חוקרת הספרות דינה קטן בן ציון סוקרת את יצירתה של הסופרת למבוגרים ולילדים יעל מדיני, בתו של ראש הממשלה השני של מדינת ישראל משה שרת, לאורך השנים. היא עומדת על הקול המיוחד העולה מספריה, קול עקבי במסריו, המתייחדים במודעות מעמיקה למורכבות המצב הקיומי הישראלי, ובקשב לכל גוני הקשת שבחיינו כאן.  

המערכת

יעל מדיני. לקסיקון הקשרים

עיון ברשימת היצירות של הסופרת יעל מדיני, בתו של ראש הממשלה השני של ישראל משה שרת, לאורך כשישים שנות יצירה, מלמד על הגיוון בסוגות ועל היענות מצדן של הוצאות שונות שבמשך השנים פרסמו את יצירותיה. יש בכך עדות מסוימת להיענות הרחבה לקולה המיוחד, גם אם, או כאשר, ההיענות הזאת לא באה לידי ביטוי ברמת הפרסום התקשורתי. 

מכלול יצירתה של יעל מדיני כולל רומנים, סיפורים וספרים לילדים, מחזות, וליברית לאופרה לילדים. כמה מספריה זיכו אותה בפרסים, ועם זאת, יצירותיה החשובות, ובהן סיפוריה, במיוחד קובץ הסיפורים “גן עדן על הגבול” (כרמל, 2005), והרומנים “בלדה לטרור” (גוונים, 2000), ו”המרתף” (מטר, 2009), זכו אמנם לשבחי הביקורת, אך לאו דווקא להד תקשורתי ולהתוודעות הציבור הרחב אליהן. בודאי לא במידה ההולמת  את חשיבותן, ייחודן, וערכן כביטוי לשאלות הקיומיות הבוערות והגורליות של ישראל בימינו.

בדבריי הבאים אתייחס אל עולם התוכן שבספריה של יעל מדיני ולאמנות הסיפור שלה. חלק מדבריי אייחד לקול העקבי העולה מספריה בהמשגת העולם ובמסריו, המתייחד במודעות מעמיקה למורכבות המצב הקיומי הישראלי, ובקשב לכל גוני הקשת שבחיינו כאן. אדון גם בכמה אמצעים  מתוחכמים שבהם קולה המיוחד של המחברת בא לידי ביטוי עקבי וכובש לב בספריה.

ספריה וסיפוריה של יעל מדיני, מראשית כתיבתה ועד היום, מביאים אל הקורא את הסיפור האישי האינטימי של היחיד בהקשריו הספציפיים, כשהוא אחוז בסיפור הגדול של ישראל, הקמת המדינה, המלחמה על חייה, ובתוך כך יצירת מצבי דחק שהיחיד מתקשה להתמודד עמם. היחיד מחפש דרך לגשר על התהומות שנפערו בין היהודים לפלסטינים בעקבות טרור המלחמות והדיכוי מזה, והכחשת זכות קיומו של מי שנתפש כאויב נצחי, מזה.

כריכת ספרה של יעל מדיני ״בלדה לטרור״

ברומן “בלדה לטרור” (גוונים 2000) מעמידה המחברת לניסיון את האפשרות לנהל מערכת יחסים בריאה של שיתוף פעולה ידידותי בין שני כוחות נצים, יחסים המבוססים על שכנות טובה וקרבה טבעית, הנובעת מצרכי החיים והקיום היומיומי של היחיד ומשפחתו. אולם הנסיון עולה בתוהו על רקע מאבק שנוקט בטרור להשגת מטרותיו. החל בשמו האניגמטי של הספר, בעל הלוואי האוקסימורוני, ומשחק המלים שבכינוי אחד הצדדים כ”בלאדי”, מביא הספר אל הקורא הוויית חיים הניזונה מתיאור הריאלייה היומיומית, ועם זאת נסוך עליה לוואי אגדי. במרכזו הכמיהה לחיים שפויים, ולאפשרות לכונן מערכות יחסים ידידותיות וקרובות בין בני שני עמים שבמציאות הקיימת אחד מהם מדכא והאחר מדוכא, והמסקנה הטרגית שכל עוד משמש הטרור אמצעי להשגת מטרות הוא משיג אך ורק את חורבן חייהם של קורבנותיו. מעצמת האובדן שחווים גיבורי הספר עולה עם זאת התקווה, שרקמת חיים המבוססת על שיתוף פעולה במילוי צרכי הקיום היומיומי עשויה ברבות הימים לכונן מציאות שפויה של דו קיום על בסיס שוויון ערך החיים, ששני הצדדים מוקירים.

