רז ספקטור מהרהר על הספר “החטא ועונשו” של דוסטויבסקי, על צירופי המקרים המוזרים שבו, ועל צירופי מקרים בחייו שלו.

המערכת

פלאש בק – אסיה

(2011)

ישנו משהו שתמיד רציתי להגיד, כלומר לכתוב, ואף פעם לא העזתי לכתוב אותו, כי ידעתי שאם אכתוב אותו, אהיה חייב להסביר למה אני מתכוון. וזה מסובך להסביר אותו. תיאולוגיה חייבת להיכנס לזה. אבל עכשיו, אחרי הפרידה מאנוראק, כשאני לא יודע מה לעשות עם עצמי, ומרגיש רע מאוד, מרגיש שהתקוות הגדולות לאהבה, גאולה, משפחה, וספר נמחצו במכה אחת, אין לי מה להפסיד. כשאין למישהו מה להפסיד, אומרת הקלישאה, הוא נעשה אמיץ. הנה המשפט שתמיד רציתי לכתוב: “אני מתעב צירופי מקרים כשהם מתרחשים בתוך יצירות ספרות ואוהב אותם ומתרגש מהם כשהם מתרחשים בחיים עצמם.”

החטא ועונשו” הוא דוגמה טובה. רסקולניקוב חי בחדר מעופש. אין לו כסף. הוא נשר מהאוניברסיטה. הפסיק לפגוש אנשים. כבר ימים שלא אכל. הוא הולך ברחובות ולא יודע מה נעשה איתו. את המעט שיש לו הוא מקבל בדואר מאמו ואחותו שגם הן מאוד עניות. וצפים באוויר רעיונות פילוסופיים תועלתניים ורעיונות ניהיליסטיים. אינטלקטואלים מסוימים אינם מתביישים עוד להגיד שטובת הכלל קודמת לערכים מסורתיים, כמו קדושת החיים. הדת בפטרבורג של אותן שנים נמצאת בנסיגה. וישנה הזקנה המגעילה הזאת, אליונה איוונובנה, שמכה את אחותה ומלווה בריבית קצוצה. היא עשירה כקורח. אין לה ילדים. ואת כל הכסף שלה היא מתכוונת להוריש לאיזה מנזר, כדי שאחרי מותה יישאו שם תפילות למענה.

זה צריך להספיק. צריך להספיק כדי להסביר למה רסקולניקוב חושב להרוג אותה. זה צריך להספיק כדי להסביר אפילו מדוע רסקולניקוב אכן רוצח אותה. אבל דוסטוייבסקי לא מסתפק בזה. תחילה הוא מכניס את המכתב מהאמא, שמספר לרסקולניקוב שאחותו האהובה, דוניה, עומדת למכור את עצמה לאיזה פקיד טרחן וקמצן מתוך תקווה שכך היא תוכל לשלוח לו כסף, ואולי למצוא בשבילו עבודה במשרד של הפקיד. המכתב מגיע בדיוק יום לפני הרצח. דמו של רסקולניקוב רותח מאשמה. הוא הולך ברחובות וצועק: “הנישואים הללו לא יתרחשו. לא יתרחשו”.

וגם בזה דוסטוייבסקי לא מסתפק. בערבו של אותו יום, ועוד אחרי שרסקולניקוב חולם על הסוסה המוכה ומחליט, בצלילות פתאומית, לא לבצע את הרצח, הוא הולך בחזרה הביתה משום מה דרך השוק, ובמקרה עובר ליד דוכן שאחותה של הזקנה, ליזבטה, עומדת לידו. ליזבטה מדברת עם הרוכלים. הם אומרים לה: “בואי מחר בשבע. גם הם יהיו כאן”. מדובר באנשים שרוצים למכור את תכולת ביתם ומחפשים קונה. ליזבטה מהססת. מתנהל דיאלוג ארוך בינה לבין הרוכלים. רסקולניקוב אינו עוצר להקשיב. הוא מצותת להם תוך כדי  הליכה איטית, שקטה. ובדיוק כשליזבטה אומרת: “בסדר, אני  אבוא”, רסקולניקוב מתרחק מהם ולא יכול לשמוע עוד.

