עוד סיפור במסגרת פרוייקט הסיפור התנ”כי של יקום תרבות.

והפעם על מערכת היחסים המורכבת מאוד בין משה, אישתו ציפורה, וחותנו יתרו, לאחר שמשה נטש למעשה את אישתו וילדיו.

המערכת

משה עוזב את ציפורה, את ילדיו, ואת חותנו יתרו
ויקיפדיה y Jan Victors, c. 1635, from the incident in Exodus 4:18. Jethro is seated on the left, in red.

וַיִּקַּח, יִתְרוֹ חֹתֵן מֹשֶׁה, אֶת-צִפֹּרָה, אֵשֶׁת מֹשֶׁה–אַחַר, שִׁלּוּחֶיהָ. וְאֵת, שְׁנֵי בָנֶיהָ… וַיָּבֹא יִתְרוֹ חֹתֵן מֹשֶׁה, וּבָנָיו וְאִשְׁתּוֹ–אֶל-מֹשֶׁה:  אֶל-הַמִּדְבָּר, אֲשֶׁר-הוּא חֹנֶה שָׁם–הַר הָאֱלֹהִים. (שמות י”ח 2-5)

חלק א

היא לא זכרה בדיוק מתי הוא דיבר איתה על פרידה.

אולי אחרי שהיאור הפך לדם?

אבל יום אחד הוא חזר אליה ואמר:

ציפורה, זה לא ילך.

אני אמנם אוהב אותך, את אישה יפהפייה, סקסית, וחכמה. לעולם לא אשכח שהסכמת להכניס אותי, הזר שברח על נפשו ממצרים, תחת כנפך באהבה. לקחת אותי כבעל, אספת אותי אל חיקך, וילדת לי שני בנים. לא אשכח את נאמנותך אלי ונכונותך לעזוב את בית אביך ולצאת איתי למסע השליחות אל מצרים, שליחות שכה חששתי ממנה. איך תמכת בי והצלת את חיי בדרך במלון כשאלוהים עמד להמיתני..

ואני מרגיש שאכזבתי כבעל וכאבא.

גוש עופרת במרכז הבטן שלה הכביד על נשימתה, מעביר טעם חמוץ ומר לעבר הגרון שלה, מכווץ אותו עד לכדי כאב, סוגר על מילים ועל צעקה שרצתה לפרוץ משם.

היא בקושי הצליחה להקשיב להמשך דבריו:

האמת היא שאני לא מסוגל לתפקד גם כמנהיג העם וגם כבעל ואבא בעת ובעונה אחת. אני מזניח אותך ומגיע לך בן זוג טוב יותר ממני, שיכול לפתוח את הלב ולאהוב אותך כמו שמגיע לך. מישהו שיכול להעניק לך עתיד, וביטחון, ויציבות.

אין לי עתיד להבטיח לך. היום ברור לי שגורלי נקשר בגורל העם העברי. הם אחי ודמי, הם משפחתי ועמי, אלוהיהם אלוהי,  ומקומי איתם. העתיד מאד לוטה בערפל, וגם אם פרעה יסכים בסופו של דבר לשחרר אותם מעבדות – אנו נצא לכיוון הארץ המובטחת.

מצפוני לא מניח לי לנתק אותך ככה ממולדתך, מבית אביך, מהאנשים שאהבת, מהשבט שלך, ולהועיד לך חיי בדידות.

סלחי לי אהובה, זה לא בגללך זה בגללי.

היא שמעה קול קטן בתוכה שלא הצליח לפרוץ אל לשונה: מה זה השטויות האלה? זה או שאתה אוהב אותי או שלא! 

הוא המשיך: ציפורה, אני משלח אותך חזרה לבית אביך. מוטב ככה.

הדמעות פרצו כנגד רצונה,מסמנות שבילי אבק מדבר על פניה, מסגירות אפיקי כאב שנחרצו בליבה.

היא רצתה להיעלם משם, היא רצתה להכות אותו, היא רצתה לחבק אותו, ולא לשחרר עד שיחזור להיות הבעל שאהב אותה.

