הסופרת ועורכת ורד זינגר בפרק מספרה “עורכת מלווה” על החוויות המצחיקות והאיומות שאותן עוברת עורכת ספרותית במהלך עבודתה היום יומית.

(מתוך:”עורכת מלווה – מחזור סיפורי עבודה” מאת ורד זינגר, עורך אלון אלטרס, הוצאת פרדס, 2021)

תקציר הספר:

שרי פרץ־נוימן, גיבורת מחזור הסיפורים “עורכת מלווה”, מדלגת מתפקיד אחד למשנהו בתעשיית הספרות הישראלית, אך יותר מכול משתוקקת להתקדם ללבה הפועם של מציאות הרחוקה מעריכת טקסטים ומעיבודם. אלא שעל כל ניסיון כזה היא משלמת מחיר יקר וכואב, הכרוך באיבוד איבר, רקמה, או חוש — כל זאת בזמן שגברים מזדמנים מגיחים אי־משם, ובמקרה הטוב נעלמים כלא היו. שלל המקצועות שהיא לובשת ופושטת, בד בבד עם יציאתו לאור של ספר הביכורים שלה עצמה, והשלמת כתיבתו של ספרה השני, מאפשרים הצצה אותנטית אל המתרחש מאחורי הקלעים של התעשייה. טעויות הקלדה מתערבבות בטעויות אנוש, מפגשים קומיים הופכים לטראגיים, אך למרות האכזבות והתסכולים, הן הרומנטיים והן המקצועיים, מצליחה שרי להגחיך את המציאות ולהעניק לקורא מתנה נדירה בספרות הישראלית: הומור שאינו מהסס לנפץ מוסכמות.

ורד זינגר מעניקה קול לתשוקה נשית דומיננטית, קול שגם בימינו רובצות עליו משקולות של השתקה, בושה, והכחשה. מבטה הנוקב וכתיבתה הווירטואוזית, הנעה במיומנות ובקלילות בין משלבי לשון קוטביים, הופכים את “עורכת מלווה” לספר חכם ומקורי, מצחיק ושובה לב.
ורד זינגר (1969) היא סופרת, עורכת לשון וספרות, ובעלת הבלוג “תרבות הדיור”, המתפרסם במהדורה הדיגיטלית של עיתון הארץ. ספרה הקודם, נעולה, ראה אור בשנת 2018 בהוצאת כנרת-זמורה-דביר בסדרה “רוח צד”.

כריכה קדמית של ״עורכת מלווה״ ספרה של ורד זינגר

הייתי אמורה למרר עכשיו בבכי – או לפחות להיבהל מאוד. איך יכול להיות שפגישה כל כך מוצלחת ומהנה עם איתמר, גבר פנוי שגר בסביבה, שגיל ילדיי כגיל ילדיו, איך יכול להיות שדווקא היא הניבה כזאת סטירת לחי? איך זה שגילוי מחריד מנשוא קשור לפגישה כל כך מהנה ומבטיחה?

חשוב להישאר בשליטה, הבכי לא יעזור. כל מה שאני צריכה לעשות עכשיו זה להקשיב טוב-טוב למה שאומרים לי. הבעיה היא שאחרי הפגישה עם איתמר לא בטוח שזה עדיין אפשרי.

עם טקסטים תמיד הסתדרתי מצוין, לא כך עם בני אדם. בניגוד לבני אדם, טקסטים מצריכים, במקרה הרע, עוד זמן עבודה. עד לאותו יום ראשון בצהריים לא יצר אתי קשר המו”ל של הוצאת “גחלילית”, אדי. הוא נעזר במתווכת: מזכירת המערכת, שדיברה אתי בטלפון פעם אחת. באותה שיחה אמרה שהיא מחפשת “עורכת לשון עם ראש גדול לפרויקטים מיוחדים,” ובסיום השיחה שאלה אם אני עושה גם בַּלָהוֹת. “ודאי,” עניתי. “אני עובדת בכל ז’אנר.”

“אז אשלח לך עבודת הגהה גדולה ממש עכשיו,” אמרה.

“אני עורכת לשון, לא מגיהה,” הטחתי בה ברוגז, ומיד התחרטתי שאיבדתי שליטה. לאחר רגע של שתיקה הוספתי בקול רך יותר, חלש ואטי: “אני אמנית. לפנות בוקר אני עובדת על הטיוטה האחרונה של הרומן שלי. הוא אמור לצאת בעוד ארבעה חודשים בהוצאת ‘גוטמן־ירדן־שנהב’. הם כמובן מימנו אותו. בשבילי עריכת הלשון היא מלאכה – מלאכה היא מלשון מלכוּת, ועבודה היא מלשון עבדוּת. הגהות זה עבדות, ובחצי מתעריף עריכת הלשון.”

