יד מחזיקה את כדור הארץ
יד מחזיקה את כדור הארץ

חלק ראשון


הרשימה שלהלן היא על שינוי אקלים. הנושא מוכר כיום לכל מי שצורך תקשורת, בניגוד למצב לפני עשרים ואפילו לפני עשר שנים. אז היה צריך להסביר שמדובר בבעיה כלל-עולמית שבטווח הארוך מסכנת את כולנו. כיום זו אקטואליה, ואנחנו רואים את תוצאות התחממות כדור הארץ בחדשות. המצב הגיע לכדי כך שיש חוזי-שחורות doom sayers שטוענים שאין מה לעשות, וכולנו אמורים כנראה להתכנס בבתים ולחכות לסוף הבלתי נמנע. דווקא משום כך אשתדל לכתוב על תוצאות אפשריות של שינוי האקלים, ובפרט של הסתגלות לשינוי האקלים, אם לא כאוטופיה, אז לכל הפחות לא כדיסטופיה.

אתחיל בכך שוודאי ששינוי האקלים יכול אכן להביא לדיסטופיה. הסכנות מתממשות ממש מול עינינו ומסוקרות בהרחבה בזמן שאני כותב (סוף יולי-תחילת אוגוסט 2021) – טמפרטורה של 55 מעלות בקנדה, שריפות בצד אחד של מדינה ושיטפונות בצד השני, כמו בטורקיה. ממש כל יום אסון אחר במקום אחר. בתיקשורת מדברים גם על הסכנות ארוכות הטווח של שינוי האקלים – התמוטטות מערכות אקולוגיות, עליית פני הים, נדידת המונים. לאחרונה אפילו פורסמה הערכה שלפיה חמישה מיליארד בני אדם יצטרכו לעזוב את מקומות מגוריהם הנוכחיים עד סוף המאה. הערכה זאת מניחה שלפחות כל מי שגר סמוך לחוף יאלץ לברוח. למשל, תושבי תל-אביב (וכמובן גם אשדוד ואשקלון), שיצטרכו לנדוד כמה קילומטרים פנימה כדי להתרחק ממי הים הגואים. רוב החוקרים לא חושבים שנגיע למצב כזה, ושלכל היותר יהיה צריך לבנות “חומות ים” כדי להגן על הערים הגדולות שעל שפת הים. הכוונה כמובן לניו-יורק, טוקיו (גובה ממוצע 6 מטר מעל פני הים), שנחאי (גובה ממוצע 4 מטר), מיאמי (גובה ממוצע 2 מטר מעל פני הים), ודומותיהן, לא לתל-אביב הקטנה שלנו, שאולי דווקא יהיה כלכלי יותר להרחיק מהחוף.
עקרונית, יתכן שאזורים שלמים יהפכו בלתי ניתנים לקיום של בני אדם, כי אם הלחות והטמפרטורה עולות, מנגנון הזיעה עלול לא לקרר את הגוף ובני אדם לא יוכלו פשוטו כמשמעו לשרוד (wet bulb temperature של 35 מעלות ומעלה). זה קורה בערך בטמפרטורה של 50 מעלות ולחות יחסית בערך 40% (או כמובן יותר). אמנם רוב החוקרים לא חושבים שזה יקרה, אלא באזורים מאוד מצומצמים ורק לזמן קצר, אבל לפי הרישומים זה כבר קורה.

