אדגר אלן פו, הסופר האמריקני המפורסם, בעוד סיפור מימים של מגפה, נושא שהיה חביב עליו כמו שמראים הסיפורים שפירסמנו בתרגומו של אבי גולדברג נשף המסיכות של המוות האדום ו הצל..

אבל הפעם הסיפור (קצת) פחות קודר ואפילו מביא חיוך.

פורסם במקור ב-1846 ב-Arthur’s Ladies Magazine  ומתרחש בעת מגפת החולירע של 1832 שממנה מתו אלפים בעיר ניו יורק.

המערכת

Image Source: quoteko.com כריכת The Sphinx של אדגר אלן פו

בתקופה בה אימת מגפת הכולרה השתלטה על ניו-יורק, נעניתי להזמנת קרוב משפחה לשהות במחיצתו שבועיים בבית הקיט המעוצב שלו על גדות נהר ההדסון. במקום בו עמדו לרשותנו כל התענוגות העומדים לרשות קייטני הקיץ.

יכולנו לשוטט ביער, לתת ידינו בציור, לשחות, לדוג, לשוט על פני הנהר בדוגית, וליהנות ממוסיקה ומספרים. היינו אמורים להעביר את הזמן בנעימים, אלמלי המידע המבעית שהגיע אלינו מדי בוקר מהכרך צפוף האוכלוסין. לא חלף יום שלא הביא לנו בשורת מותו של מכר כלשהו.

ואז, ככל שהקטל שהביאה המגפה התפשט, נאלצנו לצפות לחדשות היומיות ובהן בשורת אובדנו של מכר נוסף. לבסוף לא חלף יום בו לא התבשרנו על הקטל, ורעד היה חולף בגופנו בכל פעם שראינו שליח נושא בשורות מתקרב אל הבית. האוויר עצמו שנישא מדרום נדמה לנו אפוף במוות. אופן מחשבה משתק זה השתלט עלי לחלוטין, עד כדי שלא יכולתי לדבר, לחשוב, ולא לחלום על שום דבר אחר. אופיו של מארחי היה כזה שהוא לא נטה להיסחף ברגשנות, ולמרות שרוחו היתה אף היא ירודה מאוד, הוא הקפיד לעודד את רוחי. הלך רוחו ונטייתו לראות את המציאות באופן פילוסופי הביאה אותו שלא להיות מושפע בשום שלב מהתופעות ולא לקבל אותן כאילו היו בלתי מציאותיות. הגיונו היה חסין בפני ההשלכות המפחידות. לגבי צללי המגפה, עמד לו חוסנו ולא היה לו חשש. לשווא הקדיש מזמנו במאמץ לעודד את רוחי הנכאה ולחלץ אותי מהעגמומיות החריגה שירדה עלי. מאמציו אלה נדונו לכישלון במידה רבה בשל הקריאה שלי בספרים מסוימים שמצאתי בספרייתו. היו אלה ספרים מהסוג שהנביטו את זרעי האמונות התפלות הסמויים שממילא כבר היו טמונים בראשי. קראתי את הספרים האלה ללא ידיעתו, ולכן לעתים קרובות היה אובד עצות ולא הבין את מקורו של מצב רוחי השפל, את ההשפעה העזה שעוררו ספרים אלה על דמיוני ומצב רוחי.

נושא אהוב עליי באותה עת היו אותות ומופתים – האמונה העממית בסימנים ובמזלות, אמונה אשר, בתקופה זו של חיי, תפסה מקום נכבד בחיי. בנושא זה היו לנו שיחות נפש ממושכות, בעוד הוא מסביר את חוסר ההיגיון המוחלט באמונה בעניינים הללו, ואני, מאידך, עמדתי  על דעתי כי כל רגש עממי הנובע מספונטניות מוחלטת – כלומר ללא השפעה – יש בו כשלעצמו יסודות ברורים של אמת, והוא ראוי  להתייחסות הוגנת לא פחות מהיחס הניתן לגחמה אינטואיטיבית הבאה מפיו של איש משכיל ככול שיהיה.

האמת היא, כי זמן קצר לאחר שהגעתי לבית הקיט, התרחש אירוע כה מוזר ובעל השפעה כה עזה עלי, שללא ספק גרם לי לראותו כאות או סימן מבשר רע. אירוע זה זיעזע אותי, והייתי כה מבולבל, עד כי ימים רבים חלפו בטרם החלטתי לספר את קורותיו לחברי המארח.