ואפילו בזה דוסטוייבסקי לא מסתפק. לרסקולניקוב יש עכשיו סיבה טובה במיוחד לבצע את הרצח – הוא צריך להציל את אחותו מחיים של סבל במחיצת גבר עריץ. ויש לו הזדמנות נהדרת – למחרת בשבע הוא יודע שהזקנה תהיה לבדה. ועדיין, אפילו את הרעיון לרצח, את הניצוץ המקורי, דוסטוייבסקי לא שותל בתחום האחריות הבלעדית של הגיבור שלו, אלא מחוצה לו, בעוד צירוף מקרים מופלא. הוא מספר לנו שדקות ספורות אחרי הפגישה הראשונה של רסקולניקוב עם אליונה איוונובנה, דקות ספורות אחרי שמישכן אצלה חפץ בפעם הראשונה, הוא נכנס לבר, התיישב ליד שולחן, וחייל וסטודנט ששיחקו ביליארד לידו פתחו בשיחה חריגה בנוגע לזקנה. בשיחה הזאת הסטודנט מתפלסף – אולי בהשפעת בנתאם או פילוסופים מקומיים שהושפעו מתורתו – ומסביר לחייל כמה טוב יהיה אם מישהו ירצח את הזקנה, וישתמש בהון העצום שלה כדי להיטיב עם הכלל. והחייל מסכים עם הסטודנט. הוא אומר לו: “ברור שלא מגיע לה לחיות. אבל ככה זה. זה הטבע”. רסקולניקוב, שיושב לבדו לשולחן הסמוך, נתקף צמרמורת והתרגשות גדולה. “איך זה”, הוא שואל את עצמו, “שבאותו רגע שבו מוחו שלו מתחיל ליצור את הרעיונות האלו בדיוק”, הוא שומע באקראי שיחה כזו? ודוסטוייבסקי מסכם: “צירוף מקרים זה נראה לו תמיד מוזר מאוד. לשיחה טריוויאלית זו בטברנה היתה השפעה עצומה עליו ועל פעולתו. כאילו היה בכל זה משהו קבוע מראש, מעין רמז מנחה”.

כאן אני רוצה לצעוק על דוסטוייבסקי. אני רוצה לתפוס אותו בכתפיו, לטלטל אותו ולצעוק: “תן לנו להחליט. תן  לנו להכיר את רסקולניקוב ולהחליט. עזוב אותנו מתיאולוגיה נוצרית. עזוב אותנו מנפילה קבועה מראש לצורך גאולה. עזוב אותנו מתעלולים של השגחה. תן לנו את מה שנעשה ברחובות המזוהמים של פטרבורג ואת מה שנעשה בארנק הריק ובמוח הקודח ובגאווה המחוצה של הבחור המבריק הזה, ועזוב אותנו במנוחה. אולי ניגעל ממנו. אולי נחשוב שהוא ראוי לגזר דין מוות, שהוא אדם מבחיל, מפלצת מוסרית. אולי לא נוכל לסלוח לו אחר כך. אולי אפילו נשליך את הספר בבוז במהלך התיאור הנפלא של הרצח ונפסיק לקרוא. אולי נקרא לך עצמך, המחבר, דקדנט, ניהיליסט, דגנראט. אולי מבקרי הספרות בעיתונים יגנו אותך. אולי, מה שגרוע עוד יותר, הצנזורה תתערב. הספר לא יצא לאור. זה סיכון שתצטרך לקחת. אין לך ברירה. אתה סופר, לא פוליטיקאי. גדל ביצים, בנאדם! גדל ביצים! רק אל תציף אותנו בכל הברברת הבלתי מתקבלת על הדעת הזאת של צירופי מקרים (שלושה ברצף. ועוד בעיר גדולה. זה לא כפר. מה ההסתברות?). תן לנו גיבור שהוא רק בן אדם. לא שליח שאלוהים מפיל כדי להרים אותו אחר כך. סתם בן אדם, כמונו, שאלוהים עוזב לגמרי במנוחה. אל תוסיף את כל הצימוקים והגזרים המסוכרים הללו לסטייק הנהדר שיש לך”.

מצד שני, צירופי מקרים בלתי מתקבלים על הדעת אכן מתרחשים. אי אפשר להכחיש את זה. חלקם חייבים להתרחש, ומשום כך הם בכל זאת מתקבלים על הדעת ולא יכולים לתת תנופה ועומק לעלילה – הרי מדי שבוע אנשים זוכים בלוטו. אלא שישנם צירופי מקרים, בחיים עצמם, לא בספרות, בחיים של כל אדם, אני משער, שבאמת נחה עליהם נגיעה פלאית, והם אפופים תחושה מסתורית של גורל, או של יד כל יכולה ומכוונת, תחושה של השגחה.

