ומיס מרסאלס. מה איתה? תיקון טעות נדרש כאן לגביה. וגם בקשת סליחה. משום שלאמיתו של דבר, היא לא נזקקה אחרי הכול לאישור מאיש. “מחייכת לכולם בדרכה הרגילה […] אפשר היה לחשוב שעכשיו, כשבשלהי חייה מצאה מישהו שהיא יכולה ללמד – שהיא חייבת ללמד – לנגן בפסנתר, היא תתעורר לחיים מחשיבות הגילוי. אך נראה שהנגינה של הילדה היא משהו שהיא תמיד ציפתה לו […] אנשים שמאמינים בקסמים לא עושים עניין גדול כשהם נתקלים בקסם. וגם לא נראה שהיא מתייחסת לילדה הזאת ביתר פליאה מאשר לשאר הילדים בבית הספר גרינהיל שאוהבים אותה, או אלינו שלא. שום כישרון אינו בלתי צפוי, שום חגיגה אינה באה בהפתעה” (עמ’ 235-236).
למעשה, אמונתה הפנימית של הגיבורה נדרשה רק לבמה. רק לתלמידים. שימחישו שמוסיקה אכן גורמת לאושר. לכן אושרה שלה היה שקט ומדוד. בהיותו פרי עבודה קשה. נחושה. מלאת אמונה. משמעותית. כזו, שהצליחה לחולל קסם גם עם ילדים מיוחדים, מהתלמידים האחרונים שעוד נותרו לה.
מה שם היצירה? מתלחששים הנוכחים אחרי קטע הנגינה המפעים של הנגנית הצעירה. “‘ריקוד הצללים המאושרים’ אומרת מיס מרסאלס, Dans des ombres heureuses היא אומרת, מה שלא אומר דבר לאיש”.
רגע. אבל לנו כן. שכן מונרו מרפררת כאן, מתייחסת כאן ליצירה אמנותית אחרת, לאופרה, “אורפיאו ואאורידיצ’ה”, פרי עטו של המלחין הגרמני גלוק, שחלקה המפורסם הוא אותו “ריקוד הצללים המאושרים”. ולא זו אף זו. גם עם המיתוס היווני המכונן של אורפיאוס. אותו נגן ליריקה המופלא, שקיבל הזדמנות להחזיר את אהובתו המתה מהשאול, רק אם בצאתם ממנו, הוא לא יסב את ראשו אליה לאחור. אך אין הוא עומד בכך, מביט לעברה, ובכך גוזר עליה להיעלם לחלוטין.
יחד עם זאת, אורפיאוס נשאר עם דבר מה אחר: עם המוסיקה, עם יכולתו המהפנטת להשתמש בה כדי להעלות את זכר אהובתו, להתגעגע אליה, ובמידה רבה, להעניק לה חיי נצח ביצירתו.
כאן ראוי לשאול. האם אורפיאוס לא היה נרקיסיסט אחרי הכול? האם במעשיו לא העדיף בעצם את הייצוג האמנותי על פני החיים? יכול להיות. האם מיס מרסאלס לא נהגה כמוהו? יכול להיות. שניהם בחרו לייצג חיים אפשריים, להם או לאחרים, צללים שנותרו מאחור, ואולי תקוות כוססות עדיין, באמצעות האמנות, המוסיקה, והנחלתה. ובדרכם, יצרו חיים בתוך החיים.
ובדרך חזרה הביתה, אי אפשר בלי לרכל קצת, הלא כן? או אז, מתוודה המספרת כי לא יכולנו לאמר, היא ואימה “כפי שוודאי ציפינו שנאמר- מיס מרסאלס המסכנה. זה ריקוד הצללים המאושרים שמונע מאיתנו, אותו שדר אחד ויחיד מהארץ האחרת שבה היא חייה” (עמ’ 236). ארץ נהדרת שמשמיעה הד כמיהה גדולה לאושר.

השאר תגובה

אנו שמחים על תגובותיכם. מנגנון האנטי-ספאם שלנו מייצר לעתים דף שגיאה לאחר שליחת תגובה. אם זה קורה, אנא לחצו על כפתור 'אחורה' של הדפדפן ונסו שוב.

הזן את תגובתך!
הזן כאן את שמך

10 + 14 =