חנה טואג עוסקת בספרה החדש בנושא שהוא לחלוטין בלתי ידוע ובלתי מוכר בספרות העברית החדשה – סיפורים של צאצאי האנוסים המודרניים בפורטוגל, שם מאות אלפי יהודים הוכרחו להתנצר וחיו בסתר כיהודים.

טואג מתעדת בספרה, המבוסס על סיפורים אמיתיים, צאצאית מודרנית של האנוסים שחוקרת את שורשיה וחוזרת אל היהדות בסיפור דרמטי מאין כמוהו.

המערכת

כריכת הספר ״שלוש מטפחות״ של חנה טואג

צאצאית של האנוסים: פרק מהספר “שלוש מטפחות” ( הוצאת כרמל 2021, עריכה תלמה פרויד)

תקציר הספר:

איסבל היא בת לצאצאי האנוסים בעיירה בלמונטה שבצפון פורטוגל, עיירה שלאורך מאות שנים הצליחה לשמור בסתר על יהדותה ומנהגיה היהודיים, עד לגילויה ב־1917 על ידי המהנדס היהודי פולני שמואל שוורץ.

איסבל נעה בין שני עולמות: עולמה הסגור של העיירה, וזה המודרני שבחוץ. היא עוברת לליסבון הבירה, לומדת באוניברסיטה ספרות ואנגלית, ומלמדת באחד מבתי הספר התיכוניים בעיר.

הספר מתאר את תהליך התחקותה אחר שורשיה ההיסטוריים והרוחניים כיהודייה. סבתה, גבריאלה, מותירה לאיסבל לאחר מותה ירושה חידתית, שנכדתה תצטרך לפענח בדרכה אל מהותה ושורשיה. במהלך העלילה מתוודע הקורא אל דמויות שונות, ביניהן קרובי המשפחה ואנשי העיירה, ואל מסורת נדירה ומיוחדת ששרדה בעיירת מולדתה. כאן הנר לא כבה לעולם, כפי שלא כבה במקומות אחרים בהם אוימו היהדות והיהודים.

במכחול רגיש ולירי, הנע מהריאליסטי לסוריאליסטי, מתפתחת העלילה המשלבת היסטוריה, געגוע, וחלום.

חנה טואג – סופרת, תושבת ראשון לציון. ספריה הקודמים: “עלים של חסה”, קובץ סיפורים קצרים (כרמל 2004: הסיפור הנושא את שם הספר זכה בפרס הסיפור הקצר ב”הארץ” ב־2001); “לאורה”, רומן (מודן 2009: זכה בפרס קוגל לספרות יפה ב־2011); “הרובע הקטן”, רומן (אבן חושן, 2015);”אהבה מסותרת”, רומן (הוצאת כרמל, 2018).

פרק 57: הכיכר

ביקשה חופשה בת יומיים מבית הספר ויצאה לתור את העיר התחתית, כשילקוטה על גבה ובו הספרים.

חורף קודר הציף שלוליות בכיכר רוסִיו (Rossio), פרשה מעליה מטרייה ועמדה לא הרחק משם, מול כנסיית סאו דומינגוש. כנסייה ישנה תמימת מראה ואינה מסגירה דבר, הרהרה, כשהיא מספרת לעצמה סיפור שחרתה בזיכרונה דף אחר דף מספר.

ב- 19 באפריל 1506, שבוע לאחר הפסחא ולפני חג הפסח, במיסה של יום ראשון, הסתופפו המוני מאמינים במנזר סאו דומינגוש וביניהם ‘הנוצרים החדשים’ (כינוי לאנוסים שהתנצרו בכפייה) כדי להתפלל לישועה – שתיפסק המגפה שפרצה, ותסתיים הבצורת הקשה שפקדה את המדינה.

מישהו נשבע שראה הבזק של אור על המזבח, והמאמינים זעקו: “נס!”. אחד מ’הנוצרים החדשים’ כפר בנס, וטען שזו תופעה טבעית של השתקפות אור הנר על הצלב. קהל המתפללים, מוסת על ידי הנזירים הדומיניקנים, גרר את היהודי מחוץ לכנסייה, הכה אותו ושרף את גופתו בכיכר רוסיו.