משה מגן על נערות מדייניות. צייר ניקולאס פוסין.המוזיאון הבריטי
https://www.britishmuseum.org/collection/object/P_1917-1208-2031

היא זכרה את הבחור הצעיר שחשבה אותו למצרי, כשהופיע פתאום והושיע אותה ואת אחיותיה מהרועים המדיינים שהתנכלו להן ליד הבאר.

זכרה את האש בעיניו שהציתה אש בליבה, את הדר קומתו, והליכותיו המלכותיות.

כמה שמחה כשאביה יתרו הועיד לה אותו כבעל והפקיד בידיו את רעיית הצאן.

היא נתנה לו את ליבה בשמחה, ילדה לו שני בנים, גרשם ואליעזר.

חלק ב

הכל התחיל עם הקול, היא נזכרה, זה שדיבר אליו מתוך הסנה.

מאז שהתחיל לשמוע קולות משהו השתנה בו.

זה כבר לא היה האיש שהכירה. פחדה שאולי הוא השתגע.

אבל אומרים שהאהבה היא עיוורת.

היא הסכימה להילוות אליו למסע השליחות המטורפת הזאת: לשכנע את פרעה מלך מצרים שיסכים לוותר על עבדיו.

אולי כבר אז החרדה שמשהו רע יקרה גרם לה לאחוז בו ככל שרק יכלה?

קשה היה לה להודות בזה, אבל המילים שאמר היו אמת כואבת ומנפצת אשליות.

מאז שהגיעה איתו למצרים הרגישה אבודה. בלתי נראית. חסרת קול.

אפילו הבנים לא זכו לזמן איכות עם אבא שלהם.

הוא כל הזמן היה “בעבודה”, נשוי לשליחות שלו, הוא בילה יותר זמן עם אהרון מאשר עם משפחתו.

חייה התהפכו לבלי היכר ולא נראה היה שמשהו הולך להשתנות, להיפך.

כל יום הוא היה שומע את ה”קול” מדבר אליו, רץ לאהרון לספר לו ולשתף אותו, ושניהם היו יוצאים לפרעה, וחוזר חלילה.

כאילו מישהו שם אותה על סחרחרת שהתחילה להסתובב במהירות אימתנית והיא עומדת לאבד שיווי משקל. משה, אהוב שלי, מה קרה לנו? אולי ננסה בכל זאת?

הוא לא נתן לה אפשרות לבחור. הוא החליט לשלח אותה חזרה לבית אביה.

היא ידעה טוב מאד מה משמעות הצעד הזה. לחזור להיות תחת חסותו של אביה משמע שהוא כבר לא יהיה יותר בעלה.

חלק ג

כבת לכהן מדיין היא לא הרשתה לעצמה להיראות בפגיעותה. את העלבון והכאב נצרה עמוק בתוכה, וסיפרה לעצמה שזה לטובה. אפילו הצליחה להרגיש הקלת מה לחזור אל משהו מוכר, יציב, בטוח. למען הילדים. וכשהגיעו למדיין השמועות על הקורות את המצרים, ועל מכת הבכורות, היא אפילו נשמה לרווחה שיצאה משם בזמן ושהילדים שלה לא היו צריכים לחוות זאת ולהיות עדים במות ילדי השכנים..

חלק ד

לאחרונה הגיעה אליהם הידיעה על הנס הגדול שאלוהי העברים עשה: שחרור עם העברים משעבוד מצרים וחציית ים-סוף, המעבר של משה ועמו ביבשה ואיך הים נסגר שוב על פרעה וחייליו. לרגע חלפה בראשה מחשבה איך הרגיש משה באותם רגעים שראה את פרעה, אבי אמו המאמצת שהצילה אותו מטביעה, טובע.. האם נותר בו רגש בכלל?

אביה יתרו היה נרגש ביותר לידיעות על הניסים שנעשו ועל השמועה שהעם עתיד לקבל מאלוהים את התורה.

מעולם לא ראתה אותו נפעם כל כך. הוא קרא לה ואמר: ציפורה בתי, מסתבר שמשה שלך לא היה סתם משוגע ששמע קולות ככלות הכל. הוא באמת שמע את קולו של אלוהי העברים, ועכשיו השתכנעתי שי.ה.ו.ה. הוא הגדול מכל האלוהים! ולכן, עתה, שהעברים שוחררו לחופשי ומשה עומד בראשם, אני לא רואה סיבה שלא תשובו לחיות יחד כמשפחה. החלטתי שמחר אנחנו יוצאים לדרך, אני לוקח אותך ואת הבנים, ואנו הולכים יחד לפגוש אותו במדבר ליד הר האלוהים, ונתברך כולנו.