כידוע, בעיות סביבתיות מופיעות ברקע של יצירות מד”ב רבות. למשל לפי זכרוני ב”נוירומנסר” יש פסקה שבה מוסבר שאסור להפעיל מזגנים כי האנושות מייצרת יותר מדי חום.
כפי שניתן לצפות, בעיות סביבתיות נפוצות בדיסטופיות. יש דיסטופיות חברתיות כמו “1984”, שלא ברור בהן אם הבעיה היא גם סביבתית, אבל בעיות סביבתיות הן הרבה פעמים ברקע גם של דיסטופיות חברתיות כמו “סיפורה של שפחה”. דוגמא רלוונטית היא סין המודרנית שיש הטוענים שמתקרבת ל-“1984” עם מעקב אחרי כל פעולה של הנתינים, קרדיט חברתי לכל אדם שקובע,למשל, אם מותר לו לטוס, ועוד. במקביל, בסין יש בעיות סביבתיות חמורות, והקשר הוא שראינו את התגובה בסין להתפרצות קוביד-19, שהייתה סגר מוחלט, אבל יותר מכך הצדקת המעקב אחרי אנשים בצורך להתמודד עם המגפה. בעיות אמיתיות יכולות לשמש תירוץ עבור השלטון בטענה שהמעקב הוא לטובת האזרחים, למשל התרעה על זיהום אוויר גבוה באזורים ספציפיים. קטסטרופה סביבתית גלובלית יכולה בקלות להוביל לדיסטופיה חברתית – למשל מעקב אחרי צריכת החשמל כל הזמן, כך שאם מישהו מפעיל מזגן נשלחים אליו שוטרים.
בקולנוע הרושם האישי שלי הוא שדיסטופיות סביבתיות נפוצות במיוחד, ופחות חברתיות, למשל כמו סדרת סרטי “מקס הזועם”, שבה כל העולם, או לפחות אוסטרליה, הפך למדבר. או הסרט “עולם המים”, שבו כל העולם מכוסה במים. מה שהיה דיסטופיה מדע-בדיונית בשנת 1979 (מקס) או 1995 (עולם המים) היום נשמע כמעט כמו עתידנות לא בדיונית בכלל.
יש כמובן תיאורים של קטסטרופות כלל-עולמיות שאינן קשורות לשינוי אקלים, אבל קשורות לבעיות אקולוגיות. למשל קבורת העולם תחת ערמות אשפה, כמו בסרט המצויר wallE מ- 2008 (שיש אולי מי שיטענו שהוא מתאר אוטופיה דווקא). רק אציין שגם wallE לא רחוק מהמציאות, שהיא לא אשפה שפיזית מכסה את השטח, אלא זיהום הסביבה בחומרים מלאכותיים (למשל פלסטיק) או טבעיים (למשל עופרת) שנמצאים עכשיו בכל מקום, גם באנטארקטיקה, ומסכנים את חיינו. דוגמא אקולוגית אחרת היא “המוח הירוק” של הרברט, שבו בני האדם מנסים להשמיד את החרקים, והטבע משיב מלחמה. גם כאן ראוי לציין שמה שהיה דיסטופיה כשהספר פורסם בשנת 1966 (אולי בהשפעת Silent Spring של רחל קרסון), הוא אקטואליה כיום. בניגוד לבדיחות שאחרי שואה גרעינית יישארו רק התיקנים, למעשה ההערכות הן שקצב ההכחדה של חרקים עקב שינוי האקלים גבוה פי שמונה מאשר של בעלי חיים אחרים.
לשם השלמת הרלוונטיות אזכיר גם שספרות (וקולנוע) המד”ב מלאה בתיאורים של מגפות מסוכנות, ענין שהוא כמובן אקטואליה כיום. לא כל המגפות הספרותיות מובילות לעולם דיסטופי, אבל במקרים רבים הן גורמות לשינויים חברתיים, לפעמים מהותיים. גם כאן יש הטוענים ששינוי האקלים מגביר את הסיכוי להתפרצות מגפות, בכך שהוא דוחק בעלי חיים מאזורי המחיה שלהם לאזורים מיושבים, ומגביר את הסיכוי שמחלות זואונוטיות תעבורנה לבני אדם. אין ספק ששינוי האקלים גורם לכך שמחלות שהיו אנדמיות בעבר באזורים מסוימים, מגיעות עכשיו לאזורים אחרים. למשל בעבר מלריה לא הייתה קיימת מעל גובה של כ-1000 מטר משום שהיתושים לא חיו באזור הזה. ככל שהאקלים מתחמם, כך “קו הגובה” של היתושים הולך ועולה, ומופיעות התפרצויות של מלריה באזורים שלא הייתה בהן מלריה בעבר.

חלק שני

עד כאן שינוי אקלים כמחולל אסון אקולוגי, ואסונות אקולוגיים שמחוללים דיסטופיה. נכון שקשה להישאר אופטימיים, בוודאי עם פרסום ההערכה השישית AR6 של IPCC (בדיוק כשאני מסיים את הרשימה הזאת בתחילת אוגוסט), ותחזיות אימה לישראל, כמו טמפרטורות שתגענה באופן שגרתי מעל 50 מעלות. בכל זאת, אני טוען שלא הכול שחור. יש אפשרות אמיתית ליצור, אם לא אוטופיה, אז לפחות עולם טוב יותר אפילו מהנוכחי. חשוב שבתיקשורת סוף סוף נותנים לבעיה הגלובלית של שינוי אקלים את המקום המגיע לה. חבל שלא נותנים מספיק מקום לאפשרויות לשיפור החיים של כולנו. כמי שכבר יותר מעשרים שנים עוסק בנושא, אני יכול להגיד שאני אופטימי מאוד. ואסביר מדוע.

