ישי ויסמן בסיפור סוריאליסטי על אדם שחתכו לו מהמוח את כל המחשבות המיותרות.
המערכת
למוכר בדני-בורגרס היה ראש שהגיע עד לגבות. זה היה נראה כאילו חתכו לו שליש מהפנים, קיצצו אותם, אבל בצורה מעגלית ומדויקת, כמו בנגריה.
הוא ענה לטלפונים, טיגן את הקציצות במהירות הבזק, נתן עודף לקונים, ולקח את התשלום. היצור הזה ידע לדפוק עבודה כמו שאומרים.
“היי”, אמרתי לו, “תביא לי צ’יזבורגר אחד עם צ’יפס בטטה”.
המוכר עיוות מעט את הגבות, חששתי שחלקי המוח הכתומים שלו יצאו החוצה עוד רגע.
אפילו חשבתי לכמה שניות, שהוא כועס על זה שהזמנתי מנה לא כשרה, אבל הוא רק השליך את הצ’יפס למתקן הרשת וניער.
הוא טיגן את הקציצות, מניף אותם לאוויר ותופס כמו מייקל ג’ורדן שקולע לסל בטבעיות ובקלילות.
למרות שהראש שלו היה חתוך בדיוק ברווח בין העיניים לשיער.
“מה איתך אחי?” התיישבי לצידי ציון דעבול ואמר, “עוד פעם אוכל את הזבל הזה, אתה לא מבין שאלוהים רואה הכל! עוד מעט תשים לי קציצות חזיר בלחמנייה. באמא שלי, אם אלוהים לא היה עסוק, הוא היה שולח עליך את כל עשרת מכות מצריים”.
“תודה ציון”, עניתי, “זה מה שהיה חסר לי.. הברכות שלך..”
בסמוך לדוכן ההמבורגרים הוותיק, ניצב שולחן עץ ישן, כמו זה של הפארקים בשמורות הטבע.
הגגון המקולף ניצב מעלינו והשיל עלים אפורים.
“אם מפריע לך שלא כשר פה, למה אתה יושב איתי?”, אמרתי לו.
“אני אוכל גלידה כשרה מהשקית ושותה קולה כשרה מהבקבוק הסגור והכשר שלי. בהשגחת בד”צ וחס חלילה שלא ניפול בידיים של בג”ץ! וגם לא משלם על זה, כי ‘חצי ראש’ לא לוקח לי כסף, הוא חבר כמו אח. זה בסדר, ככה בינינו הכל עובר..”
“וואלה אחי מה הסיפור שלו?”, שאלתי.
“פשוט מאוד עשה ניתוח. נשבר לו, נמאס לו מכל הלחץ בחיים, אז הוא חתך. כמו שיש ניתוח לקיצור קיבה (אתה יודע לשמנים, לָדַעבות), אז הוא עשה כזה לכיווץ חלומות ותסכולים”, ענה ציון.
“מההה? למה?”, אמרתי.
“אהה. נעשה סיפור ארוך, בקצרה. לחצי ראש, ששמו אגב הוא רוני שפירא, יום אחד נמאס מהחיים. פשוט ככה, לפני ארבע או חמש שנים, הוא החליט שאין לו כוח לתחרותיות, לכל הפוליטיקות, כן להתחתן, לא להתחתן, עוד כסף, שאיפות, חלומות, פנטזיות, חרמנות, מלא בלגן יש בחיים. אז הוא הלך לאיזה פרופסור אחד בבית חולים פרטי ועשה ניתוח. הפרופסור חתך לו מהגבות למעלה, את כל החלק במוח שמפריע. רוני נשאר רק עם היום-יום. רגיל. בלי מחשבות מיותרות. חי את הפשטות. איך אומרים? אין שכל, אין דאגות”.
אני ישבתי כולי שקוע וציון דיבר ודיבר ודיבר.
“פעם שומע, יש איזה סיפור, שהביצים שלו כמה ימים אחרי הניתוח, הפכו לאחת. יום אחד הוא קם והביצים שלו התחברו, אתה קולט, יעני תופעת לוואי, אמיתי. אחי אתה יודע איזה כאבים זה, להיות חד ביצתי? וזה לא הזיז לו, למה? כי הוא עשה את הניתוח! הוא לא מרגיש כאב, הוא לא מרגיש תסכול. לפעמים גם אני חושב שבא לי לחתוך. מהגבות וזהו. להיפטר מהתסביכים, להיות כמו חצי ראש”, הוא אמר וליקק את הגלידה.
“אתה דפוק ציון, אבל עם קבלות ותעודת גמר על הטמטום”.