מאז אותה שיחה יצרה אתי קשר המזכירה רק באמצעות הדואר האלקטרוני.

אף על פי ש”גחלילית” הייתה הוצאה קטנה יחסית, ששלחה לי לא יותר מספר אחד בחודש, היא הפכה במהרה להוצאה המועדפת עליי. בניגוד להוצאת “עננים”, שבה הגיעו הספרים ישירות מהסמארטפון של הלקוח, הספרים של “גחלילית” עברו עריכה ספרותית – לרוב בידי משוררים וסופרים ידועים. העבודה שם הייתה אפוא קלה ומעניינת יותר.

אדי התקשר אליי לראשונה ביום ראשון ב-12:45.

“אני צריך עזרה. מדובר בעבודת הגהה,” פתח.

“תודה שפנית אליי,” עניתי מראש בנימוס, “אבל אני אמנית. בימים אלו סיימתי לכתוב את רומן הביכורים שלי. הוא יֵצא ב’גוטמן־ירדן־שנהב’, במימונם המלא. אני לא עושה הגהות.”

“תראי,” אמר לאט וברור, ‏ “אני פונה אלייך במיוחד כי אני יודע שאת אמנית, לא איזו עורכת לשון אפורה. מדובר בנובלה לא ארוכה, שערכה כלת פרס ראש הממשלה הטרייה מרגלית אפשטיין־צח. שמעת עליה?”

“אהה… כן,” היססתי. השם שלה באמת נשמע קצת מוכר, אבל לא קראתי עמוד שלה מימיי.

“ואת מתארת לעצמך שמרגלית עשתה גם, ממש בדרך אגב, עריכת לשון לא רעה בכלל, במיוחד כשאנחנו מדברים על ספרו של איתמר קליין.”

בניגוד לקודמו, השם הזה לא היה מוכר.

“לא שמעתי עליו,” אמרתי בכנות.

“בחייך, הספר הקודם שלו, ‘שולחנות־שולחנות’, זכה בפרס שרת התרבות לסופרים בראשית דרכם. יש לו שפה מאוד מיוחדת, אסור לנגוע בה, המשפטים שלו כתובים באופן ייחודי, רק איתמר יודע לכתוב ככה, לכן זאת הגהה ולא עריכת לשון, ואת יודעת מה – אפילו לא הגהה, יותר נכון להגדיר את זה כייעוץ לשוני. מדובר ב’שרפרפים־שרפרפים’, סוג של ספר המשך ל’שולחנות־שולחנות’, רק תעברי ותראי שהכול בסדר, אני פשוט זקוק לאישור לפני שזה יורד לדפוס. אל תתקני אפילו. רק תעירי הערות בצד. מדובר על ארבע נקודה שמונה גיליונות דפוס בסך הכול, זה ייקח לך רק כמה שעות, רק תגידי לי שאפשר להוריד לדפוס, אוקיי?”

“בכמה כסף מדובר?” שאלתי. כבר הבנתי שלא אוכל לאכזב אותו. העבודה ב”גחלילית” הייתה מן הטובות – כתבי יד באיכות גבוהה יחסית, שהגיעו בקצב קבוע ובתעריף סביר. לא יכולתי להרשות לעצמי להסתכסך עם אדי; בסוף אותו חודש המכונית שלי הייתה אמורה לעבור את מבחן הרישוי השנתי, ושיערתי שזה יעלה לי אלפיים שקל לפחות.

“כמה לוקחים מגיהים?” שאל.

“נניח חצי משלוש מאות לגיליון, מה שאתה משלם לעריכת לשון? כמה זה מאה וחמישים כפול ארבע נקודה שמונה?” היססתי.

“שבע מאות עשרים,” ירה מיד.

“תשלום בתוך חמישה ימים,” הפטרתי ביובש.

“כמובן, תודה לך,” ענה וניתק.

