הן היו יפות, שידרו עוצמה, חוכמה, וכתבו שירים שהותירו חותם אצל אלפי לבבות ברחבי העולם. מכנה משותף נוסף לכולן הוא סבל אין סופי, אשפוזים בבתי חולים פסיכיאטריים, וניסיונות התאבדות.
חוקרים טוענים שסילביה פלאת ניסתה להתאבד בפעם הראשונה בגלל שלא הצליחה להתקבל לקורס לימודי קיץ בקולג'. הפסיכיאטר של יונה וולך אמר לה שאם היא תמשיך לכתוב כמו שהיא כותבת – היא תמות. תרצה אתר "התכופפה" מהמרפסת לבקש מהפועלים שקט ונפלה אל מותה. הלב של דליה רביקוביץ לא עמד בקצב ונדם מהעולם. וירג'יניה וולף כתבה במכתב ההתאבדות שלה ללאונרד וולף, בן זוגה: "אני מרגישה שאני שוב יוצאת מדעתי. התחלתי לשמוע קולות, ואני לא יכולה להתרכז". היא הסירה מעליו כל אשמה: "לך אני חייבת את כל האושר של חיי. היית אליי טוב וסבלני. בלעדיי תוכל לעבוד". היא השלימה עם המציאות הפנימית, עם עצמה – לא היו לה טענות כביכול לסביבה החיצונית.
היתכן שיש נפשות שמלידה סוחבות (בלי קשר למה שהן עוברות בחיים) בורות שלא ניתן למלא, ונשמתן לא יכולה להאריך ימים ואולי לא צריכה? הרי הן השאירו אחריהן מורשת ומילים שיישארו לשנים רבות, ואנשים שחיים כפול ויותר מהן לא עשו ויעשו זאת.
האם יש קסם חבוי לאנשים שמאבדים את שפיות הדעת? או שלמעשה הכוח הגורם להן להסתכל על העולם בצורה מסוימת, לכתוב מילים שיתנו כוח ללבבות אחרים, הוא החולשה של ליבן. מה המשוררות האלה ראו, דרך איזה פילטר הן העבירו את חייהן, ומה היה בפילטר הזה שגרם להן לחיות כך, לכתוב כך, למות כך? הרי היה להן מה שלהמון נשים שלא מייחלות למות אין, והיו שמחות לקבל. אבל היה להן עוד משהו, וה"משהו" הזה גרם להן לבקש להתאשפז, או להביא את עצמן לאשפוז. וה"משהו" הזה גם הרג אותן.
הן חוו, ראו, והרגישו את החיים בצורה שרוב האנשים לא מרגישים. זאת הסיבה שהן השתגעו. יתכן שזוהי גם הסיבה שהשירה שלהן ייחודית, ואולי גם זו הסיבה שהן לא הצליחו לשאת את עצם קיומן – הכל חזק, חודר, וחשוף, אין הגנות, אין הגיון, אין פרופורציה. לא סתם לא מעטים הגאונים הנחשבים למשוגעים, גם הם יוצאים מהכלל, והנורמה נקבעת על פי הרוב, ועל פי מושגי החברה מי שנבדל מהרוב לא נורמלי.
להסתובב בעולם, ולקלוט ולשדר מתדר שונה משל כלל האוכלוסייה, עלול להיות לאורך זמן משימה בלתי אפשרית. מה הפלא שיונה וולך לא החזיקה מעמד במסגרות, כשרוב האנשים לא חשבו כמוה. מה הן ראו וחוו שגורם להן לחוש את החיים בצורה כל כך חזקה, אולי כמו בהשפעת סמים. האם הכישרון הזה גרם להן להשתגע ולאבד את שפיות הדעת עד כדי מוות?
נשים מאושפזות ובעלות נטיות אובדניות הוא מוטיב חוזר בספרות, ובעיקר בשירה – האם השירה נולדת ומתעצמת מתוך השיגעון, איבוד הדעת? רבים טוענים ששירה היא סוג של כתב סתרים, וכנראה לא סתם הקהל שמתחבר אליה מצומצם. רוב בני האדם לא נמשכים לשירה כתובה, כי לא כולם יודעים, או לחלופין אין להם את הצורך, לקרוא את הנסתר. לשירים מולחנים כן, לסרטים כמובן, לספרים גם, אבל שירה היא בעלת קהל מצומצם, ומעטים המשוררים שזוכרים אותם וזוכים להוקרה. וגם אלו לרוב, אם לא תמיד, הם אלו שהשירים שלהם הולחנו.
בשירה, בניגוד לספרות, או כל סוג כתיבה אחר, יש אפקט תלת ממד. כמו למשל ציור של דאלי, אפשר להסתכל עליו זמן ממושך כי כל פעם מגלים עוד פרט, וכל אחד רואה בו משהו אחר. בגלל זה השירה מעניינת, אפשר לקרוא שיר חמש פעמיים וכל פעם לגלות בו רבדים שונים.
משוררות השיגעון עשו משהו לא פחות חשוב מהשירים שהן הותירו – הן נתנו אישור קיימות לשיגעון שקיבל ביטוי בזכות היצירה. הן נחוצות לאנושות. דרכן אנו יכולים, וצריכים, ללמוד על שוני, שייכות, שפיות, ושיגעון. הן השאירו לנו רמזים לראייה ולתחושה של הנפש שלהן, ואלו שזורים בתוך השירים שלהן, כחפש את המטמון. אוצר השיגעון – באיבוד הדעת, ואולי שם נאבדה הדעה האמיתית?
כתבה מעניינת !
באמת ששירה היא סוג של שיגעון שמנסה אולי להיות שפוי !
אני חושב שלהרבה משוררים.ות הכתיבה היא מקום מפלט, מקום בו אפשר להעביר את העולם בתחושות בלתי נתפסות, כאלה שאי אשפר לצייר או בהכרח לספר.
לדעתי הדעת האמתית היא החיפוש הכי גדול שלנו, לשאלת הכותב שני, ואנחנו מנסים לפקוח את העין השלישית שלנו לגבי זה, ובדרך החיפוש הזאת, בוודאי אנו נאבדים ! כי לדעת אין גבול, היא אינסופית.
תודה לשרי וליקום תרבות, קראתי בעניין רב ומזדהה עם האמירות והשאלות על הקשר בין משוררוּת ואיבוד לדעת. מעניין שכל הדוגמאות הן של משוררות שהתאבדו… ומה עם משוררים גברים? נראה שגם ביניהם יש כאלה שהתאבדו.