אביבה זרקה על יום הצדק החברתי הבינלאומי ועל משמעות הצדק החברתי בספריו של פיליפ קלודל.
המערכת
יום הצדק החברתי ב-20 בפברואר.
מה לעזאזל חשב לעצמו הסופר הצרפתי עטור הפרסים פיליפ קלודל כששימש בראשית דרכו מורה לספרות בבתי סוהר במשך למעלה מעשור שנים? שצריך להחזיר למעגל החברה את אלו שהודרו ממנה? ששיח על אודות אסתטיקה, יצירה, מוסר, וכמיהה מובלעת בין המילים להבנה ולקשר, אולי יכול לסייע לכך? ואולי שהדבר הצודק ביותר לעשותו הוא ללמד קטגוריות של שיפוט ספרותי ושל יופי דווקא את אלו שהחברה הקיאה מתוכה?
כך או כך, דומה שקלודל אימץ את הגדרתו של הפילוסוף עמנואל קאנט למושג “צדק” כפי שזו מופיעה ב”הנחות יסוד למטפיזיקה של המידות”. קאנט סבר שצדק נובע מחובה מוסרית ולא מאינטרס, כלומר מה אני אשיג מזה. ואכן אין חולק שללמד בהתלהבות את פרוסט, בעוד אסיר המובא מתאו לכיתת הלימוד מביט בו במבט משתומם ומטיל אימה, לא היה בתחילת דרכו של קלודל אירוע קל לעיכול. בהמשך לכך, קאנט ציין שהאדם המוסרי מציב רצון ליישם חוק מוסרי שתקף ביחס לכולם. כך, למשל, שכולם, כן, גם אסירים, למה לא, ייהנו מפירות התרבות הצרפתית. למה? כי אדם הוא אדם באשר הוא, אף שהוא אסיר, ואף שטובת החברה גוזרת עליו כעת להיכלא מאחורי סורג ובריח.
ב- 20 בפברואר מצוין יום הצדק החברתי הבינלאומי, שהוכרז על ידי האו”ם על מנת לקדם צדק ושוויון חברתי. כלומר, על מנת לקדם תנאים המסדירים בצורה נאותה יחסים בין בני אדם לאחרים, ובין בני אדם למוסדות החברה. כאלו המושתתים על כבוד האדם, על שוויון, על צדק חברתי, ועל העדר הטיה והפליה.
אכן, כפי שאומר השיר המפורסם, כולם מדברים על שלום, אף אחד לא מדבר על צדק. אך דומה שהדבר איננו נכון ביחס לקלודל. שכן כבר בצעירותו, בקריירה הראשונה שלו כמורה, הוא יישם את התכונה, או התפיסה, הזו. לאחר מכן, ובמידה לא פחותה של הצלחה – יישם אותה גם בכתיבה עמוקה ומקורית על הדבר. כך למשל, בשתי היצירות הגדולות שהפיק תחת ידו, שהתמה המרכזית בהן הוא במה נבחנים גבולותיו של הצדק וכיצד נראית חברה שבועטת בו ברגל גסה. האחת היא “הנכדה של מר לין”, והאחרת “הדוח של ברודק”.
הגיבורים בשתי היצירות הם זרים ומנודים – מי שבגלל תכונתם זו החברה הרשתה לעצמה מלכתחילה לנהוג כלפיהם באלימות קשה, שלא על פי כל אמות מידה של מידתיות והגיון. כך למשל מר לין, פליט אלמן מארץ ללא שם במזרח הרחוק, שאיבד את בנו וכלתו בהפצצה בשדה אורז, והמגיע מבולבל ושותק למרכז פליטים בצרפת. לאחר מכן הוא מושם על ידי הרשויות בספק בית אבות ספק בית משוגעים. או ברודק, גבר צעיר שהתייתם בילדותו במלחמה נוראה ואומץ על ידי פליטה ערירית. איתה הוא משתקע בכפר, ספק בצרפת, ספק בשוויץ. שם הוא מטפח ראשיתם של נישואים מאושרים. סיפורו מסופר בגוף ראשון, ובהווה הסיפורי הוא משמש כרושם רשימות על מצב המים, העצים, וכיוצא בזה, בעבור ההנהלה המרוחקת של הכפר שיושבת אי שם. כתיבה סתמית, שהוא ואחרים לא מייחסים לה חשיבות. גם בבגרותו ברודק נאלץ להתמודד עם מוראות המלחמה. כי הוא חזר זה לא מכבר ממחנה ריכוז שאליו שלחו אותו ראשי הכפר, יחד עם זר ושונה נוסף כמותו. וזאת, כשבלי להניד עפעף מילאו הם בכך את הוראותיו של כובש אכזר שדרש מהם למלא מכסת דמים.
מה משמעות עיצוב אותן דמויות ותמונת עולם? שצדק הוא הצורך לנהוג בחמלה ובשיוויון לכול, והוא לא יכול לפסוח על איש. שהחברה האנושית צריכה להתעלות מעל לנטייתה לשלול אותו דווקא ממוכי גורל, זרים, ושונים. כי בעשותה זאת, היא לא תהיה יותר חברה, אלא סתם מקום חסר שם, חסר שיוך. מקום שהאלימות שבו גורמת לחוסר יכולת לשייכו לקטגוריות של תפיסה והבנה על פני כלל כדור הארץ, מקומם של בני האדם.