ראשית, מבחינה טכנולוגית, האנושות הצליחה לייצר פתרונות. בתחום יצור החשמל הבעיה שרק לפני 20 שנים נראתה כאבן הנגף העיקרית – יצור חשמל באמצעים מתחדשים “ירוקים” או “אלטרנטיביים” היה יקר פי עשרה מיצור חשמל מדלקי מחצבים – למעשה נפתרה. לפני 20 שנים האשימו את ה”ירוקים” שהם רוצים להחזיר את האנושות לתקופת האבן, ללא חשמל, ללא מכוניות, ללא תקשורת. אבל היום יצור חשמל בתאי שמש זול יותר מאשר יצור חשמל מדלקי מחצבים. מכוניות חשמליות כבר מגיעות לטווח סביר, נמכרות במחיר קרוב למחיר של מכוניות מנוע שריפה-פנימית, וטוענים שעלויות האחזקה שלהן נמוכות יותר, כך שבתוספת החסכון של מחיר הדלק מחירן בפועל כבר זהה למכוניות דלק.
כדוגמא מקומית, לפי חישוב מקורב ופשטני כדי לספק את כ- 70 מיליארד קוט”ש חשמל שנצרכים בישראל מספיק שטח של כ- 250 קילומטר מרובע, 2% משטחו של הנגב. אפילו יותר מכך, חישוב לא מאוד מופרך, לפיו שטח הגגות במדינת ישראל הוא בערך 100 קילומטרים מרובעים לבניני מגורים ועוד משהו דומה למבני ציבור ותעשיה, מראה שלמעשה אפשר לספק יותר ממחצית צריכת החשמל של ישראל מציפוי כל הגגות (וחלק מהקירות) בפאנלים סולאריים. אזכיר שהבעיה הגדולה באנרגיה מתחדשת, היא שהיצור לא בשליטתנו – בלילה אין חשמל ואם יש גשם ועננים שלושה ימים אז שלושה ימים לא יהיה חשמל – ולכן כנראה שבכל זאת יהיה צריך לספק חלק מהחשמל ממקורות אחרים. יש גם לקחת בחשבון שאם כל התחבורה תהיה חשמלית צריכת החשמל תעלה מאוד, לפי עוד הערכה פשטנית אולי עוד כ-20 מלירד קוט”ש בשנה.
אבל השורה התחתונה היא שיש לנו הטכנולוגיה להחליף את כול, או לפחות את רוב, יצור החשמל והתחבורה פולטי גזי החממה, בטכנולוגיה שאינה פולטת גזי חממה.

העובדה שפתרנו בעיה זו בהחלט מעוררת תקווה שיהיו פתרונות טכנולוגיים גם לכל שאר הבעיות. ואם נפתור את הבעיות נרוויח לא רק את מניעת האסונות שבתקווה לא-יקרו, נרוויח גם שפור של החיים כפי שאנחנו מכירים אותם עכשיו.

