מה הקטע היום 18/1/1882 – יום הולדתו של יוצר "פו הדב"

אביבה זרקא חוזרת במדור "מה הקטע היום" והפעם לא.א.מילן, יוצר אחת הדמויות המפורסמות ביותר בספרות הילדים העולמית – פו הדב.

המערכת

הפילוסוף היווני אריסטו, שחי במאה הרביעית לפני הספירה, מן הסתם לא הספיק להכיר את פו הדוב. זה נוצר מאות שנים אחריו, בראשית המאה העשרים, ובארץ אחרת, על ידי הסופר והמשורר א. א. מילן, שנולד ב- 18.1.1882 בסקוטלנד, וגדל באנגליה. על אף זאת, אריסטו ומילן לבטח היו מסכימים שפו הוא בסך הכול "דוב טיפשון", כמאמר ספר הילדים "פו הדוב", ולפי אריסטו, גם נעדר כל יכולת praxis, כלומר "יכולת פעולה בעולם". וזאת, בהיותו דמות שמנמנה שמובלת ביד ונגררת במדרגות, ושבעיקר רוצה רק לאכול. אבל מה שחשוב יותר, ששניהם ככל הנראה היו גם מסכימים, שלמרות כל תכונותיו אלו, פו הוא אחרי הכול מטאפורה מושלמת למישהו שאנחנו אוהבים באמת – מישהו שבדיוק בגלל התכונות האלו עושה לנו את החיים דבש. כזה, שמעורר בנו רצון לחבק אותו אל חיקנו כמו בובת צעצוע של דוב.

לצד דמותו של הילד כריסטופר רובין, פו הוא אחד מגיבורי היצירה האלמותית "פו הדוב", והוא דמות מואנשת. כלומר, הואצלו עליו לכאורה יכולות חשיבה ורגש, למרות שהוא בסך הכול דוב. חיבתם של האנגלים, אלו שעל אדמתם נוצרה היצירה, לחיות, במיוחד לכלבים, זאבים, ושועלים, גדלה בשלהי ימי הביניים. וזאת, עם התפתחות תרבות הצייד של האצולה. אבל ככל שנקפו השנים, כמעט שלא נותר מהללו זכר, ושועלים למשל, שרדו רק כדי שניתן יהיה להמשיך ולקיים בדוחק תרבות זו. לא בכדי אפוא, א. א. מילן ובנו הקטן שאבו את הרקע לסיפור מדובה בשם "ויני", שהובאה לגן החיות של לונדון מהעיר ויניפג שבקנדה.

הטענה היא שליצירה היו איפוא שני אבות. האגדה מספרת שבהשראת הביקור בגן החיות, מילן הביא לבנו מתנה, דוב צעצוע מפרווה, והילד התאהב בו, כינה אותו "ויני", וטווה סביבו עלילות דמיוניות המתחוללות בעיקרן ביער אשדאון שבקרבת מקום מגוריו. האב הקשיב קשב רב לסיפורים, ראה כי טוב, וברוחם יצר סיפור ילדים של סיפור בתוך סיפור מענג ומתוק מדבש, כשהוא בעצמו לובש הפעם, בפרק הראשון, את דמות המספר.

שמו הנוסף של הדוב, "הפו" בא לו בשל האובססיה שלו לדבש. נסביר: בשל החלטתו להתעופף עם הבלון האיקוני שלו לצמרת עץ בניסיון להשיג דבש מקן דבורים על העץ, מצא את עצמו בין שמים וארץ, ושם הדוב הרעב מגיע למסקנה שעליו להניף את ידיו ממושכות ולנשוף כל העת "פו" כדי לגרש מעליו להקת זבובים טורדנית.