ההמון המוסת, חמוש בחרבות, יחד עם ימאים של צוותי ספינות הטז’ו בנמל, טבח ב’נוצרים החדשים’ שנלכדו ברחוב. פעמוני הכנסייה קראו למאמינים להרוג. שלושה ימים נמשך הטבח ב’כופרים’ היהודים, שהואשמו במגפה ובבצורת. בתיהם נבזזו, ונשותיהם נאנסו והועלו למוקד בכיכר. רק ביום השלישי פסקה האלימות, בהתערבותם של אנשי צבא בשליחותו של המלך מנואל הראשון. המסיתים, ובראשם הנזירים הדומיניקנים, נעצרו ונתלו, ומנזר סנט דומינגוש נאסר לשימוש במשך שמונה שנים בגזֵרת המלכות. כ-4000 ‘נוצרים חדשים’ נרצחו במרחץ הדמים הזה.

ההיסטוריה גנוזה בספרים. המציאות אינה מסגירה דבר, הרהרה. מזרקות ברונזה ברוקיות, שיובאו מצרפת במאה ה-19, הקפיצו סילוני מים עליזים מלוען הפעור, מתיזות אותם על רצפת הכיכר העשויה פסיפס פורטוגלי מסורתי המעוצב כגלי ים.

מסביב לכיכר בתי קפה וברים, ביניהם ‘בר הגִ’ינְגִ’ינָה’ Ginjinha בו מוכרים ליקר מדובדבנים חמוצים. לזכר החורבן, גיחכה.

ולא רחוק מכאן תחנת הרכבת המעוצבת של ליסבון הומה מתיירים, ואפשר לתפוס משם רכבת לסינטרה, העיר המרשימה שהיתה חביבה על משפחת המלוכה, ואונסק”ו הכריז עליה כאתר מורשת בינלאומי. וממול, במרחק כמה דקות הליכה, התיאטרון הלאומי, שנבנה על חורבותיו של הארמון המלכותי, שהיה מקום מושבה של  האינקוויזיציה ונחרב בשרֵפה הגדולה ב- 1836.

מאוחר מדי. יותר מדי מאוחר, נאנחה.

בינתיים היא ספגה הכול. גופה זוכר הכול במלוא ששת חושיו. היא עדיין שומעת את המולת ההמונים. גם אל הבית שלה ברובע בַּאישָה (Baixa) הם הגיעו בקריאות “כופרים! כופרים!”. במבטים מזרי אימה, ובחרבות שלופות ומונפות מול עיניהם המבוהלות של אביה ואמה ואחיה הקטנים.

הארונות נפרצו. היא ראתה את התכשיטים של אמה נבזזים ומושמים בתוך שקים שהביאו איתם. שני אחיה הקטנים היו קפואים בחיק אמם.

היא הסתתרה מאחורי וילון הבד האטום והציצה מבין קפליו באימה המתרחשת בבית. ילדה בת שתים עשרה היתה, ואחיה התאומים עדיין תינוקות. כמה רצתה לצאת ממחבואה ולחטוף את החרבות מידיהם. היא הכירה אותם מהמיסה של יום ראשון בכנסיית סאו דומינגוש בכיכר. הם היו אנשים חביבים מהרובע. איך חיוכם האדיב הפך באחת למסכת פנים אימתנית. היא התחפרה בין קפלי הווילון והציצה מדי פעם בחטף. פסחו עליה. מעטה האיבה שנמסך על עיניהם הסתיר אותה מהם, אבל המראות לא פסחו עליה. היא ראתה הכול.

אמהּ היפה נגררה אל חדר הילדים בבית על ידי חמישה גברתנים שצעקו מילים שלא הבינה על יום הדין ועל מאה ימי מחילה אחרונים, שהבטיחו הנזירים עבור אלה שיהרגו את הכופרים. היא לא הבינה דבר. היא שמעה קולות בכי מהחדר הפנימי, נאקות ותחנונים, המהולים באנחות של חיה גונחת. אחר כך נדם הקול. קולה של אמהּ. אביה הובל החוצה, אחוז בשתי ידיו על ידי שני בריונים, והתאומים היו לפותים בידיהם המחוספסות של שני ימאים. היא זוכרת את הכובעים הלבנים שהזדקרו על ראשיהם. כובעו של אחד מהם נשמט בעיצומה של ההתלהבות. כתמי דם ציירו בו פרחים משדה אחר. יצאה ממחבואה ועקבה אחריהם בחשאי, נצמדת אל כותלי הבתים, מסתתרת מאחורי קנוקנות הגפן המוריקות על גדרות.

