חגית בת-אליעזר, שגרירת יקום תרבות לאירועים, ממליצה
על ההצגה “אונייגין. הערות שוליים”
תיאטרון גשר מעלה את ההצגה “אונייגין. הערות שוליים” מאת אמן התיאטרון הלטבי המוערך אלביס הרמניס ובבימויו. מרכז ההצגה הוא “יבגני אונייגין”, רומן בחרוזים מאת אלכסנדר פושקין, ובשוליו – הערות בפרוזה על חייו של פושקין ועל ההווי של רוסיה בתחילת המאה ה-19 מאת אלביס הרמניס.
על הבמה 5 שחקנים, המגלמים את הדמויות הראשיות של הרומן: 2 חברים, 2 אחיות ופושקין – גם הוא דמות של הרומן פרי עטו. הם משחקים את עלילת הרומן בטקסט שירי בתרגומו של יואל נץ, ומשמיעים את הערות השוליים מאת אלביס בתרגומו של רועי חן.
הרומן “יבגני אונייגין” עצמו כולל, במשורג עם העלילה, את הערותיו של פושקין על מנהגי האצילים הרוסים בני זמנו, ובשל כך כונה “אנציקלופדיית החיים הרוסיים”. מכאן, היצירה “אונייגין. הערות שוליים” היא הערות על הערות – העצמה אנתרופולוגית של הרומן.
שלומי ברטונוב משחק את יבגני אונייגין – צעיר גנדרן, בטלן, הולל, משועמם, לעגן, ובקיצור, “דנדי” רוסי ממוסקבה, שמגיע לאחוזה כפרית. השחקן פיראס נסאר הוא ולדימיר לנסקי – משורר צעיר, בן המקום, אשר זה עתה חזר מגרמניה והביא אתו את רוח הרומנטיקה ואת ריקוד הוואלס. שתי האחיות לבית לרין מגולמות ע”י לנה פרייפלד, כטטיאנה הבכורה, ונעמה מנור, כאולגה הצעירה יותר, המחוזרת ע”י לנסקי. שתי השחקניות הן גם רקדניות. הדבר ניכר בזרימת תנועתן, בריקוד הוואלס בסצנת הנשף, ובטיפוסים חתוליים של לנה על מדפי ארון הספרים. עידו מוסרי בפאת תלתלים שחורים משחק את פושקין, לפרקים את הגברת לרינה, אם הבנות, ולרגע קט את בעלה של טטיאנה.
התפאורה, אשר עוצבה ע”י אנדריס פרייברגס הלטבי והוקמה בפועל על במת תיאטרון גשר בידי מיכאל קרמנקו, משמעותית מאוד. כמה טוב שהיא קבועה לאורך כל ההצגה, ולא מזמנת פועלי במה שימשכו את תשומת לב הצופים. התפאורה רב שימושית: אותם ארון ספרים וספה משמשים לסרוגין את ביתו של אונייגין בכפר אחד ואת מביתן של האחיות לרין בכפר אחר. אותה התפאורה אף משמשת זירת דו-קרב. התילבושות בעיצובה של יהודית אהרון הן תקופתיות ומודולריות: השחקנים מתפשטים ומתלבשים על הבמה כחלק מהעלילה.
ראוי לציון תרגומו של יואל נץ משנת 2012, השומר על המוזיקליות של המקור הרוסי בעברית עכשווית, נגישה, גמישה. קטעים מהתרגום, וכן פרטי מידע מגוונים, מובאים בתוכנייה רבת הערך של ההצגה, בעריכתם של קטיה ששונסקי, רועי חן, ואירה מרון.
העיבוד הזה של הרומן מדגיש את הטרגיות של יבגני אונייגין: הוא בטלן ריקני, אדם בודד מטבעו, שלא מסוגל להעריך חברות, חמום מוח, שאצה לו הדרך להעליב את לנסקי, שלא חזר בו, שאיחר לדו קרב, וירה בליבו של לנסקי. אונייגין גם שבר את ליבה של טטיאנה. הוא סירב לחיזוריה בצורה מנומקת, אך הסברים הגיוניים אינם מאחים לב שבור. טטיאנה, הנשואה בסוף הרומן, שהתגברה חלקית על עלבון הדחייה, מחזירה ליבגני אונייגין באותו מטבע: מסרבת לחיזוריו ומנמקת זאת היטב. כך פושקין עוזב את גיבורו: אונייגין הוא הבוכה אחרון. בסוף ההצגה “אונייגין. הערות שוליים”, אונייגין הורג את פושקין. האם אפשר לראות בכך את נקמתה של הדמות במחבר, שמנע ממנה נחמה?
מותו של פושקין במציאות של חורף תחילת 1837 בדו קרב על כבודו וכבוד אשתו נטליה, דומה באופן מחריד למותו הכתוב של לנסקי: דם בוהק-זועק על גבי לובן השלג. אולי פושקין ייחל למוות מידי ללא ייסורים, כמו זה שהעניק ללנסקי, אך לא. הוא נפצע אנושות בבטן, וגסס יומיים, כשזעקות השבר מפלחות את בשר השנים ומגיעות למוקיריו של המשורר בכל הזמנים. ההצגה עושה חסד עם פושקין, המשורר הדגול, גדול הרבה יותר מלנסקי, יציר דמיונו, ומזכָה אותו במוות מידי.
ההצגה מהלכת קסם על הצופים. האם הקסם יפוג, אם ננסה להסביר אותו? הקסם של התיאטרון יותר מורכב מזה של שפן היוצא מתוך הכובע. אני רואה ב”אונייגין. הערות שוליים” תערובת עד כדי תרכובת של ניגודים לא מתנגדים: שירה/פרוזה; טקסט רוסי עתיק, בן 200 שנה כמעט / תוספות לטביות עכשוויות; בדיון ספרותי/ עובדות חייו ומותו של פושקין; מרכז/שוליים.
ההצגה, שעלתה לראשונה ביום חמישי 30/12/2021 במסגרת פסטיבל התיאטרון הבינלאומי JAFFA FEST, ממשיכה לרוץ בתיאטרון גשר.
רוצו גם אתם לקראת קסם התיאטרון.
תודה לחגית על המאמר המרתק. תמיד לומדים ממאמרים אלו דברים חדשים. והפעם על ההצגה “יבגני אונייגין”, הרומן בחרוזים של אלכסנדר פושקין. אני אישית אוהבת במיוחד את הספרות הרוסית של המאה ה 19. וכאן לפנינו, גרסה עם שחקנים ורקדנים. כמה מרענן. התפאורה נשמעת הולמת וכפי שחגית כותבת שימושית. אך לצד החגיגיות אי אפשר לשכוח את הטרגיות של פושקין כפי שחגית מזכירה, אותו דו קרב , מנהג ששום מה היה פופולארי באותה העת. מה לאנשים עם הנקמנות הזו? טוב שיש את ההצגה להחיות את פושקין.