מובן שהייתה זאת טעות שלא ביקשתי לראות את הקובץ לפני שנידבתי את הסכמתי. הטקסט הגיע בלתי מפוסק לחלוטין, ולכן הכיל מן הסתם כה מעט גיליונות דפוס, הרי אלה מחושבים על פי מספר התווים – פסיק או נקודה או אות. עשרים וארבעה אלף מהם הוא גיליון אחד – אם היה מפוסק היה מכיל לפחות שבעה גיליונות דפוס, ואז הייתי מרוויחה הרבה יותר! שלא לדבר על כמות העבודה. לפניי ריצדו כמה עשרות עמודים פרועים וצפופים, בלתי מפוסקים; המילה “מגנה” הופיעה ארבעים וחמש פעמים כשהגימ”ל מנוקדת בה בצירה במקום בחיריק, כדי שלא תיחשד חלילה כמטילה גנאי. המשפטים היו ארוכים כל כך, רכבת השורקת בחשכה בדרכה אל הלא נודע. הם גנחו מעייפות וחרקו מכפלי משמעות בלתי ממוקדים; הנשוא נזנח לעייפה, או שהוטל כאבן שאין לה הופכין באחד מן הקרונות שקרסו מגודש מילים חלולות – שקים ריקים, אבל כבדים מאוד. המילים חזרו על עצמן לעייפה שוב ושוב, ושוב ושוב, בלי שום גיוון; צעקה הייתה תמיד צעקה, אף פעם לא צרחה. היא תמיד נאמרה, מעולם לא הוטחה או הותזה או נורתה. מילים שנקבעו בזמן תקופת המקרא, טהורות כיהלום, למשל “כדי”, נזנחו לטובת מילים עבשות, שטבעו חז”ל לצורכי עסקים, כגון “על מנת”.

כל הלילה הגהתי את ‘שרפרפים־שרפרפים’ מאת איתמר קליין. משעה שבע בערב ועד שמונה בבוקר לא קמתי אפילו להשתין. עבדתי מהר וביעילות, אף כי הרגשתי מושפלת ומחוּללת לפרקים. אמנם סימנתי את מרבית ההערות בשולי הטקסט, ב”הערות בלון”, אך הן היו רבות ובלתי מתפשרות. גם הטקסט עצמו כבר היה אדום מרוב שינויים, מטושטש ומרופט; גם הוא כבר רצה לשכוח.

כשהשמים החלו להווריד והציפורים לצייץ, ניסחתי לאדי מייל שבו סיכמתי את רציונל ההגהה, כלומר עריכת הלשון. זה לא היה הזמן להתמרמר, אלא לשדר עסקים כרגיל, במלוא התנופה. “לסיום, אודה שהיה לי נעים מאוד לעבוד על השרפרפים, ואשמח לרהיטים נוספים,” חרקתי בדיחה. למחרת שלח לי אישור הפקדה, ולא הוסיף הלצה משלו בעניין הרהיטים.

כל זה התרחש בקיץ האחרון. אני זוכרת שמצחי נטף זיעה כשעניתי לו כלאחר יד, “בשמחה.” כעת הגשם זולג בחלון ללא הפסקה.

***

לפני חודש הוא טלפן אליי. מיד נזכרתי במי מדובר – הוא היה שמור באייפון שלי כ”איתמר שרפרפים”. בבוקר שבו מסרתי את ספרו המתוקן העתקתי לטלפון את פרטיו, שצוינו בשולי כתב היד, למקרה שיתקשר להתלונן על עודף תיקונים שפגמו ביצירתו המקורית. הרבה זמן עבר מאז ההגהה ההיא, שלושה חודשים לפחות, כך שידעתי שלא בתלונה מדובר.

“אני שמח לבשר שאני כותב עכשיו את הספר השלישי,” פתח. קולו היה חם ונעים.

“מיטות־מיטות?” שאלתי.

“לא,” צחקק ביובש, “עדיין אין לו שם, אבל הוא יהיה שם שגרתי.”

שתקנו רגע או שניים, ואז הוא אמר: “אני צריך עזרה, עורכת מלַוָוה.”

לבי הלם. ידעתי שספריו עשו חיל בקרב המבקרים הספרותיים, והערכתי שעבודה אתו תוכל להועיל לשמי הטוב.

הוא המשיך בענייניות: “העורכת המלווה הקודמת שלי רק אמרה לי בלי הפסקה כמה אני נפלא. לא היה לי שום ויכוח אִתה. כבר לא יכולתי לסבול את הנחמדות הזאת שלה, את החיוכים הגדולים האלה. את, לעומת זאת, לא מסוגלת להיות צבועה, את כאילו לא יודעת לשקר. ההערות שלך ב’שרפרפים’ היו אמיצות, שחבל על הזמן. נדהמתי מהן. אף פעם אין קרדיט למגיהה, אבל במקרה שלך דרשתי שיהיה. עלייך אני מרגיש שאפשר לסמוך.”