לעסתי את הצ’יזבורגר הכּוֹפר שלי עם הגבינה, עם הקציצה, ועם כל הקללות והעבירות שעליהם. חבר הילדות הביט עליי מזיל ריר. חלילה שהוא ישלח יד, או יטעם, אבל להסתכל, ברוך השם מותר.
על הראש השלם שלו הייתה כיפה שחורה ומקומטת.
הוא התחיל בשיעורים לא מזמן.
יש איזה רב חזק בבני ברק, קוראים לו מֶסׅילָתי, שמשון מסילתי, אומרים שיש לו אנרגיות מטורפות, כוחות, כולו באורות. אבל בעיני הוא בעיקר מצחיק. גם אני הלכתי לכמה שיעורים שלו, דווקא היה סבבה, אפילו עשינו סלפי עם הרב, העלתי פוסט, הבטחתי שאני ככה וככה. מתחזק, שבת, תפילין, שומר נגיעה. לא הלך. אחרי זה מחקתי..
היו לו כמה תובנות לא-רעות. בעיקר בכל מה שקשור לבינו ובינה. גבר ואשה.
אבל מה הבעיה שלי? אני אוהב לערבב בשר וגבינה ואני לא נגמל מזה. קחו לי הכל, לא צריך מתוקים, שוקולד, סטייקים, תעיפו ממני הכל.
אני אוהב על ההמבורגר שלי גבינה! זו השריטה שלי. בלתי ניתנת לתיקון, בעליל!
הסתכלתי על חצי ראש, שהמשיך לעבוד במרץ, מורח את המיונז, מנענע את הצ’יפס, ומפזר את הגבינה המפורסמת על הקציצות ביד אמן.
בזמן שהוא טיגן את הבצל וחתך דק דק את פרוסת העגבנייה, הילדים הקטנים שעברו במרכז המסחרי שרו לו שירים: “חצי ראש, חצי ראש, קיבלת ביס מעכברוש, חצי ראש חצי ראש, חתכו לו בסכין ת’ראש”.
זה היה הבילוי שלהם בחזרה מבית הספר והם התפקעו מצחוק.
חשבתי שהוא יעלב, יפגע, אבל הוא רק חייך להם מן חצי חיוך כזה, מושפל, עקום וזהו.
“זה החיוך הבוכה שלו”, אמר לי ציון באוזן, “ככה הוא נתקע מאז הניתוח. יש לו רק סוג אחד של חיוך – חיוך בוכה, וזהו!”.
נזכרתי שהוא לא מרגיש, שאין לו את זה, אי אפשר להעליב אותו, אי אפשר להשפיל אותו, אין לו תסכולים. כי אין לו אגו, אין לו רצונות. חתכו לו אותם. תכל’ס החיים שלו מושלמים, עכשיו הייתי מתחלף איתו.
אני זוכר כשהייתי ילד, ההורים שלי היו אנשים פשוטים, מרוויחים חד ספרתי ומטה. את הבסיס בשביל לחיות, אבל לא יותר מזה. אמא שלי לעגה לחולמים, היא הייתה קוראת להם פנטזיונרים, שוויצרים, סנובים. כולם אצלנו היו כאלה. מכוונים נמוך ומקסימום פוגעים ברצפה. לא היה ילד שקם בבוקר ואומר: “אני רוצה להיות ‘רופא’, ‘מדען זוכה פרס נובל’, ‘חבר כנסת'”, כלום. נאדה. בגלל זה בסוף הבנות יצאו מזכירות, מורות, מוכרות בסופר, והבנים מוכרים ירקות בשוק, עובדי כפיים, פקידים זוטרים, או כמו ציון, בהום סנטר. מוכר כלי בית, בניין, אלוהים יודע מה. אפילו מאז ששם כיפה, הוא לא יכול להרוויח את ה-175% של המשמרת בשבת. אתם מבינים?
ציון נתן לחצי ראש צ’פחה, על הכתף וקיבל חיוך בוכה בתמורה.
“תודה, תודה אח, על הגלידה, אין עליך רוני”, הוא אמר לו.
חצי ראש חזר לטגן קציצות.
וחבר הילדות הסתלק.
התקרבתי לדלפק דוכן המזון המהיר. חצי ראש עצר הכל ובהה בי מקרוב. נראה לי שהבחור לא שמע על מרחק ביטחון מינימלי, בין אדם לאדם..
חששתי שעוד שניה הוא ייצמד אליי.
“תגיד”, אמרתי לו, “יש משהו שיכול לעצבן אותך?”
הוא לא ענה.