עטיפת המהדורה הצרפתית של סיפור זה

לקראת סופו של יום אחד, חם במיוחד, ישבתי, ספר בידי, אל מול חלון פתוח המשקיף אל הנוף רחב הידיים של גדות הנהר, ומעבר לנהר שם התנוססה גבעה רחוקה, שמדרונה הקרוב ביותר השתפל ונראה מהמקום בו התבוננתי בנוף. מרבית המדרון היה חשוף מעצים, שנסחפו במפולת קרקע, תצורת נוף המכונה “מגלשה יבשתית”. מחשבותיי נדדו זה זמן מה ממראה הנוף שלפניי אל עגמומיות וחורבן העיר השכנה. כשהרמתי את מבטי מהספר, הן נפלו על מין מקור של חיה לא מוכרת, על איזו מפלצת שצורת גופה מחרידה, שעשתה את דרכה במהירות רבה מפסגת הגבעה אל תחתיתה, ונעלמה לבסוף בסבך היער שבתחתית הגבעה. כשהיצור הזה התגלה לי לראשונה, פקפקתי בשפיותי, או לפחות במראה עיני, ודקות רבות חלפו לפני שהצלחתי לשכנע את עצמי שלא יצאתי מדעתי וכי לא היה זה חלום.

ובכל זאת, כשאני מתאר את המפלצת (שראיתי בבירור, וסקרתי ברוגע לכל אורך ירידתה במדרון), אני חושש שקוראי ירגישו קושי להאמין למה שתיארתי, אף יותר ממני עצמי. בהערכת גודלו של היצור בהשוואה לקוטר העצים הגדולים שעל פניהם חלף – עצי ענק מעטים של היער שניצלו מסחף הקרקע,”המגלשה היבשתית” – הגעתי למסקנה שהוא גדול בהרבה מכל ספינה המשייטת בימים. אני אומר ספינה מכיוון שצורת המפלצת העלתה בדמיוני גוף של ספינה. כל אחת משבעים וארבעת הספינות שלנו עשויה לתת מושג כללי מאוד על צורתה של החיה. לועה היה כחדק באורך של עשרים או שלושים מטר, ועביו בערך כמו גופו של פיל רגיל. ליד שורשו של החדק הייתה כמות עצומה של שיער שחור סמיך – שעיר יותר ממה שיש בעשרות מעילי פרווה של בופאלו. ומתחת ליער סמיך זה של שיער נוקשה, צמחו כלפי מטה שני ניבים נוצצים כמו של חזיר הבר, אלא שהיו  גדולים מהם לאין שיעור. במקביל לחדק, ומכל צד שלו, הזדקר אבר ענק, כעשרה או חמישה עשר מטרים אורכו, שנראה כגביש טהור וצורתו מנסרה מושלמת, ששברה והחזירה בצורה המדהימה ביותר את קרני השמש השוקעת. החדק נראה כמו טריז שקדקודו מופנה אל הקרקע, וממנו נפרסו שני זוגות כנפיים – כל כנף באורך של כמעט שלושים מטרים – זוג כנפיים אחד מעל השני, וכולם מכוסים בקשקשי מתכת עבה. כל קשקש היה בקוטר של כשלושה או ארבעה מטרים. הבחנתי בכך שמשטחי הכנפיים העליונות והתחתונות מרותקים בשרשרת חזקה. אך המוזרות העיקרית של המופע הנוראי הזה היה ראש המוות, אשר כיסה כמעט את כל החזה שלו, ואשר בלט בלובנו הבוהק על רקעו הכהה של הגוף, כאילו תוכנן בקפידה בידי אמן.

בעוד אני מתבונן במופע מפחיד זה של החיה, ובמיוחד במראה הראש שעל חזה, בתחושת אימה ויראה, מעורבת בחשש מרוע המתרגש ובא, אשר לא יכולתי לדכא בתוכי למרות שלא היה כל הגיון בכך, הבחנתי במלתעות האימתניות שלצידי החדק מתרחבות פתאום, ומשם בקע צליל כל כך חזק, כל כך פולשני, שפגע בעצבי כמו צלצול נורא של פעמוני הלוויה, ובה בעת נעלמה המפלצת למרגלות הגבעה. לשמעו של הצליל נפלתי ואבדתי את הכרתי על הרצפה.

כשהתאוששתי, הדחף הראשון שלי היה, כמובן, לספר לחברי על מה שראיתי וחוויתי. בקושי יכול אני להסביר מה היתה סיבת הדחיה שבסופו של דבר פעלה עלי כדי למנוע ממני לספר לו. לבסוף, ערב אחד, כשלושה או ארבעה ימים לאחר התרחשות האירוע, הסבנו יחד באותו חדר בו ראיתי את המראה הנורא מבעד לחלון, אני  ישבתי שוב מול החלון, והוא השתרע על ספה לידי. ההקשר שבמקום ובזמן דחף אותי לספר לו על האירוע. הוא הקשיב לדברי עד הסוף, בהתחלה צחק מכל לב נוכח תיאורי, ואז הרצינו פניו, כאילו אי שפיותי הוכחה מעבר לכל ספק. ברגע זה שוב ראיתי בצורה ברורה את המפלצת, ואז, בצעקת אימה מוחלטת, הפניתי את תשומת לבו אליה. הוא הביט בדריכות מלאה, אבל טען שהוא לא רואה דבר – למרות שאני מתאר בקול רם בדיוק את מסלולו של היצור, עושה את דרכו במורד הגבעה החשופה.