חלק ה

וואו! איזו התרגשות אחזה בה. לפגוש שוב את משה. את מי שהיה אישה.

ובה בעת חשש עמום עלה וטיפס לסרעפת. קול לחש בתוכה: לשוב אל משה ולחיות בקרב העם שלו ושוב להרגיש זרה? מבודדת? הרחק מהשבט שלה, מהמעמד שלה, מהמקום הבטוח שלה? לעמוד לביקורת של עיניים רבות כל כך? של נשים אחרות מקרב בנות עמו שאולי חומדות אותו לעצמן?

אבל המפגש ההולך וקרב עם משה השתיק את הלחישות הללו, וההתרגשות לקראת האפשרות שהפעם זה יהיה שונה – גברה. אולי עכשיו, כשמשימתו לשחרר את העם מעבדות הושלמה, כשתפקידו מעתה להנהיג את העם לעבר הארץ המובטחת עם גיבוי מלא מאלוהיו, שנסיו ונפלאותיו הרשימו אפילו את אבא שלה, כהן מדיין, הוא יצליח לשוב ולתפקד כבעל ואבא?

המדבר דיבר אליה בשתיקתו. השקט עזר לה לשקוע בדמיונות לטפח את החלומות: איך יהיה המפגש המחודש? האם תזהה בעיניו את זיק האהבה שרחש לה משכבר הימים? האם יישיר מבט אליה? האם יחבק? האם ליבה יעלה על גדותיו למראהו?

שקיעה.

הסילואטות של חמוקי ההרים על רקע הסגול והאדום הבעירו בה תשוקה אליו.

נצנוצים אחרונים של השמש הציתו בתוכה אש שלחשה בתוכה את שמו.

חלק ו

כשקרבו למחנה נשלח השליח להודיע על בואם ומשה יצא לקראתם.

דפיקות ליבה הואצו למראהו ההולך ומתקרב.

הוא ניגש לאביה, השתחווה לפניו, נשק לו, ומבלי להפנות מבט לעברה התחיל לדבר בשבח אלוהיו ולספר לו “על כל הטובה אשר עשה י.ה.ו.ה. לישראל אשר הצילו מיד מצרים”.

חרב קטנה התחילה לסובב ולחפור בפצע שלא נסגר בתוכה.  

כמו לראות את בעלך נשוי לאשה אחרת. מסור כל כך לעבודה שלו שהפכת בשבילו לבלתי נראית. והעלבון של הבנים שאביהם בקושי נפנה גם אליהם..

אביה ישב מהופנט לכל הסיפורים.

מסך שחור כאילו ירד וכיסה עליה. מכבה את נשמתה.


ןיקיפדיה watercolor circa 1900 by James Tissot) יתרו יושב עם משה ומייעץ לו.

למחרת נילווה אביה אל משה ונידב לו מחכמת ליבו וניסיונו רב השנים: כיצד לשפוט את העם, כיצד להאציל סמכויות כדי לא להישחק בעבודתו.

היא הודתה לו בליבה על כך, אולי הוא קרא לליבה והבין את מצוקתה, אולי כך יוותר למשה יותר זמן להיות איתה ועם הבנים?

אחר כך אביה נפרד מהם ושב לארצו.

חלק בתוכה, חלק מאד מפוחד, כמו ילדה קטנה שנעזבת, רצה לרוץ אחריו ולחזור אתו הביתה.

וחלק אחר שבה, נותר מלא תפילה ותקווה אל הבאות.

אולי הפעם נצליח?

אולי בכל זאת?

השאר תגובה

אנו שמחים על תגובותיכם. מנגנון האנטי-ספאם שלנו מייצר לעתים דף שגיאה לאחר שליחת תגובה. אם זה קורה, אנא לחצו על כפתור 'אחורה' של הדפדפן ונסו שוב.

הזן את תגובתך!
הזן כאן את שמך

עשרים + חמש עשרה =