“תראה, הבנתי מציון שאתה חמש עשרה שנה עובד ב’דני בורגרס’, עושה בדיוק את אותו דבר כל יום, זה לא מבאס אותך?”.
שרירי פניו לא זזו כמעט.
באתי להוציא לו כסף מהכיס, אבל הוא סרב, מלמל משהו על זה שציון חבר שלו וזה אומר שבעקיפין שאם אני חבר של ציון, אז אני גם חבר שלו.
כמו בפרסומת של הקונדומים זוכרים? חבר מביא חבר, מביא חבר, מביא חבר, ובסוף חוטפים איידס? משהו כזה.
זרקתי על הדלפק שטר של חמישים, בדיוק איפה שהבקבוק מיונז והקטשופ עמדו, נראה לי היה שם גם רוטב צ’ילי חריף. כל אחד והטעם שלו..
חתכתי, לא אוהב להיות חייב.
בנק הפועלים, סופר פארם, קופת חולים, קפה בשקל, קפה בשניים, רשת סופרים גדולה, חנות למסירה, חנות למכירה, ומתווך נדל”ן שחוגג על כולם. כל המרכזים אותו דבר. ניגשתי לחניון הקטן מאחורי הסופר ונכנסתי לאוטו.
התנעתי את הרכב ובאתי לצאת ברוורס, פתאום החיישן התחיל לצרוח בהיסטריה, כאילו מישהו נותן לו מכות. בלמתי באופן מיידי.
ראש חתוך ומעוות, מנופף בשטר של חמישים שקלים, היה דבוק לי לבגאז’.
“אתה דפוק תגיד לי !! כמעט דרסתי אותך. מה אתה קופץ לי על הרכב.. מפגררר”.
החיוך שלו היה עקום, בוכה והוא אמר, “מחברים אני לא לוקח כסף”.
“גם אני לא לוקח כסף מחברים” עניתי לו, “עבדת, מגיע לך! מה תעשה לי? אההה”, אמרתי והבטתי אליו ישר בעיניים המזוגגות שלו– ואילו הוא רק ניסה לדחוף לי את השטר למכנס, לתוך החולצה, באופן אובססיבי, דחיפות כאלה מהירות אבל נחושות. שולח את השטר ואני הודף.
זה הרגיש כמו מתקפה של יצור פולשני מהחלל החיצון..
“חתיכת הזוי. משוגע! בסדר. בסדר. אני אקח את הכסף בחזרה, רק תעזוב אותי בשקט”, לקחתי את השטר ונכנסתי לרכב.
ניסיתי להתניע הכי מהר שאפשר, אבל פתאום מצאתי אותו לידי, במושב. אני חושב שיכולתי לראות חלק מהמוח שלו מבעבע. זה היה כמו עיסת ג’לי כתומה ורוטטת. מבחילה.
“חבר שלי, תעזור לי בטרמפ”, הוא אמר וראשו הקטוע מסתובב במאה שמונים מעלות, כמו קרוסלה.
“אלוהים”, אמרתי לעצמי, “אנא סלח לי, תמחל לי על ‘הגדי בחלב אימו’ לא יקרה יותר, נשבע”. איך נפלתי, “טוב, אני אקח אותך הביתה, אבל זהו! זה יגמר בינינו בנסיעה אחת, לא יותר מזה. אנחנו לא באמת חברים, אתה יודע, זה לא שנצא עכשיו לפאבים ביחד ונראה כדורגל בשבת. אני לא מכיר אותך בכלל”.
“אני אוהב כדורגל ומשחקי פלייסטיישן”, הוא אמר, “רוצה לעשות ווינר ביחד? להמר על הפועל באר שבע?”.
“אני לא מהמר. ואני גם לא מבין מה אתה רוצה ממני”, אמרתי, “אתה אל תתקשר אליי, אני לא אתקשר אליך וכולם יהיו מבסוטים. בסדר”.
“קח אותי הביתה, אין לי אוטו”, הוא חזר ואמר.
הסכמתי והוא השיב לי חיוך בוכה.
התחלתי לנסוע. האצתי, נהגתי הכי מהר שאפשר, 90 קמ”ש בתוך העיר, רק לגמור את הסיוט הזה, להיפטר מהיצור ברכב.
פתאום: “שועללל, שועללל”, הוא צעק ותפס לי ת’יד.
מה שועלים באמצע פתח תקווה?? התבלבלתי וכמעט נכנסתי באיזה עץ, סובבתי את ההגה וייצבתי את הרכב ברגע האחרון. נחבטנו בחומת לבנים, אני חושב שזה היה קיר אקוסטי.