“מה זה בעצם אומר, עורכת מלווה?” התעלמתי מהמחמאה המורכבת.

“זה אומר שהעורכת קוראת כמה פרקים בכל פעם, ואז אנחנו נפגשים ומדברים עליהם. אני פשוט צריך לומר את הרעיונות שלי בקול רם, לשמוע תגובה, ואז הדברים מסתדרים לי בעלילה,” אמר. קולו נשמע נבון וצלול.

“וכל זה בלי לתקן ב’עקוב אחר שינויים’? בלי להתעסק ממש עם הטקסט?” שאלתי וחשבתי על כללי העבודה שלי: רק עריכת לשון, כזאת שלא מצריכה מפגשים עם כותבים והתעמקות יתר בטקסט, כל סוגה ספרותית – מִבַּלָהוֹת ועד עיון.

“לא, בלי להתעסק עם הטקסט,” ענה.

שתקתי רגע או שניים, ואז אמרתי: “אתה יודע מה? שלח לי את מה שכתבת בינתיים.”

סיכמנו שישלח את הטקסט ושנהיה בקשר, ושבתי לעבודתי. כעבור כמה דקות הגיע הקובץ. פתחתי אותו בסקרנות – לא שכחתי את הלילה שבו התייגעתי על ‘שרפרפים’. היטב זכרתי כמה נרתעתי ממנו, מקול המספר המתפתל שאיננו מתאר דבר זולת מחשבות וזיכרונות – ואפילו לא שמץ מחומרי המציאות. ברגע הראשון קפאו עיניי, כמו אמדו במהירות את היקף הקושי שעליהן לשאת בעל כורחן. אולם ברגע השני רפו העיניים ונחו בעדנה על השורות כמו היו העיניים שתי דבורים עמלניות והאותיות – גביעי פרחים כבדים מצוף ומאבקה. הטקסט הושיט לי במפתיע יד מזמינה – רכה וחמימה. היטבתי את ישיבתי והתחלתי לקרוא. התחיל שם סיפור של ממש – שרשרת של אובדנים ממשיים, מושכלים ומדודים, מדויקים כל כך ואמינים, פשוטים ובה בעת מורכבים. ניצני העלילה המפתיעה קלחו ונגעו ללב – והציפורים! והעצים! שום בולי עץ מתים שהפכו אותם לשולחנות ולשרפרפים, אלא ניצנים חיים, לחים ורעננים! המשפטים היו קצרים, טעויות הלשון היו מעטות וחינניות – לא בטוח שהייתי מתקנת אותן – ולשפה היה צבע שונה; אקזוטי אבל ברור, כמו טורקיז. בפרק השני הופתעתי וצחקתי. בשלישי קראתי בקול רם: “יפה!” בפרק הרביעי חשתי צריבה בגרון. דמעה חמה פרצה ונעצרה בקצה אפי. כבשתי את מבטי ברצפה; זה היה נהדר.

התקשרתי מיד אל איתמר. “זה נפלא,” התפעמתי. “אני מרגישה את הלב, את התנועה, הארוס כל כך נוכח… אתה בכיוון הנכון. שום קשר בין הספר הקודם לזה, איזה שינוי, איזו הפתעה מסחררת!”

לא חשדתי כששתק, להפך – פירשתי את שתיקתו כצניעות. חייכתי כשעלה בדעתי שאולי התאכזב מהמשוב החיובי שלי, הרי לא לכך ציפה כשביקש את שירותיי בשנית. “אני צריך עוד לעבוד על זה,” אמר לבסוף ביובש, “אני בסך הכול בפרק הרביעי. אתקשר אלייך בעוד שבוע-שבועיים ואז נקבע.”

באותו ערב פרסמתי הודעה גאוותנית ב”פטפוטי ג”דים”, קבוצת הפייסבוק של עורכי הלשון: “עשיתי הגהה בראש גדול ל’שרפרפים-שרפרפים’ של איתמר קליין, והוא התעקש לתת לי קרדיט!!!”