כריכת ספרה של יעל מדיני ״גן עדן על הגבול״

אותה כמיהה עולה גם מסיפורי “גן עדן על הגבול”, שבחלק מהם מחייה המחברת יחסים קרובים וידידותיים של בני שני העמים, שגם כאן מבוססים על ידידות שמצמיחים צרכי החיים, בעיקר בין הנשים והילדים, יחסים שהיו אפשריים בטרם הפך אחד משני העמים לאויבו המושבע של משנהו.

כריכת ספרה של יעל מדיני ״המרתף״

“המרתף” הוא רומן על ה”אנשים הפשוטים” שהיו בין מקימי המדינה, בעשייתם היומיומית, בכוח הדבקות בחיים ובהמשכיותם, אולי יותר מאשר מכוח חזונם ועמדתם הרעיונית. במובן זה “המרתף” הוא רומן היסטורי פוסט-אידאולוגי, שאיננו רק רחב היקף (570  עמ’), אלא גם רב-ממדי, טעון תובנות בנושאים רבים ושונים שעל סדר יומנו. הרבה ממה שמסופר בו על שנות השלושים למאה העשרים הוא בבחינת מראה המשקפת לנו את מציאות חיינו כיום מצד השורשים והיסודות. זה רומן היורד לשורשי האמונה בחזון הציוני, ומדובב ספקות הקשורים בו. גיבור הרומן, שעלה ארצה בשנות השלושים לאו דווקא מטעמים ציוניים, מסרב להתבטא במונחים אידאולוגיים. תחת זאת הסופרת מעניקה חשיבות ראשונה במעלה לחיים, שבעצם המשכיותם הם המנצחים, ולצורך הדוחק לכלכל את חיי היומיום על צרכיהם וקשייהם, תוך חתירה להבנות בדרכי שלום. במובן זה יש הרבה מן המשותף בין “המרתף” לבין “בלדה לטרור”, וגם לכמה מסיפורי הקובץ “גן עדן על הגבול”. השאלות הקיומיות הגדולות הנוגעות לצדקת דרכנו ולסיכויינו להתקיים בארץ ישראל ארוגות כחוט השני בשני ספרים אלה, שקדמו ל”המרתף”.  רוחב היריעה ברומן “המרתף” מעמיק אותן, לוקח אותן אל העבר של העיירה היהודית ההולכת ומתפוררת, שהגיבור מותיר מאחוריו. במלים אחרות: למהגרים שבאו לכאן לדורותיהם – אין כידוע לאן לחזור, ורק הסיכוי להגיע להבנות ולהימנע מפתרונות קיצוניים יאפשר את המשך חיינו בארץ. במובן זה הרומן הוא לא רק היסטורי, יש בו – בדומה ל”בלדה לטרור” –  גם אמירה ספרותית בעלת משמעות פוליטית. גיבוריו בוחרים לרוב בתגובה מתונה ושפויה, וגם כשאחד הצעירים מועד ופועל באלימות בשם “מטרה קדושה” כביכול, עד מהרה הוא עומד על טעותו וניחם על מעשיו. גם אם יש ברומן הד למלחמת הקיום כמלחמת הישרדות, אין באופק שלו “כוחות רשע” המגלמים איום על עצם הקיום, מכל מקום הדגש אינו עליהם. במידה רבה הרומן הזה עוסק באיך להגיע להבנות קודם כל בתוכנו, בינינו לבין עצמנו, ביצירת ערוצי שיח בין הדמויות השונות על דרכיהן ועל הרציונאל המניע אותן.

