סגראדה פאמיליה / רפאל אזרן
מָרוֹקָאִים מְחַפְּשִׂים שְרִימְפְּס בְּבַּרְצֶלוֹנָה
אַף שֶכְּבָר נָטְשָׁה שְׂפַת יַלְדוּתָם
הַמִּבְטָא סוֹכֵן כָּפוּל –
מַסְגִּיר אֶת רֶחֶם אִמָּם
(הַמְּבֻגָּר בֵּינֵיהֶם חוֹתֵךְ דִּבּוּר כְּמוֹ אָבִי)
נִגָּשִים אֵלַי גַּשָּש בַּלָּש
מְרַחְרְחִים חֶרֶש חֶרֶש:
“יוֹדֵעַ בְּמִקְרֶה אֵיפֹה יֵש פֵּרוֹת יָם בָּעִיר?”
אֲנִי מְצַיֵּד אוֹתָם בְּכַרְטִיס בִּקּוּר
וּמַפָּה
וְנֶדֶר
“אַל חָשָש, לֹא אַלְשִין לָרַב”.
הֵם מוֹדִים לָאֵל שֶדְּרָכֵינוּ הִצְטַלְּבוּ
וּמְפָרְטִים
אֵיךְ פַּעַם
בְּיָוָן
פֵּרְקוּ סַרְטָן
בְּטִיּוּל מִשְפַּחְתִּי.
השיר “סגראדה פאמיליה” מופיע בספר שיריו החדש (השלישי) של המשורר רפאל אזרן (יליד 1981, אופקים, מתגורר כיום בברצלונה), “הגירה פנימית” (2022, הוצאת ספרי עיתון 77, עריכה עמית ישראלי-גלעד, עמ’ 51). לספר חמישה שערים והשיר נמצא בשער השלישי מביניהם, “עיר”, שהוא אולי השער ה”ספרדי” ביותר מבין שערי הספר. כותרת השיר פירושה בספרדית “המשפחה הקדושה” (La Sagrada Familia), והיא מכוונת לכנסיה המודרניסטית המפוארת בשם זה שבברצלונה, שתכנן האדריכל הקטלוני המפורסם אנטוני גאודי.
מה בעצם קורה בשיר הזה? נדמה לי שהוא בעיקר מפרק את המילה “מרוקאים”, על כל מה שהיא מסמלת מבחינת פוליטיקת הזהויות הישראלית, לכדי משהו אנושי יותר ופחות סמלי. רוצה לומר, הנה היהודים המרוקאים המסורתיים מבקשים לאכול פירות ים, שכידוע אינם כשרים למאכל על פי היהדות המסורתית. השיר הזכיר לי את התקרית בין הפעיל החברתי האקטיביסט עו”ד ברק כהן לבין חברת הכנסת ואז שרת התרבות והספורט, מירי רגב, ברחוב דיזנגוף בתל אביב, כאשר תוך כדי מנוסה מפניו נכנסה עם משפחתהּ למסעדה “פירות ים וכו'” והוא סנט בה על כך בסרטון שהופץ ברשת (20.4.2017). במהלך התקרית תקף כהן את רגב על כך שלטענתו היא לוקחת בעלות על המזרחיוּת, ותוקפת את יאיר גרבוז אך לא אנשים כמוהו, מזרחים גם כן. “אני מזרחי, כורדי, לא ציוני, ולא רוצה מדינת ישראל לאומנית גזענית מסריחה” כך הוא אמר אז.
כאמור, השיר של רפאל אזרן עוסק בדיוק בזה, בפירוק הזהות התדמיתית לכדי מימושהּ האנושי: הנה יהודים מרוקאים שמחפשים אחר פירות ים בברצלונה ואף מתוודים בפניו על כך שאכלו פעם סרטן ביוון. המשפחה הקדושה, אפוא, היא לא כל כך קדושה, לפחות לא על פי ההלכה היהודית. מבחינת הפואטיקה של אזרן, בספר הזה ובקודמו, “מטרו, שירים מחוץ לבית” (2017, הוצאת ביטאון לשירה), השיר קצת יוצא דופן, משום שהוא לא מבוסס על חזרות בראשי הטורים (אנפורות) וכמעט שאין בו חריזה במקצב מוזיקלי מהיר. כמו בשירים אחרים בספרו החדש, אולי יש כאן רצון לא מודע מצד המשורר, שנשים לב יותר ללב העניין האנושי שלו.
“אַף שֶכְּבָר נָטְשָׁה שְׂפַת יַלְדוּתָם/ הַמִּבְטָא סוֹכֵן כָּפוּל –/ מַסְגִּיר אֶת רֶחֶם אִמָּם”. השיר מדבר בשפה פשוטה על תהליך אנטי-סטראוטיפי, לראות באחר גוונים אנושיים במקום ייצוג סטראוטיפי של עדה, גזע, מגדר ושאר סטראוטיפים נפוצים. ובשפתו הקולעת של המבקר – “השיר של רפאל אזרן עוסק בדיוק בזה, בפירוק הזהות התדמיתית לכדי מימושהּ האנושי”. תודה, אילן, בהצלחה לספר של אזרן. תודה גם ליקום תרבות.
היום פורסם במוסף גלריה של “הארץ” מאמר גדול על אזרן בגלל “מזרחיותו” :
רק בספרד גילה אורן אזרן את החיבור לזהותו המזרחית :
https://www.haaretz.co.il/gallery/literature/.premium.HIGHLIGHT-MAGAZINE-1.10529567