***

כעבור שבוע נתקלתי בשתי ביקורות טובות מאוד על ‘שרפרפים־שרפרפים’, שכתבו שני בלוגרים, וננעצו דרך תיוג בדף הפייסבוק של איתמר קליין. “מסע לא פשוט – אבל משתלם”, סיכמה אחת הכותרות. הכותרת השנייה הייתה חד־משמעית פחות, “חתיכת שרפרף”, אבל שתי הביקורות שיבחו את מורכבותו של הטקסט ואת האניגמטיות שלו. שתיהן כאחת לא הבינו אותו, אבל זה לא הפריע להן להתענג על הייחוד ועל התבונה ועל הקסם.

כתבתי לאיתמר הודעה במסנג’ר: “יופי של ביקורות, איזו מהן אהבת יותר?”

בתגובה, התקשר. שמעתי שהוא במכונית, כנראה נהג. “תשמעי, אני במקרה בסביבה. אולי ניפגש לקפה?”

“בשמחה,” עניתי. השעה הייתה תשע בבוקר. קבענו בשעה עשר וחצי ב”קפה עב”ם” שברחוב רמב”ם. “זה מתחרז וקל לזכור,” צחקקתי.

לבשתי את חולצת הקטיפה הירוקה שקניתי שבוע קודם לכן. היא הייתה קצת חושפנית – אבל עם הג’ינס נראתה יום-יומית. הזלפתי על צווארי את הבושם החדש של איסימיאקי, שקניתי ברגע של היסח דעת בקניון עזריאלי, ויצאתי מהבית.

הגעתי ראשונה לבית הקפה – היה יום סתווי, השמים היו צחים והאוויר צלול וקריר. התיישבתי לצד אחד השולחנות בחוץ, הצתי סיגריה והזמנתי הפוך גדול. כעבור כמה דקות ראיתי את דמותו הגבוהה של איתמר מתקדמת לעברי. זיהיתי אותו מתמונות הפייסבוק. הוא היה ארוך וגבעולי ומבטו מהורהר.

נופפתי אליו לשלום והזמנתי אותו לשבת.

הוא הביט בי בחיוך ביישני והזמין הפוך קטן.

“זה מזג האוויר שאני הכי אוהב,” אמר ולגם מהקפה, “ירושלמי כזה.”

עניתי שזהו מזג האוויר המועדף גם עליי. לגמנו בשתיקה, אבל הייתה זו שתיקה נעימה. עדיין לא הייתה לי סיבה לחשוד בדבר.

נזכרתי בביקורות היפות על אודות ‘שרפרפים־שרפרפים’ שקראתי בבוקר.

“אז איזו משתי הביקורות אהבת יותר?” שאלתי.

חיוכו נמחק באחת. “שנאתי את שתיהן,” התיז.

הגבתי במבט מופתע.

“יש ביקורת אחת שאהבתי מאוד,” אמר בקול חמוּר ושקט. “היא באמת הבינה את הספר. השתיים שפרסמתי לא הבינו אף מילה. היא הופיעה רק במהדורת הדפוס, אז אף אחד לא קרא אותה. לא העליתי אותה כי לא רציתי לפגוע בך.”

גבותיי התקשתו בתמיהה.

“ירדו שם על ההגהה,” כבש את מבטו במדרכה, “מסתבר שהיו הרבה מאוד שגיאות הגהה.”

לבי רתח באחת בה בשעה שדמי קפא. ערפל כיסה את פניו.

“אני בכלל לא הייתי המגיהה של הספר שלך,” הטחתי בו בזעם, “אולי נכון יותר להגדיר אותי כיועצת לשונית. זאת הייתה עבודה של לילה אחד שנאנסתי לעשות, וחוץ מזה, אחריי היו צריכות להיות עוד שתי הגהות, אתה מבין את זה? שתיים! ככה זה עובד: עריכה ספרותית, עריכה לשונית ושלוש הגהות. הייתה לך בכלל עריכה לשונית לפני שהעברת את הספר להגהה ראשונה – ומן הסתם גם האחרונה?”

הוא נעץ בי מבט אמיץ.

“הייתה לך? תענה לי!” שאגתי.

לפתע השתנה מבטו. עיניו התכווצו והוא הזדקף במקומו: “אָר יוּ טוֹקינג טוּ מִי?” הוא חיקה באופן מדויק ומאיים את רוברט דה נירו ב’נהג מונית’.

“אָר יוּ טוֹקִינג טוּ מִי? אָר יוּ?!” המשיך לשאול בעוז.

פרצתי בצחוק. זה היה חיקוי נפלא.