הנה דוגמה, אחת מתוך כעשר שאני יכול לתת, מחיי שלי. זה היה לקראת הצהריים באוגוסט 2007. חייתי במנילה. הלך רוח אובדני הוליך אותי אז להרפתקאות עם זונות ברחבי אסיה. ולצד הזונות, הייתי שוקע, לשעות רצופות, במצבים מדיטטיביים של שלווה גדולה. כיניתי אותה “השקט הקדוש”. הרצון למות, או לכל הפחות לחטוף איידס, והתשוקה לעבור הארה, רקדו אז בתוכי כמו הפכים משולהבים שהם גם חברים טובים מסביב למדורה. מנילה ופנֹום-פן הם מקומות מצוינים למצוא בהם קריסטל מת’. אף פעם לא ניסיתי קריסטל. אל-אס-די וקוקאין ניסיתי פעם אחת, בשנות התשעים. מריחואנה עישנתי כמעט מדי יום, בשלהי שנות התשעים, בתור שחקן תיאטרון. איֹואס ָּקה לקחתי במשך שבוע בקומונה של גורו ישראלי בג’ונגל בקוסטה ריקה. אקסטות לקחתי בכמויות בתקופה שלפני בית הספר למשחק, עם בת הזוג שלי אז שאהבה לרקוד. אבל ממתאמפטמין, כמו מהרואין, תמיד ידעתי שכדאי להיזהר. בלילה שלפני אותו יום באוגוסט, אני חושב שזה היה יום ראשון, ניסיתי קריסטל בפעם הראשונה. הייתי עם שתי זונות. נסעתי איתן במונית לקנות את הסם באיזה רובע חשוך שאמרו לי שאפילו שוטרים מהססים להיכנס אליו. לא אנסה לתאר את כל זה. אני רוצה להגיע אל הנקודה. היינו שלושתנו, הזונות ואני, בחדר מלון יפה. הן הכינו את הסם. הוא נראה כמו חתיכות קטנות של סוכר, או קרח לבן, או נוזל זרע קפוא. הן השתמשו בנייר כסף, חיממו אותו ושאפו את העשן. אני עישנתי איתן. היינו עירומים. בהתחלה ההרגשה היתה טובה. לא נהדרת. לא כמו הפתיחה אל העולם ואל היופי שיש באיואסקה או באל-אס-די. זו היתה תחושה כבדה יותר, סמיכה, דומה קצת לסחרחורת הנרגשת כשנכנסים אל תוך אולם חשוך שמתחילה בו הצגה. האור הכתום מהמנורות בחדר החל לזהור. הזונות, שהיו ממוצעות מראה, נראו פתאום מאוד מעניינות. ליטפתי את הירכיים שלהן בתזזית מיוזעת, כמו בהשפעה של אקסטה עמוסה בספיד. לא יכולתי להפסיק ללטף אותן. הן היו משתמשות ותיקות, שתיהן. אני, לעומת זאת, לא פיתחתי חסינות. עישנו ועישנו, במשך שעות. עוד שתי זונות הגיעו. היינו חמישה. אני באמת לא זוכר איך הלילה עבר.

כשעלה הבוקר כבר הרגשתי רע. הייתי עייף מאוד וערני כמו מישהו ששתה שלושים כוסות אספרסו. שילמתי להן. הן הלכו. ניסיתי לשכב במיטה וגיליתי שאפילו לשבת אני לא יכול. התקלחתי במים חמים ולא הרגשתי טוב יותר. ניסיתי להקיא. חשבתי שאולי זה יעזור. זה לא עזר. התחלתי לשוטט בחדר, הלוך ושוב, הלוך ושוב. דיברתי אל עצמי בלי הפסקה. זה היה מוקדם בבוקר. הלכתי ככה לפחות שעה. בכל פעם שניסיתי לשבת או לשכב קמתי כאילו המשטח שעליו אני מניח את גופי עולה באש. הייתי מבולבל מאוד. חדר המלון היה בקומה גבוהה. היתה מרפסת קטנה. יצאתי למרפסת והסתכלתי למטה. הרחוב היה אפור. יכולתי לראות את עצמי נופל מהמרפסת ואת הראש שלי מתפצח על הבטון. הרגשתי שאולי יהיה בטוח יותר לצאת לשאוף אוויר, ללכת לטייל.