עכשיו הייתי מבוהל לאין שיעור, באשר חששתי כי מדובר באות למותי ההולך וקרב, או רע מכך, כסימן לתחילתו של טרוף דעת. הטלתי את עצמי בלהט בכיסאי, והלטתי את פני בידי לכמה רגעים. כשפקחתי אותן, נעלם החיזיון. המארח שלי, לעומת זאת, שב לנוהגו הרגוע, וחקר אותי בקפדנות רבה כדי לאמת את פרטי החיזיון שנגלה לעיני.

כאשר סיימתי את דברי וסיפקתי לחלוטין את רצונו לפרטי פרטים, נאנח עמוקות, כאילו שוחרר מנטל בלתי נסבל כלשהו, והמשיך לדבר, באורח רגוע ושקול שלדעתי היה ממש אכזרי, על עניינים שונים בפילוסופיה ספקולטיבית, נושא אשר עד כה העסיק אותנו בשיחותינו. הוא התעקש במיוחד (בין היתר) על הבהרת הרעיון שמקור הטעות העיקרי בכל החקירות האנושיות נובע מחסר בהערכת אובייקט או במתן הערכת יתר לגדלו של אובייקט, וזאת בשל סברה שגויה באשר לקרבתנו לאובייקט.

“בכדי להעריך כראוי, למשל,” הוא אמר, “את מידת השכנוע הדרושה בכדי להשפיע על האנושות בכללותה, כדי להקנות לה בצורה יסודית את ערכי הדמוקרטיה, ומשך הזמן שהליך כזה עשוי להמשך, יש להבין כיצד אפשר לבצע הערכה כזו מבלי להיכשל באומדן כזה”. והוא תמה האם יכול להימצא מלומד אחד העוסק במדע המדינה שהעלה אי פעם את הנושא הראוי הזה לדיון בכלל?

הוא עצר לרגע את שטף דיבורו, ניגש לארון הספרים, ומשך את אחד מספרי הטבע הנפוצים, ואז ביקש ממני להחליף איתו את מקומות ישיבתנו, כך שהוא יוכל להבחין טוב יותר באותיות המודפסות שבספר. הוא התיישב על הכורסה שבה ישבתי קודם לכן ליד החלון, וחידש את השיח באותה נימה שבה דיבר קודם לכן.  

“באשר לדקות ההבחנה שלך”, הוא אמר, “בתיאור המפלצת, כנראה שלעולם לא יהיה בכוחי להבהיר מה היה זה שראית. אך הרשה לי להקריא בפניך את תיאורו של תלמיד בית ספר על מהותו של חרק הספינקס, מזן הקרפוסקולריה ממשפחת לפידופטרה, הקשב לתיאור: ‘ארבע כנפיים מכוסות בקשקשים צבעוניים קטנים בעלות מראה מתכתי; מחלל הפה נוצר חדק מגולגל, על ידי התארכות של הלסתות, משני צדיו, והוא גדל מבסיס הלסתות הגסות. הכנפיים התחתונות מוקפות בשפעת שיער נוקשה; המשושים מוארכים, בצורת מנסרה ובטן מחודדת. ראש המוות של הספינקס עורר לעיתים אימה רבה בקרב פשוטי העם, בהשמיעו סוג של צליל  מלנכולי, ודמות המוות שהוא עוטה כמחוך  על חזהו’.”  

כאן הוא סגר את הספר ונשען קדימה בכיסא, והציב את עצמו במדויק במצב שבו הייתי ברגע שראיתי את “המפלצת”.

“אה, הנה זה,” הוא קרא כעת “הוא ממשיך לרדת  במדרון הגבעה, יצור מאוד יוצא דופן למראה, אני מודה. ובכל זאת, הוא בשום אופן לא כל כך גדול או כל כך רחוק כפי שדמיינת אותו. העובדה היא שכאשר הוא מתפתל במעלה החוט הזה, שאיזה עכביש טווה לאורך מסגרת החלון, אני מעריך את גדלו  כחלק השישה עשר של אינץ’ במקרה הטוב, ואת מרחק אישון עיני ממנו כחלקו השישה עשר של אינץ’ גם כן”.

חרק הספינקס. צילום: אבי גולדברג

האזינו להקראה של “הספינקס”

קיראו את הסיפור באנגלית

פרטים על הסיפור

קיראו עוד סיפורים של אדגר אלן פו ב”יקום תרבות”

כרזת אודיו המבוסס על The Sphinx

השאר תגובה

אנו שמחים על תגובותיכם. מנגנון האנטי-ספאם שלנו מייצר לעתים דף שגיאה לאחר שליחת תגובה. אם זה קורה, אנא לחצו על כפתור 'אחורה' של הדפדפן ונסו שוב.

הזן את תגובתך!
הזן כאן את שמך

תשע + אחד =