“אני אגיד לך מה,” אמר ברכּוּת. קולו היה קטיפתי ומבטו משועשע. “מבחוץ את קשוחה ולא מעודנת, אבל בפנים את רכה כמו חמאה, רגישה ועדינה. אני דווקא אוהב את הצרימה הזאת. זה עושה את הכול להרבה יותר מעניין.”

בלעתי את רוקי והתבוננתי בו מרותקת. לבי היה גדוש וגופי – רפוי.

“למה נהיית רצינית? מה עבר לך בראש?” לחש.

“זה לא פשוט ככה…” חשקתי את שפתיי במבוכה. מאה וחמישים מפלצות ושישים וחמישה שדים ביקשו להפסיק את החגיגה.

“תעזבי… אני פשוט? מי פשוט? שלושה־ארבעה חברים יש? איפה לגור יש? אוכל במקרר יש? עבודה יש? ילד או שניים יש? חיית מחמד או שתיים יש? מוזיקה יש? משהו לקרוא יש? כל השאר בונוס!”

“אתה גרוש?” החלפתי נושא במהירות.

“כן,” ענה, עדיין מבודח. “התגרשתי באלפיים וארבע.”

“אני לא מאמינה!” צווחתי. “גם אני התגרשתי באלפיים וארבע!”

“זאת בטח הייתה שנה עמוסה ברבנות,” צחק.

זאת לא הייתה ההלצה המצחיקה ביותר שאמר, אבל מהרגע הזה לא הפסקנו לצחוק – על הגְרושים שלנו ועל הילדים שלנו ועל הבעיות של הילדים שלנו ועל הבתים שלנו ועל הסודות שלנו ועל העבודות שלנו ועל המכוניות שלנו ועל חיות המחמד שלנו ועל ההתלבטויות שלנו ועל הגינות שלנו ועל הרהיטים שלנו ועל האמונות שלנו ועל האוכל שאנחנו אוהבים ועל האוכל שאנחנו לא סובלים ועל ההורים שלנו ועל החברים שלנו ועל האחים שלנו ועל האהבות הנכזבות שלנו ועל החולשות שלנו ועל היכולות שלנו ועל השכנים שלנו ועל הטראומות שלנו ועל החלומות המתוקים שלנו ועל האנשים שאהבנו ומתו מוות ממשי ועל האנשים שאהבנו ומתו רק בלבנו ועל הספרים שלנו – השניים שלו שראו אור בהוצאת “גחלילית” וספר ביכוריי שלי, שמצא אכסניה מכובדת מאוד בהוצאה הגדולה בארץ, “‘גוטמן-ירדן-שנהב”, ועתיד היה לראות אור בתוך חודש בסדרת הדגל שלה, “דלת אחורית”. הכול היה מצחיק באותה מידה – ההישגים וההצלחות, הכישלונות והטעויות, הסבל והעונג.

“הכול בסדר?” ניגשה אלינו המלצרית בחיוך.

“הכול בסדר חוץ ממנה,” הצביע עליי איתמר ביד יציבה. שמתי לב שהגניב מבט אל עבר המחשוף שלי ושמחתי שבחרתי דווקא בחולצה הזאת. השדיים הציצו בדיוק במידה הנכונה.

“היא דווקא נראית לי בסדר גמור,” אמרה המלצרית וסקרה את פניי. היה לה חיוך מקסים. זכרתי כמה אני משתוממת לפעמים למראה אנשים עליזים כל כך. לפתע עלה בדעתי שמזמן לא עברו עליי שעתיים כה שמחות, ואולי – ייתכן שפניי התכרכמו כשחשבתי על זה – אולי מעולם לא צחקתי ככה.

“איזה כיף שנוכל להיפגש כך בקביעות,” הכרזתי בעליצות נינוחה, “אני הרי העורכת המלווה שלך.”

אף שהרצין בבת אחת, עדיין לא חשדתי בדבר. לפתע כחכח, וחשבתי על כך שברוב כתבי היד שאני מתקנת כתוב במקור “כחכח בגרונו” ואני מוחקת אוטומטית את ה”בגרונו”, כי איפה כבר הוא יכול לכחכח? והנה, רק ברגע הזה, שבו איתמר כחכח בגרונו, הבנתי שישנם עוד עשרות מקומות שבהם אפשר לכחכח.

נדרכתי. “מה קורה? הכול בסדר?”

“עוד עורכות יקבלו את כתב היד,” ענה בשקט, כמעט בלחישה.