נחלי דם זרמו ברחובות, והיתה מדלגת בין השלוליות שנִקוו על המרצפות, אבל אי אפשר, היתה ממלמלת בליבה, אי אפשר. אין מקום אחד נקי, כאילו חורף קשה הכה את הרובע, ואין לי מגפיים.

ריח שחור התאבך מעל המדורות שבערו בכיכר. בשר נצלה באש. המונים רקדו סביבן, חגגו את ההרג, החנק, והשרֵפה. חיפשה את אביה ואחיה התאומים שהובלו על ידי הבריונים.

ז’וזה! פדרו! צעקה בלי קול. הם התפוגגו בתוך הגוש האפל של ההמון.

“תעזבו את התינוק שלי, קחו אותי!” הגיעה אליה המיה צרובה.

“הדם שלו על הקיר יהיה כתם נצחי על המצפון שלכם!” צעקה.

המיית קולה של האם נחנקה בתוך קולות גסים. כמו המיית קולה של אמהּ בחדר הפנימי.

רצה אל הנהר. הטז’ו האהוב עליה נעלם. ספינות ומפרשיות ששטו בו פעם, מבטיחות תקווה ומרחקים, צללו בתוך המים. כל הנחלים האדומים זרמו אליו. גופות מרוטשות שטו בו בלי אופק. ברחה משם, שלא יצודו אותה הימאים.

שלושה ימים היתה משוטטת ברובע האהוב עליה, נצמדת לקירות, מסתתרת בסמטאות, מחפשת. הטבח לא שכך, מביא עמו ריחות וקולות ומראות ורמזי מראות.

הכי קשה בלילה. בלילות נעטף הרובע בצללים. היתה מתבוננת בשמים, מנסה לספור כוכבים כדי להרגיע את הבהלה, אבל הכוכבים נעלמו כמו הנהר.

חיפשה את הירח המלא של אמצע אפריל. הירח שהיא קרויה על שמו.

“לונה, בתי, את נולדת בליל ירח מלא. הביטי בו בלילות ועשי לך מסיביו בגדי אור לימים קשים,” לחשה לה אמהּ מדי אביב, ולא הבינה. עכשיו הירח מכוסה בהרות שחורות. לא רואים כלום. גם הוא נעלם. ואיפה אימא.

“מה את מחפשת, גבירתי?” שמעה בת קול טובה מבעד למסך סמיך של מדורות.

“אבֵדות,” השיבה בפיזור דעת.

“אני יכול לעזור, גבירתי?”, שאל בנימה של דאגה את האישה הצעירה והגבעולית, המשוטטת בכיכר כאחוזת תזזית, מבטה תועה וחסר מנוח.

“רק אם אתה אורלוגין עתיק שמחוגיו זזים אחורה,” השיבה, עווית צחוק על שפתיה.

גררה את עצמה ל”קיר הסובלנות” עליו נכתב בשלושים וארבע שפות המשפט “ליסבון עיר הסובלנות” – זו דרכה של העיר  להתחרט על העבר ולהגיד להיסטוריה את דברה.

כיתתה רגליה אל האנדרטה הסמוכה, שנבנתה על ידי עיריית ליסבון ב-2006 – חמש מאות שנה לאחר מרחץ הדמים.

מגן דוד לבן התנוצץ על הרקע התכול שמימי של אנדרטת האבן. כמה היא שמחה בו. מילים בפורטוגלית תיארו את האירוע, מוקפות בכוכב השיש היצוק. בתחתית האנדרטה מילים שהצליחה לקרוא בעברית מתוך ספר עתיק מאוד, שעדיין לא למדה אותו בבית מדרשה של רננה.

“אֶרֶץ אַל תְּכַסִּי דָמִי וְאַל יְהִי מָקוֹם לְזַעֲקָתִי” (איוב ט״ז, י״ח).

דומה היה שהזעקות ממשיכות ללחוש מתחת לפסיפס גלי הים של מרצפות הכיכר המעוצבות בקפידה, זורמות אליה עם כל צבא אדוותיהן.

חזרה שוב אל המקום ממנו הכול התחיל, והתבוננה באנדרטה שהוסיפה כנסיית סאו דומינגוש מטעמה – שיש צרוף, טקסט, ויונה יפה עם עלה זית לצד עץ זית גדול ומרשים. התנצלות מנומסת, גיחכה.