אומנם דמותו של כריסטופר רובין, שתחילה נשלחה להביא בעבורו בלון, ולאחר מכן גם מטריה, כדי להסיח את דעת הדבורים מהמתרחש ממעל, לא חשבה שיש לה כאן עסק עם גאון הדור. אבל מילן הצליח, בשורות מקסימות ומלאות תובנה החותמות את האפיזודה, לתאר מה עובר בראשנו וכיצד אנחנו מונעים מול מישהו מצחיק ומלא חולשות, שימטיר עלינו אינסוף בקשות לקשב, עזרה, ודיאלוג, מישהו שלכן תמיד יצטרך אותנו. מישהו שראשו, הרוקם עוד דבר שטות שתפיל אותנו שוב על הרצפה מצחוק, מצוי במקביל בעננים. "בינך לבין עצמך צחקת, 'דובון טיפשון' אבל לא אמרת את זה בקול רם, מפני שאתה כל כך אוהב אותו, והלכת הביתה להביא את המטריה".

לא רק זאת: מישהו שיוכתר לימים כחכם "טאו", כן, כן, דוב. דוב בגלימת נביא לא פחות. נביא לא חכם במיוחד רק לכאורה. בהיותו מישהו שמלמד אותנו ליהנות מהחיים באמצעות הרמוניה, איזון, ובהירות לא מתחכמת, שהתורה הזאת מטיפה להם. כי כמו שאומר פו, "חיבוק הוא תמיד בגודל הנכון". או: "יותר כיף לדבר עם מישהו שלא משתמש במילים ארוכות וקשות אלא במילים קצרות וקלות כמו מה עם ארוחת צהריים?"

אריסטו האמין מנגד שחיות הן רק טיפשות, ולא יותר. הוא הציב אותן בתחתית היררכיית הקיום. השאלה אם הן ניחנות גם ביכולת הפשטה ודמיון, ולא רק באינסטינקטים, הייתה מבחינתו חד משמעית: לא, הן לא. כחלק מכך, הוא הניח שעיקרון ה- praxis, יכולת הפעולה בעולם, לא חל עליהם, כמו גם על ילדים. אריסטו האמין ש"עקרון הפעולה", שמוציא מכוח הדמיון פעולה לעבר עתיד טוב יותר, מייחד בני אדם בלבד, והוא זה שיכול להופכם לבוגרים ולמאושרים (רינון, "על הפואטיקה הפילוסופית של אריסטו", תשס"ג, עמ' 87).

יחד עם זאת, בספרו "פואטיקה" אריסטו דווקא התייחס לבעלי חיים כדוגמא ל"מבנה אחד ושלם", שארגון האירועים ביצירה הספרותית צריך לשאוף אליו, ובהמשך, התייחס לציור דיוקן שלהם כדוגמא לייצוג אמנותי (אריסטו, "פואטיקה", תשס"ג, תרגם מיוונית: יואב רינון, עמ' 47, 51). כאמור, אריסטו לא הכיר את פו הדוב, אבל יכול להיות שלו היה זוכה בכך, היה מגיע למסקנה שדמותו המואנשת של פו, היא ייצוג אמנותי של כל מה שאנחנו צריכים מאנשים שאנחנו אוהבים: להיות אוהבי חיים, מבדחים, גרגרניים, ונהנתניים, להזדקק לנו כדי לממש את אידיאל החיים הזה, ולהפוך זיכרון דברים של מסע חיינו לסיפור חיים משותף. 

"וזה סוף הסיפור?" שאל כריסטופר רובין.
"זה סוף של הסיפור הזה. יש עוד סיפורים."
"על פו ועלי?"
"ועל חזרזיר וארנב, ועל כולכם. אתה לא זוכר?"
"אני כן זוכר, אבל כשאני מנסה להיזכר, אני שוכח."
"היום ההוא כשפו וחזרזיר ניסו לתפוס פִּילְנְפִיל – "
"אבל הם לא תפסו אותו, נכון?"
"לא."
"פו לא יכול, כי אין לו שכל בכלל. ואני כן הצלחתי לתפוס אותו?"
"זה כבר שייך לסיפור."
כריסטופר רובין הנהן.
"אני כן זוכר," הוא אמר, "אבל פו לא זוכר כל כך טוב, ובגלל זה הוא אוהב שמספרים לו את זה עוד פעם. כי ככה זה סיפור אמיתי, ולא סתם משהו שמזכירים."
"זה בדיוק מה שאני מרגיש," אמרתי. (א. מילן, אתר מט"ח).

צפו גם

"בקטע מסרט המסע הגדול של פו הדב" של חברת וולט דיסני על פי א.א. מילן