“לְְמה אתה מתכוון?” העליתי על פניי חיוך גדול ומוגזם. שום צחוק לא התדפק על שפתיו של איתמר. שוב הרצנתי.

“הכוונה שעוד כמה עורכות יקראו את הספר,” שמץ של קוצר רוח הסתנן לקולו.

בהיתי בו. “מה? למה?”

“אני מצטער,” נקב. הוא הביט בי בעצב, או שמא הייתה זו חרדה. “כשהתקשרתי אלייך, שאלתי אותך אם את מכירה עורכת מלווה שיכולה להתאים לי, ואת פשוט לא הקשבת לי בריכוז… חשבת שאני מציע לך להיות העורכת המלווה שלי, למרות שרק ביקשתי המלצה. הרי עורכת מלווה זה לא דבר שאני יכול למצוא דרך מודעה בפייסבוק, ואת… די נדיר לפגוש בברנז’ה הזאת מישהו שפיו ולבו שווים. קבלי זאת כמחמאה…”

למרות הבעת פניו חמורת הסבר, או שמא בגללה, פרצתי שוב בצחוק מתגלגל. “לא ייאמן!” צווחתי. “מעניין כמה עוד דברים אני שומעת לא נכון. רגע, רגע… עכשיו אני נזכרת שהתחתנתי עם בעלי לשעבר בגלל אי-הבנה מילולית!” זו הייתה אמת לאמיתה.

המשכנו לרעוד בכיסאות עוד דקות ארוכות כשהחלפנו דעות על חוק פנסיה חובה ועל הטלפונים החכמים שלנו ועל חגים ועל שבתות ועל ימי הולדת ועל הלוויות ועל קלמנטינות ועל סיגריות ועל שקיות רב-פעמיות ועל סלים מפלסטיק ועל תבשילי קדירה ועל דגי בריכה ועל ציפורים נודדות.

“אני חייב ללכת,” הודיע לפתע פתאום באטיות ובהטעמה, כמו ביקש לוודא ששמעתי היטב, והזמין חשבון. בזמן ששילם למלצרית נעצתי בו מבט מואר. הוא נעמד על שתי רגליו, גבוה כל כך, גמלוני ונבוך. עיניי ליטפו את פניו המגולחות ברישול. איתרתי פאת זיפים נשכחת במורד סנטרו ובהיתי בה ברכות.

“מה דעתך לעשות את זה יותר?” חייכו עיניו. הן היו יפות – כחולות-אפורות, גדולות ונבונות.

“אֵני טַיים,” עניתי כלאחר יד, אבל התכוונתי לכל מילה.

“בואי, תני לי חיבוק,” חייך אליי ממרומים.

התרוממתי וניגשתי אליו בהכנעה. הוא פרש את ידיו לקראתי ואסף אותי לחזהו בחיבוק אמיץ. המתנתי עד שדמותו הכפופה מעט תיעלם, אספתי את חפיסת הסיגריות, את המצית ואת המפתחות, והלכתי הביתה בצעדים אטיים; ריחפתי על פני המדרכות עד שהגעתי מחויכת הביתה.

***

כל זה קרה שלשום, ביום חמישי. עד לפני רבע שעה עוד צחקקתי כשנזכרתי בפגישה שלי עם איתמר. כשהפגישה הסתיימה הכול עדיין נראה צלול ונקי אף שהגשם עדיין לא ירד, אבל ככל שחלפו השעות היה נדמה שהכול נעשה קהה ועמום – איתמר לא התקשר.

הייתי בטוחה שהוא יתקשר עוד באותו היום. לא בכל יום נהנים כל כך שני אנשים שהתגרשו באותה שנה. כשחלפו עשרים וארבע שעות התחלתי לחשוד שמא לא שמעתי אותו היטב לפני שעניתי לו “אֵני טיים,” כפי שלא הבנתי באמת את דבריו באותה שיחת טלפון. אולי שאל משהו אחר? הצטמררתי, וכמו בסרט רע – גשם כבד החל לרדת.