לעת ערב התקשרה לג’קוב, שעבד בעיר התחתית לא רחוק מהכיכר, וביקשה לפגוש אותו.

הם לא ישבו באחד מבתי הקפה בכיכר ולא לגמו ליקר דובדבנים ב”גִ’ינְגִ’ינָה”. היא הובילה אותו תחנה אחר תחנה בכיכר רוסיו ובכיכרות הסמוכות לה ברובע בַּאישָה, מוציאה מילקוטה ספרים וקוראת מתוכם. לא בשבילה קראה אלא בשבילו.

הוא נענה לה ברוך אף שהיתה נסערת וקצרת סבלנות, ניסה לומר מילות נחמה על אנשים טובים שהסתירו אנוסים בבתיהם, חמלו וריחמו, ומה האנושות הזאת ותחלואיה היתה עושה בלעדיהם. היא התנערה מחיבוקו, לכודה בבעֵרה שלה, והובילה אותו אל בניין התיאטרון הלאומי, הבנוי בסגנון ניאו קלאסי עם עמודי שיש  מזדקרים, ואמרה:

“אש תחת אש. מה שהאש אכלה פעם על המוקד בכיכר הזאת, במופעי הראווה של האינקוויזיציה, אותם טקסים דתיים, המכונים אוֹטוֹ דָה פֶה (מעשה האמונה) מול בניין התיאטרון התרבותי הזה ממש, שהיה פעם ארמון מלוכה, אכלה האש והחריבה שלוש מאות שלושים שנה לאחר מכן. יותר מדי מאוחר,” נאנחה.

אחרית דבר מאת חנה טואג

בכל ספריי מהדהדת תיבת תהודה של ניגון יהודי. הגורל המשותף לנו כיהודים מעניין אותי, ובמיוחד ההיסטוריה היהודית הדוויה והכאובה לאורך כל שנות קיומנו, כעם מפורד ומפוזר בכל תפוצות תבל.

כך גם הגעתי לנושא האנוסים, שריתק אותי מכיוון שהתגלו בו תעצומות נפש של יהודים שנאלצו לחיות בכפל זהות, עונו, נשרפו, דוכאו, אך לא וויתרו על יהדותם. גם היום, כשצאצאיהם הרבים מגלים בדרך מקרה או באמצעות חקירה את שורשיהם היהודיים ורוצים לשוב הביתה – אל המולדת האמיתית.

לאחר מחקר נרחב שערכתי בנושא, שכלל ספרי עיון, מוזיאונים, וביקור בפורטוגל, בלוויית גופים נפלאים שסייעו לי כמו ארגון “שבי ישראל”, התחלתי בכתיבת הספר שהתמקד בבלמונטה, עיירה בצפון-מזרח פורטוגל, ששמרה על יהדותה בסתר במשך כחמש מאות שנה. ספרי מתמקד במשפחה אחת ובנכדה אחת (איסבל) המחפשת את שורשיה כדי לבנות את הזהות היהודית החדשה, המאחדת בין עבר להווה, בין השורש לענף.

עם שאינו מכיר את עברו אינו יכול לבנות לו הווה משמעותי ועתיד.

כריכה קדמית של ״שלוש מטפחות״ ספרה של חנה טואג

קיראו גם

דף הספר בפייסבוק

דף הפייסבוק של חנה טואג

בראש מורם: זרקור על חנה טואג מאת דליה חרוש

יערה בן דוד על חנה טואג

12 תגובות

  1. ממליצה על הספר הנפלא ״שלוש מטפחות״ שלוקח למסע של אמת – המסע שעוברת הגיבורה איסבל מתוך העבר אל ההווה הינו נוגע ומטלטל.
    השפה ציורית ונוגעת .
    סופרת מצויינת בשם חנה טואג.