אפילו המרתף החשוך, הרוחש סודות שחלקם אפלים, הוא מקום נקי ממטעני איבה, עוינות, דיכוי, כניעה, מרירות, או ציניות. השוני ברומן זה לעולם אינו נתפס או מוצג כמָאוס, בבחינת צד ה”אויב” שמושך איבה והוקעה. במלים אחרות, הרומן הזה חף מכל מה שמחולל בקרבנו את חורבן הנפש. זה תופש לגבי מגוון רחב של נושאים שעולים בו: הבית בגולה והבית בארץ, הקיבוץ והעיר, חיים מוצנעים ופעילות ציבורית, דמויות “רגילות” לעומת דמויות תמהוניות קיצוניות, עולם חדור חזון חברתי לעומת הקיום היומיומי ה”סתמי”, דת לעומת החופש ממנה, ועוד ועוד. לכל אלה ניתן ביטוי ולכולם יש מקום, ערך, ומשקל סגולי משלהם. וכך, בעולם שבו לרבים אין מנוס מהדיכוי, הרומן הזה נושם ומנשים מציאות אנושית שחרף היותה משופעת באנטגוניזמים ובמורכבויות היא חפה מרודנות, שנאה, ייאוש, וחורבן. לא שאין בו אסונות, עוולות, משגים טרגיים – אבל הם מדווחים בלשון חסכונית, ואינם נעשים אמת מידה לתפיסה קטסטרופלית של המציאות.

האפשרות להגיע להבנות משותפות איננה רק בבחינת חלום או חזון רחוק, היא ממומשת במפגשים השונים, הן ברמת העלילה והן ברמת ההמשגה, ובוראת  סוג של אנטיתזה לשיח דכאני, רווי בהוקעה, השמצה, יריבות, ולוחמה, שלא פעם משתרר על חיינו. הספר משופע בדוגמאות מסוג זה, שהמכנה המשותף ביניהן הוא בריאת שיח של הבנות. הוויית החיים שנבראת בכוחן מחזירה לקורא משהו מתום הלב, שעם זאת חף משמץ תמימות.

קצת בדומה לכפר כמקום ב”בלדה לטרור”, המרתף הוא ברומן זה מציאות ודימוי בעת ובעונה אחת: מקום פורה ומניב, שמכיל חומרי עבר, ומשמש לצרכי ההווה, וככזה הוא אתר ממשי, ובה בעת גם מושג וסמל. כמקום ריאלי ופונקציונלי יש בו המון פתחים, דלתות, מקומות מסתור, סידורים, ומתקנים שימושיים למיניהם, שגם כשהם מתוארים באופן מדויק קשה לעקוב אחר כל פרטיהם. בחווית הקריאה הדבר מוסיף למסתורין ולממד הסמלי של הזמן המיתי שבחיי אדם, שהמרתף כמושג הוא אחד מביטוייו וסמליו, כמו גם ליסוד האניגמטי שבעלילת הרומן, ולמתח היפה שבין הגלוי לנסתר בכל תחומי החיים, לרבות בחיי האהבה.

