בטיסת נדנדות / קארין ברזילי
בַּדֶּרֶךְ אֶל עַצְמִי
לָדַעַת
חַיִּים כִּמְרִיבָה אֲיֻּמָּה.
כָּל חַיַּי נֶאֱחַזְתִּי בַּיָּרֵחַ.
בְּהַתְאָמָה
בָּאוּ הַמִּשְׁקָל וְהַיְלָדִים.
הַבֶּכִי –
שְׂפַת הָאֵם שֶׁלִּי.
לפני זמן מה, בשעה שטיילתי עם שוגי, גורת הכלבים החמודה שלנו, בפארק שבשכונת מגורי במרום נווה ברמת גן, פגשתי במשוררת קארין ברזילי (ילידת 1968, תל אביב, מתגוררת ברמת גן), שפנתה אל גורת הכלבים מכיסא הגלגלים שלה בדברי ליטופין רבי יופי כשפניה מאירות בחיוך. ברזילי לא ידעה שאני מזהה אותה ולא הכירה אותי, וכך ניהלנו שיחה תמימה על תכונות הכלבה. זיהיתי אותה בזכות יחסי הציבור המכובדים שערך לה צלם המשוררים/ות הנודע, עזרא לוי, שגם ערך וניקד את ספר שיריה הראשון, “עוגנת ברציף דמעה” (הוצאת ארגמן מיטב 2021), שהשיר שמופיע כאן לקוח מתוכו (עמ’ 8).
בספר בעל השם הייחודי, שמורכב ממטאפורה נפלאה, 42 שירים, קצרים בדרך כלל, הן מבחינת מספר הטורים והן מבחינת מספר המילים בכל טור שירי. השירים, רובם ככולם נושאים אופי אוטוביוגרפי וידויי. בפתח הספר צירפה המשוררת גילוי-לב מרגש: “בגיל 29 חליתי בטרשת נפוצה. עבורי, זה כמו שדה-קרב שבו כל חלקי אישיותי מוטלים פצועים, ואני גם החובש המתרוצץ בין חלקַי הפזורים, לא יודע איך, מה, ובמי לטפל קודם”.
דבריה של ברזילי הזכירו לי את סיפור-חייה של המשוררת נעם פרתום (ילידת 1986, תל אביב), שחלתה גם היא בטרשת נפוצה לפני שנים אחדות, ולאחר שפרסמה שני ספרי שירה משמעותיים ביותר, מהחשובים של משוררי הדור החדש – “להבעיר את המים באש” (2012, הוצאת חרגול ועם עובד) ו”ביחדנס” (2018, הוצאת הקיבוץ המאוחד את שני ספריה ערך המשורר והמבקר אלי הירש). אמנם הבדלי הנוסח בין המשוררות ניכרים – השירים של פרתום שוצפניים ובעלי נוסח רחב – וגם נסיבות הפרסום הן שונות, ובכל זאת הדמיון הביוגרפי קיים.
כותרת השיר שבחרתי לטור מוכרת כמובן מתוך שירו הנודע של המשורר נתן אלתרמן, שהופיע בפתח ספר שיריו הראשון, “כוכבים בחוץ” (1938, הוצאת יחדיו): “עוד חוזר הניגון שזנחת לשווא / והדרך עודנה נפקחת לאורך / וענן בשמיו ואילן בגשמיו / מצפים עוד לך עובר אורח. // והרוח תקום ובטיסת נדנדות / יעברו הברקים מעליך / וכבשה ואיילת תהיינה עדות / שליטפת אותן והוספת ללכת. // שידיך ריקות ועירך רחוקה / ולא פעם סגדת אפיים / לחורשה ירוקה ואישה בצחוקה / וצמרת גשומת עפעפיים”. מול האישה הצוחקת בשירו התזזיתי ומלא הפעילות של אלתרמן ניצבת האישה של ברזילי בשירהּ, כשהבכי הוא שפת האם שלהּ. זהו צירוף מטאפורי מרשים במיוחד. בשיר הנושא של הספר היא כותבת כך: “עוגנת / ברציף דמעה / צווארי שקוע / בלסת ספוגת מהלומות. / רגלי נשרפו אך / לא כלו. / זאת הסימפוניה שלי.” (עמ’ 31). מול התנועה וההליכה האלתרמנית כאן יש עגינה ברציף הבכי, אבל הקריאה בשירי הספר מוכיחה שגם בעת מעגן ניתן למצוא עולם ומלואו של התרחשויות ואהבה לחיים, חרף הקושי שהם טומנים בחובם.
ספר מופלא של משוררת נפלאה! תודה אילן על החשיפה.
“בַּדֶּרֶךְ אֶל עַצְמִי/ לָדַעַת”. הידיעה קשה. אבל נראה שקארין אמיצה דיה לעמוד בקושי, להמשיך להתנדנד למרות הכל ולכתוב שירים נפלאים. תודה, אילן, על העלאת השיר ליקום התרבותי ועל דבריך עליו. רשימה מרגשת ביותר!
עזרא לוי עורך הספר כותב :
אילן,
שמחתי מאוד על פרשנותך הייחודית לשיר זה, ועל התייחסותך לשירי הספר “עוגנת ברציף דמעה” של המשוררת קארין ברזילי, אותו ערכתי וניקדתי. קארין אכן ראויה לכך, לעניות דעתי. ההפלגה האסוציאטיבית שלך אל עולם הדימויים של המשורר נתן אלתרמן והמשוררת נעם פרתום, ויצירת הקשר בינם לבין המשוררת ברזילי, מקורית ומפתיעה כאחד. תודה רבה !
בהזדמנות זו, מאחל לך בהצלחה במדור החדש כאן באתר.