  2. ספר שמשולבת בו פואטיקה במידה מעוררת הערכה; רבים מן השורות הן ממש פואטיות, משל שיר היו. אין פלא שחנה היא סופרת וגם משוררת, והיא משלבת ביצירתה שמים וארץ, בגרות וילדות, אינטלקט ואינטואיציה, מציאות ממשית ומציאות אידיאית, גוף ונפש, שפה מקראית עם שפת היומיום.
    ב”שלוש מטפחות” מצאתי עלילה לפי מיטב הקלסיקה – פרישה רחבה של עלילה, של דמויות מורכבות.
    כתיבת הספר מתרחשת בעיניי בין שני מישורים (לכאורה מנוגדים אך למעשה הם משלימים האחד את השני) – במישור המבוגר המפוכח שבלב הילד התמים ובמישור הילד התמים שבלב המבוגר המפוכח. ולכן אפשר “לראות את הארץ מהשמים ואת השמים מן הארץ”.
    גם בספר זה, כבמכלולו יצירתה של חנה, גלום יסוד מיסטי, וגם בו מסע לגאולת נפש תוך התבוננות בארציות שלנו כקדושה.
    תענוג ספרותי — צדוק

  3. הפרק החזק והמרטיט הזה מהימים החשוכים של האוטו דה פה, מתוך ספרה הנפלא של חנה טואג “שלוש מטפחות”, נוגע בנימי הנפש ומפגיש זיכרון לאומי נורא וצורב מן העבר שמלפני חמש מאות שנה עם ההווה באותו מקום בליסבון, כשאיסבל, צאצאית האנוסים, קושרת את החוטים בהתמודדותה עם הזיכרון הקולקטיבי והאישי.
    פרק בלתי נשכח, כתוב ביד אמן.
    המגיפה של אז והמגיפה של היום עם טירוף המערכות המסוכן.
    והנקודה היהודית כעמוד תווך בכתיבתה של חנה טואג, מקבלת כאן משנה חשיבות ברקעו ההיסטורי של ספרה. ספר מומלץ בחום!

  4. הטרגדיה האנוסית הנמסרת כחוויה הסוביקטיבית של הגיבורה מעבר לזמן מתחוללת כמשבר הנוכחי האקטואלי השרוי בעיצומו כאילו היא קורית לנו ברגע הקריאה. יצירת מופת.

  5. “עלילה המשלבת היסטוריה, געגוע, וחלום”. ספר יפהפה וייחודי, קראתי אותו בשקיקה. תודה לחנה על כתיבתו, ותודה ליקום תרבות על העלאת פרק ממנו לטובת אלה שעדיין הספר איננו ברשותם. כדאי לקרוא אותו במלואו.

  6. רן יגיל ברשימת ביקורת על ספרה של חנה טואג :