ברמה מיידית ופשוטה, אם נפסיק להשתמש בדלקי מאובנים, האוויר שאנו נושמים יתנקה. כיום רוב זיהום האוויר, בוודאי בערים, נובע ממכוניות.
כוונתי לזיהום אוויר של גזים וחלקיקים שמזיקים ישירות ומיידית לבריאות, גם בריכוזים נמוכים. למשל NOx, SOx וחלקיקים קטנים PM2.5. כבר עכשיו, המצב במדינות מתקדמות טוב בהרבה משהיה בעבר, אפילו רק בשנות ה-70 של המאה ה-20, הודות להפחתת השימוש בפחם ושיפור בטכנולוגית הרכב. למשל, פליטות פחמן חד-חמצני CO, שבניגוד ל- CO2 הוא גז רעיל שגם בריכוזים נמוכים יכול להרוג בן אדם, ובסרטים רואים אנשים שמתאבדים באמצעותו בתוך מכוניות על ידי חיבור צינור הפליטה לתוך הרכב. מכוניות מודרניות כמעט ולא פולטות CO. לכן, התאבדות בצורה הזאת בלתי אפשרית כיום (דרך אגב, גם CO2 מסוכן, אבל בריכוזים גבוהים מאוד, פי עשרה או אפילו פי עשרים מאשר הריכוז הנוכחי באוויר כלומר לא 400ppm אלא יותר קרוב ל- 10,000ppm).
הממיר הקטליטי, שפותח במיוחד כדי להפחית את הזיהום ממכוניות, הוא פלא טכנולוגי שמפחית את הזיהום פי מאה (ל-1%), וכך בערים מערביות, שבעבר היו אפופות בערפיח, היום האוויר נקי (יחסית). דוגמא בולטת הם הערפילים המפורסמים של לונדון בספרי שרלוק הולמס, שלא היו כלל ערפילים אלא ערפיח. בלונדון של ימינו ערפל איננו נפוץ במיוחד, ולא בגלל שינוי אקלים אלא כי כך האקלים הטבעי שלה, וכך היה לפני המהפכה התעשייתית. כיום בעיות אלה עברו לעולם השלישי, שם איכות האוויר בערים הגדולות היא הגרועה בעולם. דווח שבתקופת הקורונה ראו בניו-דלהי את ההימלאיה לראשונה מזה 50 שנה. רווח נוסף הוא שעופרת מקלקלת את הממיר הקטליטי, וכך הוספת עופרת לדלק הוצאה מחוץ לחוק. בעבר רוב החשיפה לעופרת נבעה מהעופרת שנפלטה עקב שריפת דלק במכוניות. אם כל המכוניות תהיינה חשמליות, גם מה שבכל זאת עובר את הממיר הקטליטי (בעיקר זיהום חלקיקי pm2.5) יעלם, וזה בפני עצמו יועיל מאוד לבריאות, גם הגופנית וגם הנפשית.
כך גם ביצור חשמל. האוויר ייעשה נקי ובריא אם נפסיק לשרוף דלקי מחצבים. שריפת פחם במיוחד מזיקה מאוד, וכך למשל הוערך כבר לפני כעשור כי רוב הכספית שמגיעה לגופם של אזרחי ארה”ב מקורה בשריפת פחם בתחנות כוח. כיום מודאגים גם מקדמיום, שהוא רעיל מאוד ומשתחרר בשריפת פחם. לכן, מה שמועיל ביותר לאקלים – הפסקת השימוש בפחם – יועיל מאוד גם בטווח המיידי לבריאות.
כמובן לא כל הזיהום מקורו בשריפה של דלקים. כך, למשל, צמיגים מכילים מתכות כבדות, ושחיקת הצמיגים יוצרת אבקה מסוכנת שמכסה את צידי הדרכים. בכלל מדברים בשנים האחרונות יותר ויותר על זיהום כימיקלים. בתיקשורת הנושא עולה בהקשר של פלסטיק, שקיות וכלים חד-פעמיים שאינם מתכלים, אבל הבעיה היא רחבה בהרבה. מעריכים שהאנושות מייצרת ומשחררת לסביבה אולי מאה אלף כימיקלים שלא היו קיימים בעבר, ואנחנו יודעים על מידת הרעילות של אחוז אפסי מהם. כיום בעיה זו נחשבת לאחת משלוש הבעיות האקולוגיות הגדולות, לצד שינוי אקלים והשמדת מינים. ועדיין, הפסקת שריפת דלקים תוריד את רוב הזיהום שכיום נפלט לאטמוספירה, ואפילו חלק גדול מזיהום הקרקע.

נקודת מבט אופטימית נוספת היא שאמנם באזורים מסוימים בעולם האקלים ייעשה בלתי נסבל. אבל, מצד שני, באזורים אחרים מזג האוויר דווקא ישתפר. אפשר יהיה לגדל, למשל, חיטה, באזורים שכיום קר בהם מדי, כמו בקנדה. או ענבים באירופה הצפונית, בבריטניה או אפילו סקנדינביה. כמובן שגם במדינות שלכאורה ירוויחו יהיה צורך בכל זאת בהסתגלות לאקלים המשתנה, למשל מדינות שבהן היו רגילים לחורפים מושלגים יצטרכו להתרגל לחורפים גשומים. כמובן שיהיה צריך להתאים את התשתיות, וגם המערכת האקולוגית תשתנה, אם נרצה (כלומר במכוון) ואם לא נרצה. למעשה, זה כבר קורה מול עינינו, עם השריפות. באזורים נרחבים בארה”ב שירות היערות למעשה הודה שלא מעשי למנוע את שריפות הענק, וכנראה אי אפשר להציל את היערות. כך גם עם שריפות הענק בסיביר (38 מעלות), ואפילו בשוודיה. בהחלט יתכן שיערות המחטניים העצומים בצפון ייעלמו, או לכל הפחות יתדלדלו מאוד, וכמובן גם עולם החי ישתנה בהתאם. אבל, בטווח הארוך יותר, יהיה שיווי משקל חדש, ועבור אזורים צפוניים יפתחו דווקא אפשרויות גדולות. למשל, באזורים שבהם תנאי האקלים קשים וצפיפות האוכלוסייה כיום נמוכה, כמו סיביר וקנדה, אפשר יהיה ליישב אוכלוסייה גדולה. אפשר לדמיין שאנשים יתחרו על הגעה לאזורים האלו, שכן תנאי האקלים שם יהפכו להיות הנוחים בעולם. השאלה היא, כמובן, מה גודל השטחים שיעשו נוחים יותר, לעומת אלו שיעשו בלתי ניתנים למחיה. התשובה בכלל לא פשוטה.