ראיתי שהנוזל הכתום מהג’לי שבראש שלו, כבר היה גלוי כמעט לחלוטין. הראש היה פתוח וחשוף.
“צא מהרכב!!! צא מכאן!!!”.
חצי ראש התחיל לבכות ולהתנצל.
הוא לא התכוון, הוא היה בטוח שמדובר בשועל חום, הוא לא רצה שיקרה כלום לשועל חף מפשע..
תפסתי אותו בחולצה והתחלתי לנער.
“מה אתה רוצה ממני, מה אתה רוצה? אני לוקח אותך הביתה וזהו. לא רואה אותך יותר בחיים!”
ככל שניערתי אותו, החומר נזל יותר ויותר מהמוח שלו. בכמות קטנה, אומנם, אבל זה היה מסריח, מן ריח חמוץ מוזר כזה, כמו חלב מקולקל, כמו פגר של בעל חיים קטן.
הנוזל הכתום גלש לי למושב.
הלך הריפוד.
כל גופו של חצי ראש היה רפוי, כמו סמרטוט, הוא אמר בקול חלש שם של רחוב בקצה העיר. הכנסתי אותו למושב האחורי, נראה לי שמדובר באיזו תרופה שהוא צריך לקחת כל יום בגלל הניתוח. ובדיוק שכח להביא אותה לעבודה.
הרכב היה מעט עקום מקדימה, מכה קטנה לפח, לא נורא.
חזרתי לנסוע, כשחצי ראש שכוב מאחורה.
הוא רעד. זה התחיל להיראות כמו התקף סכרת, או משהו אפילפטי, לא ברור, בטוח שזה קשור לניתוח הזה שלו. בטוח.
משהו נדפק אצלו שם, הארדקור.
הגענו לבית. סמטת החייל האלמוני. זה היה בניין רכבת קלאסי של פעם: כמה כניסות, לכלוך, הזנחה, ערבוב חסר טעם של צבעי אפור, צהוב, וכחול חלודה. עשבים שוטים התפשטו בחצר הקדמית. במרכז הגינה, עמד עץ עצום, ירוק שנגע בחלון דירה בקומה הרביעית.
חצי ראש הצביע על העץ ולכיוון הענפים. הבנתי שהוא גר שם. הרמתי אותו על הכתפיים, כמו לסחוב שק קמח. המשקל שלו היה קל, יחסית לגבר בעשור הרביעי לחייו, אך הנחתי שזה עוד אחת מהתועלות המופלאות של הניתוח, חוסר בתיאבון..
הוא החזיק בשתי ידיו את הראש, מכסה את פתחיו, שלא ינזל מהם דבר והמהם “מההההה”.
גררתי אותו ארבע קומות כמו גופה, המפתח היה בארון החשמל, הוא סימן לי ולקחתי את המפתח הכסוף.
שני סיבובים במנגנון המנעול והיינו בפנים.
בבית ישבה אשה מבוגרת, עם גבה עלינו, היא הייתה מעט מלאה וסרגה. הנחתי שזו אמא שלו.
“רוניל’ההה חזרת הביתה מתוק, איך היה בעבודה? פגשת חברים חדשים”, היא אפילו לא סובבה את הראש כשדיברה. הכל היה אוטומטי, מכאני.
במטבח עזרתי לו לשתות שני כדורים, הראש שלו החל להיסגר שוב, עד לגבות. אדם שלם עם שני שליש פנים ואפס דאגות בחיים.
חלום.
“טוב אני הולך גברת שפירא ואדון שפירא הצעיר והתמציתי. מאחל לשניכם בריאות, אושר ושמחה! סאלאמאת!”.
הידיים הדביקות שלו נגעו בי, “אמרת שאתה אוהב משחקי וידאו, לא? רוצה לשחק פלייסטשן, אני אוהב פיפא 2000”, אמר הג’לי.
“כנראה שלא התעדכנת, אבל עכשיו שנת 2021 ופלייסטיישן, לא בראש שלי, מבין חצי-ראש. תזיז את הידיים”, ניסיתי להעיף אותו ממני, אבל הידיים הגמישות והדביקות שלו, רק התהדקו סביבי כמו נחש פיתון.
האמא לא הזיזה את מבטה, לא ראיתי עיניים כלום, רק קול יבש שאומר “רוניל’ה, רוניל’ה”.
חשבתי לצעוק לעזרה, לצרוח, אבל הקול שלי נעלם. הכל השתתק בי.
העיניים של חצי ראש ננעצו בי, הוא סימן לבוא לספה והדליק את הפלייסטיישן. חשבתי שזה הדבר הנכון, אני אשחק איתו, הוא ישקע במשחק, ואז אני ארביץ ספרינט ואמלט מקן הקוקייה הזה.