    רן יגיל
    נהר הדורות הנשי האינסופי
    חנה טואג: שלוש מטפחות, עורכת: תלמה פרויד, כרמל
    2021 , 264 עמ’
    חנה טואג עושה דרך מרשימה בספרות העברית, רחוק מעיני
    הסיקורת התקשורתית. היא התחילה את דרכה בסיפור קצר
    שזכה בתחרות הסיפור הקצר של ‘הארץ’ בשם “עלים של
    חסה” ב־ 2001 , שעל שמו נקרא גם קובץ הסיפורים הראשון
    שלה שראה אור בהוצאת כרמל ב־ 2004 , ומכאן ולהלן כתבה
    שלושה רומנים מרשימים: לאורה (מודן, 2009 ), רומן על צעירה
    יהודייה המתרחש בלוב תחת השלטון האיטלקי. לאורה נכנסת
    להיריון מחייל איטלקי והספר מלווה את חודשי היריונה בחברה
    השמרנית והלוחצת שבה היא חיה. הרומן זיכה אותה בפרס
    קוגל לספרות יפה. אחר בא הרומן המיסטי הרובע הקטן (אבן
    חושן, 2015 ) שבמרכזו צפת על כל נפלאותיה
    בנוסח יהושע בר־יוסף, אבל תוך זיקה לכתיבה של
    דוד שחר וירושלים שלו, מעין הוד קדומים בלב
    המודרנה. לבסוף כתבה רומן בעל ניחוח פוליטי
    על אהבה וחיים משותפים בין יהודייה לערבי תחת
    השם אהבה מסותרת (כרמל, 2018) .
    כעת, למקרא הרומן החדש שלה שלוש מטפחות,
    העוסק באישה בשם איסבל, שהיא צאצאית
    ליהודים האנוסים בפורטוגל, אפשר כבר להסיק
    את הלוגוס, את הטיעון המרכזי, המושך אותה
    באפה ביצירת הספרות שלה מעלים של חסה ועד
    שלוש מטפחות. לא תמיד, אבל בדרך כלל, מדובר
    בגיבורה, אישה, שעשתה את כל הדרך מהחיים המודרניים שיש
    בהם מיסוד האבסורד והניכור שבין אדם לאלוהיו ולמסורת שלו,
    אל האמונה הזכה והטהורה בבורא עולם. צריך להדגיש כאן,
    הגיבורות של טואג לא חוזרות בתשובה מצוות אנשים מלומדה.
    הן בעלות תשובה בדרך מקורית משלהן, תוך הסתכלות מפוכחת
    וביקורתית על הממסד הדתי. ולכן, בדומה לסופרים חילונים
    דווקא (טואג עצמה היא אישה דתייה) כדן צלקה, מצליחה טואג
    בפרוזה שלה לחשוף פינות אזוטריות חבויות בתולדות היהדות,
    כאלה שהספרות העברית כמעט לא הגיעה אליהן.
    איסבל היא בת לצאצאי האנוסים בעיירה בלמונטה (ההר היפה
    שמצפון לפורטוגל) הנקרעת בין אהבתה ליאן הצ’כי הקסום, שהוא
    גשר לעולם האירופי הגדול והכביכול מאוחד, לבין ג’קוב הרופא
    היהודי הפורטוגלי הקושר אותה בעצם אל יהדותה. בלמונטה היא
    עיירה שבמשך מאות שנים שמרה על יהדותה ומנהגיה בסתר עד
    שנגלתה לעולם ב־ 1917 על ידי מהנדס יהודי פולני בשם שמואל
    שוורץ ונסדק הסוד. יפה כותבת טואג ריאליזם היסטורי אזוטרי
    הנשען על תחקיר מבלי שזה יבצבץ מבעד לדפי הרומן, וזה נשבר
    לפתע לפסקאות פיוטיות, סוראליסטיות־מיסטיות מרשימות,
    הכרוכות בנוף העיירה ובפרטי מסורת בת חמש מאות שנה, תוך
    דמיון עשיר של סופרת.
    הרומן המרשים הזה הוא ללא ספק הישג בקורפוס המתהווה של
    טואג. הוא גם רומן פמיניני עמוק של דורות נשים. הגברים הם
    בעיקר יצורים ציידיים, חולמים ותועים, כמו למשל הדוד הגדול
    של איסבל, אח סבתה האהובה גבריאלה, הדוד רפאל ששמו כשם
    המלאך והוא אכן רואה מלאכים בכל מקום. הוא בטלן והזוי,
    שמסתובב עם חתולו בעיירה ומלמל לעצמו ואל הנוף הסובב,
    ואילו שרשרת הדורות הנשית מהאֵם של הסבתא רבתא אמיליה,
    אל הסבתא רבתא פליסידאד, דרך הסבתא גבריאלה, עבור אל
    האם המעשית מריה־מרים ועד איסבל עצמה, היא זאת שאוחזת
    במסורת ההולכת ומתפוגגת בתוך העולם הפתוח, כפי שכתוב
    בגמרא: הולכת האמת ונעשית עדרים־עדרים, רק ארומה ממסורת
    האנוסים הגדולה נותרה בידי איסבל וכעת עליה לשחזר את דרכה
    בחזרה הביתה במובן העמוק ביותר, כי היא רוצה להאמין באלוהי
    ישראל בדרך אבותיה שהיא דרך האמת מבחינתה באופן טבעי,
    כמו הזיכרון של נקבת הסלמון השוחה מהאוקיינוס הגדול כנגד