נכון, ביוגרפיה של יוצר היא חלק מהיצירה. קלודל נסע רבות למזרח, לאינדונזיה, מה שהשפיע מן הסתם על כתיבת “הנכדה של מר לין”. באחד הראיונות שקיים סיפר על סיפור ששמע מאימו, על זוג חברותיה, התאומות לזרוביץ, שנשלפו מכיתת הלימוד על ידי חיילים נאצים המלווים בשוטרים צרפתיים, ומאז לא נראו יותר, מה שהשפיע בתורו על כתיבת “הדוח של ברודק”. אבל למרות ההשפעה הזו, לקלודל היה חשוב להדגיש ביחס ליצירה האחרונה, למשל, שאף שהשואה היתה לגביה מקור השפעה, הרי שהוא במתכוון לא השתמש בה במונחים נאצים או שואה, כי לדבריו, זוועות התחוללו לפני השואה ואף לאחריה. מה שמצד אחד מסביר מדוע קשה לזהות את זירת ההתרחשות בשתי היצירות, אבל מהצד האחר, מסביר גם את הפן האוניברסלי העמוק שביסודן.
לא בכדי איפוא, בהקדמה של “הנכדה של מר לין”, כותב קלודל “לכל ‘המר לין’ שעל פני האדמה ולנכדותיהם”. ובאפיגרף של “הדוח של ברודק” – “לכם ולכן, החושבים שהנכם לא כלום”.
מדוע על פניו גיבוריו הינם לא כלום? כי הם משלמים מחיר קשה על חוסר הצדק שחוו, על שנקרעו באלימות קשה מעולמם משכבר. בשים לב לשיטתו של קלודל שזוהי לכאורה אחריתם של כל המדוכאים עלי אדמות, שחייהם הם מעתה “ריק אפל שפקד שוב ושוב את חלומותיי […] חללים אפלים שרודפים […] לכולנו יש” (“הדוח של ברודק”, תרגם מצרפתית שי סנדיק, עמ’ 21).
שכן, דומה שכל מה שנותר להם מעתה הוא לקיים קשר עם צללי העבר של עולם שאבד. כמו למשל, עם נכדה אהובה, שבסופה שומט הלסת של היצירה “מר לין” מסתבר שהיא בעצם בובת הנכדה, בובה שמר לין לא שמט לאורך כל הדרך מידיו, האכיל, חיתל, ודאג לה. או עם האישה האהובה שברודק מרעיף עליה את אהבתו בעוד היא לא מוציאה הגה מפיה. שכן בסופה קורע הלב של היצירה מסתבר שהאהובה עברה אונס טראומטי באירוע מזוויע שאירע באותה מלחמה נוראה, כשבעלה היה הרחק ממנה, במחנה ריכוז. אירוע שאנשי הכפר מנסים בכל דרך להשתיקו, גם במחיר אישה ששותקת לעולמי עד, בחוסר יכולתה להכיל את האירוע, ובפרשת השתקה שסופה רצח שמבצעים אנשי הכפר, ושפיענוחו על ידי ברודק עומד במרכז היצירה.
האם יש פתרון לחוסר הצדק הזה? האם יש דרך לשאת אותו? אולי באמצעות מגע כף יד על הכתף, כמו זו של ידידו היחיד של מר לין, שגרם לו לחוש את גופו כך, את עצם קיומו. אולי באמצעות היכולת לקום וללכת אל מקום אחר, ובכך להשאיר את העבר כתפאורה ישנה. אפילו באמצעות קסם הכתיבה, כתיבה פואטית של ממש נדגיש, כמו זו של ברודק, שלכאורה מספר וכותב לנו את סיפורו. בכך הכתיבה נותנת קול, מנכיחה בכל זאת את הבלתי נתפס, אבל גם הופכת אותו למבדה, לספק היה או לא היה. ואולי כפי שנהג קלודל בהמשך לויקטור הוגו, המחבר האגדי של “עלובי החיים” ומורו ורבו, שאותו הוא מצטט בתחילת “הדוח של ברודק”, להיות ריאליים, לחשוב בקטן, במה שעשוי להפוך לתיקון עולם גדול. “אני לא כלום, אני יודע זאת. אבל אני יוצר את הלא כלום שלי עם פיסה קטנה מהכל (ויקטור הוגו, “הריין”).
כן, ככה. לבצע תיקון עולם בחלקת האלוהים הקטנה שלנו. ללמד אסירים, למשל, להציל לפחות אחד מהם, אותי ואותו ביחד, כך שנהפוך יחדיו לעולם שאפשר להבין ולשאת. כך, עולם ועוד עולם.
האזינו לפזמון רלבנטי על צדק של יונתן רוזן
“ב- 20 בפברואר מצוין יום הצדק החברתי הבינלאומי, שהוכרז על ידי האו”ם על מנת לקדם צדק ושוויון חברתי. כלומר, על מנת לקדם תנאים המסדירים בצורה נאותה יחסים בין בני אדם לאחרים, ובין בני אדם למוסדות החברה. כאלו המושתתים על כבוד האדם, על שוויון, על צדק חברתי, ועל העדר הטיה והפליה.”
לידיעתכם, ה-20 בפברואר הוא גם יום הולדתי !
בן בן-ארי
ניו יורק
אפרופו רוסיה-אוקראינה
הנה מה שקרה שם לפני 102 שנים, ופורסם ב”הצפירה”
ב-20- בפברואר שהוא גם יום הולדתי [אומנם 29 שנים מאוחר יותר [1949 ]
לא ניתן לעשות העתק והדבק לכאן, ואף לא צרוף צרופה, למרבה הצער. ניסיתי !
העיקר הבריאות
הישמרו !