חלק שלישי

עכשיו מאקטואליה לעתידנות ומדע בדיוני.
גם אם פתרנו את הבעיות הטכנולוגיות, הבעיה הגדולה ביותר היא בתחום החברתי-פוליטי – האם יש הרצון הפוליטי ליישם את הפתרונות הטכנולוגיים הקיימים, לפתח את אילו שעוד לא קיימים, וגם לשנות את החברה (מה שכנראה הוא הקשה ביותר). למרבה ההפתעה יש סיבות להיות אופטימיים גם כאן.
בעניין שינוי החברה אזכיר שאחת הבעיות הגדולות ששינוי אקלים צפוי ליצור הם גלי הגירה המוניים, דווקא משום שבני אדם הם למעשה מאוד ניידים. גם אם זה לא יקיף חמישה מיליארד בני אדם, ראינו מה הגירה של כמה מיליונים עושה, אפילו בגוף כמו האיחוד האירופי, שיש בו 500 מיליון תושבים. מצד שני, ניידות זאת פירושה גם שאפשרי לנייד אוכלוסיות של מאות מיליונים מאזורים שיעשו קשים למחיה, לאזורים צפוניים יותר. מה שיעשה כאן את ההבדל בין דיסטופיה לבין חיים כרגיל הוא אם זה יעשה באמצעות גלי הגירה של עשרות ומאות מליונים, ונסיונות לעצור אותם בכוח, מה שיביא למעשי טבח המוניים ואולי לקריסה של כלכלות צפוניות. או, שבהיערכות נכונה מראש, אפשר יהיה להעביר אנשים בצורה מסודרת לאזורים פחות מיושבים, ולשלב אותם בכלכלות של המדינות שאליהם יועברו.

הסיבה לאופטימיות היא שנושאי סביבה הם נושאים שבהם האנושות בכל העולם חייבת לפעול ביחד, וזה היה נכון תמיד. למשל לגבי חיזוי מזג אוויר. הארגון המטאורולוגי העולמי קדם לאו”ם ולחבר הלאומים. הוא הוקם ב-1873 כי קל להבין שתופעות מזג אוויר חוצות גבולות מדיניים ואפילו יבשות. דוגמא אחרת לשיתוף פעולה בינלאומי מוצלח בנושא סביבתי הוא פרוטוקול מונטריאול בענין שכבת האוזון (1987). וגם בתחום האקלים כבר יש הסכמים בינלאומיים די ותיקים כמו פרוטוקול קיוטו (1999), וגם חדשים כמו הסכם פריז (2016), שטראמפ פרש ממנו אבל ביידן החזיר את ארה”ב אליו.
ככל שחודרת יותר ויותר ההכרה, גם לאזרחים וגם לשלטון, שמדובר באמת במשבר גלובלי עם השלכות חמורות על כל תחומי החיים, כך אני מקווה שתגבר הנכונות בכל המדינות לתרום את חלקן. בישראל, למשל, דווח בחורף האחרון (2020-2021) כי שינוי זרם הסילון מסביב לקוטב גרם לירידת אוויר קפוא אלינו, ולאחרונה אומרים כי שינוי דגמי המונסון ההודי ישפיע עלינו בקיץ. וזה רק האקלים המקומי, עוד לפני שדיברנו על השפעות כמו גלי הפליטים, וכדאי לזכור שאפשר להגיע אלינו מאפריקה ברגל, לא צריך אפילו לחצות ים. אצל שכנותינו המצב עוד יותר גרוע, ולכן על כולנו יש לחץ לפעול.