דמותו של יהושע חפץ, גיבור “המרתף”, ודמויות בני משפחתו וחבריו, הן גרסה בת זמננו של “הציונות המעשית”. כל אחת מהן מעניקה ביטוי וייצוג להווית הישראלי האלמוני לדורותיו. אף שהרומן עוסק בתקופה שבה אידאולוגיות שלטו  ברמה, “המרתף” הוא רומן פוסט אידאולוגי במהותו וברוחו, לאו דווקא מחמת שברון האידאולוגיות או כביטוי של כפירה בהן, אלא בכוח ראות הסופרת, שהרומן חדור בה. הוא מציג דיוקן של “גיבורים אלמונים” שחיו בארץ בתקופת טרום המדינה, ומעיר תקווה שבני מינם יוסיפו להתקיים כאן גם בימים שלעתיד לבוא: אנשים שהם ומעשיהם היומיומיים מקיימים את החיים, ואשר יוצאים המנצחים הגדולים במקום שבו אידאולוגיות הכזיבו, הובסו, תומרנו למעשים נוראים בקיצוניותם, והנחילו אכזבה, ייאוש, ותסכול מתמשך.

כרומן היסטורי, “המרתף” הוא מעין חולית חיבור בין דבורה בארון, שבסיפוריה היפים החייתה מעמדים מחייהם של אנשי העיירה, לבין ההוויה הישראלית המודרנית שהלכה ונוצרה בארץ. גיבוריו באו מן הגולה, והם מקיימים קשרים עם קרוביהם שנותרו בארץ מוצאם. קשרים אלה מביאים עם הזמן לעלייתם ארצה של חברים ובני משפחה נוספים. בתוך כך עולים על הפרק נושאים הקשורים בחיי הציבור, שהאירועים הדרמטיים המתרחשים בחיי גיבוריו אחוזים בהם לבלי הפרד: אובדן, מוות, פרידה, נטישה גורלית, גילוי מאוחר של סוד משפחתי, חיי הגילוי, וחיי הסתר.

בדומה למתרחש בעלילת “בלדה לטרור”, גם בחייו של גיבור “המרתף” קיימות בו-זמנית שתי אהבות – האחת גלויה, המתממשת בחיי המשפחה שהוא מקים עם בלה וילדיהם, והאחרת אהבת-סתר, המתקיימת על שפת הים או במרתף, על צידוקה היחיד במינו. תיאור שתי האהבות האלה מעביר לקורא חשיבה רעננה על נושאים עתיקי יומין: אפשר לאהוב שתי אהבות בו זמניות, שכל אחת מהן שלמה לפי דרכה ובעיקר – חפה מתגובות הרסניות.

רומן זה שובה את לב הקורא גם במקום שהוא מעניק לשונויות ובאופן שהוא תופס ומציג אותן. השונויות הגורליות, שבין אנשים מטבע ברייתם ובתוקף הבחירות שעשו בחייהם, שוני בתכנים, בהשקפת עולם, בסגנון, וכמובן בהכרעות ביחס לעשה ולא-תעשה.

אותה רוח מיוחדת שמעלה קולה של יעל מדיני בסיפורים ובשני הרומנים עולה גם מהסיפור היפה “סתם אדם”, שפורסם בגיליון  “עיתון 77” (גל’ 419  יוני-יולי 2021). גם בו מבצבצת מכל שורה מציאות החיים על מכאוביה, כשהתיאור חדור באותה תפיסה שבזהירות אכנה אותה “אנטי- אידאולוגית”, העולה אפילו מהשם שניתן לסיפור. הסיפור מתאר – מנקודת ראותה של הגיבורה, מורה לשעבר – את האהבה לתלמידים, לעולם ההוראה, לאמונה בחינוך, בשפיות. הקורא חש בכאב שבתיאור התלמיד המוכשר, בעל שני תארים אקדמיים, שבכורח הנסיבות עובד בפינוי הזבל. בסיפור זה מנצחת ברית האהבה בין בני זוג מעורב, בני שני העמים היריבים, חרף נמנעות חייהם יחדיו בארץ, בד בבד עם התקווה שיש עתיד ליחסיהם, גם אם אינו אפשרי בישראל כיום. בכל שורה מנשבת רוח טובה השופעת אהבה לאדם, כמיהה לפיוס, ואמונה בעתיד כלשהו, גם אם לנגד עינינו מסביב יהום הסער.