אני חושב שזה היה יום ראשון כי הרחובות היו כמעט ריקים. רוב החנויות היו סגורות. פה ושם ראיתי אנשים מנומנמים. הלכתי והלכתי. מכל הערים שראיתי בחיי למנילה מתאים התיאור “רותחת ושבורה”. בסוף הגעתי אל הנהר. הייתי כל כך עסוק עם הזונות והמצבים המדיטטיביים באותם ימים, שלא ידעתי בכלל שבמנילה יש נהר. הוא היה מלוכלך. מעבורות כבדות וחלודות שטו בו. לאורך גדת הנהר היתה טיילת, בטון שבור עם מעקה. פתאום ראיתי איש שנראה לקוח מתוך סט של סרט ולא היה שייך לנוף שמסביבו. הוא ישב חצי עירום, בתחתונים לבנים, על ספסל בטון קטן (או אולי על קצה המדרכה)? מתחת לעץ. הוא הסתכל בנהר. השיער שלו היה צהוב. הגוף שלו היה שזוף, שרירי, מין גוף פחוס של מתאבק זקן. כשהתקרבתי ראיתי שהעור שלו, בידיים וברגליים, עקוץ ומדמם. עצרתי לידו. חייכתי. הוא קם, הושיט לי את ידו ואמר: “נעים מאוד, קפטן נימו. אבל אתה יכול לקרוא לי אלכסנדר הגדול”. הוא לחץ את ידי בחוזקה וכשסיים לומר את המשפט פרץ בצחוק מתגלגל. (אני לא ממציא את זה. בכל מה שיקר ובעל ערך בעולם אני נשבע שאני לא ממציא דבר מזה. ומי שלא מאמין לי שיפסיק לקרוא ושילך לעזאזל).

ישבתי לידו. התחלנו לדבר, בעיקר הוא. סיפור חייו נטף ממנו בלי כל מאמץ. הוא היה הונגרי, אבל בגיל חמש-עשרה ברח מהונגריה לארצות הברית שבה היתה לו דודה. לדודה היתה חווה, והוא רכב על הסוסים. מישהו הבחין בכישרון שלו. וגם בממדי הגוף הקטנים והחסונים שמתאימים לרוכב מרוץ. הוא התחיל להתאמן. השתתף בתחרויות. זכה בפרסים. הוא ידע לתאר את התחרויות בפירוט עצום, את טיפוסי הסוסים השונים ואת טיפוסי המסלולים, טקטיקות שמאמצים לפני מרוץ ובמהלכו. ברור היה לי שהוא דובר אמת. ואז סיפור החיים שלו הסתבך. הוא עלה במשקל ולא יכול היה להתחרות יותר. הוא צבר הרבה כסף. התחתן עם רוכבת דר ָסז’, רכיבה אמנותית. הם חיו בבית גדול בקנדה. הוא גילה שהיא בגדה בו. “זיינתי אותה, והכוס שלה היה רחב מאוד”, הוא אמר. “הוא היה פתוח. מיד ידעתי שמישהו היה שם לפני”. הם נפרדו. הוא השאיר לה את הבית והילדים. נעשה דייג טונה ואז עבר קורס סקיפרים והחל לעבוד כקברניט של מעבורת. “בגלל זה קוראים לי קפטן נימו”, הניף את ידו בתנועה אצילית. “ואלכסנדר הוא השם הפרטי שלי”. אני לא זוכר באילו נסיבות הוא פוטר מהעבודה במעבורת. אחר כך הוא נעשה פועל בניין, במערב קנדה. הסיפור נמשך ונמשך. שמחתי לשבת לידו ולהקשיב. היה בו משהו קדוש – איש בן שישים שהפסיד הכול ואין בו עוד צללים של פחד, אין לו עוד מה לאבד. וחוץ מזה, השהייה במחיצתו הרגיעה אותי. הסיפור היה מעניין, והתזזית שככה. יכולתי להפסיק ללכת.