כשתקתקתי לו לפני שעה הודעה במסנג’ר, ידעתי שאין לי מה להפסיד. ידעתי מניסיון העבר שלעתים יש להתעקש על מציאות שנקרות בדרך. כתבתי  לו: “איתמר היקר, רק להגיד שמדי פעם אני פורצת עדיין בצחקוק, כשאני נזכרת באחד מרגעי הפגישה המפתיעה שלנו. מזמן לא נהניתי ככה. אפילו בעניין הקטן הזה שלשמו התכנסנו בדיעבד – הגילוי בעניין השמיעה הלקויה שלי בקשר לליווי ספרך החדש – לא היה די כדי לעמעם אפילו אחד מן החיוכים שלי, אפילו כרגע. יידרש לי זמן לעכל את הדבר הזה: לך תדע כמה דברים שמעתי אחרת מכפי שנאמרו במציאות. מי יודע כמה פעמים זה הציל אותי וכמה פעמים זה הכניס אותי לצרות! אני למשל זוכרת ששאלת אותי בסוף אם בכל זאת אהיה מוכנה להיות המגיהה הקבועה שלך ועניתי:any time. זה הדבר היחידי שמבאס אותי עכשיו. אני שונאת הגהות ועושה זאת לעתים נדירות. לפיכך הייתי מעדיפה שתשאל כבדרך אגב אם מבחינתי אפשר לחזור על הכיף הזה עוד ועוד, ובכל שעה משעות היום, אבל סה לה וי!”

לפני רבע שעה ענה: “היי שָׂרי. קודם כול, אני מזכיר שאני ממש גרוע בלהבין טקסטים, ושכתיבתי גדושה בשגיאות כתיב, ומי כמוך יודעת זאת. זאת אכן הייתה פגישה מיוחדת, אם כי לא קלה. לא היה לי נעים לציין את הפער בין מה שאמרתי לבין מה שהובן, אבל אני מניח שתמיד יש פער. אי־הבנות הן דבר בלתי נמנע, ולכן לא הייתי מייחס לכך חשיבות רבה, או מנסה להקיש מכך משהו על החיים ובכלל. אשר לדברים אחרים שהזכרת, אני נוטה להבין את הרתיעה מלעסוק בהגהה אף על פי שזה דבר חשוב, ויש לי הרגשה שטקסט שלי המכיל טעויות הוא הרבה יותר שלי מאשר טקסט מצוחצח לעילא, גם במחיר העובדה שכמה דברים לא יובנו או ילכו לאיבוד. אני מניח שניפגש בקרוב או ברחוק לעבודה או התייעצות, ובכל מקרה דרך הכתיבה זכיתי להכיר אנשים מעניינים – ואת בוודאי אחת מהם.”

קראתי שוב את ההודעה. בכתב כלל לא הבין את ההתלוצצויות שלי, בכתב כמו נדם צחוקו – אף שלמרות אזהרתו לא איתרתי אצלו אפילו טעות כתיב או לשון אחת. הייתה זו אי־ההבנה השלישית בינינו, הרהרתי בצער. הראשונה בעניין הביקורות וההגהה, השנייה בעניין עריכת הליווי והשלישית בעניין הלב, שבאותם רגעים התרוקן ונכלם. עצבות גדולה השתלטה עליי וכמוה המחשבות – מדוע שלח את כתב היד לעוד עורכים? ואולי יש עוד עורכות הממתינות ליום פקודה, “לעבודה או להתייעצות?” ואולי צחוקו נבע בכלל ממבוכה? ואולי שרשרת האובדנים מתרחשת תוך כדי כתיבה, ואני אחת מהם?

בלב הולם שבתי לטקסט החדש שלו – לא ציפורים ולא דבורים ולא גביעי פרחים כבדים מצוף ומאבקה ולא עצים ולא טורקיז. רק שום כלום מפואר.

לא ידעתי את נפשי. מה עבר עליי כשקראתי את זה לראשונה? “אנשים מעניינים –ואת בוודאי אחת מהם” – אפס מאופס. חרא של בן אדם וחרא של סופר. גם אם יתקשר לא אפגש אתו, חשבתי בזעם בזמן שאִנפרנדתי אותו מחיי. אך בטרם עשיתי זאת פרסמתי מודעה ב”פטפוטי ג”דים”, קבוצת הפייסבוק של עורכי הלשון: “הסופר המקסים איתמר קליין מחפש עורכת מלווה נחמדה במיוחד לספרו החדש. תשלום נדיב!”

השאר תגובה

אנו שמחים על תגובותיכם. מנגנון האנטי-ספאם שלנו מייצר לעתים דף שגיאה לאחר שליחת תגובה. אם זה קורה, אנא לחצו על כפתור 'אחורה' של הדפדפן ונסו שוב.

הזן את תגובתך!
הזן כאן את שמך

ten + 4 =