אילן ברקוביץ’ סוקר את השיר “פיח” של נדב ליניאל, המזכיר ימים קשים כמו אלו שחווים היום במלחמה.

המערכת

כריכת ספרו של נדב ליניאל ״הלל״

פיח / נדב ליניאל

הַעֲבֵר יָדְךָ בַּלֶּהָבָה

כַּנַּפָּח הַמַּנִּיחַ אֶת הַבַּרְזֶל

בָּאֵש.

אִם עָבַרְנוּ לְרֶגַע לְיַד הָאֵש

עֵינֵינוּ בָּרְקוּ, וּפָנֵינוּ, כְּמוֹ בְּהִתְגַּלּוּת,

נִצְרְבוּ בַּחֹם.

מָה שֶחָלַפְנוּ עַל פָּנָיו, חָלַף

בְּדַרְכּוֹ עַל פָּנֵינוּ.

הַזְּמַן וּלְשוֹנוֹת הָאֵש לָחֲכוּ אֶת קְצוֹת הַיַּלְדוּת,

כְּפִי שֶׁהַשֶּמֶש נוֹגֶסֶת

בִּקְצוֹת הֶעָלִים בַּסְּתָו.

בְּשָעָה שֶׁהָיִינוּ עֲסוּקִים בְּעַצְמֵנוּ

קָרוּ דְּבָרִים מַרְעִישִים בָּעוֹלָם.

מִישֶהוּ טָבַל כַּפִּית בַּדְּבַש,

פִּרְחֵי הַסַּיְפָן הֵנֵצּוּ לִפְנוֹת בֹּקֶר,

הַסּוּסִים בָּטְשוּ וּבָטְשוּ בֶּעָפָר,

רוּחַ חָלְפָה בַּפְּרוֹזְדוֹרִים הָאֲרֻכִּים,

הַקְּבָרִים הֶעֱמִיקוּ.

אוּלַי אֵין בְּכוֹחֵנוּ לַעֲשׂוֹת דָּבָר

כְּנֶגֶד הַזְּמַן הַחוֹלֵף,

רַק לָשֵׂאת אֶת הָאֵש בְּיָדֵינוּ הַמְּפֻיָּחוֹת

כְּפִי שֶנּוֹשְׂאִים זִכְרוֹן יַלְדוּת

אוֹ צִפּוֹר קְטַנָּה, צְהֻבָּה.

שירת ספרו החדש, השני, של המשורר נדב ליניאל (יליד 1983, ירושלים, מתגורר כעת במישיגן, ארה”ב), “הַלֵּל” (2021, הוצאת פרדס, עורך דורי מנור), עמדה השבוע בעין הסערה ולא בטובתה בשל תגרת משוררים שפרצה בעקבותיה בפייסבוק. מבלי להיכנס לפרטי התקרית ברור מה לא היה בה: קריאה מעמיקה בשירי הספר עצמם מתוך רצון להיכנס לעולמו הפנימי של המשורר, וממנו ללמוד דבר מה חדש על עולמנו. אף ששירי הספר, המחולקים לשני שערים ולתתי שערים בתוכם, לא נוגעים בהכרח בפוליטי האקטואלי, הנה אני מוצא את הקריאה בשיר “פיח” בימים אלו כרלבנטית לנעשה במלחמה הנוראה שמתרחשת באוקראינה. שוב ושוב נראים באתרי החדשות מראות קשים של הפגזות, בתים ומבני ציבור מפוארים שנהרסו, כלי מלחמה שהושחתו, אזרחים ולוחמים שנפגעו ועוד זוועות כאלו שהמלחמה מולידה. לאחר שידעכו כל אלה ניוותר עם הפיח והצורך לשקם את ההריסות.

בגב הספר מציין העורך כי הספר נפתח במחזור יחיד במינו בשירה העברית, “חשמל”, ומסביר: “זהו ניסיון מרחיק לכת ונועז – הן נפשית, הן פואטית – לנסח בשורות שיר את חוויית הטיפול במכות חשמל, ואת הימים הקודמים להם ואלה המתמשכים מתוכם. אותם ‘ימים בהם הייתי ולא הייתי’, כדברי המשורר”. מקריאת הספר כולו אני מוצא כי שירי המחזור הזה משליכים עליו, בכלל זה גם על השיר “פיח”, המעלה במחשבה את דמותו של הפייסטוס, אל הנפחות והאש במיתולוגיה היוונית. סגנון השיר מעלה במחשבה גם את שירתו של המשורר ישראל אלירז (2016-1936) ובפרט את שירו הידוע, המתחיל במילים “אני חושב שמשהו יקרה בקרוב / וחשבתי לספר לך על כך // אם זו אינה ידיעה מרעישה // זה משום ששכחנו את פלא / היותנו בתוך העולם” (מתוך ספר שיריו “בשבח הדברים החולפים”, 2010, הוצאת הקיבוץ המאוחד). הן בהקשר המיתי, הן בהקשר הספרותי, והן בהקשר האינטימי, אפשר לומר כי שירו של נדב ליניאל מנסה לחלץ מתוך הפיח, האש, והקברים המעמיקים “ציפור קטנה, צהובה”, אולי זו של הילדות הנאיבית, התמימה, שלפני הימים של המלחמה האישית והעולמית. הדימוי של אדם הנושא עמו ציפור קטנה זו מבין ההריסות הוא מכמיר לב.

נדב ליניאל. לקסיקון הספרות העברית

קראו גם

נדב ליניאל בלקסיקון הספרות העברית

דף הפייסבוק של נדב ליניאל

תגובה אחת

  1. “מָה שֶחָלַפְנוּ עַל פָּנָיו, חָלַף/ בְּדַרְכּוֹ עַל פָּנֵינוּ”. הזמן החולף, תמימות הילדות ואש המלחמות – “הַקְּבָרִים הֶעֱמִיקוּ”. אכן, שיר מעמיק ואקטואלי. תודה, אילן, לך ולנדב. קשה להבין על מה ולמה פרצה אותה תגרה. החסרות תגרות של ממש בעולמנו?!

השאר תגובה

אנו שמחים על תגובותיכם. מנגנון האנטי-ספאם שלנו מייצר לעתים דף שגיאה לאחר שליחת תגובה. אם זה קורה, אנא לחצו על כפתור 'אחורה' של הדפדפן ונסו שוב.

הזן את תגובתך!
הזן כאן את שמך

שש + חמש עשרה =