אזכיר עוד כמה פתרונות טכנולוגיים לבעיית שינוי האקלים, שהם גם ה-“מדע בדיוניים” ביותר, וגם דוגמא לרצון הפוליטי והשינוי החברתי הדרושים.
למשל, במקום לנדוד לאזורים קרים יותר, אפשר לחיות בארקולוגיות כמו אלו שחזו במדע הבדיוני עבור חיים בכוכבי לכת אחרים או על הירח. אפילו היו הצעות חצי-מעשיות (כלומר אנשים ממש חישבו מה צריך בשביל זה) לבניה של כיפה שתכסה עיר שלמה ותמוזג.
רעיון אחר, שנשמע לי אישית סביר יותר, הוא לבנות מתחת לקרקע, כך שאנשים יבלו את כל הקיץ מתחת לאדמה. זה יהיה היפוך אירוני למצב כיום, שבו באזורים הקרים, במקומות כמו מונטריאול ושטוקהולם, יש ערים שלמות ומרכזי קניות מתחת לקרקע, וכאשר בחוץ טמפרטורות של מינוס עשרים מעלות, ושלג בגובה מטר, אנשים מסתובבים חופשי מתחת לקרקע. אפשר לדמיין שבעולם של שינוי האקלים המצב יתהפך, ובאזורים החמים יחיו מתחת לקרקע בקיץ, ולעומת זאת, באזורים הקרים אפשר יהיה להסתובב בחופשיות מעל הקרקע גם בחורף. כלומר, הפתרון מוכר, ופשוט צריך להעתיק אותו לאזור אחר. רק אזכיר שכמובן פתרון לא-מדע-בדיוני כלל הוא לשפר את בידוד הבתים, ושוב, במקום להתגונן מפני טמפרטורות של מינוס עשרים נצטרך להתגונן מפני טמפרטורות של פלוס חמישים.

הצעה טכנולוגית אחרת להתמודד עם משבר האקלים, היא מה שנקרא גאו-הנדסה geo-engineering, או climate engineering. אנשי סביבה רבים רואים ב geo-engineering סכנה גדולה כל כך, שהם אפילו לא מוכנים לדון בה. אחרי הכול עשינו כבר גאו-הנדסה של כל העולם שלא בכוונה, וראו איך זה “הצליח” לנו. מצד שני יש אנשים שאומרים שנכון ש”טיפלנו” באקולוגיה העולמית וקילקלנו, ודווקא לכן אין לנו עכשיו ברירה אלא לנסות לתקן. הם טוענים שעם קילקול בקנה מידה גלובלי אפשר להתמודד רק עם תיקון בקנה מידה גלובלי, ומציעים הנדסת סביבה עולמית. כמובן, זה נושא שנדון בהרחבה במד”ב. למשל “חולית” (Dune) היא דוגמא לספר שהאקולוגיה בו היא גם דיסטופית וגם אוטופית. הדררים (fremen) חיים בדיסטופיה אקולוגית, עולם שלם שכולו מדבר. אבל יש להם חלום, דת אוטופית, ליצירת גן עדן במו ידיהם, כאן ולא בשמיים, שמבחינתם הוא עולם ירוק מצמחיה עם “מים שנופלים מהשמיים”. כנראה שעולם חולית לא נוצר על ידי בני אדם, אבל בני אדם יכולים לשנות אותו, לעשות לו “הורקה” (מלשון “הארצה” terraforming).
אפשר לקבל השראה מחולית, ומספרי המד”ב הרבים האחרים בהם מופיעה הארצה או כנושא מרכזי (מאדים אדום/ירוק/כחול), או ברקע הסיפור העיקרי (למשל בסדרת “מיילס וורקוסיגן” של לויס מקמסטר בוג’ולד גם באראייר וגם קומאר הם מוארצים-חלקית). השראה כזו, אולי, היא הבאת שביט לכדור הארץ דווקא ולא למאדים, ופיזור המים שלו באטמוספירה. כמובן, בהדרגה ובזהירות ולא בנוסח הפגיעה בכדור הארץ שכנראה השמידה את הדינוזאורים.
עוד הצעות הן להגדיל את החזרת האור מהאטמוספירה באמצעות פיזור אירוסולים בגובה רב, כדי ליצור את אפקט הקירור שיוצרים הרי געש באופן טבעי. נעשו אפילו חישובים שפתרון כזה לא יהיה יקר במיוחד, עשרות מיליארדי דולרים בלבד, כלומר, זניח לעומת עלות הנזקים של שינוי האקלים, שרק השנה כבר מוערכים בעשרות מיליארדים. או אפשר לחסום את הבעיה במקור, על ידי הצבת מפרש בחלל בין כדור הארץ לשמש, כך שפחות אור שמש יגיע אלינו. המבקרים אומרים שפיזור אירוסולים בגובה יגרום לתופעות לא רצויות: למשל, השמיים יראו לבנים יותר, ויש חשש ששכבת האוזון שוב תיפגע. ויש בעיות דומות בהצעות אחרות ממין זה.
אלו דברים שאין לנו כעת הטכנולוגיה בשבילם, אבל אפשר לפתחה אם רוצים. וכמובן, יהיה צריך לנסות מודלים מתוך הנחות שונות, כדי לנסות להבין את ההשלכות של פעולות כאלו.