הוא סיפר לי שכל כספו נגנב כשנרדם על חוף באיזה אי. הוא הצביע על חנות מכולת קטנה מעבר לכביש ואמר: “שם אני ישן עכשיו. הם אנשים טובים. נותנים לי אוכל. אני מחכה לתשובה מהשגרירות. אין לי כסף לכרטיס טיסה לקנדה. בני זונות קמצנים. כבר שבוע אני מחכה”. אמרתי לו שאקנה לו בגדים. קמנו והלכנו למכולת. הבעלים, גבר פיליפיני בגיל העמידה, נתן לו חולצה ישנה, מכנסיים, סנדלים. הם אמרו שיש חנות בגדים פתוחה מעבר לפינה. הוא קנה מכנסי דגמ”ח, נעלי התעמלות וחולצה קצרה עם כפתורים. שילמתי. הוא ביקש שנלך גם לבית מרקחת. הוא היה צריך לקנות איזו משחה כדי שיוכל לשים בפה את השיניים התותבות. קניתי גם אותה. אחר כך לקחתי אותו לאכול. הוא אמר שהוא רוצה לאכול סטייק. היתה איזו מסעדה דרום-אמריקאית עם סטייקים לא רעים ליד בית המלון שלי. נסענו לשם במונית. הוא אכל בתיאבון, וכיוון שהיה עסוק באכילה הוא הפסיק לספר לי את סיפור חייו. שטף הדיבור שלו במשך שעות רצופות באמת היה מדהים. בשקט שהשתרר אמרתי לו שאני מרגיש מאוד מוזר והפגישה איתו נעימה לי, כי בלילה הקודם ניסיתי קריסטל בפעם הראשונה ועישנתי הרבה יותר מדי. הוא לעס את הסטייק. אני יכול לעצום את העיניים ולראות את הפנים מוצפות הדם שלו ובמרכזן זוג עיניים של ימאי, כחולות ומחייכות. ואז הוא אמר: “אתה יודע, בקנדה, בשנים האחרונות שלי שם, השתמשתי בקריסטל כל יום. מכרתי קריסטל. אפילו ישבתי כמה חודשים בכלא. כל הכסף שלי הלך על זה. כל הכסף. באתי לכאן, לפיליפינים, כי הבטחתי לעצמי להיגמל”.

בום. צמרמורת אדירה עברה בי, כמו ברק. “מה ההסתברות”? צרחתי לעצמי בתוך הראש, “מה ההסתברות לפגוש אדם כזה, תמרור מדמם של אזהרה, בדיוק היום, בדיוק עכשיו”?

@@@

וחוץ מזה, לדוסטוייבסקי היו ביצים גדולות פי אלף משלי. אחיו מיכאיל מת, והוא לקח על עצמו את הטיפול בילדים הקטנים שלו. והיו לדוסטוייבסקי גם חובות כבדים בתקופת הכתיבה של “החטא ועונשו” – הוא היה מהמר כפייתי. הוא לא יכול היה להרשות לעצמו לחכות עם הפרסום. גם ככה מהמכתבים שלו ברור שהצנזורה רדפה אותו. “עבורם השאלה איננה הערך הספרותי. הם מודאגים משאלת מוסריותו של הספר”, הוא כתב לידידו מיּולקֹוב. אילצו אותו לכתוב מחדש פרקים שלמים. לא היתה לו ברירה.

@@@

למה נזכרתי בכל זה? למה חשוב היה לי לדבר פתאום על צירופי מקרים? אנוראק עזבה אותי לפני שלושה ימים. השיחה הגורלית בינינו התרחשה בלילה שבין עשרים וארבעה לעשרים וחמישה ביולי. לא חשבתי על אמא שלי אפילו פעם אחת בשבועות שקדמו לעזיבה שלה. לא חשבתי על אמא שלי גם בימים שחלפו מאז הפרידה. הבוקר קיבלתי מייל מהאחיינית שלי קרן (הבת הגדולה של אחותי). היא שאלה אם עשיתי משהו כדי לציין את “יום השנה של סבתא”. כתבתי לאחותי ושאלתי: “הדס, מתי אמא נפטרה?”. אחותי ענתה: “בעשרים וארבעה ביולי 2005, לפני שש שנים. בתחילת השבוע היינו כולנו באזכרה”.

השאר תגובה

אנו שמחים על תגובותיכם. מנגנון האנטי-ספאם שלנו מייצר לעתים דף שגיאה לאחר שליחת תגובה. אם זה קורה, אנא לחצו על כפתור 'אחורה' של הדפדפן ונסו שוב.

הזן את תגובתך!
הזן כאן את שמך

ארבע עשרה − 12 =