הספה הייתה עשויה עור, שחורה וחלקה מעט. ישבנו.
הסתכלתי על האמא, על גברת שפירא, היא נראתה כמו מומיה, מתנדנדת על הכורסא שלה ומבטה מת.
לא הצלחתי להבין את הפנים שלה, הם היו חסרי הבעה.
“רוניל’ה, רוניל’ה, איזה חבר נחמד הבאת לנו, הוא איתך בכיתה? בבית הספר”, אמרה והתכופפה מעט.
ראיתי שיש לה גיבנת קטנה.
“הוא חבר שלי, חבר של ציון”, אמר היצור, כשהחיוך הבוכה תקוע על פניו, “הוא בסדר אמא, הוא לא מרביץ לי, לא מציק, ולא מתעקש לשלם על האוכל שעשיתי לו. חברים לא צריכים לבקש כסף מחברים”.
התחלנו במשחק, השחקנים רצים על המגרש, זו הייתה טלוויזיה ענקית, אני לא כל כך מבין באינצ’ים, אבל היא תפסה חצי קיר בסלון.
משחק ראשון, ‘חצי ראש’ היה מהיר בטירוף, כאילו ישב שעות ביום ותירגל בלי סוף משחקי וידאו.
בסיבוב הראשון הוא ניצח, גם בשני.
כל הזמן פזלתי לצדדים, לתפוס את ההזדמנות, את רגע הזהב ולעוף משם. לא הייתי סגור עם האמא הזו שלו חיה, או מתה, אולי רובוט. היא ליטפה עוד משהו שנראה כמו פוחלץ של כלב, הייתי בטוח שהכלב הזה כבר נשחט.
“לכבד אותך במשהו”, הוא שאל, “חברים צריך לכבד במיץ ועוגיות, כמו מיץ פטל, אתה אוהב את הסיפור?”.
“בטח בטח”, עניתי, “אין על מיץ פטל הארנב, הוא גבר על, חזק מאוד הסיפור! במיוחד המוסר השכל, על חברות, ערכה של חברות. אולי באמת תביא לי עוגיות ומיץ מהמטבח שלך. אבל בצלחת של אורחים, קח את הזמן..”.
הוא הנהן עם הראש הקטוע וצעד לעבר המטבח, פותח את הדלתות הצהובות שסגרו עליו.
המפתח היה על השולחן לידי, חטפתי אותו וזינקתי לעבר הדלת.
“זוזי”, צעקתי לאמא שניסתה לתפוס אותי ברגל, בעטתי בה והמשכתי.
זו הייתה טעות.
התנשמתי בכבדות, הדופק שלי היה על איזה 160, הרגשתי זיעה קרה בכל הגוף.
הוא רץ לעברי ותפס לי ברגל, הרגשתי את הדביקות הזאת, הג’לי.
הכנסתי לו אגרוף לפנים ועוד אחד.
בדרך כלל שאתה מכה, או נאבק עם מישהו, כואב לך מהבוקסים, בטח בראש.
אבל איתו זה לא היה ככה, זה היה כמו לחבוט בספוג.
וזה לא הזיז לו.
נגחתי בו כמו בלי לחשוב פעמיים (נגיחה מרשימה, כמו של זינדין זידאן במשחק הפרידה שלו, כשהוא נתן וואחד ראסיה באיטלקי בגמר המונדיאל), הראש החתוך שלו, היה רך.
לא הרגשתי כאב וגם לא עייפות, האדרנלין החזיק אותי.
הקטע הצר והקטן שמעל הגבות נפתח וקצת מהנוזל הכתום נשפך החוצה.
יצאתי מהדירה וטסתי במדרגות, את כל ארבע הקומות למטה עשיתי בפחות מדקה. שיא אולימפי אזורי לשיכונים.
“אל תלךךך”, שמעתי קול בוכה מרחוק, “אל תלךךך חבר שלי”.
“אל תדאג רוני’לה שלי, אל תדאג, מחר יבוא חבר אחר. תמיד יש חבר חדש, בסוף”, אמרה האמא.
מאוחר יותר שטפתי את הרכב בחניה. עוד מים ועוד מים, לנקות את שאריות הנוזל הכתום. הריח המסריח לא עבר לי, אולי שבוע.
מאותו יום, לא אכלתי יותר צ’יזבורגרים, בא לי להקיא מהם, בשר וחלב זה גועל נפש! אלוהים לא סולח למי שמערבב גבינה וקציצות. כך נראה לי.