לעומת ההצעות להנדסת אקלים ברמה הגלובלית, יש גם הצעות לצעדים מקומיים שאפשר לחזור מהם בכל רגע. למשל, הצעות לשאוב חזרה את הפחמן מהאטמוספירה. רעיונות של Carbon Sequestration הוצעו במקור כדרך להמשיך לשרוף דלקי מחצבים. הרעיון היה לסנן CO2 מהפליטות של תחנות כוח ולקבור אותו. כיום, עדיף לעבור ליצור חשמל בלי לשרוף דלקים. אבל הפתרון הזה, בקנה מידה הרבה יותר גדול, יכול לשמש אותנו כדי להחזיר את הגלגל אחורנית.
לדוגמא, בנייה של אלפי קמ”ר תאים סולאריים בסהרה, שיפיקו חשמל מהשמש, והחשמל הזה יפעיל משאבות שיוציאו CO2 מהאטמוספירה. הרעיון הוא שבונים מערך כזה ועוזבים. אין צורך בתחזוקה, אין צורך לוודא שיש כמות מסוימת של חשמל שמיוצרת. שייצר כמה שייצר, ופעם בשנה באים לנקות ולתקן תקלות. השאלה היא מה לעשות ב- CO2. זו הבעיה האמיתית בכל ההצעות האלו. יש רעיונות כמו לדחוס אותו לתוך מאגרי גז שהתרוקנו. כלומר לא רק תחנת כוח הפוכה – במקום לשרוף פחמן ולפלוט אותו לאטמוספירה כדי ליצר חשמל, להשתמש בחשמל כדי לרכז פחמן מהאטמוספירה – אלא גם הפקת דלקים הפוכה, כלומר, במקום לשאוב גז מתחת לאדמה, לדחוס CO2 מתחת לאדמה.
התהליך האידאלי היה לפרק את ה CO2, את החמצן לשחרר חזרה לאטמוספירה, ואת הפחמן להפוך למשהו מוצק דמוי פחם. עד כמה שאני יודע אין תהליך כזה, אבל יש כל מיני רעיונות אחרים שאפילו מנסים ממש בפועל בכל מיני מפעלי ניסוי. הבעיה היא שכיום המחיר הוא בסביבות 600$ לטון פחמן שמצליחים לשאוב מהאטמוספירה, וזה הרבה יותר מדי יקר.