    הזרם לראשי הנחלים, בחזרה למקום שבו הושרצה כדי להטיל
    שם את ביציה, ממש כפי שעשתה הגיבורה ורדה לוי ברומן הקודם
    של טואג אהבה מסותרת, שם היהדות משיבה
    אותה הביתה מהכפר הערבי ונישואי התערובת
    שאינם כרוכים בהכרח בכפייה ובאלימות, אלא
    באהבה. נכון, זה לא פוליטיקלי קורקט, אבל זה
    משהו אטביסטי וקדום שקיים באדם – הוא חוזר
    לשורשיו, לַנקודה היהודית.
    סבתא גבריאלה מותירה עם מותה לאיסבל ירושה
    שהיא נכס רוחני – תיבה מסתורית. התיבה חתומה.
    מה היא מכילה? איזה סוד בן דורות אצור בה?
    לאחר קבלת אותה הירושה מלווה את איסבל חזון
    לילי יפהפה הקשור בשלוש מטפחות: אדומה,
    כחולה ולבנה שקופה. זה מתחיל בזיכרון של
    איסבל מכך שלסבתא שלה היתה מטפחת שבה
    התעטפה במיוחד בעת הדלקת נרות ובעת התפילות בבית הכנסת.
    על המטפחות המופיעות בחלומותיה של איסבל רשומים צירופים
    אניגמטיים. טואג בפירוש מבקשת להדגיש את הפן הדתי, נשים
    דתיות המכסות ראשן במטפחת ראש כסמל לצניעות, כאשר
    המספר שלוש מבטא את ההמשכיות ואת שרשרת הדורות,
    שאותה אנו זוכים בדרך כלל לראות בחיינו: הסבתא גבריאלה־
    שרה, בתה מריה־מרים, והנכדה איסבל. ד”ר צדוק עלון האיר
    את עיני כי השימוש במספר שלוש מכוון גם לבטא רעיונות
    אחדות ושלום: “יבוא השלישי ויכריע ביניהם” )בהקשר של
    שני כתובים המכחישים זה את זה(; “החוט המשולש במהרה
    לא יינתק”; פעמיים “כי טוב” ביום השלישי לבריאת העולם; על
    “שלושה דברים העולם עומד: תורה, עבודה וגמילות חסדים”;
    שלושת חלקי התנ”ך: תורה, נביאים כתובים; אבותינו: אברהם,
    יצחק ויעקב; האל, העולם והאדם. אבל צבעי שלוש המטפחות
    בחזיונות מסמלים גם את יסודות היקום המסורתיים: אש, מים
    ואוויר, והאדם את האדמה, וגם, מסר אירופי וחילוני יותר כמו
    חירות שוויון ואחווה, כצבעי הדגל הצרפתי דווקא, אבל בדרכה
    שלה, של איסבל. כל אחד והחופש שיבחר בו רק לבל יזיק לאחר.
    נר המסורת הסתומה והשונה של אנוסי פורטוגל לא כבה,
    אבל הוא מהבהב, הולך ודועך, גם בגלל כניסת הממסד הרבני
    הישראלי לתמונה ואפילו ברגל גסה, אך נר השם נשמת אדם
    נאמר במקורותינו בספר משלי, וכפי שאמר רבי ישראל מסלנט:
    כל זמן שהנר דולק, אפשר לתקן, ואיסבל אכן מחפשת בנרות את
    התיקון הזה. ככל שהיהודים מאוימים יותר על ידי הסביבה, אם
    תרצו על ידי השילוש הקדוש, שוב חוזר המספר שלוש, כך הם
    הופכים אדוקים יותר במסורתם ובאמונתם ושומרים עליה בד’
    אמותיהם, מתחתנים ביניהם. ברומן יש לזה מושג מעניין: יהודי
    מארבע צלעות, דהיינו הסבים והסבתות. כלומר, “אין הברכה
    מצויה אלא בדבר הסמוי מן העין”, כפי שאמרו חז”ל. איסבל
    מנסה באמצעות מחט של אור קבלית לתפור את הבלתי אפשרי,
    את מסורת אבותיה אל ההוויה החופשית של האיחוד האירופי
    העכשווי התיירותי ואל הישראליות האורתודוקסית הנוקשה.
    על כתובת האבן בכניסה ל”בית אליהו”, בית הכנסת של
    בלמונטה, כתוב בין השאר: “כאן לא כּבֶה הנר לעולם…” יפה־
    יפה, אבל על פי הרומן של טואג שהוא רומן מודרניסטי, החיים
    הרבה יותר מורכבים מזה ולא בטוח שקפיצת הדרך תועיל לנו
    כאן כאנשים מאמינים. צריך יהיה אפוא לעמול במעשה האמונה
    בתוך החיים עצמם, ביומיום, כל יום, כדי להתחבר לִנהר הדורות הנשי האינסופי.

  7. תודה לרן יגיל על הביקורת היפה והחכמה המקיפה א כל יצירותיי
    ותודה לך אלי היקר שהעלית אותה כאן בבמתך המכובדת

השאר תגובה

אנו שמחים על תגובותיכם. מנגנון האנטי-ספאם שלנו מייצר לעתים דף שגיאה לאחר שליחת תגובה. אם זה קורה, אנא לחצו על כפתור 'אחורה' של הדפדפן ונסו שוב.

הזן את תגובתך!
הזן כאן את שמך

שלוש × חמש =