במובן זה יצירתה הספרותית של יעל מדיני בוראת “שפת שלום” שכה חסרה במחוזותינו. בכל כתביה של יעל מדיני חיי היומיום על גילוייהם השונים הם תמיד המנצחים האמיתיים: החיים על צרכיהם, המשפחה וענייניה, דברי הילדים, סדרי הארוחה, הדאגה לדור הצעיר, היענות לצרכים היומיומיים בבית ובחיי הקהילה. במובן הזה כתיבתה מממשת ראות נשית מובהקת.  

בכישרון רב השכילה יעל מדיני  לברוא “שפת שלום” ספרותית יחידה במינה, ומצאה דרך להנכיח אותה בספרות העברית באופן מרשים, בשפה עשירה, הנטועה ברבדים השונים של עברית חיה השואבת ממקורותינו, עתיקים כחדשים.

קיראו עוד על יעל מדיני

יעל מדיני בלקסיקון הקשרים

יעל מדיני בויקיפדיה

יעל מדיני מקריאה מספריה

ראיון מוסרט עם יעל מדיני על תולדות המדינה

הפוסט הקודםמשהו על דוסטויבסקי
הפוסט הבאסגראדה פאמיליה/רפאל אזרן – השיר השבועי עם אילן ברקוביץ’
דינה קטן בן ציון
ד"ר דינה קטן בן-ציון היא משוררת, מתרגמת, וחוקרת ספרות. פרסמה 7 ספרי שירה, 3 ספרי עיון, וספר אוטוביוגרפי. תרגמה יצירות של חשובי הסופרים והמשוררים שכתבו בסרבית/קרואטית לאחר מלחמת העולם השנייה. בין תרגומיה יצירות מפרי עטם של איוו אנדריץ', דנילו קיש, אלכסנדר טישמה, דוד אלבחרי, פיליפ דויד, מילורד פאביץ', דוברבקה אוגרשיץ', ואסקו פופה, איוון לאליץ', ורבים אחרים. על תרגומיה זכתה בפרס מטעם ארגון פאן הסרבי (1993) ובאות הוקרה מטעם אגודת מתרגמי הספרות של סרביה (2011). פעמיים זכתה בפרס היצירה לתרגום מטעם שרת התרבות והספורט (ב-1994 וב-2015). על ספר השירים "פנים וכובב" (2019) הוענק לה פרס עקביהו לשירה וביקורת לשנת 2021. קטן בן-ציון חוקרת ומרצה על המורשת הרעיונית ביצירות סופרים יהודים מארצות יוגוסלביה לשעבר, ובכלל זה על נושאים הקשורים בביטוי הניתן בספרות שנכתבה בסרבית/קרואטית לזהות היהודית על פניה המשתנים והולכים לאחר השואה, ועל יהדות כזהות ותרבות במסגרת התייחסות חופשית מדת. בין ספריה: נוכחות והיעלמות, יהודים ויהדות ביוגוסלביה לשעבר בראי הספרות (מאגנס, ירושלים, 2002); המיתולוגיה הסרבית (מפה, ת"א, 2005); נשים כותבות עולם, סופרות יהודיות ביוגוסלביה לשעבר (כרמל, ירושלים, 2013); על בית ומלים (כרמל,ירושלים, 2017).

תגובה אחת

  1. Riki Daskal בפייסבוק:
    תודה על השיתוף. קראתי בעניין רב. אני מכירה רק חלק מיצירותיה של יעל מדיני הכתובות בטון מאופק , אנושי , מעורר הזדהות ובעברית נוצצת מיופי. מחכה מאד לקרוא עוד ועוד.

השאר תגובה

אנו שמחים על תגובותיכם. מנגנון האנטי-ספאם שלנו מייצר לעתים דף שגיאה לאחר שליחת תגובה. אם זה קורה, אנא לחצו על כפתור 'אחורה' של הדפדפן ונסו שוב.

הזן את תגובתך!
הזן כאן את שמך

ten − שש =