בהקשר זה, של פתרונות טכנולוגיים, קראתי ממש לאחרונה שני מאמרים קשורים.
האחד היה דיווח שלפיו יערות האמזונס הפכו ממשקיעי פחמן carbon sink למקור פחמן carbon source עקב השריפות המכוונות. המאמר השני היה על יצור בשר במעבדה, לא תחליף בשר אלא ממש סיבי שריר על שלד (צמחי) שמחקים את המראה, התחושה, והטעם של בשר פרה.
הקשר בין שני המאמרים האלה הוא שבירוא האמזונס נעשה לא כדי לגדל מזון לבני אדם אלא מזון לבעלי חיים, סויה בדרך כלל. זו אחת הסיבות לכך שגידול בקר למאכל נחשב ליצור המזון הכי בזבזני ואנטי-סביבתי. יש חישובים שמראים שהעלות האקולוגית של יצור ביצים לא הרבה יותר גבוהה מאשר של חקלאות צמחים, אבל גידול בקר מזיק פי עשרה או יותר מגידול עופות (לפי מכון דווידסון, פי עשרים ושמונה יותר קרקע, פי אחד עשר מים, פי שישה דשנים, פי חמישה יותר פליטות גזי חממה).
אישית, קשה לי להאמין שיצור בשר במעבדה, אפילו בסקאלה תעשייתית, יכול להיות זול יותר מלתת לפרה לרעות בחוץ. אבל הטענה היא שמבחינה סביבתית ייצור בשר מתורבת כזה יהיה עם “טביעת רגל אקולוגית” נמוכה בהרבה, וכמובן מוסרי הרבה יותר גם בלי קשר לשינוי האקלים. אולי אם יוטל “מס אקולוגיה” כללי, כמו מס הפחמן שיש במדינות מפותחות, ואושר עכשיו גם בישראל, סטייקים מבשר מעבדה יהיו תחרותיים במחיר לסטייקים מבשר פרה.
מה שחשוב פה מבחינתי, הוא שזו דוגמא לפתרון טכנולוגי לבעיה סביבתית, בלי לפגוע בנוחות שלנו. מי שאוהב בשר לא יידרש לוותר על סיפוק תאוותו, אלא רק יהיה צריך נכונות חברתית לאמץ את הפתרון.
אסיים באיזכור שגם הבעיה הזאת “נפתרה” כבר בספרי מד”ב. למשל ב“סוחרי החלל” (שהוא אגב דיסטופיה) של פול וקורנבלות’, עוד משנת 1952, יש “תרנגולת” שהיא גוש עצום של בשר שגדל כל הזמן וכל הזמן חותכים ממנו חתיכות.

או בצורה שהוצגה כמאיימת הרבה יותר ב”שמש ירוקה” Soylent Green (עוד דיסטופיה, שבה נחזה גם שינוי אקלים קטסטרופלי עוד ב-1973), שבה במקום לתת לבני אדם מתים לעבור “מיחזור” בצורה הטבעית (מעפר באת ואל עפר תשוב), עושים להם מיחזור הרבה יותר מהיר – ישר לפיותיהם של החיים.

לאור כל מה שכתבתי, מסקנתי היא כי למעשה המאבק בשינוי האקלים הוא הצלחה. לאחר מאמצים של עשרות שנים, הצלחנו להגיע לכך שהבחירה אם נחיה בעולמות הדיסטופיים של המד”ב היא במידה רבה בידינו. יש לנו את הטכנולוגיות הנחוצות לפתרון הבעיה העיקרית, ויש כיוונים לפיתוח פתרונות לשאר הבעיות. מה שצריך הוא הרצון החברתי והפוליטי. בוודאי שאין מקום להתייאש. אם תיעשנה הבחירות הנכונות – פנינו (או ליתר דיוק פני ילדינו ונכדינו) לא לדיסטופיה, אלא, אם לא לאוטופיה, לפחות לעולם טוב יותר.

חלק רביעי

המאמר שלמעלה נכתב באוגוסט 2021 עבור מגזין “נכון” בעריכת פרופסור אורציון ברתנא, גליון מספר 7, שפורסם בנובמבר 2021.

ממש זמן קצר לאחר שכתבתי את המאמר הזה עבור “נכון” התפרסמו בתקשורת כמה מאמרים ברוח דומה מאוד.

בפרט התפרסמה ב”הארץ” רשימת ביקורת על ספר חדש של מייקל מאן The New Climate War: The Fight to Take Back Our Planet. וגם ראיון עם מאן ב”כלכליסט”.

שמחתי לקרוא שאחד החוקרים המובילים והידועים בתחום שינוי האקלים חושב למעשה אותו הדבר כמוני. כמובן, זו דעתם של רבים שעוסקים בתחום, אני לא טוען ל”גילוי אמריקה” או שמאן “גנב” ממני משהו (בקשר לההפך תצטרכו להאמין לי שלא ידעתי כלל על הספר הזה עד שקראתי את המאמרים האלו – אחרי שכתבתי את שלי).

עוד בנושא שהזכרתי בקצרה ברשימה, על הזיהום הכימי, ראו גם את המאמר הזה ב״הארץ״.

השאר תגובה

אנו שמחים על תגובותיכם. מנגנון האנטי-ספאם שלנו מייצר לעתים דף שגיאה לאחר שליחת תגובה. אם זה קורה, אנא לחצו על כפתור 'אחורה' של הדפדפן ונסו שוב.

הזן את תגובתך!
הזן כאן את שמך

שלוש × 1 =